"אפשר לנשום לרווחה" — זה המסר שמשדרים דוברי משרד האוצר, פוליטיקאים קפיטליסטיים, ראשי ענף הפיננסים ומרבית הפרשנים בתקשורת הכלכלית. המיתון העולמי החמור ביותר ב־70 השנה האחרונות ניבלם בינתיים, והטענה הרווחת שמשווקים לנו היא שהבורסות, שזינקו בעשרות או מאות אחוזים מנקודת השפל שאליה הגיעו סביב מארס 2009, מבשרות על תחילתה של התאוששות כלכלית משמעותית בעתיד הקרוב.

רבים מאותם פרשנים אפילו מדגישים שבסיכומו של דבר המשבר לא היה נורא כל כך, וכלכלת "השוק החופשי" תוכיח בקרוב שהיא מסוגלת להתגבר על כל הקשיים ולדהור קדימה אל העתיד המזהיר.

נכון, אומרים לנו, האבטלה עדיין גבוהה וצפויה להמשיך לעלות בחלקים נרחבים של העולם, ופה ושם קורסים להם עוד תאגיד גדול או בנק, אבל העיקר הוא שרווחי התאגידים חזרו לעלות וכלכלות רבות כבר חזרו לצמיחה חיובית — הרי אי־אפשר להתווכח עם נתוני התוצר המקומי הגולמי, שבישראל כבר עלה בקצב שנתי של 1% ברבעון השני של 2009.

בואו נשים דברים בפרופורציות המתאימות: גם אם הכלכלות של מדינות רבות חזרו לצמוח בחודשים האחרונים, הכלכלה העולמית רחוקה מלחזור למצב של "עסקים כרגיל": הסחר העולמי שהוא המנוע של הגלובליזציה הקפיטליסטית צפוי להתכווץ בכ־12% ב־2009 כולה; מתחילת המיתון במשק העולמי בתחילת 2008 ועד סוף 2009, מספר מחוסרי־העבודה בעולם צפוי לעלות ב־45 מיליון; התוצר לנפש העולמי יתכווץ השנה בכ־2.5% — הנתון הגרוע ביותר מאז מלחמת העולם השנייה — והייצור התעשייתי ירשום נסיגה של 6.5%.

הבנקים ברחבי העולם הספיקו למחוק 1.9 טריליון דולר בגלל השקעותיהם בניירות ערך שהתגלו כחסרי ערך, וצפויים למחוק עוד 1.5 טריליון דולר בתקופה הבאה. מכיוון שהבנקים מלווים כעשרה דולרים על כל דולר שהם מחזיקים כעתודה, המשמעות היא שהאשראי שהם מעניקים לעסקים ולצרכנים יצטמצם ב־34 טריליון דולר — סכום ששקול לכול הסחורות, המוצרים והשירותים שמופקים במשק העולמי במשך יותר מחצי שנה. לא קשה לדמיין את הפגיעה שתגרום התכווצות שכזו בהיקפי האשראי להשקעות הון מצד תאגידים פרטיים ולרמות הצריכה של משקי־בית בעולם.

היד הנעלמה לא סיפקה את הסחורה

בעלי־ההון, הבנקאים, הפוליטיקאים הקפיטליסטיים ומנכ״לי החברות הגדולות חזרו להיות אופטימיים בזכות השיפור בנתוני הצמיחה והעליות בבורסות וברווחי החברות, אבל איך בעצם הושג השיפור הזה?

כמה גורמים היו אחראים לכך, אבל אף אחד מהם אינו קשור ל"יד הנעלמה" וליכולתו המופלאה של "השוק החופשי" להתאושש בכוחות עצמו.

ההאטה בקצב ההתכווצות של הכלכלה, ובחלק מהמדינות גם החזרה לצמיחה חיובית, התרחשה בעיקר בזכות ההתערבות המאסיווית של הממשלות בכלכלה — התערבות חסרת תקדים שכללה הלאמה של בנקים ותאגידים אחרים, הזרמה של טריליוני דולרים לכיסוי חובות של בנקים, רכישה של נכסים פיננסיים מפוקפקים מהבנקים, הורדה של הריבית על־ידי הבנקים המרכזיים לרמות שפל היסטוריות ותוכניות תמריצים שונות, שנועדו לבלום את הנפילה בצריכה ולסייע לענפי הדיור והרכב הקורסים.

בתחילת 2009 דיווח "סיטיגרופ", שעד המשבר האחרון היה הבנק הגדול ביותר בארה״ב, כי לאחר חודשים ארוכים של הפסדים חזר להרוויח. למעשה היה כאן בישול של ספרי החשבונות לפי מתכון מיוחד: את המעבר מהפסדי ענק לרווחים נאים איפשרו כספי הסיוע הממשלתיים. זה היה האות לחידוש ההסתערות על מניות הפיננסים, שספגו את הנפילות הקשות ביותר ב־2008. השיפור המלאכותי במצבם של הבנקים הרגיע את החששות מפני קריסה של המערכת הפיננסית הבינלאומית והחזיר משקיעים רבים, בהם גם קרנות פנסיה ענקיות, לבורסה שבה איבדו אותם משקיעים וחוסכים טריליוני דולרים בסוף 2008.

בישראל כמו במדינות רבות אחרות, ה"רפורמות" של 20 השנים האחרונות — שהעבירו את חסכונות העובדים המופקדים בקופות הגמל ובקרנות הפנסיה לקזינו של הבורסה — גרמו להפסדים עצומים בחסכונות שאמורים לקיים את העובדים במשך שנים ארוכות לאחר הפרישה. מאחר שכול שאר אפיקי ההשקעה הניבו מתחילת המשבר תשואה אפסית (שנמוכה אפילו מקצב האינפלציה) בגלל הריבית הנמוכה במשק, הפיתוי לחזור להשקעה במניות ובאיגרות חוב מסוכנות יותר לאחר כמה שבועות של עליות בבורסות, כדי לפצות באופן חלקי על ההפסדים שנצברו, היה חזק במיוחד.

ואיך הצליחו הנהלות התאגידים להחזיר אותם לרווחיות גבוהה, בעיקר החל ברבעון השני של 2009? בעיקר בדרך הישנה והמוכרת של קיצוץ דראסטי בהוצאות — באמצעות פיטורי עובדים, צימצום כפוי של שבוע העבודה וקיצוצים בשכר — שמעביר את מחיר המשבר אל העובדים ופוגע פגיעה נוספת בכוח הקנייה שלהם. ברוב המקרים המעבידים יכלו לעשות זאת בזכות שיתוף־הפעולה של ראשי איגודים (כמו בדוגמא המובהקת של יו״ר ההסתדרות עופר עיני) שסירבו להוביל מאבק רציני להגנה על מקומות העבודה, השכר ותנאי העבודה.

אותם התאגידים חתכו גם את הוצאותיהם על ציוד, מכונות ושירותים שאותם הם רוכשים מתאגידים אחרים, כך שהרווח שהשיג כל תאגיד צפוי לבוא על חשבון ההכנסות והרווחים של תאגידים אחרים בתקופה הבאה — מה שמטיל צל כבד על הסיכויים להתאוששות מהירה וחלקה.

למעשה, גם מדינות שלמות פעלו באופן דומה כשסייעו לבעלי־ההון "שלהן" על חשבון חברות זרות, או כאשר איפשרו לערך המטבע שלהן להישחק כדי להפוך את מוצרי היצוא שלהן לזולים יותר על חשבון כלכלות מתחרות — ולהפיל עליהן חלק גדול ככול האפשר ממחיר המיתון. למדיניות כזו של פרוטקציוניזם כלכלי היה תפקיד משמעותי בהידרדרות הכלכלית הבינלאומית בשנות ה־1930. המעצמות הגדולות אומנם התחייבו בוועידות של ה־G7 וה־20G שהתקיימו בלונדון באפריל השנה להימנע ממדיניות כזו, אך רובן לא עמדו בהבטחות שנתנו.

חובות, אינפלציה ומפלצות אחרות

מה שהניע את הממשלות בכלכלות הגדולות בעולם להזרים טריליוני דולרים לבנקים ולהדפיס עוד טריליונים באמצעות הנפקת איגרות חוב ממשלתיות היה החשש הגדול מפני שיחזור השפל הדפלציוני ההרסני של שנות ה־1930 — מעגל קסם מסוכן שבו מחירי נכסים (מניות או בתים, למשל) שיורדים באופן חד גורמים לירידה בצריכה ולעלייה בחובות של צרכנים ועסקים. התאגידים פונים להורדת מחירים כדי להיפטר, בשיעורי רווח נמוכים יותר, מהמוצרים שלא הצליחו למכור — דבר שפוגע גם ברווחי התאגידים המתחרים. בעקבות הירידה בביקוש הם מפטרים עובדים וסוגרים מפעלים, מה שפוגע עוד יותר בכוח הקנייה של העובדים — וכך נוצרים גלים נוספים של ירידות מחירים, קיצוצי שכר ונפילות בשווי נכסים.

התפנית הזמנית שעשו הממשלות בכלכלות הגדולות לעבר מדיניות של הזרמת נזילות והדפסת כסף, שביטאה נסיגה מסויימת מהעיקרון הניאו־ליבראלי של אי־התערבות בשוק לעבר שיטות קיינסיאניות, הצליחה כנראה למנוע שפל דפלציוני בארה״ב וברוב חלקי העולם. אבל להצלחה החלקית הזאת יש גם מחיר: כאשר כמות הכסף ואמצעי התשלום בכלכלה גדלה במהירות מבלי שהיא תגובה על־ידי גידול אמיתי תואם בתפוקה של מוצרים ושירותים, נוצרת עם הזמן אינפלציה, כלומר שחיקה של ערך הכסף ועליות מחירים.

מגמה זו עלולה להיכנס לסיחרור ולהיהפך להיפר־אינפלציה, כפי שכבר קרה בישראל עם התפתחות אינפלציה תלת־סיפרתית בין השנים 1979–1985. לאינפלציה מהירה שכזו תהיה השפעה הרסנית על הכלכלה בכלל, ועל משפחות ממעמד העובדים ומשכבות הביניים במיוחד, עם פגיעה מאסיווית בכוח הקנייה ובעקבות כך גם ברמת המחייה של האנשים העובדים.

ישנן ממשלות שיעדיפו לעודד כעת אינפלציה משום היא תאפשר לשחוק את הערך הריאלי של החובות במשק (במקביל לשחיקה בכוח הקנייה של צרכנים). עם זאת, כל הממשלות ינסו להימנע ככול האפשר מתרחיש של היפר־אינפלציה, שמלבד ההשפעה המערערת שלה על הכלכלה יוצרת גם תסיסה חברתית ופוליטית — כפי שהמחישו מהומות המזון שהתפתחו בארצות ניאו־קולוניאליות רבות בתחילת 2008, כאשר העלייה הספקולטיווית במחירי הסחורות גרמה לעלייה חדה במחירי המזון והמצרכים הבסיסיים באותן ארצות.

מילכוד במדיניות החילוץ

המעצמות הכלכליות הגדולות נמצאות כיום במילכוד, ולמעשה מהלכות על חבל דק מאוד: אם יותירו את הריביות המרכזיות ברמות הנמוכות שבהן הן נמצאות כיום, יספקו תמריצים נוספים לצרכנים וימשיכו לקנות מהבנקים "נכסים רעילים" ולהזרים להם כספים בדרכים נוספות, הן יסתכנו בניפוח של בועות חדשות שסופן להתפוצץ וביצירת התפרצות אינפלציונית מסוכנת; אם יבחרו להעלות את הריבית, להפסיק את מדיניות התימרוץ וההזרמה ולבצע קיצוצים בתקציב בגלל החשש מאינפלציה גבוהה, הן עלולות לדרדר את את הכלכלה העולמית למיתון חדש או אפילו שפל כלכלי.

דבר אחד בטוח: כל עוד השיטה הקפיטליסטית קיימת והעובדים סובלים מהיעדר ייצוג פוליטי אמיתי ומהנהגה ותרנית באיגודים המקצועיים, מעמד העובדים שמייצר את העושר בחברה ימשיך לשאת ברוב הנטל של המשברים הכלכליים, ולהסתפק בפירורים, במקרה הטוב, גם בתקופות של צמיחה כלכלית, שאת פירותיה ימשיכו לקטוף בעלי־ההון.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שהקפיטליזם לא ייעלם מהבמה גם בעקבות המשברים הכלכליים החמורים ביותר. כדי להחליף אותו בשיטה כלכלית רציונלית, יעילה והוגנת יותר — כלכלה סוציאליסטית דמוקרטית — יש צורך דחוף בבניית איגודי עובדים לוחמניים ודמוקרטיים ומפלגות עובדים חדשות שיילחמו למען שינוי החברה מהבסיס.