פיצוי עכשיו! לא לכפיית בחירה בין בריאות לפרנסה
קחו מהטייקונים, לא מעובדי המגזר הציבורי!
X
תודה רבה!
אוקיי, ההודעה שלך נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
המחאה בבלפור
בהתחלה מחו בבלפור נגד השחיתות, ואז הגיעו קיץ של אבטלה וגל שני של קורונה
שבוע אחרי שבוע, רבבות מפגינות ומפגינים מגיעים למחות מול המעון הרשמי של נתניהו על רקע משבר קפיטליסטי היסטורי ותנועות המונים שמרימות ראש מסביב לעולם ■ מהו השלב הבא במאבק נגד ממשלת המשבר הקפיטליסטית?

הדפסה
צילום: מאבק סוציאליסטי

ה־14 ביולי, יום הבסטיליה ויום השנה למחאה החברתית של קיץ 2011, היה גם היום בו החל שלב חדש במחאה מול מעון ראש הממשלה בירושלים. ההפגנה שהתקיימה באותו היום, תחת הכותרת "מפילים את הבסטיליה", פתחה סדרה של יותר מעשר הפגנות של מעל לעשרת אלפים מפגינות ומפגינים בירושלים. אותן הפגנות היו שונות מההפגנות נגד השחיתות שהתקיימו בבלפור לפני כן, לא רק בגודל אלא כמעט בהכול.

כבר בהפגנה הראשונה היה ברור כי "המשמרות התחלפו. מנהיגי המחאה, המבוגרים, פינו את הקו הראשון לצעירים הכועסים, האנרגטיים", כפי שנכתב יום למחרת ב"הארץ". הגנרלים ובכירי השב״כ לשעבר, יחד עם התארגנות "הדגלים השחורים", ארגנו את מחאתם סביב מסר צר של מאבק בשחיתות ובהתקפות על זכויות דמוקרטיות. "קבלת השבת" המחאתית השבועית בבלפור משכה מאות בודדות ובעיקר שכבות מבוגרות ומבוססות יותר, למעט ההפגנות שהתקיימו בעקבות מעצרים ואלימות משטרית ומשכו אלפים.

השכבה הצעירה שהגיעה לבלפור באמצע הקיץ, סחפה אחריה רבבות — ככל הנראה כ־50 אלף בשיא — בזכות הזעם על החנק הכלכלי ועל הטיפול הכושל של הממשלה במשבר הקורונה, והשאיפה לשינוי עמוק במציאות החיים על רקע משבר קפיטליסטי היסטורי ותנועות המונים שמרימות ראש מסביב לעולם.

מחאה בעקבות הגל השני

הקדימון למחאת הצעירים והצעירות בבלפור התרחש דווקא ברחובות תל אביב — עם החסימה הספונטנית של צירי התחבורה הראשיים בעיר בשעות שלאחר עצרת הרבבות נגד המדיניות הכלכלית של שלטון נתניהו. אותה עצרת התארגנה וצברה מומנטום בתחילת הגל השני של הקורונה כשנהייה ברור כי שלטון נתניהו איבד שליטה על התפשטות הנגיף. בעקבות כך הוכרזו הגבלות חדשות על הפעילות הכלכלית במשק. עובדות ועובדים צעירים המועסקים בענפי התיירות, המסעדנות, המכירות וחיי לילה, ועצמאים שפרנסתם תלויה באותם ענפים, איבדו את מקום העבודה ללא רשת ביטחון חברתית־כלכלית אמיתית מצד המדינה.

החלטת נתניהו, שהתקבלה ופורסמה באופן בהול, על הארכת הזכאות לדמי האבטלה עד יוני 2021, לא הספיקה כדי לרכך את הזעם. הכעס על הכישלון של ממשלת המנותקים היה גדול מדי.

העצרת הגדולה בכיכר רבין, שאורגנה על ידי ה"שולמנים" וארגוני מעבידים קטנים, ביטאה "רק חלק מהזעם והתסיסה החברתית העמוקה שמבעבעת מתחת לפני השטח", כפי שדיווחנו יום למחרת במאמר תחת הכותרת "יריית פתיחה לתנועה מחאה המונית?". בימים ובשבועות שלאחר מכן השאלה בכותרת המאמר זכתה לתשובה: לא תנועת מחאה המונית כמו בקיץ 2011, אך המחאה בבלפור בהחלט התגבשה לתנועה שהמשיכה לגדול משבוע לשבוע, על אף המעצרים ומאמצי השלטון לבודד אותה.

בכיכר פריז — הסמוכה לבלפור — לא הייתה במה לנאומים, אבל ההפגנות בכיכר הפכו לבמה עבור מאבקים שונים: נגד אלימות משטרתית, נגד הכיבוש, נגד אלימות כלפי נשים, נגד הרס הסביבה ועוד. מבחינת חלק מהמפגינים והמפגינות, היה בזה גם קריאת תיגר על הרעיון כי מדובר במחאה שהיא רק נגד השחיתות.

הנהגת התאחדות הסטודנטיות והסטודנטים הכריזה בשלב מסוים על הקמת מאהל מחאה בגן העצמאות הסמוך לבלפור כחלק מהמאבק על עתיד הצעירים בישראל, אך לא עשתה הרבה בנידון ולא ניסתה לגייס סטודנטים למחאה. הנהגת ההסתדרות בחרה להתעלם לחלוטין מההפגנות, מהאלימות המשטרתית ומהרוח הלוחמנית של הצעירים בבלפור. למעשה נכון לכתיבת שורות אלה אף ארגון עובדים לא היה מעורב במחאה.

זאת אחת הסיבות שבגללה דווקא הדרישות הכלכליות־חברתיות לא נמצאות במרכז המחאה בבלפור. האבטלה, ההוצאות על דיור וקריסת שירותי הרווחה בהחלט הניעו צעירים ואף משפחות שלמות להגיע להפגנות אך לא בלטו מספיק על השלטים ועל הבאנרים. פעילות ופעילי מאבק סוציאליסטי התאמצו להדגיש מסרים מעמדיים — מדי שבוע הגענו עם עשרות שלטים עליהם נכתב "ממשלת הון — עולם תחתון. פרנסה, רווחה, שוויון". אך כמובן שהמחאה גדולה יותר מסך חלקיה והמסר הכללי בהפגנות נותר עמום והסתכם בקריאה לנתניהו להתפטר.

העובדה הזאת נוצלה על ידי שלטון נתניהו להסתה פרועה נגד המחאה. נתניהו טען כי ההפגנות הן "לא של מי שבאמת נפגעו מהמגפה, לא אלה שנפגעו עסקיהם" וכי מי שמארגן אותן הם "טייקונים ציניים" מהשמאל לכאורה, שמנצלים את המשבר לצרכיהם הפוליטיים. הטענה המופרכת הזאת מגיעה מראש ממשלה שקשריו עם הטייקונים הציניים, שאול אלוביץ', ארנון מלצ׳ין, נוני מוזס, ג׳יימס פאקר, ושלדון אדלסון נמצאים במרכזם של 3 כתבי אישום.

התשובה לספינים של נתניהוחידוד מסרים

המטרה המרכזית של הספינים של נתניהו היא להחריף את הקיטוב הפוליטי, וזאת כדי להדק את בסיס התמיכה שלו שהולך ומתערער על רקע ההחרפה במשבר הבריאותי והכלכלי. זה משתלב הן עם ניסיונות להרתיע שכבות רחבות מלהשתתף בהפגנות באמצעות דיכוי משטרתי והן עם ניסיונות לקנות שקט חברתי באמצעות הטבות כלכליות דוגמת מענקי הקורונה.

בנוסף, נתניהו ושליחיו מנסים לחזק תדמית אליטיסטית וממסדית של המפגינים בבלפור ולזרוע שיסוי בינם לבין שכבות עניות ומדוכאות בחברה, באמצעות דגש על כך שהדיכוי המשטרתי של הפגנות של צעירים יוצאי אתיופיה למשל היה הרבה יותר ברוטלי ונחרץ. אותן הפגנות אגב פוזרו באלימות רבה במשמרת של נתניהו והליכוד, שעכשיו מפחדים מהאפשרות של חיבור בין המאבק באלימות המשטרתית של הקהילה האתיופית למסרים נגד האלימות המשטרתית בהפגנות בלפור.

מצב הרוח בהפגנות בבלפור הוא שהתשובה להסתה, לספינים ולפירורים שנתניהו מחלק היא הרחבת המחאה. אבל מהי הדרך האפקטיבית ביותר לעשות זאת? הפיכת ההפגנות לא־פוליטיות לא תיתן מענה לקיטוב הפוליטי אלא דווקא תאפשר לשלטון הימין להתנער מאחריות למצב.

צריך להגיד בבירור: זאת מחאה נגד שלטון הימין ונגד המדיניות שהוא מוביל. אך נדרש חידוד מסרים נוסף, עם דגש מעמדי והתייחסות ישירה לאבטלה, לעוני ולמצוקות החברתיות שממשלת המשבר הקפיטליסטית מטפחת, כולל האפליה הגזענית ואי השוויון. המסרים האלה צריכים להשתלב במאמץ לפנות לשכבות שנפגעות באופן מכריע מהמשבר אך עדיין לא מעורבות במחאת בלפור — עובדות ועובדים מאורגנים מהמגזר הציבורי והפרטי, כולל עובדים מהפריפריה, צעירות וצעירים יוצאי אתיופיה וערבים־פלסטינים.

חיבורים מן הסוג הזה, סביב דרישות ואינטרסים משותפים, יכולים לקרום עור וגידים סביב המזרקה בכיכר פריז או במוקדים אחרים של מחאה נגד מדיניות הממשלה והתנהלות המערכת. כך או כך, צו השעה הוא לא רק למחאה אלא גם לקידום פתרונות סוציאליסטיים למשבר החריף אליו מתדרדרת החברה בישראל, על רקע המשבר הקפיטליסטי העולמי.

*   מתוך גיליון ספטמבר־אוקטובר של עיתון "המאבק"



תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.