די לאלימות המשטרתית — המערכת כולה אשמה
"הניצחון הגדול" של נתניהו מסתיים בהשפלה דרמטית
תפריט אפשרויות פייסבוק العربية
₪20,692
עוד ₪3,308
להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2019
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
העבודה המאורגנת · כיבוש ושלום · המזה״ת · עולמי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · מאבק סוציאליסטי
X
צרפת 1968
השביתה הכללית שזיעזעה את העולם
לפני 35 שנה יצאו עשרה מיליון עובדים צרפתים לשביתה הכללית החזקה ביותר בהיסטוריה, השתלטו על המפעלים שלהם והתחילו לנהל את הכלכלה בעצמם. סיפור לא כל כך מוכר, אבל מאוד רלבנטי

הדפסה

בשעה שאני כותב את המאמר הזה עדיין לא ברור לחלוטין אם תהיה שביתה כללית ומה יהיו תוצאותיה. ברור מאליו שתוכנית נתניהו חייבת ליפול, וברור גם שלעובדים יש את הכוח לשלוח אותה לפח האשפה של ההיסטוריה. לא ברור עדיין אם יהיו להם הביטחון והמנהיגות הנכונה כדי לעשות זאת, להפעיל שביתה כללית אמיתית שמנוהלת על ידי העובדים עצמם, שביתה מיליטנטית שהולכת על כל הקופה. כי שביתה כללית אמיתית, שבה העובדים מפעילים את היוזמה והכוח שלהם, יכולה לא רק להביא לביטול של תוכנית כלכלית כזו או אחרת, אלא גם לאיים על השיטה הקפיטליסטית כולה וליצור הזדמנות להחליף אותה בחברה סוציאליסטית.

הזמנים האחרונים מזכירים לי ספר שקראתי לפני שנה בערך, כשביליתי לילות ב"כיכר הלחם". הספר, "חודש של מהפכה — צרפת 1968", נכתב על ידי קלייר דויל שהיתה בפריז באותו זמן, והוא מספר סיפור חשוב בהיסטוריה שאין סיכוי ללמוד אותו בבתי הספר או בערוץ ההיסטוריה. גם כשמזכירים את אותה תקופה חשובה בהיסטוריה, את אותה כמעט מהפכה של 68' בצרפת, מדברים על "מרד הסטודנטים" או על סתם התפרעויות בפריז, ולא מספרים לנו מה באמת קרה שם.

הסיפור הזה חשוב לכל אותם פעילים חברתיים, אנשי ועדים וסתם עובדים ובני נוער שרוצים שינוי וחושבים שהוא אף פעם לא יבוא. שאנחנו תקועים עם עם אדיש או תמים שבחיים לא יקום ו"ישרוף ת׳מועדון". גם בצרפת 1968 זה מה שחשבו רוב אנשי האיגודים והפעילים החברתיים. היתה אז פריחה כלכלית (להבדיל ממצבנו היום), והשכר הממוצע עלה.

הארגונים החברתיים לא ראו אז שהפריחה מושגת על ידי דריכה על זכויות העובדים. שהפועלים בבתי החרושת הגדולים של צרפת נתונים למשטר של טרור, ושכל המפעלים הם חבית חומר נפץ גדולה אחת, שמחכה רק לניצוץ. מה שיפה בעיני בסיפור הזה זה קודם כל הספונטניות של הפיצוץ. שום דבר לא היה מתוכנן. תוך כמה ימים היתה צרפת קרובה לשלטון של עובדים יותר מכל מדינה מערבית אחרת מאז שנות השלושים.

"מרד הסטודנטים"

באוניברסיטת נאנטר בפריז החלו סטודנטים להפגין נגד החוקים השמרניים באוניברסיטה שלהם ולמען שיפור תנאי הלימודים. ב־2 במאי הועמדו מנהיגי הסטודנטים לדין משמעתי באוניברסיטה שלהם. בשלושה במאי הצטרפו לסטודנטים של אוניברסיטת נאנטר גם הסטודנטים של אוניברסיטת הסורבון, להפגנה שדוכאה באלימות רבה מצד הכוחות המיוחדים של המשטרה. הזעם נגד הממשלה עלה, ואיגוד המרצים של צרפת הכריז על שביתה. השביתה הוכרזה כלא חוקית על ידי שר החינוך הצרפתי, וההפגנות נאסרו על פי חוק. בחמישה במאי הצטרפו תלמידי התיכון ומוריהם לשביתה, ובשישה במאי כבר תפסו שישים אלף מפגינים את הרובע הלטיני של פריז. התקפות המשטרה על המפגינים חייבו אותם להקים בריקדות להגנה עצמית וגרמו לתושבי הרובע להזדהות עם המפגינים. רבים מהם מחאו כפיים כל פעם שהמפגינים גרמו למשטרה לסגת, כתבו מכתבים לעיתונות כדי לספר על זוועות המשטרה ואף שפכו מים על המפגינים כדי לשטוף מהם את הגז המדמיע.

השביתה הגדולה

עד כאן "מרד הסטודנטים". מאז השישה במאי החלו עובדים רבים להצטרף לסטודנטים מאחורי הבריקדות ולהעלות גם דרישות משלהם. ראשית היו אלה העובדים הצעירים יותר, אך תוך ימים ספורים צרפת היתה בשביתה כללית ענקית שכללה עשרה מיליון עובדים!

השביתה הכללית הגיעה לא רק מהכיוון של הזדהות עם הסטודנטים, אלא גם מתוך גל של שביתות שהחל בצרפת בערך באותו זמן. מפעל אחר מפעל איימו בשביתה. עובדי הדפוס איימו לשבות בשלושה במאי, בחמישה היה זה תורם של עובדים במזקקת סוכר לצאת מהמפעל בשביתה הפגנתית, ובשישה היו אלה נהגי המוניות ועובדי הדואר שתיכננו שביתה קרובה. איגוד השוטרים (כן כן, יש מדינות שבהן לשוטרים יש זכויות איגוד מקצועי!) מתכנן יום של פעולה להטבת תנאי השוטרים, עובדים חקלאיים בקורסיקה (אי צרפתי) מתחילים לכבוש חוות של הבוסים שלהם, מפעל משאיות שובת, כורי ברזל חוסמים לשעה את אחד הכבישים הראשיים של צרפת, מפעל טקסטיל נכבש על ידי התופרות, והרשימה עוד ארוכה. במערב צרפת מצטרפים להפגנות הענק עובדים מכל המגזרים, אבל גם בעלי חנויות קטנות שפותחים בשביתת מסחר, ואפילו נזירות וכמרים!

השתלשלות העניינים הפתיעה את מנהיגי האיגודים המקצועיים ואפילו את מנהיגי האיגוד המקצועי CGT של המפלגה "הקומוניסטית" (ה־PCF), שהיתה אז מפלגת העובדים הגדולה והחשובה בצרפת. לא התאימו להם יותר מדי "הפרות סדר", והם הסיתו נגד הסטודנטים ומנהיגיהם. באותו זמן היתה המפלגה הקומוניסטית כלי שרת בידי הביורוקרטים הסטאליניסטים ששלטו בברית המועצות, ואלה לא רצו מהפכה שעלולה לעודד גם את העובדים הסובייטים המדוכאים להתקומם, ובסופו של דבר לעלות לביורוקרטים בשלטונם. המנהיגות הבכירה של המפלגה ה"קומוניסטית" הצרפתית הפכה למעשה לחלק מן הממסד הצרפתי, והעדיפה כבר מהימים הראשונים של מאורעות מאי 68' את הצד של הממשלה והמעסיקים הגדולים.

אבל מה לעשות, הלחץ מלמטה של העובדים שדרשו שביתה הכריע את מנהיגי האיגוד, וב־11 במאי הם קראו ל"שביתת הזדהות עם הסטודנטים", ליום אחד בלבד. ב־13 במאי שבתה צרפת, ומיליון עובדים, מובטלים, סטודנטים ובני נוער צעדו ברחובות פריז בזמן שמאות אלפים אחרים צועדים בערי צרפת האחרות. מנהיגי האיגודים קיוו לשחרר קיטור בעזרת השביתה וההפגנות של ה־13 במאי, ואז להחזיר את השד לבקבוק. אבל העובדים כבר הרגישו את כוחם, הם הרימו דגלים אדומים ושלטים עם מסרים של סולידריות, הם שרו את "האינטרנציונל" (ההימנון הסוציאליסטי), והשד לא תיכנן לחזור לבקבוק!

המהפכה מתפשטת

הסערה האמיתית החלה בקטן יום אחרי ה־13 במאי. עובדי מתכת של מפעל "סוד אביאסיון" היו כבר בסכסוך עבודה, והם החליטו להמשיך את השביתה ולהרחיב אותה לשאר עובדי המפעל. הם כלאו את המושחתים מההנהלה במשרדיהם, שמו עליהם שומרים וכבשו את המפעל. ב־15 הצטרפו לשביתה עובדי רנו, בתי החולים, התיאטרון הלאומי והנמלים. ב־16 היו שישה מפעלי רנו כבר בשליטת העובדים שלהם, ושישים אלף עובדי רנו היו בשביתה. השביתה התגלגלה לכל צרפת, עובדים שלא היו מאוגדים לפני כן מעולם הצטרפו, ואפילו מפעלים, שהיה בהם משטר של פחד וטרור מצד ההנהלה, העזו. מנהיגי האיגוד ה"קומוניסטי" הבינו שאין ברירה. ב־17 במאי הם ניסו לקחת קרדיט על השבתת המשק וכיבושי המפעלים. הרעיון לא היה לקדם את השביתה, אלא לתמוך בה כדי להפיל אותה, כלומר להוציא מהממשלה והמעסיקים, שבפועל כבר איבדו את השליטה במדינה, ויתורים מוגבלים כמו העלאות שכר ולהשאיר את השיטה הקפיטליסטית על כנה. עובדים נקראו לא לשתף פעולה עם הסטודנטים, והללו הוכרזו "מסוכנים". הסטודנטים ביקשו מהעובדים שיכניסו אותם למפעלים ששוחררו, ישתפו אותם בהתבצרויות וייתנו להם לקחת חלק בדיונים על המשך המאבק. מנהיגי האיגודים עשו הכל כדי שזה לא יקרה. הם הפיצו את השקר שהסטודנטים מתכוונים לשבור את המכונות, דבר שהעובדים לא היו מוכנים לקבל משום שהם שמרו אותן לימים של שלטון העובדים. אבל שלטון של עובדים הוא דבר שקשה להשיג, וקשה עוד יותר לשמור עליו ללא מנהיגות מהפכנית נאמנה ולוחמת. השביתה אמנם התקדמה בצורה מהפכנית, ועד ה־19 במאי שבתו עשרה מיליון עובדים בצרפת, אך בשביל סוציאליזם דרוש יותר משביתה.

בדרך לשלטון, העובדים הצרפתים ידעו לעשות את הצעדים הראשונים לעבר מהפכה של ממש לבדם. ועדות השובתים החלו לשתף פעולה עם הסטודנטים למרות אזהרות מנהיגי האיגודים. במפעלים ששוחררו על ידי העובדים שלהם החלה להתארגן ההגנה העצמית נגד פלישה אפשרית של המשטרה. יותר ויותר סיסמאות מהפכניות הושמעו מיום ליום. קבוצות דיון חופשיות הוקמו בכל מקום כדי לדבר על המעבר הקרוב של החברה מקפיטליזם לסוציאליזם ועל המשך המאבק בכלל. במקומות מסוימים החלו העובדים בעצמם להפעיל חלקים של הכלכלה!

כן כן, באזורים מסוימים של צרפת שלטו הוועדות המשותפות לאיכרים, לעובדים ולסטודנטים באספקת המזון ובכבישים. בשלב הזה הם השתמשו במשאבים העומדים לרשותם ובכוחם כדי לשלוח מזון לשובתים וכדי להגן על אזורים שלמים מפני כוחות הביטחון. המשטרה עמדה בצד ולא עשתה דבר! הרי גם השוטרים הם עובדים, והמאבק הזה הוא גם שלהם.

מה שהתגלגל משביתות קטנות והפגנת סטודנטים אחת, הפך מהר מאוד למצב מהפכני. שליטתו של דה גול (אז נשיא צרפת) במדינה היתה כבר בדיחה. מה שהיה חסר עכשיו הוא חיבור בין ועדות השובתים השונות, הקמת ממשלה המוסכמת עליהם והפעלת המשק הצרפתי מחדש על ידי אותן ועדות שמייצגות את מעמד העובדים. בשביל הקפיצה הנוספת הזו דרושה מנהיגות נכונה, מיליטנטית ומהפכנית שיודעת לתת למעמד העובדים את הביטחון הדרוש לו. מנהיגות שתדע את הדרך אבל גם לא תפחד ללכת בה. מנהיגות שהיתה חסרה למעמד העובדים הצרפתי. לא רק המפלגה ה"קומוניסטית" וראשי האיגוד המקצועי שלה הכשילו את מעמד העובדים הצרפתי. גם ארגונים קטנים יותר, ביניהם כאלה שקראו לעצמם מארקסיסטים וטרוצקיסטים, לא יכלו למלא את החלל, כי המנהיגים "האינטלקטואלים" שלהם טענו עד השביתה ממש שאין מה לצפות למהפכות במערב אירופה, כי העובדים שם התברגנו והם מרוצים מהשיטה הקפיטליסטית. זה הוביל אותם לוותר מראש על העובדים ולתלות תקוות רק בסטודנטים או בעמי העולם השלישי.

דרושה מפלגה מהפכנית

מפלגה מהפכנית אמיתית היתה יכולה להוביל עד הסוף את תפיסת השלטון על ידי העובדים (או בעצם להראות לעובדים שהשלטון כבר בידיהם), עם שימוש מינימלי בכוח לצורך הגנה עצמית בלבד, וגם לעשות צעדים שיקדמו את התפשטות המהפכה למדינות נוספות, שהיתה יותר מאפשרית באווירת התסיסה החברתית הכללית והמאבקים המעמדיים החריפים של שנת 1968.

עד היום לא החלטתי אם הסיפור הזה הוא יותר עצוב או יותר שמח בעיני. הוא שמח כי הוא מראה כמה כוח יש לנו העובדים. הוא סיפור שמח כי הוא מראה שסולידריות היא כלי חשוב, ושהיא יכולה להגיע עד השוטרים, שהיום עדיין אומרים לנו בהפגנות שאסור להם לקחת צד למרות שלנו ברור באיזה צד הם. זה סיפור שמח בגלל שבתוך אווירת הפסטיבל הנהדרת המתוארת בספר, התאחדו למאבק משותף גם עובדים זרים עם עובדים צרפתים, ובהרבה מקרים אנשים שלא דיברו אחד עם השני מעולם למרות שעבדו זה לצד זה. זה סיפור שיש בו הרבה נקודות אור, למרות הדרך הטרגית שבה איבדו העובדים הצרפתים את ההזדמנות לתפוס את השלטון באחת המדינות המפותחות ביותר בעולם ולפתוח את הדרך לסוציאליזם, בשבילם ובשביל העובדים במדינות אחרות.

בגידת הסטאליניסטים והקאמבק של דה גול

דה גול הכין מחוץ לצרפת תמרון צבאי בכיוון פריז שיחזיר לו את השליטה. תוך כדי פגישות שערך עם הגנרלים שלו בבאדן באדן (שפיקדו על כוח צבא צרפתי שהוצב בגרמניה — החיילים שנמצאו בתוך צרפת הושפעו מהתסיסה המהפכנית במידה כזו שאי אפשר היה לצפות שיצייתו לפקודות לדכא את המהפכה) הוא הדליף למפלגה ה"קומוניסטית" שבכוונתו להחזיר למדינה את ה"סדר" הקפיטליסטי. הוא חזר לצרפת, קרא לבחירות ותקף את ה"סכנה האדומה". אלו היו אולי הרגעים האחרונים שבהם היו יכולים עדיין ראשי המפלגה ה"קומוניסטית" בצרפת לקרוא להקמת ממשלת עובדים ולהפעלת המשק באופן סוציאליסטי. הם בחרו להמשיך לשחק את התפקיד של המרגיעים במקום את זה של המהפכנים, וגרמו לגסיסתו של המאבק. תומכי דה גול, ביניהם נאצים רבים ששרדו את מלחמת העולם השנייה, יצאו להפגנה בפריז. ההפגנה היתה הסימן הראשון של התאוששות המשטר. בבחירות שהתקיימו תוך זמן קצר, ושבהן ניהלו "הקומוניסטים" קמפיין שהבטיח "שמירה על החוק והסדר", הענישו עובדים רבים את "מנהיגיהם" שהתגלו כבוגדים, הצביעו נגדם או נשארו בבית, וכך קרה שדה גול, ששבועות קודם לכן התקשר מחו״ל היסטרי ולא הצליח אפילו לשכנע מרכזנית פריזאית שתחבר אותו לנאמניו האחרונים, זכה בבחירות. באמת סוף נורא. מי שקורא את הספר לא יכול שלא להידבק בהתלהבות של אותם מהפכנים, שידעו שהחברה יכולה להסתדר יפה מאוד בלי מנצלים בעלי הון והבינו, גם אם לתקופה קצרה מאוד, שיש להם את הכוח להיפטר מאותם בעלי הון. אבל סוף הספר הוא רק סוף הספר. ההיסטוריה נכתבת יום יום, שעה שעה. כל עוד יש קפיטליזם, יש מעמד עובדים, וכל עוד יש מעמד עובדים, יש כוחות מהפכניים שמכינים את עצמם לשעת כושר דומה לזו שהתפרצה במאי 68' בצרפת. הלקח שלנו מאירועי צרפת 68' הוא שצריך לבנות את המפלגה המהפכנית לפני שמגיעה ההזדמנות המהפכנית. שעת הכושר תבוא, ואסור לנו לפספס אותה.

עזרו לנו לבנות את המפלגה המהפכנית, הצטרפו למאבק סוציאליסטי!




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־CWI, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.