נתניהו וגנץ שוקלים הכרזת מלחמה — למען מי?
מאבק העובדות הסוציאליות מעלה הילוך
X
גניבת השכר מעובדי הרשויות המקומיות נמשכת
יותר משנה לאחר שהארץ כולה סערה על ההלנה המתמשכת של משכורותיהם של 20 אלף עובדי הרשויות המקומיות והמועצות הדתיות, נותרו כמה אלפים מהם בדיוק באותו המצב, וזאת למרות שבמרבית המקרים הסכימו אותן הרשויות למה שמכונה "תוכניות הבראה"

הדפסה

תופעת גניבת משכורותיהם של עובדי הרשויות המקומיות אינה סיפור חדש. שורשי המשבר התקציבי ברשויות המקומיות אינם במקרי שחיתות נקודתיים או בניהול כספי כושל, אלא ישירות במדיניות הקיצוצים של הממשלות בשנים האחרונות. מלבד 15 עיריות, הכנסותיהן של כל הרשויות קטנות מהוצאותיהן, ועל כן הן זקוקות ל"מענקי־איזון" כדי לממן שירותים עירוניים בסיסיים.

כבר ב־1992 בוטלה העברת כספי מסים תחת הסעיף "הכנסות מועברות" מהממשלה לרשויות. בהמשך הועמסו הקיצוצים החוזרים ממשרדי הרווחה והחינוך על התקציב המקומי. המשבר הכלכלי איפשר לפחות אנשים לשלם מיסים והוריד את היקף הגבייה. לבסוף הגיע תורם של תקציבי האיזון לשחיטה, ומשנת 2001 נימצאות רוב הרשויות בישראל בגירעון וחלק מהעובדים מחכים עוד מאז להפרשות־סוציאליות המגיעות להם (כגון פנסיה וקרנות השתלמות).

העובדים ושאר התושבים היו הראשונים להיפגע, עם העלאת שיעורי הארנונה. בחלק מהעיריות נכפו על העובדים "הסכמי הבראה", שמשמעותם פגיעה בשירותים לתושבים, פיטורים והורדות שכר. כאילו שזה לא הספיק, הנוקאאוט ניתן בתקציבי המדינה של 2003 ו־2004 עם קיצוץ נוסף של כ־1.3 מיליארד שקל בסעיף האיזון — כשליש מהסכום הכולל — ורשויות קרסו, כצפוי, אחת אחרי השנייה. המועצות הדתיות, המתוקצבות באופן חלקי על־ידי הרשות המקומית, קרסו גם הן והלינו משכורות.

האיש השמן

במשך שנתיים עובדים שעבודתם לא שולמה הופקרו לאנחות, עד שמספרם גדל ל־20 אלף. הפגנות מחאה התארגנו באופן תדיר, החל מהנפות שלטים (מישהו זוכר את תמרורי העצור עם הכיתוב "עובדים — לא עבדים"?) וכלה במאהל המחאה "עיר העשוקים" בצפון. כלום.

קשה למחוק מן הזיכרון את חיוכיהם המתנשאים של נציגי הממשלה בשעה שדנו בגזלה תוך שהם מתנערים מכל אשמה. ביבי, כזכור, החליט ללמד את העובדים לקח ולמנוע העברת כספים לתשלום משכורותיהם, כל עוד לא יסכימו לקבל "תוכניות הבראה" (חלק מהרשויות היו כבר אחרי "טיפול" אחד כזה), כאמור, חיסול של השירותים לתושבים, פיטורים נוספים והורדות שכר נוספות.

גם אם נעזוב לרגע את העובדה שהכסף המדובר הוא של העובדים, עבור עבודה שכבר נעשתה, ולא מתנה מדוד ביבי הנדיב, הבדיחה העצובה מגיעה עם החוצפה לדרוש הורדות שכר... עובדי הרשויות, כעובדי המגזר הציבורי, מושמצים ללא הרף על ידי נציגי ההון ומתוארים על ידי נתניהו המדושן בתור "האיש השמן", בניסיון להדביק בהם את השחיתות של עסקנים ושל פוליטיקאים כמותו ולסרס התנגדות למתקפות האנטי־חברתיות שהוא מוביל.

אך במציאות כל עובדי המגזר הציבורי בדרגות 1 עד 8 משתכרים, בהוראת משרד הפנים, פחות משכר מינימום. הם אמנם מקבלים השלמת הכנסה, אך זו אינה כלולה בתחשיבי הפנסיה. במשך שנה קוזז ממשכורותיהם סעיף "תרומה לצמיחה במשק", מבלי שאף אחד ישאל אותם. האבסורד הפך לתרחיש ציני במיוחד כששר הפנים אז, אברהם פורז ('שינוי' או 'האיש הרזה'), התעקש למנוע מהעובדים את הפיצויים המגיעים להם על הלנת שכר, או במילים אחרות למנוע מהם לא רק פיצויים, אלא גם את היכולת להחזיר ריבית עבור הלוואות, משיכת־יתר, וההפרש על השינוי בערך השקל.

שביתת ההזדהות

הסיפורים על אותם עובדים שמצאו עצמם בתנאי עוני קיצוניים, מגדלים את מזונם בגינה ולווים בשוק השחור, החלו לעורר זעם ברחוב ולהציף את התקשורת הממסדית, שנהנתה לסקר "מסכנים" שנותנים רייטינג. היה קשה למצוא מחוץ למעגלי האליטה ומסדרונות הכנסת אנשים שלא דרשו תשלום מיידי לעובדים. יציאה למאבק פעיל, רחב ונחוש ברחוב ובמקומות העבודה כמה חודשים קודם, כבר היתה מסיימת את הסיפור.

למרות זאת, לקחו נבחרי ההסתדרות את הזמן וחיכו לנס. בגלל אוזלת היד של ההסתדרות היו אלה ראשי־הערים ומרכז השלטון המקומי שהובילו את המאבק בתחילתו, דבר שהיה בעייתי במיוחד בעיקר בשל ניגודי אינטרסים: ראשי הערים אולי רצו לסיים את המשבר, אך גם הודיעו בגלוי על התנגדותם לעבודה המאורגנת ותמיכתם בדרישות הממשלה ל"הבראה".

בפברואר 2004, יצאו עובדי הרשויות המקומיות לשביתה. אלא שהשבתה של שירותים לתושבים, ללא גיבוי במקומות שיכאבו יותר לשליטי מגדל השן, לא הספיקה. העניין נגרר. באוגוסט שבתו לבדם עובדי המועצות הדתיות, עד שבספטמבר נדחפו לבסוף נבחרי ההסתדרות להכריז על שביתה כללית לסולידריות. באופן טבעי זכה המאבק לאהדה גורפת ברחוב, ולשביתה הצטרפו לא רק עובדי המגזר הציבורי (להוציא כאלף מעובדי התעשייה האווירית שבגדו במהלך), אלא גם עובדי הבנקים, אל־על והבורסה.

ומה קורה כשבתשובה ל"להלנת שכר", מבצעים העובדים "הלנת עבודה"? איילי־ההון קופצים על הרגליים ומאשימים את הפוליטיקאים שפותחים במתקפה היסטרית על ההתנהגות ה"הרסנית" של העובדים. בית־הדין הארצי לעבודה מיהר לפסוק שיש להעביר את המשכורות בהקדם (ועד 40 יום לחלק מסוים מהעובדים) ושאין להתנות זאת בהסכמה ל"תוכניות הבראה". בעקבות כך הפסיקה ההסתדרות את השביתה כעבור 30 שעות, מבלי להתעקש על העברה מיידית ומבלי לגבות את אותם העובדים שהובטח להם לחכות עוד חודש וחצי. אז חלק מהמשכורות הועברו, אבל במקביל נכנעו בכל המקומות שנדרשו לכך (60% מהרשויות) לגזרת ה"הבראה" בתמורה להחזרת חלק פעוט (365 מיליון שקל) מהקיצוץ במענקי־האיזון. והפיצויים? נשכחו.

הווילון ירד על המופע הראוותני, וגם על אלפי עובדים שמאז עדיין חורקים שיניים ועובדים בחינם, או ללא תנאים סוציאליים. עוד לפני חג הפסח, באפריל השנה, נשמעו שוב אותן הבטחות לשלם את המשכורות עד החגים. עכשיו, לקראת תחילת שנת 2006, ממשיכה גניבת השכר ואי־העברת תשלומים נוספים ב־46 רשויות, שרוב רובן חתום, כמובן, על "תוכניות ההבראה", בהן הותנה התשלום קודם. כך, בעיריית טייבה לא שולמו משכורות כבר שנה שלמה, למרות החתימה על ה"הבראה". באעבלין ובאבו־סנאן בצפון לא קיבלו שכר כבר כמה חודשים, למרות פיטורים של עשרות עובדים.

מדיניות האפליה

אין זה מקרה שמרבית הרשויות המקומיות שנותרו מסונדלות הן ערביות ואין זה מקרה שבאף אחד מהחגים הנוצרים או המוסלמים לא הוצעה לעובדי הרשויות מקדמת חירום. תהליך חניקת הרשויות המקומיות שתואר קודם, השפיע באופן קריטי עוד יותר ברשויות הערביות (שבתחומן חיים כ־800 אלף תושבים), בשל הדיכוי והאפלייה ההיסטוריים, שחוזקו בשנים האחרונות בקיצוצים בסדר גודל של עשרות מיליוני שקלים בתקציבי הפיתוח שיועדו לאותן רשויות. אחת הדרישות של הממשלה היא להגביר את גביית המיסים. אבל, מובן מאליו שניסיון לגביית מיסים מהשכבות העניות והמנושלות בחברה לא יגרוף זהב, והמחסור המכוון במפעלים לא מותיר אופציות אחרות. אזורי התעשייה הקרובים ליישובים עניים מנוהלים באופן עצמאי ואינם מעבירים מיסים לאותם היישובים. בזמן שאת המס על התאגידים הגדולים רק ממזערים, מנסים לסחוט לחלוטין את מי שחייהם אינם משחקי־בורסה.

אפריים דוידי, חבר הנהגת ההסתדרות מטעם סיעת חד״ש, כתב על ישיבת ההנהגה שעסקה בעניין לאחרונה: "...מזכ״ל הסתדרות הפקידים, ליאון מורוזובסקי, [הציע] שלא לנהל כל מאבק בעניין 'עד שעמיר ינצח בבחירות'. עוד רמז מורוזובסקי שצריך להסביר לעובדים שעם בחירתו של עמיר פרץ 'הבעיות יסתדרו'". גם עובדי עיריית רמלה מביעים כעס על שננטשו, לאחר שב־5 בדצמבר פוטרו 70 מהם. "מאז שעמיר פרץ עזב אותנו אנחנו מרגישים מופקרים ויתומים" (שלום אליהו, יו״ר ועד העובדים שפוטר, בשיחה עם גל״צ). לבסוף, כתוצאה מהלחץ של העובדים, הושבתו ב־8 בדצמבר 30 רשויות, יומיים לאחר הפגנה סוערת בירושלים. באותו הערב נזכרה הממשלה שאין לה בעצם בעיה להעביר את הכסף הדרוש, והתחייבה לשלם 45 מיליון שקל בתוך כמה ימים. המחיר הוא, כרגיל, עוד קצת קסם של "בריאות".

שיפור היקף הגבייה

צריך לשפר את היקף הגבייה?? צריך לשפר את השירותים לתושבים, לבנות מחדש תשתיות וליצור מקומות עבודה והכשרה מסודרים. במקום להיכנע לדרישות הממשלה, היתה צריכה ההסתדרות להוביל כבר מן ההתחלה מאבק כלל ארצי מקיף, שכולל הסברה עצמאית, שביתות הזדהות לא מתפשרות, הוצאה של אנשים לרחוב, השתלטות על מבני ציבור מרכזיים, ניתוק אספקת שירותים לשכונות עשירות, לתאגידים הגדולים ולכנסת, קריאה למשפט ציבור של מליני השכר וכו'.

ההסכמה לתוכניות הממשלה היא הסכמה נוספת בשתיקה לפירוק העבודה המאורגנת והמגזר הציבורי (הפרטות השירותים מובילות באופן ישיר לכך), לשחיקה בתנאי העובדים, ולפגיעה בשירותים הציבוריים. זוהי לא המכה האחרונה, והלנת השכר היא תופעה שכיחה כמו זיהום בת״א. כבר היום חייבים להתעקש על פיצויים מלאים לעובדים שנפגעו, ביטול של כל קיצוצי השנים האחרונות בתקציבי האיזון וביטול הפרטות השירותים העירוניים. ההסתדרות צריכה לפתוח במאבק כלל ארצי בתופעת ההלנות ואף לאגד באמצעותו עובדים נוספים. דבר אחד חייב להיות ברור: אף עובדת ועובד לא יעבדו בחינם.



₪21,320
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2020
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.

תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.