סופ״ש מוצלח של חשיבה ודיון על סולידריות ואלטרנטיבה
לעצור את הדחפורים!
תפריט אפשרויות פייסבוק العربية
הצטרפו למאבק. הצטרפו לתנועת מאבק סוציאליסטי. רק תשאירו טלפון ונחזור אליכם.
הצטרפו למאבק!
העבודה המאורגנת · כיבוש ושלום · המזה״ת · עולמי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · מאבק סוציאליסטי
X


צרפת 1968
יובל לשביתה הכללית העוצמתית בהיסטוריה
נשיא צרפת הגנרל דה־גול נמלט באימה מפני הפגנות המוניות, שביתות ענק והתבצרויות של עובדים וסטודנטים, והכריז: "המשחק נגמר" ■ המהפכה הייתה על סף ניצחון

הדפסה
(מקור: ChinaWorker.info)

הרבה השתנה בחצי המאה שחלפה מאז המאורעות המהפכניים של מאי 1968 בצרפת. באותו הזמן הייתה עדיין "מלחמה קרה" בין מדינות עם מערכות חברתיות שנבדלו יסודית זו מזו: במערב, הקפיטליזם והבעלות הפרטית על התעשייה, ובמזרח, הסטליניזם, שהיה מושתת על כלכלה מולאמת ומתוכננת תחת ניהול ביורוקרטי. אולם האליטות השליטות משני צידי "מסך הברזל" חששו מהתפתחות של מהפכות מלמטה, שהיו מעלות לשלטון ממשלות סוציאליסטיות, על בסיס ייצוג דמוקרטי של מעמד העובדים בחברה. השביתה הכללית העוצמתית בהיסטוריה — כשעשרה מיליון עובדים שיתקו את "המדינה החזקה" של הנשיא שארל דה־גול — הראתה שמהפכה כזו אפשרית. אם היא הייתה מצליחה, היא הייתה מתפשטת כאש בשדה קוצים ברחבי אירופה ובשאר העולם.

תסיסה

שנת 1968 הייתה שנה של גל מהפכני שסחף את העולם, עם טלטלות עצומות ותנועות המונים היסטוריות, ובהן התנועה נגד מלחמת וייטנאם, "האביב של פראג", מרידות המוניות במקסיקו, בפקיסטן, מרד סטודנטים בגרמניה ועוד. נקודת השיא הייתה בצרפת.

בנאום לשנה החדשה, הנשיא דה־גול בירך את שנת 1968 ב"שלווה" ואמר כי "בלתי אפשרי להעלות על הדעת שצרפת כיום תשותק במשבר כפי שקרה בעבר". בתוך פחות מחצי שנה הוא התמודד עם התקוממות מהפכנית.

לחודש המהפכה של מאי 1968 קדמו מספר שביתות חשובות ותסיסה בקרב הסטודנטים באוניברסיטאות והתלמידים בבתי הספר. עשור של שלטון בונפרטיסטי תחת הגנרל דה־גול חנק את החברה. הפיצוץ היה בדרך. תנאי המחיה והעבודה של העובדים נותרו בפיגור ביחס לצמיחה הכלכלית. האינפלציה כירסמה בשכר. בכמה מהמפעלים הגדולים, קווי הייצור הופעלו תחת שיטור של מאבטחים חמושים ששכרו ההנהלות. סטודנטים באוניברסיטאות ותלמידים בבתי הספר זעמו על צפיפות־יתר בכיתות, חוסר הגמישות בתוכניות הלימודים והאבטלה בקרב הבוגרים. מרד הסטודנטים והתלמידים הרים ראש, ועד סוף אפריל 1968, שוטרים חמושים כבר נשלחו לרמוס הפגנות שלוות והשתלטויות מחאה על מבנים. קרבות השתוללו ובריקדות הוקמו ברחובות פריז. מאות סטודנטים ותלמידים נעצרו, מאות אושפזו בבתי החולים.

במעמד השליט — במיוחד בממשלה — נוצר פיצול סביב השאלה האם להמשיך בדיכוי או לעשות ויתורים. זהו מאפיין טיפוסי של כל מצב מהפכני שמתחיל להתפתח. בתחילת מאי 1968, הוויתורים מצד הממשלה דווקא דירבנו את הסטודנטים והתלמידים. והתקפות המשטרה על ההפגנות עוררו אהדה הולכת וגוברת מצד שכבות הביניים בחברה. לא חלף זמן רב עד שעובדים צעירים הצטרפו להפגנות ואיגודי העובדים אולצו לקרוא לפעולת סולידריות. שביתה כללית ארצית בת יום ב־13 במאי התקיימה בהשתתפות חמישה מיליון עובדים, ומיליון מפגינים ומפגינות צעדו ברחובות פריז. אולם מנהיגי המפלגה ה"קומוניסטית" הצרפתית (PCF) — אז מפלגת השמאל הגדולה ביותר, עם משקל לא מבוטל — לא היו מעוניינים בשורה התחתונה בהסלמה נוספת במאבק וקיוו למעשה שהמהלך ישמש ל"שחרור קיטור" ושהעובדים יתְרָצו וישובו לעבודה.

השביתות מתפשטות

בלתי אפשרי היה לחזות את המהירות שבה תנועת השביתות תתפתח שעה שעובדים במקומות עבודה ברחבי הארץ הלכו אחר הדוגמה שהציבו עובדים צעירים ב'סוּד אוויאסיון' (שהיה תאגיד ממשלתי לייצור כלי טיס) בעיר נאנְט, שהחליטו להמשיך לשבות ולנעול את המנהלים במשרדים! השתלטויות של עובדים וסטודנטים דווחו במפעלי רכב, בבתי ספר, בנמלים, במכרות פחם, במשרדים, בבתי חולים, במחסנים, בתיאטרונים... אסיפות המוניות נערכו, ועדי פעולה הוקמו, דגלים אדומים הונפו. עובדים ועובדות בכל מקום שרו את ההמנון המהפכני — האינטרנציונל — ודיברו על החלק שהם יוכלו לתרום לבנייתה של חברה סוציאליסטית. עובדים חקלאיים פתחו בשביתות התבצרות בחוות ובמחסנים, ואיגודיהם קראו להפגנה ארצית ב־24 במאי. גם בכוחות המדינה החלו להתפתח מרידות — חיילים מגויסים, שוטרים, מלחים, ואפילו בשורות משטרת המהומות השנואה (CRS). ביום שישי ה־24 במאי, עשרה מיליון עובדים ועובדות — יותר ממחצית כוח העבודה במשק הצרפתי אז — לקחו חלק בשביתת הענק ההיסטורית. קרבות אלימים השתוללו ברחובות פריז.

למחרת החלו שיחות משא־ומתן בין הממשלה, המעבידים ומנהיגי האיגודים (שעדיין התעקשו בשלב הזה שהמאבק לא היה פוליטי!). כעבור שלושה ימים ולילות של משא־ומתן מאחורי דלתיים סגורות, הוסכם על חבילה נרחבת של רפורמות בנושאי שכר, חופשות, שעות עבודה ועוד. הרפורמות שהושגו היו תוצר של המאורעות המהפכניים אך הם לא הירוו את צימאונם של מיליוני עובדים ועובדות שהשתלטו על מקומות עבודתם. העובדים דחו את הרפורמות הבלתי מספקות, בשאיפה למשהו אחר שהמנהיגים המסורתיים שלהם לא היו מסוגלים כלל לבטא.

עצרת ב־27 במאי מילאה את אצטדיון שארלֶטי בפריז עם 50 אלף בני־אדם שהגיעו לדבר על אלטרנטיבה פוליטית לשלטון דה־גול ולמערכת הקפיטליסטית. התאחדות האיגודים CGT הכריזה על הפגנה בפריז ב־29 במאי בערב — היום בו דה־גול "נעלם" מארמון האליזה עם מסמכיו האישיים, סירב לבקשת ראש הממשלה ז׳ורז' פומפידו לקרוא לבחירות מחשש לתבוסה מובטחת, ובין השאר אמר לשגריר ארה״ב: "המשחק נגמר. בתוך כמה ימים הקומוניסטים ייקחו את השלטון"! הוא נמלט בחשאי לגרמניה המערבית, אף מבלי ליידע את ראש הממשלה, ודן במצב עם מפקד הכוח הצרפתי שהוצב שם, ובפרט כפי הנראה באפשרות של התערבות צבאית נגד ההתקוממות.

חצי מיליון שובתים צעדו ברחובות הבירה אך למנהיגי העובדים לא הייתה כל כוונה להוביל ללקיחת השלטון. מאוחר יותר, מנהיגי המפלגה הקומוניסטית טענו שהמדינה הקפיטליסטית הייתה "חזקה מדי", אלא שמנגנון המדינה היה כבר בתהליך התפוררות.

שובתים בדרום צרפת. על השלט משמאל: "המפעל נכבש בידי העובדים". (מקור:ויקימדיה)

מצב מהפכני

מצב מהפכני קלאסי התפתח. השכבה השלטת בחברה הייתה חבוטה על הקרשים, מעמד הביניים צידד בבירור במעמד העובדים ואימץ את שיטות המאבק שלו. מעמד העובדים הצרפתי היה מגויס לחלוטין למאבק ומוכן להילחם עד הסוף. עובדים במדינות שכנות סירבו לעשות את העבודה של השובתים הצרפתים — להדפיס חומרים עבור הממשלה, לשנע סחורות למדינה או ממנה.

כדי להשלים העברה מוצלחת של השלטון נדרשה מנהיגות מהפכנית עם בסיס תמיכה המוני. מה ניתן היה לעשות כדי להשלים את המהפכה? מה שהיה נחוץ הוא לחבר את ועדי הפעולה ברמה המקומית, המחוזית והארצית לטובת הקמת ממשלה חלופית. היו פעילים ופעילות מעורבים בשטח שקידמו את הרעיון הזה, אך הם היו מעטים מדי, קולם היה חלש, לא היה להם בסיס ממשי בקרב תנועת העובדים.

בשנת 1968, לכוחות שבתוך שנים ספורות הקימו את ה־CWI (הארגון הסוציאליסטי הבינלאומי בו שותפה גם 'מאבק סוציאליסטי') לא הייתה עדיין נוכחות בצרפת. שלוש שנים קודם נפרדה דרכנו הפוליטית מארגון 'האינטרנציונל ה־4' (USFI), שדווקא היו לו כוחות מסוימים בצרפת, בארגון 'הנוער הקומוניסטי המהפכני' (JCR). קרוב לאלף פעילות ופעילים שבהחלט רצו במהפכה מנצחת. אך מלבד מגבלת הכוחות, הם היו בעמדה מוחלשת להתערב באירועים משום שהפרספקטיבה הכללית שלהם הייתה שגויה. הם היו פסימיים ביותר בנוגע למעמד העובדים האירופי, כולל הצרפתי. הם העריכו שיחלפו לפחות עשרים שנה עד שהעובדים והעובדות באירופה יתעוררו למאבקים גדולים, והניחו שעיקר הפוטנציאל להתפתחויות מהפכניות היה טמון בתנועת הסטודנטים ובמאבקים האנטי־קולוניאליים בעולם.

באפריל 1968, אחד ממנהיגי ה־USFI, ארנסט מנדל, הציג את אותה הפרספקטיבה באסיפה פתוחה בלונדון. פיטר טאף, כיום מזכ״ל המפלגה הסוציאליסטית באנגליה־וויילס, אז ממנהיגי תנועת ה'מיליטנט' בבריטניה, עירער באסיפה על המסקנות האלו והדגיש, על רקע ההתפתחויות ברמה הבינלאומית ובצרפת, שדווקא נראה שמעמד העובדים עשוי להתקומם ולקרוא תיגר על הקפיטליזם הצרפתי די במהרה. מנדל התווכח, אך בתוך חודש העובדים בצרפת סיפקו תשובה משלהם לוויכוח. הם יצאו שוב למאבק איתנים, עם מסורות המאבק המהפכניות שלהם.

בימים הראשונים של ההתפתחויות עצמן הערכנו אז שסימן ברור להתעוררות של מהפכה היה אותם תלמידים בני 12–13 שניסו להצטרף להפגנות. הם ננעלו בכיתות בידי המורים... עד שאלה פתחו בעצמם בשביתה! בסוף מאי 1968 המצב כבר היה יותר מבשל להעברת שלטון מהפכנית.

בנאנְט הוקם בשלב מוקדם של התנועה בשטח ועד מאבק של נציגי עובדים, סטודנטים וחקלאים קטנים, שלקח למעשה את השליטה במחוז הלואר־האטלנטי (המחוז של נאנְט במערב צרפת) על כל היבטי המשק — ייצור, הפצה וחליפין. מזון הובא ליישובים במחוז על־ידי חקלאים קטנים, מחירים רוסנו, ואת מקום השיטור העירוני תפסו פטרולים מאורגנים של עובדים וסטודנטים בשכונות. אם גופים ייצוגיים דומים היו מתפתחים בכל מחוז ושולחים נציגים נבחרים למועצה ארצית, ועדי מאבק היו עשויים להיהפך לעמודי תווך של שלטון דמוקרטי של ציבור העובדים.

כמו במקרה של רוסיה במהפכת אוקטובר 1917, הנהגה מהפכנית שזוכה לאמון הייתה נוקטת כל צעד נחוץ כדי להבטיח שגם שורות מנגנון המדינה הקיים (חיילים, שוטרים, פקידים) יעברו לצד הממשלה הסוציאליסטית. הם גם היו פונים ישירות להמוני העובדים והעובדות בשאר המדינות ברחבי העולם לחבור למהפכה החברתית ולסייע לבלום אפשרות של התערבות צבאית מבחוץ.

אולם מנהיגי פדרציות האיגודים הגדולות (CGT, FO, CFDT) ומנהיגי המפלגה הקומוניסטית בצרפת פעלו כדי לרסן את התנועה שהתפתחה ואת דרישות העובדים. הם היו הגורמים בתנועה הרחבה שקידמו פשרה עם המעמד השליט והכי פחות רצו במהפכה מוצלחת. במקרה של הנהגת המפלגה הקומוניסטית, הדבר היה קשור במידה רבה במדיניות הקרמלין באותה העת. אם עובדים היו מצליחים לקחת את השלטון בכלכלה מתועשת מפותחת, הדבר היה מעורר השראה גם בקרב המוני העובדים והעובדות בברית המועצות להתקומם, להיפטר מהביורוקרטיה הטפילית ולכונן מחדש דמוקרטיה סוציאליסטית אמיתית. הם בגדו, פשוטו כמשמעו, במהפכה הצרפתית של 1968.

(מקור: ChinaWorker.info)

מהפכת־נגד

לא רק התמיכה מצד ראשי הצבא אלא בעיקר הרפיסות של "מנהיגי" העובדים היא שסיפקה לדה־גול את הביטחון לשוב לצרפת ולקרוא ב־30 במאי — יום אחרי שנמלט והסיק ש"המשחק נגמר"! — לבחירות בזק לפרלמנט בתוך כשלושה שבועות "להשבת הסדר". עובדים נקראו לשוב לעבודה, תחת איום בהכרזת מצב חירום. פורסם שכוחות צבא ממתינים בפאתי פריז. הימין גייס את כוחותיו לעצרת תמיכה המונית בשלטון שנערכה באותו היום בשאנז אליזה. המשטרה והצבא נשלחו "לטפל" ביתר־שאת בעובדים שובתים ובארגוני שמאל. מאות עובדים לוחמניים נרדפו ופוטרו. מספר ארגוני שמאל הוצאו מחוץ לחוק.

בבחירות ביוני, מפלגת השלטון הימנית של דה־גול (UDR) הצליחה אפילו להגדיל את כוחה. לעומת זאת, המפלגה הקומוניסטית הצליחה להפסיד קולות — אחרי שהתמודדה לא למען חברה סוציאליסטית חדשה אלא למען השלטת "חוק וסדר". עם זאת, בתוך פחות משנה דה־גול התפטר אחרי תבוסה במשאל־עם על שינוי החוקה. הוא הוחלף בפומפידו, מי שהוא עצמו דחף שיסתלק קודם מתפקיד ראש הממשלה.

ההישגים הראשוניים של מעמד העובדים בעקבות ההסכם עם המעבידים והממשלה, כפי שגם אנחנו הזהרנו בשעתו, נשחקו ונחלשו תחת הניצול הקפיטליסטי בכלל והאינפלציה בפרט. אך איגודי העובדים הרחיבו את שורותיהם. במקביל, כוחות סוציאל־דמוקרטיים שונים חברו יחד להקמת 'מפלגה סוציאליסטית' חדשה (PS), בראשה התייצב פרנסואה מיטראן החל מ־1971. בתוך עשור, בשנת 1981, הוא נבחר לנשיא צרפת. בבחירות לפרלמנט באותה השנה, המפלגה הסוציאליסטית נבחרה להרכיב את הממשלה, לאחר שהשיגה יחד עם המפלגה הקומוניסטית כ־55% מהקולות.

ללא תוכנית מלאה להלאמה ולמעבר לפיקוח ולניהול בידי ציבור העובדים, אפילו ממשלה "סוציאליסטית" ברמת הכותרת בסופו של דבר תיישם מדיניות פרו־קפיטליסטית, בשירות האינטרסים אצולת ההון. זה היה הלקח לא רק מממשלות מיטראן אלא גם מהתבוסה המשפילה של הנשיא ה"סוציאליסט" פרנסואה הולנד וממשלתו בשנה שעברה.

צרפת כיום

כיום, צרפת שקועה בעימות חדש בין המעמדות. עמנואל מקרון, "נשיא העשירים", נחוש להעביר תוכנית של התקפות על מעמד העובדים. מנגד, העובדים והצעירים בצרפת נחושים להיאבק בגזירות. הרעיון של מהפכת 1968 חדשה נמצא באוויר. שמונה מתוך עשרה צרפתים רואים בחיוב את המאורעות שטילטלו את המדינה לפני חצי מאה. מנהיגים שמאליים פופולריים דוגמת ז׳אן־לוק מלנשון ואוליבייה בזנסנו קוראים למאבק מאוחד ו"הליכה עד הסוף", אך מנהיגי האיגודים גם כיום מסרבים להוביל.

ההיסטוריה לעולם אינה חוזרת על עצמה במדויק, ודרוש עוד זמן כדי לגבש את המנהיגות שתוכל לסייע לתנועה מהפכנית שתתפתח ללכת עד הסוף ולנצח. בצרפת וברמה הבינלאומית, חוסר שביעות רצון וגם זעם הולכים וגואים בקרב סטודנטים ועובדים וצעירים. מבט אל השביתה הכללית העוצמתית בהיסטוריה יוכל לספק השראה לדור חדש ולטעת ביטחון בכך שניתן להשיג שינוי סוציאליסטי, ולא רק במדינה אחת — לא משנה איפה יתפתח מאבק מהפכני קודם — אלא ברמה העולמית.

*   מאנגלית והתאמות עריכה: שחר בן־חורין.




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־CWI, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.