ביום שישי (28.11) נפגשו נציגי העובדים עם סגן נשיא מכון ויצמן, פרופסור ישראל בר־יוסף, בתקווה למצוא נוסחה שתוכל לשים סוף לסכסוך העבודה במוזיאון גן המדע. מתוך כבוד לבמה זו אמנע מלפרט את הגידופים והכינויים הגסים שהטיח בר־יוסף בנציגים כבר בדקות הראשונות של הפגישה. כשאחת הנציגות ניסתה לפרט מדוע בעיות העובדים לא יפתרו ללא הסכם, סגן הנשיא קטע אותה וטען שהוא אינו מעוניין לשמוע. בר־יוסף הציג אולטימטום ברור לעובדים: אם לא יחתמו על חוזים אישיים ויוותרו על רעיון ההתארגנות, מוזיאון גן המדע ייסגר והעובדים יפוטרו. עוד מדבריו של הפרופסור המכובד: "התארגנות עובדים לא מתאימה לצורת העבודה במוזיאון, עליכם להגיד תודה שאתם עובדים במקום כזה", "אנחנו ההנהלה ואתם העובדים, זכותנו להעסיק אתכם איך שנמצא לנכון ואם זה לא מוצא חן בעיניכם, לכו לעבוד במקום אחר". ממילא ברור כי חילוקי הדעות אינם על רמת שכר או תנאי עבודה אלא על עצם זכותם של העובדים להתארגן על־מנת להתלונן עליהם. אולם מהתבטאויותיו של פרופסור בר־יוסף עולה כי שני הצדדים לויכוח כלל לא תופסים באופן זהה את מסגרת החוקים והנורמות בה הם נמצאים.

סירטון מהפגנת העובדים ב־20 בנובמבר

הנהלת מכון ויצמן תופסת את הדמוקרטיה כמשטר שבו היא חופשייה להעסיק עובדים בכל אופן שיתחשק לה. מוסר, היגיון ואפילו החוק משחקים תפקיד משני, אם בכלל, מול שמירה על כוחה הבלתי־מוגבל על העובדים. היא, המעסיק, עושה טובה לעובדים שהיא בכלל מוכנה להעסיק אותם ואם לא נאה להם גם הם "חופשיים" לעזוב ולעבוד במקום אחר. במילים אחרות מקום העבודה על כל הקרקע, הציוד והעובדים שבו, הם תשומות בבעלות המעסיק. לפיכך ההנהלה לא מהססת לנקוט באלימות כלפי העובדים ה"סוררים" ומעדיפה לסגור את המוזיאון מאשר לאבד את יכולתה לנצל אותם. זוהי הגדרה צרה ואנמית של דמוקרטיה שריקה מכל תוכן מעשי. מאחר שבעלי עסקים אשר מעסיקים עובדים הם רק 5% מכוח העבודה במשק, על פי הגדרה זו של "חופש" רק אותם 5% חיים בדמוקרטיה בעוד שרוב האוכלוסייה כפופה למרותם.

העובדים המאורגנים מצידם סבורים שהזכות של קבוצת אנשים עם מכנה משותף להתאגד היא זכות בסיסית בכל דמוקרטיה. איזו דמוקרטיה יכולה להתקיים ללא היכולת להקים מפלגות, עמותות, ארגוני מחאה וכמובן ארגוני עובדים? האמת ההיסטורית היא שלחץ של ארגוני עובדים הוא שהביא לזכות בחירה כללית ברוב העולם המערבי. העובדים אמנם חופשיים לבחור את מקום העבודה שלהם אך הם אינם הופכים לרכוש של המעסיק ברגע שעשו זאת. העובדים הם שמפעילים את העסק, בניגוד למעסיק שבמקרה הזה ספק אם בכלל ידע כיצד מוזיאון גן המדע נראה מבפנים לפני פרוץ סכסוך העבודה. העובדים הם שרואים את ליקויי הבטיחות שלא מטופלים, בעוד ההנהלה יושבת קילומטר וחצי מהמקום ומתבוננת במאזן התקציבי. לעובדים יותר ממותר לנסות ולהטיב את תנאי העסקתם בין אם כבודדים ובין אם כקבוצה מאוגדת. ודאי שאין בסמכותו של המעסיק לקבוע בשבילם איך ואם בכלל להתאגד. נכון שזכותו של המעסיק לא לקבל את בקשות העובדים אך מאידך זכותם של העובדים לפעול נגד המעסיק כקבוצה אם הם סבורים שהמעסיק נוהג כלפיהם שלא כשורה. בדיוק את הזכות הזו הנהלת מכון ויצמן שוללת.

לפיכך, אין להתפלא על כך שההנהלה מסרבת לחתום על הסכם עם העובדים כבר למעלה מ־120 יום. איך ניתן לחתום על הסכם, או אפילו לשבת מסביב לאותו שולחן עם תשומות? העימות שנוצר בין "החופש לנצל" של הנהלת המכון לבין "החופש מניצול" של העובדים הוא העניין שעל הפרק. על הציבור להכריע בין השניים ולקבוע באיזו דמוקרטיה הוא רוצה לחיות. דמוקרטיה שחלה רק על מיעוט קטן אשר מטילים מרות דיקטטורית על השאר. או לחילופין, דמוקרטיה במובן האמיתי והרחב של המילה שבה כל בני האדם נולדו שווים וחופשיים לחתור אל אושרם. במשטר דמוקרטי אמיתי אין זכות קיום למעסיק שרומס כל נורמה ציבורית. מן הראוי שהציבור המממן את מכון ויצמן יגבה ממנו מחיר יקר על הניסיון לפורר את זכויותיהם הבסיסיות של עובדיו.

הציבור מוזמן לפנות לסגן הנשיא ולהגיב על דבריו כלפי העובדים.

פרופ' ישראל בר־יוסף

[email protected]

נדב אהרוני

חבר נציגות עובדי גן המדע במכון ויצמן