מזה כמה חודשים נמצא גוש היורו בעיצומו של המשבר החמור ביותר בתולדותיו, כאשר ברקע גוברים חששות מתרחישי קריסה כלכלית של יוון, ספרד, פורטוגל, אירלנד ומספר מדינות נוספות.

כדי לבלום את חוסר היציבות בשווקים הפיננסיים בעולם, הכריזו שרי האוצר של מדינות האיחוד האירופי על העמדת כספי סיוע בשווי אסטרונומי של 750 מיליארד יורו (כטריליון דולר) — תוך השתתפות חריגה של קרן המטבע הבינלאומית — למדינות גוש היורו שמתקשות להחזיר את חובותיהן למוסדות הפיננסיים ונמצאות תחת מתקפה של ספקולנטים.

אומנם התוכנית מסוגלת לעכב את התפתחות המשבר, אבל היא לא תפתור את הבעיות המרכזיות שגרמו לו. כמו כן, בדומה לתוכנית הסיוע של ממשל אובאמה לבנקים בארה״ב, גם תוכנית הסיוע האירופית תזרים הון עתק למוסדות הפיננסיים, אבל לא תעזור לאנשים העובדים מהשורה.

יוון היא המדינה הראשונה שתקבל "סיוע" של כ־140 מיליארד יורו מהאיחוד האירופי במטרה לאפשר לה לעמוד בתנאי החזר החוב שלה לבנקים ולבתי־ההשקעות בעולם. מעמד העובדים ושכבות הביניים ביוון לא יראו אף יורו מאותו "סיוע", אבל ייאלצו לשלם עבורו ביוקר, דרך קיצוצים דראקוניים בתקציבים ופגיעה דראסטית בפנסיות ובתנאי עבודה במשק. במקביל יישאו בנטל גם משלמי המיסים בגרמניה, בצרפת ובארצות נוספות.

"חגיגות השכר" של העובדים ביוון?

הממשלות של מדינות האיחוד האירופי חוששות לא רק מהתפשטות משבר החובות בגוש היורו, אלא גם מהתעצמות והתפשטות המחאה החברתית ומאבקי העובדים ברחבי היבשת.

בישראל, בתחילת העשור הקודם, הוביל ביבי קמפיין הסתה חריף נגד העובדים המאורגנים וקבוצות חברתיות שיצאו להיאבק בגזרות הכלכליות. גם העובדים האירופאים מתמודדים כיום מול קמפיין דה־לגיטימציה קשה, כפי שמשתקף בדבריו של יו״ר קרן הנאמנות "אקסלנס" ויועץ משרד האוצר לשעבר, שלמה מעוז, שהעז לומר בראיון לערוץ 1 כי "יוון מלאה ברועי עיזים עצלנים, בפורטוגל פיסחים, בספרד ישנים סייסטה ואירלנד מדינת שיכורים" (גלובס, 29.04). הדמוניזציה המתנשאת הזאת רווחת גם בעיתונות הממסדית באירופה, כחלק מקמפיין "הפרד ומשול" קלאסי, בעידוד האחראים האמיתיים למשבר: בעלי־ההון, התאגידים הגדולים והממשלות שלהם.

השקרים האליטיסטיים לגבי "החיים הטובים" ו"חגיגות השכר" של העובדים היווניים כיום מזכירים את השקרים הידועים־לשימצה של ביבי אודות "האיש השמן" ביחס לעובדים המרוששים במגזר הציבורי בארץ.

לפי יורוסטאט, סוכנות הסטטיסטיקה של האיחוד האירופי, שבוע העבודה הממוצע ביוון ארוך יותר מהממוצע בגוש היורו (42 שעות ביוון, מול 40 שעות בגוש היורו), ואילו השכר הממוצע דווקא נמוך יותר. שכר המינימום הרשמי ביוון מסתכם ב־681 יורו לעומת כ־800 יורו בישראל, ולפי נתונים רשמיים של מאגר EIRO (מעקב אחר יחסי־העבודה באירופה), שכר המינימום הוא שכרם של מרבית העובדים בענפי המזון, המלונאות, הקימעונאות ותעשיית הטקסטיל ביוון. גם שכר עובדי המגזר הציבורי נמוך במיוחד, כאשר גם בתוספת "משכורת 13 ו־14" הוא עומד בממוצע על כ־800 יורו ברוטו.

החשבון מוגש גם לעובדים בארץ

המשבר הכלכלי שמזעזע את אירופה מאיים לפגוע גם בכלכלה הישראלית, שהייצוא שלה לאירופה כבר נפגע כתוצאה מהירידה בשער היורו. אבל הפגיעה הזאת היא קלה יחסית למה שעלול לקרות בהמשך אם וכאשר המשבר יתפשט למדינות שאליהן מייצאת ישראל בהיקפים גבוהים, כמו ספרד, איטליה, בריטניה וגרמניה. בתרחיש כזה צפויה ירידה בביקושים לסחורות ולשירותים ישראליים, ובעקבות כך האטה כלכלית, גלי פיטורים והרעת תנאים.

תוכנית ההתמודדות שממשלת נתניהו ופקידי האוצר כבר החלו לגבש למצב כזה מתמצה בסיוע כלכלי לתאגידים ולבעלי־הון יצואנים, על חשבון העובדים ושכבות הביניים. לפי פירסומים שונים, בממשלה שוקלים להעביר קיצוץ של 7.4 מיליארד שקל בתקציב הדו־שנתי הקרוב ולהעלות את המיסים על דלק וסיגריות, כדי לממן לבעלי־ההון הישראליים סיוע בפירסום, סיוע בהעברת ייצוא מאירופה לאסיה וסיוע באשראי.

עוד כישלון של "השוק החופשי"

המשבר באירופה משמש תיזכורת צורמת לכך שהמשבר הגדול בכלכלה העולמית עוד רחוק מסיומו. זוהי גם עדות נוספת לכישלון המדיניות הניאו־ליבראלית והשוק החופשי.

פורטוגל, אירלנד, איטליה, יוון וספרד (שזוכות לכינוי הלעגני PIIGS, חזירים, מצד פרשנים פרו־קפיטליסטיים), הצטרפו לגוש היורו כשהן סובלות מתת־פיתוח כלכלי ומרמת מחייה נמוכה. הממשלות באותן המדינות, כחלק מהתעמולה של מעמד בעלי־ההון באירופה בכלל, טענו כי אימוץ המטבע, כחלק מההשתלבות ב"שוק החופשי האירופי", יביא לשיגשוג כלכלי ושיפור רוחבי בתנאי המחייה. מיתוס זה שימש כתירוץ להצדקת ההתקפות הניאו־ליבראליות על מעמד העובדים, כולל פירוק העבודה המאורגנת, ההפרטה והצימצום הדראסטי של תקציבי הרווחה. כיום נמצאות אותן המדינות על סף פשיטת־רגל, ועצם המשך החברות שלהן בגוש היורו מוטל בספק.

תוכניות הקיצוצים שנכפות כיום על יוון, ספרד, פורטוגל ואירלנד, הן הגדולות ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. ביוון כוללת התוכנית כעת קיצוץ של כ־20% בשכר המגזר הציבורי, קיצוצים בפנסיות, העלאת המע״מ ל־23%, והפרטת מגזרי האנרגיה והתחבורה הציבורית. לעומת זאת, הבנקים היווניים יכולים להיות רגועים לאחר שהממשלה הודיעה שתזרים להם 17 מיליארד יורו לסיוע.

לא מדובר בתוכנית הבראה אמיתית בהתחשב בכך שההשפעה של צעדים אלה על כוח הקנייה ביוון תהיה שלילית, ולמעשה הדבר עשוי לפגוע ביכולת ההתאוששות של הכלכלה, וכך גם בסיכויי הממשלה להחזיר חובות. לכן פשיטת־הרגל של יוון ופרישה שלה מגוש היורו הן עדיין אפשריות, מה שנכון גם לגבי שאר הכלכלות המקרטעות בגוש.

התפתחות כזאת תהיה מכה היסטורית לאיחוד האירופי, ולכן המנהיגים הקפיטליסטיים באיחוד יתאמצו למנוע אותה בינתיים, אבל אם המציאות הייתה פועלת לפי התוכניות של בעלי־ההון ומשרתיהם, הם בטוח היו מעדיפים להימנע גם מהמשבר הנוכחי...

התנגדות המונית לגזרות

העתיד של אירופה יוכרע לא רק בידי הממשלות ובעלי־ההון האירופאים. ההתנגדות ההמונית לתוכניות הקיצוצים, ובייחוד השביתות הגדולות ביוון, מצביעות על הכוח הפוטנציאלי העצום שיש למעמד העובדים להדוף את הגזרות ולהוביל שינוי חברתי עמוק. ראוי לזכור שהדור המבוגר של מעמד העובדים ביוון, ספרד ופורטוגל, הפיל בשנות ה־1970 דיקטטורות במאבק מהפכני.

השביתה הכללית ביוון ב־5 במאי, שכללה עובדים מכול ענפי הכלכלה, וההפגנות ההמוניות של מאות האלפים באתונה, מהוות את מיפגן הכוח הגדול ביותר של העובדים ביוון מאז הפלת החונטה הצבאית ב־1974. זאת צריכה להיות יריית פתיחה במאבק לביטול מוחלט של הגזרות האנטי־דמוקרטיות של בעלי־ההון ושלוחיהם נגד העובדים ביוון ובשאר אירופה.

באופן טראגי ומקומם, שלושה עובדי בנק במרכז אתונה, שאולצו על־ידי הנהלתם להמשיך לעבוד במהלך השביתה הכללית, נהרגו כתוצאה משריפה קטלנית שהציתו פעילים אנרכיסטיים במבנה. בהודעה לעיתונות שפירסמה "קסקינימה" (Xekinima), אירגון־האחות היווני של תנועת מאבק סוציאליסטי (CWI), גינו עמיתינו היוונים בכול תוקף הן את התקפות הממשלה ואת הנהלת הבנק, והן את הפעולה חסרת־האחריות והנפשעת של הפעילים האנרכיסטיים. פעולות כאלה תוקעות מקל בגלגלי המאבק ומנוצלות בידי הממסד לצורך הסתה ולהכתמת המאבק כולו ואף להחמרת הרדיפה והדיכוי של פעילים.

ראש ממשלת יוון, יורגוס פפנדראו, אכן ניסה להדביק לכלל השובתים והמפגינים את האחריות למות העובדים ובכך להסיט את תשומת הלב הציבורית. פעילי קסקינימה סיפרו לטלוויזיה היוונית לאחר ההצתה, כיצד המפגינים ניסו להציל את העובדים הלכודים בבנק, והדגישו כי גם הממשלה נושאת באחריות. כזאת הייתה גם העמדה של איגוד עובדי הבנקים ביוון שיצא לשביתה של יומיים במחאה על מות העובדים: "האירוע הטראגי הזה, שקיפח את חייהם של שלושה מעמיתינו, הוא התוצאה העגומה של הצעדים בהם נקטה הממשלה, שעוררו זעם ציבורי והפגנות ענק" (The Marker, 06.05).

אלטרנטיווה פוליטית לממשלת ההון

התגובה של איגוד הבנקים היא ביטוי לנכונות העצומה של העובדים היווניים להילחם. אחד המיכשולים הגדולים ביוון בשלב הזה הוא ההנהגות הקיימות באיגודי העובדים הגדולים, שמתייחסות לקיצוצים כאל עובדה מוגמרת וקוראות ליישם אותם "באופן מאוזן" כך שגם העשירים יישאו לכאורה בנטל.

מובן שיש צורך באלטרנטיווה פוליטית לממשלת ההון היוונית שנלחמת בעובדים ומכנה עצמה סוציאליסטית. שתי המפלגות הסוציאליסטיות, סיריזה (SYRIZA — מסגרת משותפת של מספר אירגונים) והמפלגה הקומוניסטית (KKE), גדולות מספיק כדי להוביל את המחאה החברתית ולפעול, אולי בקואליציה משותפת, להקמת ממשלת עובדים; אבל באופן מצער הן מסתפקות בינתיים רק בהתנגדות כללית לקיצוצים, ולא מציעות כל צעד קונקרטי כדי להביס אותם ואת השיטה הכלכלית שהביאה את יוון לסף פשיטת־רגל.

קסקינימה, שמשתתפת באופן מלא בהפגנות ובשביתות, ופעילה בין השאר גם במסגרת סיריזה, קוראת להטיל מס על העשירים ולא לשלם את החוב של ממשלת יוון לבנקים ולמוסדות הפיננסיים — אין שום סיבה שתנאי המחייה של רוב הציבור ביוון ייפגעו כדי לספק את תאוות־הבצע של קומץ בעלי־ההון. כמו כן, את הבנקים ושאר המוסדות הפיננסיים יש להעביר לבעלות ציבורית, תחת ניהול ופיקוח דמוקרטיים של העובדים, כצעד בדרך לתיכנון כלכלי מקיף ודמוקרטי ולדמוקרטיה סוציאליסטית.

כל הישג של העובדים ביוון יוכל לשמש כהשראה עבור מיליוני עובדים שמתמודדים עם מצב דומה באירופה ובשאר העולם.