ב־29 בדצמבר סגרו הסוחרים בשוק המרכזי של טהראן (הבזאר) את חנויותיהם במחאה על אינפלציה משתוללת של 50% וצניחת ערך המטבע המקומי, הריאל, ויצאו להפגין ברחובות. ההפגנות פרצו שבוע לאחר הצגת תקציב המדינה לשנת 2026, שכלל העלאות שכר של כ־20%, לצד העלאת מיסים של 62%. במהלך 2025 מחירי המזון זינקו ב־70% ומחירי התרופות ב־50%. איראן גם מתמודדת עם משברי מים ואנרגיה הגורמים להפסקות ממושכות באספקה למשקי בית ולא זוכות לטיפול ולפתרונות מהממשלה. חלק מהתקלות בתשתית מקורן בפעולות חבלה של המוסד הישראלי במסגרת קמפיין טרור מדינתי המכוון להחלפת המשטר בדיקטטורה נאמנה לממשלות ישראל וארה״ב.

עד מהרה הצטרפו להפגנות שכבות נוספות — בהן סטודנטים, פעילי זכויות אדם וקבוצות עובדים מאורגנות. תוך פחות משבועיים התפשטו ההפגנות לכמעט 200 ערים בכל 31 המחוזות במדינה והגיעו באופן חוצה קהילות אתניות להיקף של מאות אלפים–מיליון.

קריאות "מוות לדיקטטור" ולמען חופש, שוויון ודמוקרטיה מהדהדות ברחובות איראן, ושביתות של עובדים וסטודנטים מתפרצות ברחבי הארץ. הניכור והסלידה מהמשטר מקבלים ביטוי גם בפגיעה במבני וסמלי משטר, כמו תחנות משטרה והפלת הפסל של קאסם סולימאני לקול קריאות תמיכה. כבר עכשיו ברור שהמשטר מאוים מגל המחאה המשמעותי ביותר מאז 2022, ולפי חלק מההערכות אף הנרחב ביותר מאז מהפכת 1979.

משטר מעורער

המשטר האיראני נמצא במשבר חריף ומתמודד עם שורה של מחאות משמעותיות לאורך השנים האחרונות. ממחאת 2017 על יוקר המחיה, הפגנות המוניות ב־2019 במחאה על זינוק מחירי הדלק, וכמובן מחאת "אישה, חיים, חירות" שהתפרצה ב־2022 לאחר מותה במעצר של מהסא אמיני באשמת "עטיית חיג׳אב לא הולמת". המשטר ניסה להטביע את אותה המחאה בדם והוביל דיכוי כבד שכלל מאסרים המוניים, הרג מפגינים ומשפטי הוצאה להורג של עשרות. המחאה שדעכה לאחר חודשים ארוכים ערערה את הבסיס והלגיטימציה של המשטר. בעקבות אותה מחאה כמעט שלא מתבצעת אכיפה של עטיית חיג׳אב. ביטוי נוסף לכך הוא הצניחה באחוז ההצבעה בסבב השני של בחירות 2024 -עם השתתפות של 49%, לעומת 73% בבחירות 2019. גם כעת נשים הן חלק מרכזי מתנועת המחאה ונמצאות בחזית ההפגנות והמאבק.

מספר איגודי עובדים, פנסיונרים וארגונים חברתיים כתבו בהצהרה משותפת:

"אנחנו נמצאים באחת הנקודות הקריטיות בהיסטוריה המודרנית של איראן. השביתות, ההפגנות והמחאה המתפשטות בכל הארץ הם המשך של התקוממות 2022 שהחלה עם הסלוגן 'אישה, חיים, חירות', וחשפו אפליה ממוסדת, השפלה שיטתית, דיכוי ועוני מבניים. התקוממות זו הבהירה באופן חד־משמעי שהחברה אינה מוכנה לסבול עוד חיים של דיכוי ואי־צדק".

לאורך 2025 התקיימו הפגנות שבועיות של גמלאים. בחודש מאי התפרצה שביתת נהגי משאיות לאורך מספר שבועות במחאה על עליית מחירי הדלק וביטול הסובסידיות. השביתה החלה בעיר הנמל הדרומית בנדר עבאס, והתפשטה במהירות ליותר מ־150 ערים בכל מחוזות איראן. המתקפה של ממשלת ישראל וממשל טראמפ על איראן ביוני האחרון קטעה את התפתחות השביתה. בספטמבר עם פתיחת שנת הלימודים פרצו מאבקי שכר של מורים. גל המחאה הנוכחי הוא נקודת רתיחה של בעבוע חברתי מתמשך על רקע משבר כלכלי ופוליטי מעמיק.

"לשים קץ למאה של עבדות, עוני, השפלה ואי־שוויון"

בימים הראשונים לפרוץ גל המחאה הנוכחי ניסה המשטר האיראני לפייס את הזעם ההמוני. משרד האוצר ביטל את שער החליפין המועדף ששימש עבור יבואנים ומקורבים לשלטון והיה בין הגורמים לעליית המחירים.

הנשיא מסעוד פזשכיאן קרא לדרגים המקצועיים "להקשיב לדרישות הלגיטימיות של המפגינים". כבר בחודש מרץ 25' פוטר שר האוצר בניסיון להשקיט כעס על המצב הכללי, ובצעד דומה מספר קציני משטרה וביטחון פוטרו בחודש שעבר. הצעדים הסמליים לא הצליחו להשתיק את המחאה וההפגנות ממשיכות לגדול ולהתרחב ולאיים על המשטר. המשטר, שתחילה השתמש ברטוריקה מכילה כביכול, חזר במהרה להפעלת דיכוי ברוטלי כלפי ההפגנות — כולל אלפי עצורים, שימוש באש חיה, פשיטות על בתי חולים וחטיפת פצועים לחקירה, והרג של מאות עד אלפי מפגינים, בהם ילדים. בימים האחרונים נחסמה הגישה לאינטרנט כדי לצנזר ולהקשות על המשך המחאה. אולם משמרות המהפכה עוד לא הטילו את אמצעי הדיכוי הכבדים ביותר שלהם.

המשטר האיראני מתלבט כיצד לכבות את התנועה: האם להגביר את הדיכוי ולהסתכן בהסלמת המחאה או לתת ויתורים סמליים נוספים בניסיון לפייס את המפגינים? הנשיא פזשכיאן סיכם את חוסר היכולת לנהל את המשבר העמוק של הקפיטליזם האיראני בנאום שנשא בפני הפרלמנט: "הם אומרים לי שאנחנו גובים מיסים גבוהים מדי, והם אומרים שאנחנו חייבים להעלות את השכר. ובכן, שמישהו יגיד לי, מאיפה אני משיג את הכסף?"

כרגע נפילת המשטר אינה מובטחת ומול תנועת המחאה ניצבים אתגרים משמעותיים. תנועת המחאה עוד לא גיבשה סדר־יום פוליטי ברור ו"האופוזיציה" מורכבת מערב־רב של גורמים פוליטיים שונים. את הוואקום הזה מנסים למלא גורמים כמו בנו של השאה, המונרך הגולה, רזא פהלווי. גורמים כאלה המזוהים עם השאה והאימפריאליזם האמריקאי והמערבי מהווים תמרור אזהרה. איגוד העובדים בחברת האוטובוסים של טהראן והפרברים ביטא זאת בהצהרתו:

"בעודנו עומדים בסולידריות עם המאבק נגד העוני, האבטלה, ההפללה והדיכוי, אנחנו מביעים את התנגדותנו הנחרצת לכל חזרה לעבר שנשלט על ידי שחיתות, אי־שוויון וחוסר צדק. אנחנו מאמינים ששחרור אמיתי אפשרי רק דרך הנהגה מאורגנת והשתתפות של מעמד העובדים ושכבות מדוכאות ולא דרך חזרה לשיטות שליטה רודניות".

כדי לא לחזור לעבר של דיכוי ועוני נחוץ לקדם ולבנות בקרב מעמד העובדים וקבוצות מדוכאות התארגנות פוליטית מעמדית עצמאית שתציב אלטרנטיבה לסדר־היום של כל הפלגים בקפיטליזם האיראני, כמו גם לכל התערבות אימפריאליסטית — וקונקרטית, האיומים המפורשים ממחנה האימפריאליזם המערבי, המקדם תוכנית פוליטית עוינת לעובדים ולהמונים באיראן. החשיבות והצורך בצעדים בכיוון כזה קיבלה ביטוי בהצהרה המשותפת של מספר קבוצות עובדים וארגונים חברתיים:

"המשך נחוש של המחאות, הרחבת השביתות ואחדות הן הדרך קדימה. באמצעות אחדותנו והסולידריות נביא קץ למאה של עבדות, עוני, השפלה ואי־שוויון".

במקביל להפגנות והתפשטות תנועת המחאה ברחבי איראן מתנהלות שביתות משמעותיות בדרישה להעלאות שכר בתעשיית הדלק, המהווה את מקור ההכנסה העיקרי של הממשלה, לצד שביתות במגזרים מרכזיים נוספים דוגמת תעשיות הסוכר והזהב. בקרב השובתים נשמעות קריאות אף להתאגדות עצמאית וניהול מקומות העבודה בידי העובדים עצמם. ההתלכדות של התנועות הללו — האנרגיה של ההמונים ברחובות יחד עם שיתוק הייצור והכלכלה בידי עובדי התעשיות הכבדות יכול לסגור על המשטר כמו תנועת מלקחיים ולהביא לקריסתו.

לא להתערבות ארה״ב וישראל — לא למלחמה אזורית

חרחורי המלחמה של משטר טראמפ ושלטון הימין הישראלי הם נשק בידי המשטר האיראני, שעדיין מצליח להוציא עשרות אלפים למפגני תמיכה במאמץ לבודד את המחאה ולהציג אותה כמשרתת של מעצמות זרות. רק ביוני האחרון הפציצו את אוכלוסיית איראן, זרעו הרס רב בשכונות מגורים וגבו מעל לאלף קורבנות, חלקם ילדים. הזיכרון הזה עדיין מהדהד, לצד מראות הזוועה מעזה וממוקדים אחרים שהותקפו צבאית בידי ממשלות ישראל, ארה״ב או בנות בריתן באזור לאורך השנים.

טראמפ, שחש ביטחון מוגבר לאחר חטיפת נשיא ונצואלה, מאיים בגלוי בהתערבות צבאית, כביכול בתגובה להרג מפגינים בידי המשטר. מטרתו האמיתית היא לחטוף את המחאה ולנצל הזדמנות לקידום חילופי משטר. בשלב זה כבר ברור כי המשטר ירה למוות במאות ואף אלפי מפגינים — אבל התגובה האמריקאית טרם התבררה. התערבות צבאית באיראן מורכבת בהרבה מאשר בקראקס ובקרב גורמי הביטחון האמריקאיים ישנם חששות מהשלכות מסבכות של תקיפה. גם התערבויות "רכות" כמו החרפת הסנקציות הכלכליות יחזקו את הבסיס החברתי של המשטר מול "האויב המערבי".

טראמפ לא מקדם קמפיין למען זכויות וחיי אדם כשזה נוגע לאינטרסים שלו ושל בעלי בריתו, כמו המשטר הרודני בסעודיה או המשטר הישראלי שהטביע בדם כל ניסיון של ההמונים הפלסטינים להתקומם למען חופש לאורך כל שנות עריצות משטר הכיבוש. הסנקציות על איראן הן גורם משמעותי התורם למצוקה ולעוני שמיליוני איראנים נאלצים להתמודד איתם. גם מימוש האיום של טראמפ בהטלת מס של 25% על מדינות שיסחרו עם איראן, יפגע במצב ההמונים באיראן — ויזיק למחאה שלהם.

שורה של איגודי עובדים עצמאיים פרסמו הצהרה עוד בחודש יוני, תחת ההפצצות, ובה כתבו:

"לנו, ארגונים עובדים עצמאיים וארגוני שטח באיראן, אין אשליות שארה״ב או ישראל מתכוונות להביא לנו חירות, שוויון או צדק, בדיוק כפי שאין לנו אשליות לגבי טיבה הדכאני, ההתערבותי, מחרחר־המלחמה, ודורס העובדים של 'הרפובליקה האסלאמית'".

מול ניסיון המשטר האיראני לערער את הלגיטימציה של ההפגנות ולטעון כי הן מובלות בידי סוכנים ומשתפי־פעולה של ארה״ב וישראל, הצהיר כעת בתחילת ינואר איגוד העובדים בחברת האוטובוסים של טהראן והפרברים כי הוא "מגנה בתקיפות כל התערבות צבאית מצד משטרים זרים, כולל ארה״ב וישראל. התערבויות כאלו לא רק הורסות את החברה והורגות אזרחים, אלא גם משמשות תירוץ להמשך הדיכוי בידי המשטר".

התערבות כזו, מעבר לכך שמסייעת לחיזוק בסיס התמיכה של המשטר עלולה להוות גם בסיס לסכנת התלקחות מחודשת של מלחמה אזורית. שר החוץ האיראני וראש הצבא כבר הגיבו לאיומים של טראמפ והודיעו שכל איום ממשי או תקיפה כזו תיענה בהתאם. סכנת התלקחות כזו מאיימת לא רק על חייהם של א.נשים רבים מהשורה, אלא גם על התנועה ההמונית. ארגוני העובדים והשמאל בארה״ב, ישראל ושאר העולם צריכים להצטרף להתנגדות הנחרצת לכל התערבות אימפריאליסטית וצבאית שתסכן את המחאה ותעלה בחיי חפים מפשע, ולקדם פעולות וצעדי סולידריות עם ההתקוממות באיראן.

פריצת דרך משמעותית של תנועת המחאה האיראנית תוכל להוות השראה ולתת ביטחון למחאות שהחלו להתפתח בטורקיה, תוניסיה, מרוקו, אפגניסטן השכנה ומדינות נוספות באזור ובכך לקדם סדר־יום של שחרור מעריצות משטרים רודניים והתערבות ושליטה אימפריאליסטית, כולל הפלת משטר הכיבוש והמצור נגד ההמונים הפלסטינים.

אומנם טרם ברור לאן גל ההתקוממות הנוכחי יתפתח, אך הפוטנציאל עבור מעמד העובדים האיראני להוביל את הדרך בהפלת התיאוקרטיה והקפיטליזם האיראני קיים. הקמת ועדות תיאום ומאבק משותפות לאיגודי העובדים העצמאיים, התארגנות מחאה, סטודנטים וועדי פעולה כפי שהחלו להתפתח בגלי המחאה וההתקוממויות בשנים האחרונות, תוכל לספק במה לדיון באסטרטגיה, טקטיקות וגיבוש תוכנית פוליטית מעמדית משותפת של דרישות ופעולות קונקרטיות לכינון זכויות דמוקרטיות אמיתיות: חופש ביטוי, ללא כפייה ואפליה על בסיס דת, חופש התארגנות, ובניית חלופה פוליטית שתקדם שינוי סוציאליסטי, לרבות העברת משאבי הטבע, התעשייה, התשתיות והתאגידים ששולטים בכלכלה לבעלות ציבורית, תחת שליטה ופיקוח דמוקרטיים כדי לשרת את צורכי כולן וכולם ולא את המעצמות וקומץ רודני.