מרכז השלטון המקומי השבית ביום ד', 10.03, פעם נוספת את שירותי הציבור בלמעלה מ־250 יישובים, והוביל חסימה של עשרות צמתים ברחבי הארץ, במסגרת מבצע "מצור יבשתי" במחאה על הקיצוץ המתמשך בתקציב הממשלתי שמועבר לשלטון המקומי — במיוחד תחת סעיף "מענקי האיזון".

המשבר התקציבי ברשויות המקומיות מתגלגל כבר שנים ארוכות, והוא הביא לאובדן מישרות, לפגיעה בתנאי עבודה, להלנות שכר, ולפגיעה בשירותים לציבור, ובהם גם שירותי החינוך. המשבר התקציבי אומנם ניזון גם משחיתות של ראשי ערים במקרים מסויימים ומקיומם של מנגנונים בירוקראטיים, אבל אלה הם גורמים משניים לעומת הקיצוצים העמוקים בתיקצוב הממשלתי לרשויות המקומיות תחת סעיפים שונים עוד משנות ה־1990.

מדיניות של ייבוש תקציבי

מדיניות הייבוש התקציבי של הרשויות המקומיות יושמה בצורה הברוטאלית ביותר על־ידי הממשלה הקפיטליסטית של שרון, עם סילבן שלום ולאחריו ביבי כשרי אוצר, כשבשנת 2003 קוצץ במכה אחת רבע מתקציב "מענקי האיזון" שמופנה לשלטון המקומי, בדרישה שהרשויות המקומיות המרוששות יותר יגבירו את צעדי גביית המיסים. זו הייתה דרישה צינית במיוחד.

מלבד 15 רשויות מקומיות גדולות, כל השאר, לא מסוגלות לממן את פעילותן ממיסי הארנונה המקומיים. ההתקפות הניאו־ליבראליות על העובדים והעניים שהובילו הממשלות השונות בזו אחר זו, ובפרט הקיצוצים בקיצבאות למשפחות עניות, הביאו לזינוק בשיעור העוני בעשור האחרון, ובכך החריפו את הבעיה. המצב חמור במיוחד ביישובים המרוששים יותר, כגון עיירות הפיתוח, וכתוצאה ממדיניות רבת שנים של אפליה ודיכוי לאומי, המצב הקשה ביותר הוא ביישובים ערביים־פלסטיניים בישראל.

תקציב "מענקי האיזון" קוצץ מ־3.5 מיליארד שקל ב־2002 ל־2.6 מיליארד שקל ב־2003. התקציב כעת עומד על 2.4 מיליארד, ועל הפרק קיצוץ רוחבי נוסף שיפחית את התקציב ל־1.8 מיליארד שקל בלבד, שהם מחצית מהתקציב של 2002!

מאבק מרכז השלטון המקומי

האבסורד הגדול הוא שבשעה שהנהגת ההסתדרות נמנעת מלנקוט בצעדים אירגוניים משמעותיים, מי שמובילים את המאבק נגד הקיצוצים בתקציבי הרשויות המקומיות הם דווקא ראשי הערים, המעבידים. לא ניתן לצפות שפיתרון של ממש יגיע משם, לא רק בשל כוח אירגוני מוגבל, אלא בעיקר עקב ניגוד אינטרסים. להוציא מקרים בודדים, רבים מראשי הערים, ובמיוחד ראשי מרכז השלטון המקומי, מקושרים למפלגות הקפיטליסטיות הגדולות ולא מודאגים באמת ממצב תנאי העבודה ורמת שירותי הציבור. הם אחראים בעצמם לתהליכים הרסניים של הפרטה ושל פגיעה בעובדים בשנים קודמות. בנוסף לכך, בעבר ניסו ראשי הערים הגדולות לטרפד את מאבק עובדי הרשויות המקומיות בדרכים שונות, ואף הביעו התנגדות לעבודה מאורגנת.

אלא שהתיקצוב הממשלתי כל כך נמוך, שראשי הערים חוששים מקריסה מערכתית, שאף תסכן אותם בהדחה על־ידי שר הפנים ובמינוי ועדה קרואה. סמכות הממשלה להתערבות אנטי־דמוקרטית כזו הורחבה במסגרת חוק ההסדרים בשנת 2004 (תיקון לפקודת העיריות), כך שהיא תאפשר השתלטות על רשות מקומית בתגובה לגירעון תקציבי גדול וחוסרים בגביית מיסים. הוועדה הממונה נועדה "לעשות סדר" באמצעות פיטורים וקיצוצים ("תוכנית הבראה"). במרבית המקרים שבהם נכפתה וועדה קרואה, כמו לדוגמא בירוחם, בטייבה ובלוד, גם מול התנגדות עזה של התושבים — במיוחד כשביישובים ערביים־פלסטיניים מונו גורמי ימין קיצוני "לעשות סדר" — הוגברו ההתקפות על עובדי העירייה והתושבים, ובסופו של יום לא נפתרה בעיית הייבוש התקציבי.

ההסתדרות מסוגלת לאלץ את הממשלה לסגת

אם ההסתדרות הייתה מציבה את הייבוש התקציבי של הרשויות המקומיות כקו אדום, ומובילה מאבק נחוש נגדו, ולמען תיקצוב הולם ושיפור בתנאי העבודה ובשירות לתושב, היא הייתה יכולה לאלץ את הממשלה לסגת בעניין זה, הרבה יותר מאשר מרכז השלטון המקומי. המצב כיום היה יכול להיות הרבה פחות גרוע. אבל מנהיגי ההסתדרות נמנעו במשך שנים מהובלת מאבק רציני לפיתרון המשבר. הם אפילו הסכימו בגלוי לפגיעה ניכרת בעובדי הרשויות המקומיות, בין היתר במסגרת הסכם קיבוצי פוגעני שנחתם במרץ 1999, וכלל הרעה קשה בתנאי העבודה. הסכם קיבוצי חדש שנחתם לאחרונה אמור לתקן חלקית את העוול שנעשה אז, אבל מאבק לשינוי מהותי לא עומד על הפרק.

אחד האחראים הראשיים להסכמה לפגיעה בעובדים, יו״ר הסתדרות הפקידים (המעו״ף) לשעבר, ליאון מורוזובסקי, אף ניסה לרכב על הזעם הגדול בקרב עובדי הרשויות המקומיות ולהוביל פילוג בהסתדרות בספטמבר 2006. (כשכשל ונבעט אל מחוץ להסתדרות, מצא מורוזובסקי תפקיד עסקי בחברת ביטוח וחבר בהמשך לאוליגרך גאידמק, כשבמקביל נחשף בתקשורת שהיה אחראי למעילות ענק בכספי עמיתים).

שביתות הזדהות

בעקבות כך ובעקבות כישלון הסכמות קודמות של עיני עם משרד האוצר, וכשברקע מתרחבת תופעת הלנת השכר לעובדים, הוכרזו לבסוף שתי שביתות מוגבלות במשק להזדהות עם עובדי הרשויות המקומיות, בנובמבר 2006 ובמרץ 2007, לאחר סחבת ארוכה בבית־הדין לעבודה ואחרי היענות לבקשות דחייה מצד רוה״מ דאז, אולמרט. זה היה בעיקר מהלך תדמיתי, מס־שפתיים למחאה, בדומה לשביתות מחאה דומות בנושא בתקופתו של פרץ.

השביתות לא נועדו לפתור את הבעיה, מכיוון שלא נלחמו במקור הבעיה, ובמקום שהנהגת ההסתדרות תציב דרישה ברורה לביטול הקיצוצים העמוקים, היא קיבלה כהנחת מוצא את דרישת האוצר להתנות כל סיוע תקציבי בתוכניות "התייעלות", כלומר בקיצוצים ובפיטורים. עובדים רבים לא קיבלו את שכרם עם תום השביתות, ורק בנובמבר האחרון נאלצה ההסתדרות להכריז שוב סכסוך עבודה ברשויות המקומיות בדרישה להעברת תקציבים אליהם התחייבה הממשלה. עד היום פרנסתם של רבים מעובדי הרשויות המקומיות, וגם של הכבאים, נתונה בסכנה.

ייתכן שמחאת מרכז השלטון המקומי, שבינתיים זוכה להתעלמות מצד הנהגת ההסתדרות, תסחוט מעיני שוב צעדים סימליים בהמשך. אבל מה שנחוץ הוא מאבק חריף שידרוש בשלב הראשון את החזרת התקציבים שנשדדו בשנים האחרונות, ויכלול שביתה כללית פעילה, הפגנות, אסיפות הסברה ועצרת מחאה.