מאז שהתאגדו בשנת 2011, עובדי הכרמלית נאבקים לחתימה על הסכם קיבוצי מול הנהלת הכרמלית, עיריית חיפה ומשרד האוצר, שסירב לאשר להנהלה לחתום על ההסכם, והתעקש להפחית בזכויות העובדים.

לאחר עיצומים שנמשכו שלושה שבועות והפגנות תמיכה של תושבים ופעילים, הצליח ועד עובדי הכרמלית להגיע בתחילת מאי להסכמות על עקרונות ההסכם הקיבוצי.

העובדים הפגינו נחישות ועקביות מרשימה לאורך המאבק הארוך. הם התאמצו והצליחו לגייס תמיכה מתושבי חיפה, מהנוסעים וממספר ארגונים חברתיים, לרבות מאבק סוציאליסטי, שקיימו מספר פעילויות הסברה והפגנות. בזכות כל אלה, העובדים הגיעו להישגים משמעותיים במאבק. בהתאם לסיכומים, ההסכם יכלול שיפור בשכר העובדים, סעיף שמקשה על ההנהלה לפטר באופן לא מוצדק, השוואת כמות ימי החופשה לעובדי עיריית חיפה, ועוד.

אך גם עכשיו, טרם נחתם ההסכם הסופי, העובדים לא ממהרים לחגוג. הם ידעו הרבה תהפוכות ו"כמעטים" לאורך השנים.

מסע ארוך

במהלך העשור האחרון עובדי הכרמלית התמודדו עם משברים רבים. בשנת 2016 כבל הרכבת נקרע, והכרמלית הושבתה למשך שישה חודשים. באותה תקופה עיריית חיפה פתחה במכרז להפרטת הכרמלית. מאבק עיקש של העובדים בתמיכת תושבים ופעילים חברתיים, בניהם גם פעילי מאבק סוציאליסטי, הצליח ללחוץ את העירייה לביטול המכרז.

מחוזקים מהניצחון, העובדים המשיכו במאבק להסכם קיבוצי, ובפברואר 2017 סוכמו תנאי ההסכם מול העירייה. אך אז, פרצה השריפה בכרמלית, והעובדים עמלו על טיפול בנזקי השריפה, לרבות תוך עבודה בתנאים מסוכנים. אך ההנהלה השתמשה בכך כדי להימנע מהתקדמות לחתימת ההסכם למשך כמעט שנתיים.

למודי ניסיון, על אף שהושגו כעת הסכמות מול האוצר, העובדים מודעים לאפשרות, שהמשרד יעלה עוד התנגדויות, והם יאלצו לחזור לשבות בזמן הקרוב, ולגייס את הציבור למאבק מחודש.

אחת הדרישות, שהעלו העובדים הייתה תשלום דמי מחלה בשיעור מלא מהיום הראשון כפי שנהוג במקומות עבודה רבים, בעוד כרגע, בהתאם למינימום בחוק, לא קיבלו תשלום ביום הראשון, 50% ביום השני והשלישי ו־100% רק מהיום הרביעי והלאה. מדובר בדרישה משמעותית עבור העובדים, שכן עצם העבודה בכרמלית — 215–250 שעות בחודש מתחת לאדמה — גורר השלכות בריאותיות. משרד האוצר סירב לכך בתוקף, בטענה שהדבר יוביל לשביתות "התחלות".

גם ועד קטן יכול להצליח

בזכות ההתעקשות של העובדים, העיצומים והתמיכה הציבורית, הוסכם לבסוף כי יקבלו תשלום של 50% ביום המחלה הראשון, 75% ביום המחלה השני ו־100% מהיום השלישי ואילך. זוהי התקדמות משמעותית, אך לא אידיאלית.

קשה שלא לתהות האם לא ניתן היה להשיג את הדרישה במלואה ובכלל האם המאבק היה נגרר שנים רבות כל כך אילו עובדי הכרמלית — 15 עובדים בלבד, רבים מהם יוצאי ברה״מ לשעבר בגילאי 50–60 — היו מקבלים גיבוי אמיתי מההסתדרות, שזו תפקידה.

בשיחה עם מאבק סוציאליסטי, סיפר לוטן רז, חבר ועד העובדים, כי העובדים שמחים שיש שיפור במצב, אך גם תחת ההסכם הנוכחי העובדים בכרמלית עדיין יעבדו יותר מדי שעות מתחת לאדמה בתנאים לא בטיחותיים, וכי יש עוד דרך ארוכה בפני המאבק כדי להשיג תנאים ראויים. ועדיין, מדובר בהסכם ראשון, ועל כן פורץ דרך, עבור העובדים, שהצליחו להתגבר על תחושת חוסר האונים, לפעול יחד ולהגיע להישג לא מבוטל, בהתחשב בכוח שיש למערכת הדורסנית ש"אינה רוצה לאפשר לאנשים לשגשג ולקבל תמורה סבירה עבור עבודתם", כפי שמסביר לוטן.

למעשה, ללא הקמת הוועד והמאבק העיקש, לא רק שההישגים הנוכחיים לא היו כלל על הפרק, אלא שהעובדים עשויים היו למצוא את מקום עובדת מופרט לידי חברה פרטית, תוך ניסיון להרעה בתנאי עבודתם. זהו ההיגיון של השיטה הקפיטליסטית, אשר רק התארגנות של עובדים — גם במקומות עבודה קטנים — ויציאה למאבק, יכולות לעמוד כנגדו ולהביא לתוצאות משמעותיות. המערכה תימשך.