מחאת קיץ 2011 היתה אירוע חסר תקדים בהיסטוריה של ישראל. היא הציפה אל פני השטח זעם אדיר שהצטבר בעקבות עשורים של התקפות ניאו־ליברליות ברוטליות על תנאי העבודה והמחיה של מעמד העובדים ושכבות הביניים.

לאורך השנים התעוררו מאבקים משמעותיים וחשובים בתגובה להשלכות ההרסניות של המדיניות הניאו־ליברלית. אלה כללו את תנועות האוהלים הישנות, את השביתות הגדולות בתולדות ישראל בשנים 1996–2004 ומאבקי עובדים במגזרים שונים; גלי המחאה נגד תוכניות הקיצוצים האכזריות, במיוחד תחת ממשלות שרון; שביתות הסטודנטים הסוערות ב־1998 וב־2007 — השנה בה שבתו גם מורי העל־יסודיים במשך כחודשיים והצליחו לגייס כמאה אלף מפגינים לעצרת מחאה בכיכר רבין בתל אביב, ממנה עלתה קריאה מרכזית ל"מדינת רווחה".

חלק מאותם מאבקים הצליחו לבלום התקפות ולהגיע גם להישגים מסוימים. אולם העובדה שאף אחד מהם לא הצליח להביא לשינוי שורשי גרמה לכך שהתפוצצות חברתית רחבה היתה בלתי נמנעת. בחודשים שקדמו ליולי 2011, ריח של מחאה כבר עמד באוויר. עוד בתחילת אותה שנה נערכו שורה של הפגנות קטנות יחסית נגד יוקר המחיה. תנועת מאבק סוציאליסטי לקחה בהן חלק, וגם יזמה משמרות מחאה ופעילויות הסברה בשכונות ובמרכזי ערים בנושא המאבק בעליות המחירים. במרץ החלה שביתת העובדות הסוציאליות, במאי פרצה השביתה הארוכה במפעל חיפה כימיקלים צפון. ביוני, הזעם בחברה ביעבע ומצא ביטוי בחרם הקוטג׳ ההמוני, וזמן קצר אחר־כך פרצה גם שביתת הרופאים.

המחאה החברתית היתה חלק מרעידת אדמה חברתית ברחבי העולם על רקע השלכות המשבר בכלכלה העולמית. הלך־הרוח בחברה הישראלית באותה התקופה הושפע בצורה מכרעת מההתקוממויות המהפכניות של "האביב הערבי" ומתנועות המחאה הסוערות נגד מדיניות הצנע באירופה — בפרט תנועות "הזועמים" שהתפתחו ביוון ובספרד בחודש מאי.

בישראל פרצה המחאה לאחר שממשלת נתניהו העלתה באופן חד מסים עקיפים, ואחרי שנים של צמיחה כלכלית שהטיבה בעיקר עם העשירים, שעה שמרבית הציבור נדרש להמשיך להדק חגורה. סיסמאות ששאבו השראה מהמהפכות הערביות בלטו כבר בהפגנות שהתארגנו בתחילת השנה ובשביתת העובדות הסוציאליות, ובהן הקריאה שקידמה מאבק סוציאליסטי: "השכר בריצפה, המחירים בשמיים — ניאבק כמו במצרים".

"מדינת מחאה"

מאהל המחאה שדפני ליף וחבריה הקימו ב־14 ביולי בשדרות רוטשילד היה לבסוף הגפרור שהבעיר את אדי הדלק הסמיכים שהצטברו באוויר.

המאהל נהפך למוקד שריכז זעם חברתי, בעיקר של שכבות ביניים שהתרוששו בעקבות המדיניות הניאו־ליברלית, ושדרשו פתרונות למצוקות הדיור ויוקר המחיה. אבל המחאה, שכונתה "מחאת מעמד הביניים", לא נעצרה שם אלא סחפה עוד ועוד שכבות. ההתפתחות של הפגנות ומאהלי מחאה בעוד מספר ערים יצרה תנועה אדירה בכל הארץ שהעלתה רשימה ארוכה של תביעות חברתיות שביטאו דחייה מוחלטת מצד רוב מוחץ בחברה של השלכות המדיניות הניאו־ליברלית ושל הקפיטליזם.

העובדה שמוקד המחאה היה בשדרות רוטשילד בתל אביב הביאה חלקים בממסד לנסות לצייר את המחאה באופן דמגוגי כאליטיסטית ומנותקת. אלא שחלקים גדולים בציבור חשבו אחרת. אוהלי מחאה הוקמו גם בשכונות עוני וערים בפריפריה, שחלקן אף היו עדות באותם שבועות להפגנות הגדולות ביותר שנערכו בהן מעולם. לפי סקר ערוץ 10 מתחילת אוגוסט 2011, 88% מהציבור תמכו במחאה. בסוף יולי ובתחילת אוגוסט ההפגנות התעצמו משבוע לשבוע.

אחרי שמאהל רוטשילד זכה בימים הראשונים להקמתו לביקורים מתוקשרים של ח״כ מירי רגב מהליכוד וראש עיריית תל־אביב רון חולדאי — שגורשו בבושת פנים — הנושא של מחאת מחירי הדיור עלה למרכז סדר היום הציבורי. בשבוע שלאחר הקמת האוהלים ברוטשילד הוקמו מאהלים נוספים בירושלים, בחיפה ובבאר שבע, וגם התאחדות הסטודנטים הכריזה על הצטרפות למאבק.

כ־20–30 אלף מפגינים לקחו חלק בצעדת המחאה ההמונית הראשונה, שנערכה בתל־אביב במוצ״ש, 23 ביולי. המפגינים קראו "העם דורש צדק חברתי!" — מה שנהפך בהמשך לסיסמה המרכזית של המחאה — וגם: "הון־שלטון — עולם תחתון" ו"דירות זה לא מותרות". מפגינים קראו לראש הממשלה נתניהו ולשר האוצר שטייניץ להתפטר. אחת הסיסמאות שהדהדו בהפגנות היתה "מובארכ — אסד — ביבי נתניהו".

לאחר ההפגנה המדינה נדבקה בקדחת המחאה. כבר במהלך הימים (!) הבאים נערכו הפגנות בחיפה, במרכז תל־אביב ובשכונת התקווה, בירושלים, בבאר שבע, בראש העין, בקריית שמונה, באשדוד ובראשון לציון. שביתת הרופאים הגיעה לשיאה ומאות מפגינות ומפגינים לקחו חלק ב"מחאת העגלות" נגד מחירי המוצרים לתינוקות, שהתארגנה ב־25 ערים, עם סיסמאות כמו "מדינת רווחה — בשביל המשפחה", "חינוך חינם לכולם" ו"ביבי הביתה". גם גמלאי המשטרה ונהגי מוניות יצאו להפגין ממש באותו השבוע. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" הדביקו לשבוע הזה את הכותרת "מדינת מחאה".

נתניהו, בניסיון נואש לסגור את "שערי המחאה", ניסה לפצל את התנועה שהתפתחה באמצעות הצעת ויתורים מוגבלים לסטודנטים, אך ללא הועיל.

הסתערות המונית

הלחץ מהשטח הצליח לדחוף גם את יו״ר ההסתדרות דאז, עופר עיני, להביע תמיכה במחאה, והציב למעשה על סדר היום את האפשרות הקריטית של כניסה של מעמד העובדים המאורגן עם כל המשקל שלו למחאה. אחרי פגישה עם מנהיגי המחאה, עיני הציב אולטימטום לנתניהו למצוא פתרון למצוקת "מעמד הביניים" עד סוף השבוע של ה־30 ביולי, או שההסתדרות תצטרף למחאה "עם כל האמצעים העומדים לרשותה".

המועד הגיע, ללא הכרזה על צעדים ארגוניים רציניים מצד ראשי ההסתדרות, אבל תנועת המחאה המשיכה להתעצם, עם כ־150 אלף מפגינים בתל אביב ועוד הפגנות אלפים שהתקיימו במקביל. "תחילה דובר על עצרות ב־5 ערים, אך עד מהרה המספר עלה ל־10 ערים: תל אביב, חיפה, באר שבע, ירושלים, אשדוד, אשקלון, קריית שמונה, מודיעין, רעננה ונצרת", דווח ב"גלובס". סיסמאות וקריאות להפלת הממשלה נשמעו בחלקים מההפגנות. ״די, נמאס, כל דבר עדיף על ממשלת הזדון של נתניהו!", צוטטו מפגינים מהפגנת האלפים בירושלים.

מפגן הכוח ההמוני הכניס את שלטון ההון לפאניקה. למחרת ההפגנה דיווח "כלכליסט" כי "הכאוס במשרדי הממשלה עקב המחאה הגיע היום לשיאו עם התפטרותו של מנכ״ל משרד האוצר. אווירת החורבן חילחלה ביתר־שאת ללשכות השרים והפקידים בקריית הממשלה, שהתרוצצו לאורך היום בעיניים טרוטות והמשיכו להתקוטט על הדרכים העדיפות להתמודד עם המשבר… במהלך הדיונים שקל נתניהו להורות לשטייניץ להתיר את החגורה ולהודיע מיידית על שורת הקלות במיסוי".

למרות עוצמת ההפגנה ב־30 ביולי והעובדה שנתניהו נדחף לשקול ויתורים נוספים, אחרי ההפגנה הוא העביר בכנסת את חוק הוד״לים ("ועדות לדיור לאומי"), שנועד להקל בפועל על רכישת קרקעות על־ידי כרישי נדל״ן, וניסה להציג אותו כפתרון למצוקת הדיור. אלא שהתרגיל לא עבד ותנועת המחאה צברה עוד תאוצה.

ביום חמישי, 4 באוגוסט, ההסתדרות אירגנה עצרת מחאה בחצר בית ההסתדרות בתל אביב, בהשתתפות כעשרת אלפים עובדים. זו היתה דרכו של עיני להימנע מלגייס את הכוח של העבודה המאורגנת לטובת תנועת המחאה, אבל בין אלפי העובדים המאורגנים שהשתתפו באירוע היה צמא למאבק רציני ונשמעו גם קריאות לשביתה כללית.

במוצ״ש, 6 באוגוסט, נהרו כ־300 אלף מפגינים לצעדת מחאה בלב תל אביב, ועוד עשרות אלפים הפגינו ברחבי הארץ. מדובר היה דה־פקטו בהפגנה הגדולה ביותר שהיתה בישראל עד אז.

מכה לטייקונים

עוצמת המחאה גרמה לדמורליזציה בקרב "ראשי המשק". כבר ב־28 ביולי "פורום ראשי המשק" קרא באופן צבוע לנתניהו לשקול ויתורים מסוימים. 71% מבין 220 מנהלים בכירים שהשתתפו בסקר שנערך לאחר הפגנת ה־300 אלף, סברו שהממשלה עומדת להיענות לדרישות המחאה ולשנות את משטר המס. מעמד בעלי ההון במהלך יולי–אוגוסט ספג מהלומה. הדרך שהוא הציע לחברה הישראלית נדחית על־ידי רוב אדיר, ומול נחשול המחאה רבים מהם מעדיפים להציע ויתורים סמליים וזמניים — כך, במהלך המחאה רשתות השיווק נאלצו להוריד מחירים.

החששות מצד בעלי ההון תאמו את יחסי הכוחות האובייקטיבים בקיץ 2011 בינם לבין תנועת המחאה. אבל יחסי כוחות אובייקטיבים — הגודל, הנחישות והעוצמה של שני המחנות היריבים — הם לא הגורם היחיד בזמן מאבק.

למרות צלילת הביטחון העצמי של מעמד בעלי ההון, ראש הממשלה שלהם, נתניהו, הצליח לנצל את הבקיעים בתנועת המחאה כדי להימנע מוויתורים מהותיים ומנפילה של ממשלתו. נתניהו לא הצליח בכך בגלל מיומנות פוליטית יוצאת דופן — בין ה־23 ביולי ל־6 באוגוסט כל הטקטיקות שהוא ושותפיו נקטו, בניסיון להביא למסמוס המחאה, כשלו. הצעד הבא, למחרת הפגנת ה־300 אלף, היה הכרזה על הקמת ועדת "מומחים" — ועדת טרכטנברג. תחת כסות של תהליך שנועד לכאורה לפתור בעיות, תפקידה האמיתי של הוועדה היה לקבור את המחאה.

במוצ״ש באותו השבוע כ־70 אלף בני־אדם לקחו חלק בהפגנות מחאה שנערכו בפריפריה הגיאוגרפית, מחוץ לתל אביב. התנועה בחיפה הגיעה לשיאה עם הפגנה של 30 אלף, שגם יצאה בצורה הברורה ביותר מבין כל ההפגנות נגד אפליית הציבור הערבי ונגד ההפרד ומשול בין יהודים וערבים. אלפים הפגינו במקביל בבאר שבע, בעפולה, בנתניה ובערים נוספות.

הפיגוע בדרום

מספר ימים אחר־כך, ב־18 באוגוסט, היכה הפיגוע הקשה באזור אילת. האירוע שימש את הממשלה, המעמד הקפיטליסטי ודובריהם במאמץ ציני להסיט את סדר היום חזרה לנושאים ביטחוניים. נתניהו ניצל את האירוע כדי להבעיר את עזה.

"ההלם מאירועי הדמים החליש באופן ניכר את תנועת המחאה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בנוכחות במאהלים ובהפגנות, וזאת לאחר שהמחאה סבלה מנסיגה מסוימת עוד טרם האירועים בשל תחושה של 'מבוי סתום'", כתבנו אז. "מנהיגי המחאה ברוטשילד ומנהיגי הסטודנטים הגיבו תחילה לפיגוע בדרום בהכרזה על ביטול כל אירועי המחאה. אך שכבה משמעותית בשטח לא הסכימה לאפשר לממשלה להשתמש באירועים כספין שיקבור את המחאה — הרי לא הושג עוד אף הישג ממשי. 'המגמה של «שקט, יורים» לא תעבוד הפעם', סיכם אחד מפעילי המאהל בבאר שבע בראיון לגלובס, לאחר שתושב בעיר נהרג מפגיעת רקטה". כ־5,000 מפגינים לקחו חלק בצעדת מחאה שנערכה לבסוף בתל אביב, ובמקביל התקיימו אירועי מחאה נוספים.

אולם השלב ההמוני של תנועת המחאה התקרב לסיומו. ב־3 בספטמבר נערכה עצרת המונים אחרונה של 400 אלף בתל אביב ועוד אלפים הפגינו במוקדים נוספים. אך הפגנות אלו כבר לא נתפסו כאיום מצד הממסד. ואכן, למחרת מה שעל פניו היה הפגנת המחאה החברתית הגדולה בהיסטוריה של ישראל, העיריות ברחבי הארץ חשו מספיק בטוחות כדי לעשות את מה שלא העזו ברוב שלבי המחאה — להתחיל לפנות בכוח מאהלים.

לפי סקר מדד השלום מאוקטובר 2011, מעל 75% מהציבור תמכו בחידוש המחאה. פעילים רבים המשיכו להפגין לאורך החודשים הבאים, אבל המחאה ההמונית הסתיימה בינתיים ללא הישגים.

איך זה קרה?

חשוב להבין שמול התנועה האדירה שהתפתחה, הממשלה וכל נציגי שלטון ההון לא עמדו "להתעורר" או "להבין". הם התייחסו למחאה בדיוק כפי שהיא היתה עבורם: אויב. ואויבים צריך להביס.

"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" דיכאה בברוטליות מחאות ומאבקים רבים לאורך ההיסטוריה — מחאות חברתיות, מאבקי עובדים וגם התקוממויות של הפלסטינים נגד הכיבוש ונגד דיכוי לאומי. אלא שעקב התמיכה הציבורית העצומה במחאה בקיץ 2011, כל ניסיון מצד ממשלת הימין לנקוט אמצעים של דיכוי כוחני היה רק מגביר את הזעם ומוביל ככל הנראה להפלתה.

בסיס התמיכה של ממשלת נתניהו ושל שלטון ההון התערער משמעותית בשיאה של המחאה. לאחר שניסיונותיהם הראשוניים לבודד ולפצל את התנועה כשלו, הם נקטו שיטות אחרות וניסו בעיקר לחבק את המחאה חיבוק דוב, להסביר שהם מסכימים ש"ישנן בעיות" שצריך לתקן, להגביל את ה"תיקונים" לגבולות צרים בגלל ה"סכנות" שבשינויים מרחיקי־לכת, ולהעביר את הכדור חזרה אליהם בעזרת "ועדת מומחים" לצורך מסמוס המחאה. למרבה הצער, בנסיבות שנוצרו הם גם הצליחו בכך.

ההפגנות לא הספיקו

אחת המסקנות ששכבות רחבות הסיקו מהמחאה היתה שהפגנות לא יכולות להביא לשינוי. אולם להפגנות העצומות בהיקפן ולמאהלי המחאה בכל רחבי הארץ בהחלט היה את הפוטנציאל להמשיך להתפתח לתנועה חזקה יותר שתוכל לגרום לממשלה לספק ויתורים ואף להפיל את הממשלה.

ליף ושאר יוזמי המאהל ברוטשילד "חזרו וציינו בתחילה כי הם אינם 'מומחים' וכי הם מצפים מהממשלה לספק פתרונות כלשהם בעצמה. אלא שמיד התברר שהצעות הממשלה הן גזירות בעטיפה דקה של פופוליזם. בעצרות ההמונים במוצ״ש ה־30 ביולי כבר הועלו דרישות ברורות לרפורמות אמיתיות ובהן חינוך חינם לכולם ושירותי בריאות איכותיים חינם לכולם.

"דרישות נוספות התפרסמו ב־2 באוגוסט סביב התארגנות מטה המאבק הארצי שכולל נציגים נבחרים מ־40 מאהלים. בין הדרישות: הורדה דרסטית של המע״מ ל־5%, הפחתת המסים העקיפים לכדי 30% מסך הכנסות המדינה ממסים, והחלת מס ההכנסה על כלל השכר (כך שמנהלים בכירים לא יקבלו פטור על סכומי עתק). מאוחר יותר הצטרפו המארגנים בת״א גם לדרישות המאהלים הערביים להכרה בכפרים הבלתי מוכרים ברחבי הארץ ולאישור תוכניות מיתאר והרחבת שטחי שיפוט של יישובים ערביים" (מתוך "המרד הגדול נגד שלטון ההון בישראל", 09.08.2011).

אך לשם השגת הדרישות הללו לא הספיקו כוונות טובות. בשבועות הראשונים המחאה המשיכה להתקדם בעיקר בזכות המומנטום העצמאי שלה ששאב אליה זעם חברתי אדיר. אבל מול המכשולים הרציניים יותר בהמשך נדרשו תוכניות פעולה אפקטיביות יותר. נדרשה הנהגה מנוסה עם ראייה ארוכת טווח שתוכל לעזור לתנועה הרחבה להבין מה צריך לקרות כדי שהדרישות יושגו וכדי להתגבר על הניסיונות להכשיל את המחאה.

חבורת הצעירים שיזמה את הקמת האוהלים נשאבה באופן מקרי לעמדות ההנהגה של תנועת המחאה ההמונית שהתפרצה. עבור רובם מדובר היה במאבק הראשון בו השתתפו. הם לא הגיעו מרקע פוליטי ורעיוני מגובש שהכשיר אותם להתמודד עם האירועים והלחצים האדירים שהופעלו עליהם.

ליף, שנהפכה לדוברת מרכזית של התנועה, בלי ספק ביטאה רצון כנה להביא שינוי, וכמוה עוד מספר פעילים ופעילות שנאמו בעצרות הגדולות, אבל מנהיגי המחאה חזרו גם על המסרים הנאיביים כאילו עצם הרצון להשיג צדק חברתי מספיק כשלעצמו או כאילו אפשר לגרום לשלטון ההון "להבין". המסרים האלה זרעו בלבול. הם טשטשו את המסקנה החשובה של רבים בשיאה של המחאה, שממשלת ההון של נתניהו היא חלק מהבעיה — ולא שותפה פוטנציאלית לפתרונה.

יו״ר התאחדות הסטודנטים

לצד הקבוצה ההתחלתית של ליף ומספר פעילים נוספים (שזכו לכינוי הלא מדויק "השביעייה"), נכנס להנהגה בפועל של המחאה, החל מהשבוע השני, גם יו״ר התאחדות הסטודנטים דאז איציק שמולי. בניגוד לקבוצה המקורית, שניסתה להוביל את המחאה באופן כנה, שמולי מילא תפקיד מרסן במחאה, ובפועל עזר לממשלה למשטר את הנהגת המחאה.

כך, בהפגנת ה־20 אלף ב־23 ביולי, שמולי הציב דרישות מינימליות ביותר, ואותת לנתניהו שאפשר לקפל את המחאה בקלות. הוא הכריז כי "הדרישות שלנו מאוד פשוטות וברורות — הכנסת פרק לדיור בר־השגה בחוק הווד״לים, הקצאת סכום משמעותי לטובת סבסוד בנייה [של דירות] המיועדות לשכירות ארוכות טווח והרחבת מעונות הסטודנטים בפריפריה". נתניהו הבין את הרמז ונענה לחלק מהדרישות. שמולי הכריז שההצעה (העלובה) של נתניהו היא "חסרת תקדים", אבל הוא נותר מבודד בעמדתו. אחרי שליף והמאהל הירושלמי דחו לחלוטין את ההצעה, הלחץ מהשטח לא איפשר לו להוציא את הסטודנטים מהמחאה.

שמולי נרתם להגנה על נתניהו והממשלה, וניסה להוציא כליל את העוקץ מהמאבק נגד התקפות הממשלה ולהפכו לקמפיין לוביסטי ממסדי שחותר בעיקר לדבר אל לב ראש הממשלה והשרים. כשהוקמה ועדת טרכטנברג, בזמן שדפני ליף ניסתה בצדק לחשוף את הוועדה כניסיון למסמוס המחאה, שמולי קרא לתת לטרכטנברג הזדמנות, ובכך סייע לאפשר לוועדת טרכטנברג להמשיך בעבודתה למרות העוינות בה נתקלה תחילה בשטח. שמולי היה ממובילי מאמצי ההשתקה של המחאה לאחר הפיגוע בדרום, מה ששיחק היטב לידי הממשלה. מיד לאחר הפגנת ה־400 אלף הוא הוביל את הקריאה לפרק את אוהלי המחאה.

העבודה המאורגנת

אולם התפקיד של עיני היה כנראה בעל ההשפעה ההרסנית ביותר. עיני השתמש בסמכות שלו כדי למנוע מהמחאה לצאת נגד שלטון נתניהו — "אם המטרה היא להפיל את ביבי נתניהו, אני לא שותף למאבק הזה" — וכדי לטרפד דרישות בסיסיות שעלו מהמחאה: "הדרישות של המוחים מופרכות", "חינוך חינם ודיור בר־השגה לכולם הם דברים לא פרקטיים, לפעמים מישהו צריך להגיד את האמת ונגזר עלי להיות המבוגר האחראי" (TheMarker, 02.08.2011). חמור מכך, עיני מנע למעשה את ההתגייסות של הכוח המכריע של העבודה המאורגנת שיכול היה לעזור להביא להישגים משמעותיים ביותר.

בזמן המחאה, תנועת מאבק סוציאליסטי קראה להסתדרות להוביל שביתה כללית במשק, לא במטרה להכניס למאבק את עיני, אלא את חצי מיליון העובדים המאורגנים בהסתדרות. מעמד העובדים המאורגן היה יכול להטות דרמטית את מאזן הכוחות לטובת תנועת המחאה, עם התגייסות מאורגנת של ההסתדרות לתוך המחאה, כולל גיוס נוכחות בולטת ומסיבית בהפגנות, קיום אסיפות הסברה במקומות עבודה ושכונות, ועם שימוש בנשק השביתה.

מעל 20 אלף איש נרשמו לדף פייסבוק שקרא לארגן שביתה, על בסיס היעדרות אישית, ב־1 באוגוסט. "מובן שהתארגנות כזו אינה מספיקה כדי לארגן שביתה כללית אמיתית, אך היא בהחלט מסמנת את הכיוון הנכון הנחוץ למאבק ומציפה את הרעיון של שביתה כללית כנשק עוצמתי במאבק להכרעת הממשלה", הסברנו בזמנו. ראשי הערים, באמצעות מרכז השלטון המקומי, איימו להצטרף לשביתה, וזה היה אחד הגורמים שדחפו את עיני לכנס מסיבת עיתונאים (27.7) ולאיים בצעדים.

סביב מפגש ועדים שכינס עיני ב־2 באוגוסט כדי לדון בתגובה למחאה, התבטא יו״ר ועד עובדי נמל חיפה, מאיר תורג׳מן, כי "מאבק האוהלים מוצדק ויש להרחיב אותו, כי קיימת גם פגיעה במעמד העובדים. ציפינו שעיני ייתן לנו אור ירוק כדי לפעול". יו״ר ועד עובדי צים, אבי שטרית, צוטט אף הוא אומר כי "חשוב שההסתדרות תיכנס לתמונת המאבק" (TheMarker).

בעצרת שנערכה בבית ההסתדרות כעבור יומיים, זכתה הקריאה לשביתה כללית, שפעילי מאבק סוציאליסטי קידמו בשטח, לתמיכה לא מבוטלת — בין היתר מצד עובדי נמל שלקחו חלק באירוע. אך האירוע שימש את ראשי ההסתדרות בעיקר לצורך "שחרור קיטור".

הדרך הביורוקרטית, המושחתת והפרו־קפיטליסטית שבה עיני הוביל את ההסתדרות, שגם בלמה קבוצות עובדים מלהיאבק לשינוי, הביאה לניכור ולחשדנות ביחס להסתדרות מצד שכבות של צעירים שהשתתפו במחאה. גם אנחנו הסכמנו ש"צודקים מי שחושדים בכוונותיו של עיני ביחס למחאה", אולם "התשובה לכך היא שנחוץ שינוי עמוק ודמוקרטי בהסתדרות ודרושה הנהגה לוחמנית ונאמנה. אך המרד נגד שלטון ההון לא יכול להמתין עד שיושג שינוי כזה. הצטרפות ההסתדרות למאבק היא חיונית… יש לדרוש מעיני ושותפיו להנהגת ההסתדרות להכריז על שביתת אזהרה כללית בת יממה במשק ולאפשר את הרחבת המאבק: או שיילחמו או שיאולצו לפרוש לאלתר".

קריאה מעל במות ההפגנות ההמוניות להסתדרות להשבית את המשק, לצד ניסיון לקדם שיתופי פעולה עם חברי ועדים שהביעו תמיכה במחאה, היו יכולים לזכות לתמיכה בקרב עובדים רבים ולעזור להפעיל לחץ ממשי על הנהגת ההסתדרות ללכת בכיוון שהיה דרוש כדי לחזק את תנועת המחאה. קריאות בכיוון הזה היו גם יכולות לחזק את ההבנה בקרב המפגינים ובציבור הרחב שבזמן שהפגנות יכולות להביא להישגים בתנאים מסוימים, הרי שהן לא יוכלו להספיק, והן זקוקות ל"שיניים" של נשק השביתה, ובמיוחד שביתה כללית, ככלי מאבק חזק פי כמה וכמה.

אחדות בין ימין ושמאל?

"ואז קראו לנו שמאל קיצוני. מי אתם שתגידו מי אנחנו? כולנו בכל הארץ הבנו שאין ימין ושמאל", קראה ליף ב"עצרת המיליון" של ה־3 בספטמבר.

האסטרטגיה ש"השביעייה" בחרה בה כדי להוביל את המחאה היתה ניסיון לקרב את המחאה ל"קונצנזוס" בדרך של טשטוש מסרים וכניעה לרעיונות ימניים הרסניים. כך למשל העיתונאי אשר שכטר, בספרו "רוטשילד, כרוניקה של מחאה", מתאר כיצד חלק מחברי "השביעייה" נלחצו כשבראשית המחאה הוקם אוהל מכוסה בדגל הגאווה, מחשש שהדבר ירחיק תומכי ימין.

לקראת עצרת ה־300 אלף בתחילת אוגוסט, שמולי התנה את השתתפות הסטודנטים בשירת "התקווה" והצבת דגלי ישראל. סתיו שפיר הסבירה אז בצדק שהמנון המדינה מדיר את הציבור הערבי־פלסטיני, אבל המטרה של שמולי היתה כנראה אחרת — לסיים את העצרת במסר ממסדי ומחבק ולטשטש את המסר של המחאה, שהוא בבסיסו מסר של עימות עם הממסד. כך או כך, "השביעייה" נכנעה לתכתיב.

בטווח המיידי, האסטרטגיה הזאת איפשרה אולי התרחבות מהירה יותר של ההפגנות, אבל על חשבון חידוד ההבנה של האתגרים העיקריים שעמדו בפני המחאה והדרך להתמודד איתם. טשטוש המסרים לא איפשר לפתח דיון אמיתי על חלק מהשאלות הבוערות ולעזור לעמת באופן פרודוקטיבי גם תומכי מפלגות ימין עם רעיונות ימניים שפוגעים במאבק לצדק חברתי ומקדמים הפרדה וסכסכנות בין עובדים ועניים.

באופן תמוה, פעיל חד״ש והמפלגה הקומוניסטית (מק״י) אלון־לי גרין, שחבר לקבוצה של ליף, לא הזהיר מפני הסכנה שטמונה בגישה כזו אלא עזר לקדם אותה. בספרו של שכטר הודה גרין שבהפגנת ה־300 אלף "עשינו את הטעות הכי גדולה. בעוד שהרחוב הלך בהרבה מובנים לפנינו. השלטים שהיו ברחובות היו הרבה יותר קיצוניים מאיתנו. זה היה הרגע הכי עוצמתי של המחאה, והיינו צריכים לנצל אותו כדי לומר בקול הכי ברור: ראש הממשלה תתפטר… שם הלכנו צעד אחד מאחור כי פחדנו שיגידו שאנחנו שמאלנים". הוא סיפר גם איך באופן אבסורדי אפילו התחבא מתחת לשולחן בשעת פגישה עם ליף ושפיר כדי להסתתר מצלמים שעברו במקום, כך שלא תיחשף בתקשורת עצם המעורבות של פעילי שמאל.

הגישה שאומצה החלישה את המחאה. הממשלה בכל מקרה ניסתה לבודד את המחאה באמצעות התווית של "שמאלנים". אולם דווקא על רקע המחאה והתמיכה האדירה ברעיונות של צדק חברתי, ניתן היה לשכנע עוד שכבות רחבות בחברה על הצורך בגישה שמאלית בסיסית למאבק לצדק חברתי — גישה שמאלית במובן של מאבק משותף של אנשים עובדים, צעירים ועניים, יהודים וערבים, עבור צדק חברתי ושלום. גישה כזאת היתה יוצרת קוטב משמעותי בחברה שמוכן להיאבק ולשכנע עוד שכבות רחבות על הצורך הזה.

מפלגת מחאה חברתית

אף אחת ממפלגות הממסד לא ניסתה לסייע למחאה להביס את הממשלה ולהגיע להישגים, וזה כולל את מרצ והעבודה. חלקן ניסו לשים למחאה מקלות בגלגלים ואחרות בעיקר ישבו מהצד וקיוו שאולי המחאה תאפשר להן להרוויח אלקטורלית מהשינוי במצב הרוח. באופן מצער, גם חד״ש, כקואליציית שמאל, לא עזרה למחאה להתגבר על המכשולים שלה ונטתה לרדוף במסריה אחרי מצב הרוח בשטח.

לפי סקר שנערך בתחילת אוגוסט 2011 עבור "גלובס", מפלגה חדשה בראשות יוזמי המחאה היתה יכולה לזכות בכ־20 מנדטים. בהמשך החודש אף שקלו כמה מהם את הרעיון, אך לשווא.

על רקע הריקבון של המערכת הפוליטית, ובהיעדר מפלגה גדולה ובולטת שתייצג את השאיפות העמוקות לשינוי, הלך הרוח במאהלים ובהפגנות כלל עוינות מסוימת לרעיון של התארגנות מפלגתית. אבל מפלגה, כארגון מאבק פוליטי, היא הכרחית כדי לרכז את הידע והניסיון הנצבר של מאבקים שונים, לנסח להם תוכנית ואסטרטגיה משותפות, ולהקל על יצירה של מאבק מאוחד ועוצמתי של שכבות רחבות ככל הניתן נגד שלטון ההון.

אם מנהיגי המחאה היו מכריזים על הקמת מפלגה וקוראים לוועדי וארגוני עובדים ולארגונים חברתיים להצטרף, היה יכול להיווצר בקיץ 2011 בפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל כוח פוליטי המוני שנמצא בצד של העובדים והצעירים, למרות כל החולשות הפוליטיות ההתחלתיות שהיו מלוות אותו.

בחודשים שאחרי המחאה עדיין היתה קיימת הזדמנות להקים כוח כזה. כשהיה ברור שמנהיגי המחאה לא מרימים את הכפפה, גם חד״ש, כקואליציית שמאל עם פרופיל ברמה הארצית, היתה יכולה פוטנציאלית להטיל את משקלה כדי לעזור, בשיתוף פעולה עם תנועות אחרות, להשיק מסגרת מאבק פוליטית חדשה בשמאל, שתנסה למלא חלק מהחלל שנוצר. התארגנות כזו היתה יכולה כנראה להיהפך לנקודת התייחסות חשובה לשכבות רחבות חדשות. אולם תחת זאת, בחד״ש העדיפו לקחת חלק בהשקת ארגון "התנועה החברתית", שבו פעילי חד״ש ניסו להשפיע מאחורי הקלעים, ושמיחזר למעשה את הטעויות של הנהגת המחאה בתחום מסמוס מסרים.

התוצאה היתה שבדומה למערכת הבחירות הנוכחית, בבחירות 2013, שהתקיימו בצל המחאה ונושאים חברתיים תפסו בה את מרכז סדר היום, לא היתה קיימת אלטרנטיבה פוליטית שייצגה את השאיפות שגרמו למחאה. לכן לפיד הצליח להציג את עצמו כפוליטיקאי "חדש" ו"חברתי", ולמשוך אליו חלק מהרצון לשינוי, רק כדי להמשיך לקדם את אותה מדיניות יסודית שהוציאה מאות אלפים לרחובות.

תנועות המחאה המקבילות שהתרחשו ביוון ובספרד סבלו גם הן ממספר חולשות פוליטיות דומות. עם זאת, העלייה של מפלגות השמאל סיריזה ופודמוס מצביעה, למרות מגבלותיהן, על שלב חדש במאבק שיוכל לאפשר להתגבר על חלק מהמכשולים.

פספוס הזדמנויות, והאתגר הגדול שמציב הסכסוך הלאומי, גרמו לכך שבישראל אין עדיין אפילו את המקבילה לסיריזה או פודמוס. קרוב לארבע שנים לאחר המחאה קיים עדיין צורך בוער לקדם את הבנייה של כוח פוליטי של ציבור העובדים, היהודים והערבים. אחרת השלטון יישאר בידי מפלגות ממסד קפיטליסטיות.

השאלה הלאומית

כחלק מהניסיון ליצור "אחדות", מנהיגי המחאה התעלמו משאלות חשובות, והחשובה שבהן היתה השאלה הלאומית. מהאוהלים והעצרות עלו אמנם קריאות מסוימות גם לשוויון לציבור הערבי־פלסטיני בישראל, אבל התמקדות בסוגיות הכלכליות והתעלמות מהסוגיה המהותית של הדיכוי הלאומי.

התוצאה היתה שלמרות התקוות שהתפתחו לגבי המחאה בקרב חלקים בציבור הערבי, מה שכלל גם מספר מאהלי מחאה, קטנים יחסית, ביישובים ערביים ובשכונות ערביות, הרי שחלק משמעותי מהציבור הערבי היה מנוכר לתנועת המחאה.

מסרים שקראו למאבק משותף של יהודים וערבים עלו בחלק מהעצרות, כולל עצרת ה־13.8 בחיפה, בה נאמה גם פעילה של מאבק סוציאליסטי שהדגישה בין השאר את המסר הזה. אולם היעדר מסרים עקביים ועקרוניים כאלה מחזית המחאה גרם לכך שאסטרטגיית ה"אחדות" של מנהיגי המחאה לא יכלה לגשר על השסע העמוק ביותר בקרב אנשים עובדים.

כל תנועה חברתית והתארגנות פוליטית שלא יתנגדו באופן נחרץ לאפליה ולדיכוי הלאומי בתוך ישראל, ולמדיניות הכיבוש, המצור וההתנחלויות בשטחים הפלסטיניים, יאפשרו לשלטון ההון להשתמש בהפרדה הלאומית כקלף נגד המאבק לשינוי חברתי, כפי שהממשלה עשתה למשל בעקבות הפיגוע בדרום.

תנועת מאבק סוציאליסטי קידמה בזמן המחאה מאבק סולידרי ומשותף של יהודים וערבים, וקראה: "התשובה ל'הפרד ומשול' — גם הכיבוש חייב ליפול!". אימוץ של עמדה כזו תפתח דלת עבור המאבקים לצדק חברתי לחלק מהשכבות הכי מדוכאות בחברה. חשוב לשכנע שמדובר בעמדה נחוצה גם כדי לקדם בנייה של מאבק עוצמתי נגד שלטון ההון וכדי להתגבר על המכשול שמספק את בסיס התמיכה העיקרי של מפלגות הימין הקפיטליסטיות.

אלטרנטיבה סוציאליסטית

המחאה היתה מרד חסר תקדים בהיקפו בישראל נגד המדיניות הניאו־ליברלית והפגעים של השיטה הקפיטליסטית — מרד שהתבטא גם בסיסמאות כמו "הו־הא, מי זה בא, מדינת הרווחה", או "התשובה להפרטה — מהפכה". אבל מה האלטרנטיבה לשיטה שפועלת לטובת קומץ קטן בחברה?

כפי שמאבק סוציאליסטי הסבירה בזמן המחאה, אפשר וצריך להיאבק על הישגים שישפרו את תנאי המחיה, אבל הישגים אלה יישארו מוגבלים תחת ממשלה קפיטליסטית — על בסיס המדיניות הניאו־ליברלית והכלכלה הקפיטליסטית. בעלי ההון יחכו להזדמנות הראשונה לבטל כל הישג משמעותי. לא היה ולא יהיה קפיטליזם לא חזירי. שיטה שבה לקומץ קטן ששולט בחברה אינטרסים מנוגדים לאלו של רוב החברה לא יכולה שלא להוליד דיכוי, עוני, אבטלה, סבל ושחיתות.

מול מדיניות שהעבירה נכסים ציבוריים לידי בעלי ההון, נחוץ להעביר אותם מחדש לידיים ציבוריות, אך הפעם בניהול ופיקוח דמוקרטיים של עובדים ונציגי ציבור. אין דרך להפסיק את שוד משאבי הטבע בלי להעביר אותם לבעלות ציבורית, אין דרך לממן את שיקום מערכות הבריאות, החינוך והרווחה ולבנות באופן מסיבי דיור ציבורי בלי להעלות מסים באופן משמעותי על בעלי ההון ולהעביר את הבנקים והתאגידים הגדולים לבעלות ציבורית; אי־אפשר להבטיח שהכלכלה תתנהל לפי הצרכים שלנו ולא לטובת קומץ קטן בלי ניהול ציבורי ודמוקרטי שלה. אי־אפשר לפתור באופן שורשי את הבעיות שהובילו למחאה בלי שינוי סוציאליסטי של החברה.

ללא ביקורת ברורה על המדיניות הניאו־ליברלית ועל השיטה הקפיטליסטית, גם גורמי הימין הקפיטליסטיים יכולים לטעון שהם כביכול בעד "צדק חברתי".

העובדה שהדרישות של מנהיגי המחאה כללו בעיקר תביעות לתיקונים במסגרת השיטה הקיימת עזרה לממשלה לצמצם את הדיון הציבורי לשאלה מי יכול לגרום לכלכלה הקפיטליסטית, המבוססת על קידום רווחי בעלי ההון, לתפקד הכי טוב. כך היא אילצה את מנהיגי המחאה להיעזר ב"מומחים" קפיטליסטים משלהם אל מול ועדת טרכטנברג.

אך בוויכוח הזה יש תמיד יתרון לנציגי המערכת הקפיטליסטית: הם בלי ספק יכולים לגרום למערכת הניצול והעושק להתנהל בצורה הכי טובה. כך נתניהו טען לאורך המחאה כי היענות "משמעותית מדי" לדרישות המוחים כביכול תסכן את המשק הישראלי על רקע המצב הכלכלי העולמי, ואילו ועדת טרכטנברג ה"אחראית" קבעה מראש שסך ההוצאה של הממשלה לא יגדל, אפילו לא על חשבון גידול במסים.

מה קרה מאז?

המחאה ההמונית הצליחה להעלות שאלות חברתיות לראש סדר היום, וגרמה לממשלה ולחלק מהטייקונים "ללכת על קליפות ביצים" במשך תקופה לאחר מכן מחשש מהתעוררות של תנועה המונית נוספת. בין השאר הוקדמו בחירות 2013, כדי להימנע מלהעביר תקציב של גזירות צנע לפני בחירות.

ממשלת נתניהו הבאה המשיכה בהתקפות על העובדים והעניים. תקציב הגזירות שהעבירה במאי 2013, לצד גזירות נוספות, עוררו זעם אדיר — בפרט על שר האוצר לפיד, שאיבד כ־10 מנדטים בסקרים בתוך כשבוע. התמיכה הביזיונית של עיני בתקציב, העייפות מהפגנות והמסקנות המיואשות ממחאת 2011, ובעיקר היעדר כוח פוליטי שיוכל לעזור לארגן מאבק אפקטיבי יותר, גרמו לזעם להתפזר בחלל האוויר.

העברת תוכנית התקציב והגזירות שנלוו לה נתנה לממשלה ביטחון להמשיך בעוד סדרה של התקפות. היא פעלה כדי להשתחרר מהצל של המחאה ולחזור ל"עסקים כרגיל" עבור שלטון ההון: להפוך את ההתרסה שהשמיע לפיד כלפי מפגינים אשר מחו נגד יצוא הגז הטבעי — "עוד לא נולד המגפון שישמעו אותו בתוך ישיבת הממשלה" — למציאות.

אבל מאבקים משמעותיים על תנאי המחיה והעבודה ונגד מדיניות הממשלה לא פסקו. לצד שורה של מאבקי עובדים, מעל 20 אלף עובדים התאגדו ב־2013 ומעל 40 אלף ב־2014 — צעד שעובדים רבים תופסים כהמשך ישיר של המחאה. המאבק בתוכנית פראוור הצליח לאלץ את הממשלה לסגת זמנית. הממשלה והמעבידים גם נאלצו להסכים, תחת איום של שביתה כללית, לדרישת ההסתדרות להעלאת שכר המינימום. דרישה זו היתה תוצאה של לחץ על יו״ר ההסתדרות החדש אבי ניסנקורן, כולל מצד קמפיין שיזם ארגון כוח לעובדים סביב הדרישה שקידמה מאבק סוציאליסטי להעלאת שכר המינימום ל־30 שקל לשעה (5,580 שקל לחודש).

העובדה שהמצב הכלכלי רק הורע מאז מחאת 2011 גורמת לזעם החברתי להמשיך לבעבע מתחת לפני השטח. לפי סקר "מדד הדמוקרטיה" מסוף 2014, 65% מהנשאלים חשבו שצריך לחדש את המחאה.

אחרי המלחמה בקיץ האחרון, הזעם החברתי העקשני הפתיע למשל גם את נשיא המדינה ראובן ריבלין: "מיד עם שוך התותחים ובמהירות מפתיעה שב הדיון הציבורי לעסוק במושגים כמו אינפלציה, יוקר המחיה... קו ברור נמתח מ־2011 לדיון הכלכלי־חברתי של היום. מאות אלפי הישראלים אולי עזבו מאז את הכיכרות והרחובות אבל המחאה ההיא לא תמה... כבר שלוש שנים שהציבור הישראלי משדר קול ברור שהוא אינו שבע רצון מהמערכת הקיימת" ("כלכליסט", 3.11).

החשיבות של הפקת לקחים

השאלה של לקחי המחאה העסיקה רבים מאז 2011. העובדה שבאופן בלתי נמנע המחאה, והמאבק לצדק חברתי, נתקלו במכשולים שעליהם לא הצליחו להתגבר בינתיים, דחפה פעילים לחשוב מחדש על עמדות ורעיונות.

היו מי שהגיעו למסקנה שהמחאה היתה "יותר מדי" פוליטית — מסקנה הרסנית, שלמעשה חותרת לרידוד ולטשטוש מסרים מוגבר. היו פעילים שמתפיסה אנטי־מפלגתית נסוגו ב־180 מעלות והסיקו שצריך להיכנס לתוך מפלגות הממסד "כדי לשנות מבפנים" — גישה שלמעשה מוותרת על ניסיון רציני להציב אלטרנטיבה אמיתית לשלטון ההון וההתנחלויות.

היו גם פעילים שבהתייחסות למאבקי "האביב הערבי" ולתנועת המחאה בטורקיה ב־2013 הסיקו שהמחאה היתה "מנומסת" מדי. ביסוד המסקנה הזאת עומדת ההבנה שלמחאה היה חסר כוח מאורגן. רק הכוח של מאבק המוני ושל פעולה מאורגנת של מעמד העובדים יוכל באמת להציע דרך לשינוי.

למרות כל המכשולים, הזעם החברתי יחזור להתפרץ, גם בקנה מידה המוני. לימוד לקחי המחאה נחוץ כדי לעזור להתגבר על השגיאות והמכשולים במאבק לצדק חברתי ושלום, ולסלול את הדרך לשינוי חברתי שורשי, סוציאליסטי.