אלפים רבים מרחבי הארץ — 10–30 אלף לפי ההערכות השונות — מילאו את כיכר פריז בירושלים ואת הרחובות הסמוכים למעון ראש הממשלה אתמול. זה היה המוצ״ש השלישי ברציפות בו מגיעים מעל 10,000 לבלפור. למרות תדמית ה"מסיבה" שמטפחים נתניהו והתקשורת, האנרגיות היו של מחאה וצמא לשינוי אמיתי.

המון מפגינים הגיעו עם שלטים תוצרת בית, עם חברים ומשפחה או עם קבוצות מאורגנות, לפעמים סביב מיצג או מסר ספציפי: לחקור את פרשת הצוללות; צדק לקורבנות אלימות משטרתית (סלומון טקה, איאד אלחלאק); התנגדות לכיבוש ולסיפוח; זעם על חוסר הטיפול במגיפת הקורונה; צדק אקלימי; צדק חברתי ועוד ועוד. למרות הצפיפות הגדולה, ההפגנה הייתה בתנועה מתמדת: מערבולת אינספית של שלטים, באנרים, מיצגים וקריאות "הון־שלטון, עולם תחתון!", "ביבי הביתה" וגם "מ־ה־פ־כה!".

קשה להכחיש שהמצב הכלכלי המידרדר והיעדר אופק לשיפור הוא חלק מרכזי מהסיבות להפגנות בבלפור. אלפים מהמצטרפים להפגנות בשבועות האחרונים, כולל צעירים שמפגינים בפעם ראשונה, פוטרו או הוצאו לחל״ת. אבל סיסמאות או דרישות כלכליות — "להגדיל את התקציב", "נותנים לעשירים במקום לעניים" — היו היוצא מן הכלל. הרבה מהשלטים והמיצגים היו אמירות כלליות על המצב ורבים בחרו להביע את עצמם בשם עצמם, להביא ציטוטים שונים וכו'.

גם בשעה 23:00 נשארו מעט מפגינים במקום והמשיכו להפגין למרות הדיכוי המשטרתי. לפני כן, כמה עשרות מפגינים עלו על ה"מרפסת" שמעל בנק דיסקונט והניפו דגלים ושלטים עד שבאה המשטרה להורידם. מאהל קטן הוקם אתמול, בשולי גן העצמאות עד שפקחים של עיריית ירושלים והמשטרה שוב פירקו אותו באלימות. כל אלה סימנים לכך שהמפגינים והמפגינות בבלפור רוצים לדחוף את התנועה קדימה. השאלה היא איך. איך אפשר לא לאבד מומנטום ולגרום למחאה לעלות מדרגה?

דיון פוליטי ועירני בין כל הפעילים ובין הקבוצות השונות על הדרך הטובה ביותר להרחיב את המחאה הוא הכרחי: האם יש להתמקד רק בדרישה שנתניהו יתפטר, או דווקא לפתח מחאה כללית נגד המצב? איזה מסרים נוספים חשוב להדגיש מבין המסרים שכבר קיבלו ביטוי מסוים בהפגנות? מה נעשה במקרה שביבי יהמר שוב על בחירות, כשאף מפלגה לא באמת מקדמת פתרונות שמאליים ומייצגת את האינטרסים של האנשים מהשורה?

פעילי מאבק סוציאליסטי באו עם שלטים עליהם נכתב "ממשלת הון, עולם תחתון: פרנסה, רווחה, שוויון". באנו להדגיש את המסר שהשחיתות, המחדלים בטיפול בקורונה, ההתרוששות ההמונית של אנשים מהשורה, אי־השוויון, האלימות המשטרתית, הכיבוש — כולם תוצאה של אותה מדיניות קפיטליסטית המשרתת קומץ טייקונים על חשבון הרוב הגדול בחברה. זוהי המדיניות שנתניהו מנצח עליה כבר יותר מעשור.

למרות הקיטוב הפוליטי המחריף, תפקודם של הממשלה וכן של נתניהו עצמו נתפסים ככישלון מצד רוב בציבור בישראל, יהודים וערבים. לכן זהו צורך — וגם אתגר — של המחאה להתרחב, להתארגן ולהתאחד סביב מאבק במדיניות הקפיטליסטית.

חשוב שההפגנות, למרות הביזור, יחדדו מסרים — נגד מדיניות של הנצחת עוני והעמקת "הפרד ומשול" בקרב אנשים עובדים ומובטלים, ערבים ויהודים; בסולידריות עם עובדי השירותים החברתיים הנמצאים במאבקים שונים מול הממשלה — ארגוני מורים, איגוד העו״ס, איגודי האחיות, הרופאים; בעד השקעה בשירותים הציבוריים ומיסוי מוגבר על הטייקונים ועוד.

שלטון נתניהו, ואיתו שלטון ההון בישראל, נמצאים במשבר חסר תקדים. תנועה המונית בהובלת מעמד העובדים יכולה וצריכה להציב אלטרנטיבה.