ייבוש השירותים הציבוריים, כחלק מהמדיניות הניאו־ליבראלית שחותרת לצמצום המגזר הציבורי לטובת המגזר העסקי, מביא להגדלת הנטל על העובדים והעניים ולקריסת מערכות.

ההתקפות על שירותי הרווחה ותנאי העבודה במשק הביאו לכך שאחת מכל חמש משפחות בישראל נמצאת כיום בטיפול שירותי הרווחה. משפחות עובדות נאלצות "לוותר" על תרופות מרשם ועל ביקור אצל רופא משיקולים כלכליים — כעשירית מכלל האוכלוסייה וכפול מכך בקרב השכבות העניות יותר. כמו כן, הירידה בהשקעה הממשלתית במערכת החינוך הביאה לכך שמשפחות בישראל נאלצות לממן מהכיס הפרטי רבע מההוצאה על חינוך.

הפרטת השירותים לציבור מתבצעת בכמה דרכים, ובהן הדרכים ה"קלאסיות" של העברה ישירה של תחום לידי תאגיד פרטי שפועל למטרות רווח או "פתיחת השוק לתחרות" — הכנסת תאגידים פרטיים למטרות רווח לענף — שמלווה בקיצוץ משמעותי בתקציב השירות הציבורי.

ארגונים חוץ־ממשלתיים

תהליך ההפרטה מתבצע גם במקרים רבים בדרך של העברת השירות לידי עמותות "ללא כוונת רווח" חוץ־ממשלתיות (NGO), שאמורות לספק את השירות המקצועי במקום הממשלה, כביכול מבלי לפגוע בטיב השירות.

בפועל מדובר ברמאות אחת גדולה. העמותות האלו, עם תקצוב ממשלתי נמוך, נאלצות לרדוף אחר תרומות והן מתנהלות כגוף עסקי לכל דבר, שמניב משכורות עתק לבכירים.

הראשונים להיפגע הם העובדים המופרטים, שמוּצאים מתחומי ההסכמים הקיבוציים במגזר הציבורי, וסופגים פגיעה דראסטית בתנאי העבודה. עובדים, ובמיוחד עובדות, שהיו בעבר מועסקות על־ידי המדינה, בתנאים ובשכר שאפשרו רמת קיום מינימלית, מועסקות כיום על־ידי גורמים פרטיים, וכפופות גם הן לחוקי "השוק החופשי" — זה כולל חוסר ביטחון תעסוקתי, פגיעה בשכר, בזכויות הסוציאליות, והערמת קשיים נוספים על האפשרות להתאגד מחדש.

הפגיעה בטיב השירותים שאותה עמותה אמורה לספק, תחת לחץ תמידי לקצץ בעלויות הפקת השירותים, מתעצמת כאשר אותה עמותה אמורה להתחרות כלכלית בתאגידים אחרים בשוק, ובעקבות כך נאלצת להפנות תקציבים לפרסום ולפעול להורדת מחירים שוב ושוב.

למרות הצמיחה בשנים 2003–2008, חלה ירידה בהשקעה ממשלתית בשירותים חברתיים מכ־10,500 שקל לנפש בתחילת העשור לכ־8,800 שקל לנפש בשנת 2007. את ה"חורים" כיסו במקרה הטוב תורמים שונים. עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי, שהתבטא בקריסת מוסדות פיננסיים גדולים, חלה ירידה חדה גם בכספי התרומות שהצליחו העמותות לגייס.

בשביל לפצות לכאורה על הפגיעה בתקצוב העמותות, הקימה ממשלת נתניהו, בתיווכו הנמרץ של עיני, קרן סיוע לארגוני "המגזר השלישי". הקרן בעצם העבירה לגורמים חיצוניים את הכספים שהיו יכולים לממן ישירות שירותי רווחה. בהיעדר פיקוח של ממש, לא תמיד השתמשו העמותות בכספים למטרה שלשמה יועדו, והממשלה ניצלה עובדה זו כדי להעמיד על הפרק קיצוץ של 60% בכספי הקרן.

לא שותקות, נאבקות!

נשים נפגעות פעמיים מהפרטת מנגנוני הרווחה, הן בתור רוב כוח העבודה המועסק בהם, והן בתור צרכניות עיקריות של השירותים האלו — כקבוצה שרמת השכר שלה נמוכה יותר ואשר מבחינה מסורתית נושאת ברוב נטל הטיפול בילדים ובקשישים במשפחה.

לכן אין זה מקרי שרוב התארגנויות העובדים בארגון כוח לעובדים, ששיעור הנשים בו הוא כשני־שליש, הן התארגנויות של עובדות בשירותי הרווחה המופרטים.

בחינה היסטורית של הגורמים שהצליחו לעכב או למנוע תהליכי הפרטה, מציבה את ארגוני העובדים במקום הראשון. ישנן לא מעט התארגנויות שהובילו מאבקים בתקופה האחרונה, שמראות בבירור את הדרך קדימה: תנועת "עתידנו" ומטפלות נעמ״ת המאוגדות במסגרת ההסתדרות; והתארגנויות מגדלור, מטפלות משפחתוני התמ״ת, מדריכי אלו״ט, סגל ההוראה באו״פ, קרן קר״ב, המטפלות הסיעודיות ואחרים בארגון כוח לעובדים.

עובדות ועובדי שירותים ששובתים מתמודדים לרוב עם הסתה נגדם כאילו הם האחראים הראשיים לפגיעה בציבור ולא ההנהלות והממשלה שאחראיות למצב שנוצר מלכתחילה. במקרים של שירותים מסויימים שפועלים שלא למטרת רווח, קשה יותר לעובדים להפעיל לחץ כלכלי וציבורי מספק שייאלץ את ההנהלה או הממשלה לוותר בטווח קצר.

עם זאת, ציבור תומך מוכן לספוג פגיעה זמנית בשירותים לטובת שיפור משמעותי במצב. בניית תמיכה ציבורית והשגת פעולות סולידריות מקבוצות עובדים נוספות, ובייחוד צעדים ארגוניים אמיתיים מצד ההסתדרות, יכולה להביא להישגים גדולים במיוחד, כמו הזרמת כספים מאסיווית ואף העסקה מחדש של אותן עובדות במגזר הציבורי (ביטול ההפרטה).

מאיפה יגיע הכסף?

שירותים איכותיים לציבור מצריכים תקצוב מאסיווי. כדאי לקחת בחשבון את ההטבות במיסים לבעלי־ההון, את העלויות של הכיבוש והמלחמות, ואת השליטה של משפחות ההון במשק כתוצאה מהפרטת חברות ממשלתיות. לא באמת חסרים מקורות מימון.

התאגדות עובדות מנגנוני הרווחה המופרטים היא צעד הכרחי בדרך לשינוי המצב. כדי שנוכל להגיע להישגים מהותיים וארוכי טווח, יש צורך בבניית כוח פוליטי עצמאי של מעמד העובדים, שיאחד את המאבקים האלה עם מאבקים חברתיים נוספים ויילחם למען חלוקה שוויונית של המשאבים של כולנו.