קצב הפיטורים במשק הגיע לשיא היסטורי בחודשים האחרונים כתוצאה מהמשבר הגלובלי. בחלק מהמקרים משתמשים הבעלים במשבר כתירוץ לפגיעה בעובדים לצורך שמירת היקף רווחים, ובמקרים אחרים מדובר בהשפעות ישירות של ירידה בצריכה ושל קשיים גוברים בהשגת אשראי לצורך מיחזור חובות. פעמים לא מעטות המשבר הוא ה"קש" שחושף ניהול כושל של שנים ארוכות, כנגזרת של מרוץ רווחים אגרסיבי מצד הבעלים.

מפרי גליל לעוף העמק

המקרה של מפעל פרי גליל בחצור הגלילית הדגיש את האבסורד הכלכלי שיוצרת השיטה הקפיטליסטית: אפילו פרנסתם של עובדים במפעל רווחי — שעליו נשענת עיירה שלמה — נמצאת בסכנה בגלל חובות שצברו בתאגיד־האם בעלי־ההון שמחזיקים במפעל. עובדי פרי גליל יצאו למאבק נחוש והפגינו גם בתל־אביב ובירושלים. מאבק העובדים בשטח אפילו הצליח לאלץ את הנהגת ההסתדרות להעניק גיבוי רשמי לעובדים — בתקופה שבה חבורתו של עיני מאפשרת פגיעה קשה בעבודה המאורגנת ונמנעת מלהפעיל את כל אמצעיה לטובת שימור המשרות הקיימות במשק. בשלב הזה מסתמן שהמפעל יעבור לבעלות רשת המזון "חצי חינם", שבעליה רואה בכך הזדמנות עיסקית. אם תתבצע העיסקה, ייתכן שמשרותיהם של העובדים ניצלו לבינתיים, אבל למרבה הצער עתידן עדיין אינו מובטח נוכח המשבר המתפתח.

כמו עובדי פרי גליל, כך ברחבי הארץ, בדומה לשאר העולם, נאלצים יותר ויותר עובדים לצאת למאבק על פרנסתם ולהתעמת למעשה עם הניסיון לגלגל את מחיר המשבר על גבם. זהו גם סיפורם של 200 עובדי המשחטה התעשייתית עוף העמק שברמת ישי, שלאחר שנים של עבודה קשה בשכר מינימום, הם כעת במצב שבו הם "נלחמים את המלחמה של חייהם", כדברי אחת העובדות. הנהלת המפעל החליטה על סגירתו, לכאורה בשל צבירת חובות גדולים המסתכמים בכ־40 מיליון שקל. לפי דיווחים בעיתונות, דחתה הנהלת המפעל הצעות להלוואות, הבהירה שאינה מעוניינת להמשיך להחזיק בו, ולא הייתה מוכנה להזרים כספים.

עוד אבסורד כלכלי

רוב החובות של המפעל הם בעצם לבעלי המפעל. הבעלות מתחלקת בין 14 קיבוצים ומושבים וחברת "טבעוף" מבאר טוביה. שאיפת הקיבוצים והמושבים להגדיל את רווחיהם מהמפעל הביאה אותם לשותפות עם "טבעוף". המיתון שיבש את תוכניותיהם עם ירידת מחירי העופות בסוף 2008. בין בעלי המפעל ישנם חילופי האשמות לגבי האחריות לחוב, ואלה נעשים על גב העובדים. מכיוון שהמפעל יושב על קרקע יקרה יחסית, שמשועבדת לקיבוצים ולמושבים המחזיקים במפעל, יש לאלה אינטרס במכירת הקרקע וקבלת שוויה.

כך צוטט ב"מעריב" (9.3) משה גולדשטיין, בן 67 מחיפה: "אחרי 40 שנים אני מגיע לפנסיה בלי כלום, כי לא הפרישו מהמשכורת כמו שצריך. אף אחד לא מעוניין לעזור לנו".

עובדי עוף העמק, יהודים וערבים, מקיימים מאבק לוחמני במיוחד, שכולל התבצרות במפעל שנחסם באמצעות כלובי עופות, הפגנות במוקדים שונים ושריפת צמיגים. כבר בימים הראשונים זכו העובדים למפגן סולידריות מצד עובדי ויטה פרי גליל, ששלחו נציגות להפגנת העובדים והעבירו משלוח של פחיות שימורי ירקות לטובת העובדים המתבצרים. יו״ר ועד עובדי פרי גליל, מוטי חזיזה, אמר לעובדי עוף העמק כי "כולנו שותפים איתכם במאבק הזה. עובד זה לא נייר שאפשר לקמט ולזרוק אותו". על שלטים שהונפו בהפגנות העובדים נכתב, בין היתר: "אנחנו מובלים כמו עופות לשחיטה" ו"הנהלה עם מוח של עוף". מנכ״ל המפעל, שוקי עוגן, שמצפה שההסתדרות תזרים למפעל 10 מיליון שקל כדי לכסות על חובותיו, נאלץ להימלט מהמפעל תוך שהעובדים בעקבותיו ומקיפים את מכוניתו.

במשך עשרות שנים שימשו עובדי המפעל כתרנגולת שמטילה ביצי זהב עבור בעליה, כלומר כוח עבודה זול שמייצר רווחים. בעוד שהקיבוצים והמושבים גזרו קופונים, לעובדים לא היה נתח בעוגה, ובנוסף נמנעו הבעלים מהשקעה מספקת בפיתוח, במיוחד בכול הקשור לתברואה — התושבים הגרים בסמוך מתלוננים על מפגעים סביבתיים שונים, וניתן להעלות סימני שאלה גם לגבי השפעות בריאותיות על העובדים. למה שפרנסתם של העובדים תהיה תלויה כעת ביכולת המפעל להעביר עשרות מיליוני שקלים לבעליו כדי לכסות חובות שהם גרמו להם?

העברה לבעלות ציבורית

הנהגת ההסתדרות, שמביעה תמיכה רשמית במאבק ומסייעת בייעוץ משפטי, רואה במציאת בעל־הון חדש (במסגרת הליך הפירוק שהוכרז בתמיכתה) פיתרון עבור העובדים, אפילו בשעה שכלל לא בטוח שיימצא כזה. בעל־ההון רמי לוי פירסם עצמו באמצעות הצעה לרכוש את המפעל בעבור 10 מיליון שקל, תוך שהוא דורש שהמדינה "תעזור לו" ב־15 מיליון שקל נוספים.

אלא שכדי לנצח את המאבק הזה לא מספיק למצוא בעלים חדשים למפעל שיחליפו את הבעלים הקודמים ובבוא העת יפגעו שוב בעובדים משיקולי רווח — תסריט סביר במיוחד בתקופה של משבר כלכלי. כדי לנצח את המאבק ולשמור בצורה הטובה ביותר על האינטרסים של העובדים, יש צורך בפיתרון יציב ושורשי יותר לבעיה. הלאמת המפעל וניהולו באופן דמוקרטי ושקוף על־ידי העובדים, יוכלו לאפשר הגנה מלאה על פרנסת העובדים, שיפור של תנאי השכר וסביבת העבודה, פיקוח מחמיר יותר על איכות המזון, וטיפול מתאים בבעיות התברואתיות בשיתוף עם נציגי התושבים — סוגיות שהטיפול בהן נפגע כשמטרתו העליונה של המפעל היא לייצר רווח כספי לבעליו. ניתן להשתמש במשחטה, לדוגמא, כדי לספק סחורה ייעודית למשפחות עניות בתקופה זו ולהזמנות של חדרי־אוכל במגזר הציבורי.

בעלי המפעל הנוכחיים בכול מקרה אינם מעוניינים בו, וגם אין סיבה שיקבלו עבורו תמורה כספית (פרט לפיצוי לבעלי מניות קטנים בהתאם לצורך מוכח) או החזר עבור החובות שצברו.

לעובדים יש כוח לשנות

העובדים כבר הספיקו להראות במאבק הזה שהם לא מוכנים לשבת ולחכות. בתגובה להלנת שכרם, מכרו העובדים בשוק תלפיות בחיפה עופות מהמלאי, כדי להחזיר חלק ממשכורתם. זהו צעד הכרחי וחשוב כדי לסייע לעובדים לסגור את החודש ולהמשיך ולקיים את המאבק. בעוד שהדרישה להלאמה חשובה, היא לא תענה במצב הנוכחי ללא המשך הרחבה והסלמה של המאבק. הקמה של פורום ועדי עובדים למאבק בפיטורים תוכל לחזק את יכולת העובדים לארגן פעולות סולידריות למאבק הזה ולמאבקים של קבוצות עובדים אחרות הנתונות בסכנת פיטורים. במידה ונעשים ניסיונות לבסוף לסגור את המפעל, העובדים יכולים להגיב בצעד פומבי של השתלטות, תוך חיזוק הקריאה להעברה לבעלות ציבורית תחת ניהולם.

כמוצא זמני העובדים יכולים לפנות גם להפעלה של המשחטה התעשייתית כאגודה שיתופית (הפעם של העובדים, ולא של הקיבוצים והמושבים). צעד כזה לא יוכל להוות פיתרון לטווח הארוך, מכיוון שבשוק הפרטי העובדים יצטרכו להתמודד עם הטייקונים הגדולים בתחום המזון, ועשויים להתקשות לשמור על רמת הכנסה בתקופה של מיתון כלכלי. אבל במידת הצורך הצעד יכול להיות אפקטיווי לשימור משרות העובדים וקידום המאבק עד שהממשלה תיאלץ להסכים להלאמה. כדי שצעד כזה יצליח, תידרש פנייה רחבה לסולידריות מצד הציבור, ובמיוחד מצד קבוצות עובדים נוספות — גם כדי למנוע סכנה של פגיעה פיזית בעובדים הנאבקים מצד ביריונים בשכר, כפי שקרה באינספור מאבקים בעבר.

העובדים לא צריכים לשלם את המחיר

איום הפיטורים הוא לא תופעה ספציפית ומקומית בתקופה הזו, אלא מכה חברתית כלל־ארצית, שפוגעת באופן קשה עוד יותר בפריפריה. הנהגת ההסתדרות בראשות עופר עיני רושמת שיאים חדשים במכירת העובדים לכול הממעיט במחיר — ועכשיו גם ביבי זוכה למחוות נאמנות מתלקקות מצד יו״ר ההסתדרות. ההסתדרות הכללית מוכפפת באופן הדוק יותר ויותר לתכתיבים מצד בעלי־ההון, וזאת בתמורה לשינויי סגנון ביישום ההתקפות על העובדים. ההסתדרות משמשת מבחינות רבות כשופר שלטוני והנהגתה מציעה שורה של פגיעות בעובדים עוד לפני הממשלה והמעבידים.

קיימת ברירה אחרת, אבל זו תלויה במאבק בלתי־מתפשר להגנת העובדים. התארגנות עצמאית של ועדי עובדים לצורך התמודדות עם הפיטורים ושאר השלכות המשבר תוכל להוביל מאבקים לניצחון. התארגנות כזאת גם תוכל ותצטרך לפעול להחלפת הנהגת ההסתדרות הפרו־קפיטליסטית, כדי שאירגון העובדים הגדול בישראל יוכל להפוך להיות כלי דמוקרטי בידי העובדים במאבק נגד הניסיונות להפיל על העובדים בדרכים שונות את מחיר המשבר של השיטה הקפיטליסטית הכושלת.