תנועת מאבק סוציאליסטי שולחת ברכות סולידריות לרגל יום האישה הבינלאומי לכל הנשים העובדות, הנשים — ישראליות, פלסטיניות ואחרות — הנאבקות נגד אפליה, ניצול ודיכוי, נגד הכיבוש ולמען צדק חברתי, דמוקרטיה, שלום וסוציאליזם. המאמר הבא מזכיר את ההקשר ההיסטורי והבינלאומי בו מצוין יום האישה...

maavak.org.il

מקורו של יום האישה הבינלאומי במאבקים לשכר שווה ותנאים הוגנים בקרב נשים בארה״ב במאה ה־19.

ב־8 במרץ 1857, פועלות טקסטיל בעיר ניו־יורק צעדו וקיימו משמרת־שביתה בדרישה לשיפור תנאי העבודה, קיצור יום העבודה ל־10 שעות, וזכויות שוות לנשים. הן דוכאו ביד קשה על־ידי המשטרה. 51 שנים אחר־כך, ב־8 במרץ 1908, אחיותיהן בענף התפירה בניו־יורק צעדו שוב, במחווה לצעדת המחאה ההיא, ובדרישות לזכות הצבעה ולמיגור סדנאות־היזע וההעסקה של ילדים עובדים. המשטרה נכחה גם במקרה זה.

כנס בשנת 1910 של נשים סוציאליסטיות שהיו מעורבות באינטרנציונל ה־2, אימץ הצעה של המהפכנית הגרמנייה, קלרה צטקין, לייסד יום נשים בינלאומי. ברוסיה החלו נשים לציין יום זה בכל יום ראשון האחרון של חודש פברואר, לפי לוח־השנה היוליאני שהיה נהוג טרם המהפכה הרוסית. ב־1917 זה היה היום שבו נשים עובדות בפטרוגראד (כיום סנקט־פטרבורג) הציתו מהפכה, פשוטו כמשמעו. במחאה על ההתייקרויות במשק ועל החוסרים במזון, הן צעדו למרכז העיר וקראו לכל עמיתיהן העובדים להצטרף אליהן. התאריך היה למעשה ה־8 במרץ לפי הלוח הגרגוריאני שהיה בשימוש בשאר העולם.

"סוף לרעב!", "סוף למלחמה!"... הרעב גבה את חייהם של אלפי ילדים, לצידם של גברים ונשים מבוגרים יותר ושל החולים ביותר והעניים ביותר. מלחמת העולם הראשונה גבתה בחזית את חייהם של מיליוני פועלים חקלאיים ועובדים. "מהפכת פברואר" של 1917, שסילקה את עול משטר הצאר מכול רחבי האימפריה הרוסית, הייתה הסנונית המבשרת של המהפכה הסוציאליסטית המנצחת של אוקטובר באותה השנה.

הישגים ומחירים תחת הקפיטליזם

קרוב למאה שנים מאוחר יותר, השיטה שלגביה אומרים לנו ש"אין לה אלטרנטיבה" — הקפיטליזם — עוברת את המשבר שהולך ומצטייר כחריף ביותר בתולדותיה. לזמן מה, במאה ה־20, בארצות אירופיות רבות ובארה״ב, תחת לחץ ממאבקים עוצמתיים של מעמד העובדים, הקפיטליזם אולץ לספק שירותי בריאות, חינוך ומעונות לגיל הרך. בתקופות הגיאות הפכו מכשירים ביתיים חוסכי־עבודה לזמינים יותר מבחינה כלכלית עבור יותר ויותר אנשים. רוב הנשים באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית, העובדות מסביב לשעון, ומיליונים אפילו בארצות היותר מפותחות, בקושי הרוויחו, אם בכלל, מהישגי הקידמה האלה.

באירופה ובאמריקה, ובמידה מסוימת בארצות אחרות, שכבה של נשים עובדות הייתה מסוגלת להתעקש על שכר שווה, הזדמנויות שוות ושעות עבודה גמישות. במאה ה־20 היו גם הצלחות מסוימות לקריאת־התיגר על גישות שוביניסטיות כלפי נשים ועל פרסום סקסיסטי. בעולם קפיטליסטי, "שליטה גברית" היא חלק מהשיטה — מורשת מהעבר שמשמשת כאמצעי לשימור של הפרדות חברתיות ושל ניצול־העל של מעמד העובדים. אולם גם בביטויים הגרועים ביותר של מורשת זו ניתן להילחם באמצעות מחאה, במיוחד כשהמחאה מתחברת לתנועה מעמדית מאוחדת כנגד המעבידים והשיטה שלהם בכללותה.

נפגעות הכי קשה מן המשבר

כיום, בהשפעת המשבר הכלל־עולמי של השיטה הקפיטליסטית, ההישגים של נשים ממעמד העובדים וממעמד הביניים נתונים למתקפה. גם במקומות בהם הושג שכר שווה עבור עבודה שוות ערך, מתעורר כעת הצורך להגן על ההישג ולמנוע אפליה. כאשר מנהיגי האיגודים המקצועיים אינם מארגנים מאבק, נפתחת הדלת למתקפה על הישגים כאלה ועל זכויות בסיסיות אחרות. כך למשל ישנו כרסום בהישגים בתחום ההכרה באלימות במשפחה כפשע, וגם באמצעים לסיוע לנשים המבקשות מקלט מפני בני־זוג אלימים.

בתחילתו של משבר, עובדים גברים עשויים להיות הראשונים שיאבדו את מישרותיהם, בעוד שמישרותיהן של הנשים העובדות, המשתכרות פחות, נשמרות. אלא שככל שהמשבר מחריף ומישרות במגזר הציבורי מחוסלות, נשים נפגעות באופן הקשה ביותר — הן מאבדות את עבודתן שבתשלום וסובלות מהשלכות הקיצוצים בקיצבאות הרווחה והצמצום בשירותים החברתיים. אין זה מקרי שנשים נמצאות בחזית השביתות והשביתות הכלליות ברחבי אירופה ובמקומות אחרים.

נשים הן עדיין מנהלות משק הבית העיקריות. הן מטפלות בעניינים ועושות את מרבית הקניות, הבישולים והניקיונות עבור כלל בני המשפחה. מצב זה, בשעת משבר, מתורגם לדאגות כבדות עקב הנפילה בהכנסות והעלייה בהוצאות. כתוצאה מקיצוצים בשירותים שבמימון ציבורי, עולה הצורך למצוא עוד שעות ואנרגיה לטיפול בילדים ובבני משפחה חולים וקשישים. אבטלה המונית בקרב צעירים מהווה גם כן מקור לדאגה גדולה. צעירים הופכים לתלויים יותר מבחינה כלכלית במשפחותיהם עקב קיצוצים או היעדר קיצבאות, וגם מכיוון שההזדמנויות לרכוש השכלה פוחתות. הנטל על משפחות מעמד העובדים נהיה בלתי נסבל והורים חיים בפחד מתמיד מכך שנערים ונערות מחוסרי עבודה יוותרו על עצמם או יגררו לאלכוהוליזם, לסמים ולעבריינות קלה.

בעקבות המשבר המכה באירופה, מאות אלפי משפחות התפוררו כתוצאה מפינוי מהבית, מהגירה לחו״ל של בני משפחה צעירים יותר, מהתאבדויות וכתוצאה מחוסר היכולת לטפל בצעירים ביותר ובחלשים ביותר. ביוון, נשים נואשות שלא מצליחות לפרנס את ילדיהן מוסרות אותם לרשויות המדינה בתקווה שכך יזכו הילדים לטיפול טוב יותר.

אין זה פלא שבהפגנות ביוון נשים הן בין הגורמים הקולניים ביותר. הן לא רוצות לראות את השעון מוסב כמה עשורים לאחור, להיות כבולות לניהול המשפחה, ולהיקרע תחת עוני, רעב, או דיקטטורה צבאית חדשה. אין להן מה להפסיד מלבד את עתידן. דרישות סוציאליסטיות נוסח "לבטל את החוב; לא לאיחוד האירופי!" צוברות תמיכה. הרעיונות של שינוי מהפכני והתארגנות עצמאית, היפטרות מבעלי ההון והבנקאים ותכנון החברה בכפוף לצרכים ולא לרווחים — כל זה יכול להיות אטרקטיווי עבור נשים, צעירות ומבוגרות. האלטרנטיבה לכך תחת הקפיטליזם היא סיוט.

נשים הן הסובלות ביותר כתוצאה ממלחמות, מלחמות אזרחים, משברי רעב, אסונות טבע, גזל אדמות והרס הסביבה. הן הסובלות ביותר ממנהגים דתיים ריאקציוניים כגון נישואים בכפייה או הטלת מום באיבר המין. אך נשים הן גם הסובלות ביותר מחוסר היכולת של הקפיטליזם לפתח כלכלות לתועלת הכלל ולא לטובת קומץ עשירים.

אם במדינות ה"מפותחות" ריבוי שעות עבודה מערים מתחים עצומים על חיי המשפחה, בייחוד על נשים, אז בכלכלות הבלתי מפותחות, נשים עושות את כל העבודה המפרכת ביותר בשדות. הן גם אלו שסוחבות מים לאורך קילומטרים רבים. הן, לצד ילדים עובדים, סובלות הכי הרבה מהטרדות ומניצול במפעלים ובמכרות.

כפי שמסביר ארגון הסיוע הבריטי "קייר אינטרנשיונל" באתר שלהם: 70% ממיליארד האנשים העניים ביותר בעולם הם נשים וילדות; שני שלישים מהאנשים שאינם מסוגלים לקרוא או לכתוב הם נשים; ובארצות רבות, יותר נשים צפויות למות בלידה מאשר לזכות להשכלה. בעולם שבו בכל מקום העשירים מתעשרים והעניים מתרוששים, הקרב לשכנוע נשים עובדות להתארגן מאחורי הבאנר של המאבק הסוציאליסטי והמהפכה הסוציאליסטית הופך לדחוף מיום ליום.

הודו וסין

במדינות כמו הודו וסין, מרבית הנשים וילדיהן חיים בעוני מוחלט. שכבה מסוימת בחברה (כ־300 מיליון איש בכל מדינה) התרוממה מרמה של עוני מוחלט לרמה של קיום סביר של מעמד ביניים נמוך. ככל שהמשבר מנחית את מכותיו, חלקים מאותה השכבה נדחקים שוב כלפי מטה לעבר הבוץ הטובעני של העוני והמחסור בקורת־גג. חלקם מתחילים להשיב מלחמה על בעיות בוערות של דיור וסביבה.

עובדים ועובדות צעירים שנשאבו מהכפרים מוכי העוני לתוך המפעלים הגדולים, התחילו להילחם נגד השעות הארוכות ותנאי העבדות הנאכפים עליהם. בהודו, עובדים צעירים ב"סוזוקי מרוטי", לדוגמה, הקימו איגודים משלהם, נקטו בצעדי שביתה וזכו בשיפור בשכר ובתנאים. הדבר מספק להם סיכוי טוב יותר להאכיל, להלביש ולספק קורת־גג למשפחותיהם ולבלות זמן מסוים איתן.

נשים צעירות בחממות של המפעלים בסין עובדות לעתים עד 12 שעות ביום. באחרונה הן היו מעורבות בשביתות חשובות. בתאגיד Foxconn (שמעסיק בסין מיליון בני־אדם, בעיקר נשים עובדות) התאבדות נראתה בעיני עובדות רבות כמוצא היחידי. אלא שהשביתות בשנה שעברה זכו לפחות בשיפורים זמניים. אף שאיומים בהתאבדויות המוניות הספיקו כבר להגיע שוב לכותרות, הרעיון של מאבק המוני הולך וצובר מומנטום. שורשיהן של התפרצויות מהפכניות נטועים במצב בסין כיום, ונשים רבות ימלאו תפקיד חיוני בהובלת המאבקים האלה לניצחונות חלקיים ומלאים.

עניין נוסף שמעורר זעם בסין הוא המדיניות הנוקשה שמגבילה כל משפחה לילד אחד. היא גורמת במידה רבה לסבל רגשי ומצוקה חומרית, במיוחד לנשים. חלק מן הנשים, שיכולות להשיג את הכסף הדרוש לשם כך, נוסעות להונג־קונג כדי לעקוף את החוק ויולדות בבתי־החולים שם. אולם הן מסתכנות לא רק בענישה עם שובן הביתה, אלא מתמודדות גם עם ניסיונות של גזענים שם לטפח עוינות לסין היבשתית. חברי ה־CWI בהונג־קונג נאבקים באופן נחרץ למען זכויות נשים ונגד כל ביטויי גזענות.

זכויות נשים

לנשים חייבת להיות הזכות להחליט באופן חופשי מתי ואם להביא ילדים (וגם כמה). כמי שנושאות ברחמן את הילוד, נשים יכולות לסבול מלחצים רגשיים וחומריים עצומים כתוצאה מהבאת או אי־הבאת ילדים. סוציאליסטים מאמינים שלנשים צריכה להיות הזכות לבחור לסיים באופן בטוח הריונות שאינן רצויים מבחינתן. חברי וחברות ה־CWI ברחבי העולם פועלים נגד קנאים דתיים וריאקציונרים אחרים שאינם נעתרים לדרישה לאפשר הפלה בטוחה, מוקדמת וללא עלות, לכל דורשת. אין לראות זאת אלא כזכות ולא כ"רצח תינוקות", כפי שמכנים זאת למשל הצבועים מארגוני "בעד־חיים"! באירלנד, חברת הפרלמנט מטעם המפלגה הסוציאליסטית, קלייר דיילי, הציבה על סדר־היום את הזכות להפלה.

ככל שמעמיק המשבר, לנשים — לבדן או עם בני או בנות זוגן — יהיה קשה יותר ויותר להאכיל ולהלביש את ילדיהן. אם הן צריכות או רוצות להגביל את מספר הילדים שהן מביאות (או לא להביא ילדים), אסור שהדבר יימנע מהן עקב מגבלות דתיות, מגבלות מצד המדינה, או מגבלות כלכליות — על הנגישות לאמצעי מניעה ולהפלה. צריכה להיות לנשים האפשרות ליהנות מיחסים מיניים ללא חשש מהריון בלתי רצוי. ומצד שני, צריכה להינתן להן גם עזרה בהתמודדות עם בעיות פוריות, שוב בסיוע מלא מצד המדינה.

סוציאליסטים צריכים להוביל ברגישות קמפיינים נגד נישואים בכפייה, אונס ומילת נשים. הדת חשובה לאנשים רבים וצריכה להיות להם הזכות כפרטים לקיים איזה מנהגים שהם רוצים, כל עוד הדבר לא בא על חשבון הזכויות הבסיסיות של אחרים. כך גם בעניין לבישת החג׳אב או אפילו הבורקה. אסור שהזכות הזאת תישלל מנשים או תיכפה עליהן.

מהפכה

מהפכות עלו על סדר־היום בשנה האחרונה. לאורך ההיסטוריה — בצרפת ב־1789 או ברוסיה ב־1917, או ברחובות של תוניס או קהיר — מהפכות יכולות לפרוץ סביב הדרישה הבסיסית ללחם. הן יכולות להסתיים בהפלת מלכים, צארים ודיקטטורים.

במהפכות של צפון אפריקה והמזרח התיכון, נשים מילאו תפקיד חשוב בקרבות שהתנהלו ברחובות ובשביתות שהביאו לניצחונות. בייחוד נשים צעירות הפגינו נחישות עוצמתית לנצח ולהשיג חברה שונה מזו שמכתיבים הדיקטטורים וגם אנשי דת פונדמנטליסטים וריאקציונרים.

עם זאת, על גודל המשימה שיש עוד להשלים בארצות כמו תוניסיה ומצרים, העידו ההתקפות הברוטאליות על נשים אפילו בכיכר תחריר — לב המהפכה. נשים אירגנו הפגנות חשובות במחאה על כך. בתוניסיה, חברי הכת הסלפיסטית הקיצונית תקפו נשים "משוחררות" יחסית שעובדות באוניברסיטאות בשל בחירתן לא ללבוש כיסוי ראש.

דו״ח שפורסם באחרונה בטלוויזיה הבריטית הראה שאפילו שנה אחרי המהפכה במצרים, 90% מההורים עדיין כופים על בנותיהם הטלת מום וגינאלי — ובכך שודדים מהן לכל החיים את האפשרות לחוות סיפוק מיני. אין ספק כי ישנה עוד דרך ארוכה במאבק לשוויון זכויות!

כל עוד השיטה הקפיטליסטית ממשיכה להתקיים, יימשך גם הניצול והדיכוי של נשים. אחד הביטויים הגרועים ביותר לכך הוא התופעה האיומה של סחר בבני־אדם, בעיקר במטרה למכור נשים וילדות לזנות בכפייה. קמפיינים נגד כל סוג של ניצול ודיכוי בחברה כיום, כמו גם נגד אפליה על רקע מין, לאום, אמונה ונטייה מינית, זקוקים לגיבוי המלא של העבודה המאורגנת.

הכרחי שנשים יישארו בקדמת כלל המאבקים לרפורמות וגם למהפכה. ארגון ה־CWI מחויב לעשות כל מה שבכוחו כדי להבטיח שכך אכן יקרה. ספרים, חוברות ופלאיירים על הנושאים שמשפיעים ביותר על נשים, יכולים לסייע לכך באופן משמעותי. פגישות והפגנות סביב נושאים מסויימים — סגירת מעונות לגיל הרך, טיפת־חלב, צהרונים — יכולות למשוך נשים למאבק הסוציאליסטי. חשוב לציין כמובן שנשים כבר ממלאות תפקיד חיוני בקמפיינים למען מישרות לצעירים ובשביתות של מורות, עובדי ציבור ועובדי מערכת הבריאות נגד קיצוצים ומדיניות צנע.

בסרי־לנקה, נשים שעובדות ב"אזורי הסחר החופשיים" השתתפו בצעדי שביתה נגד ההתקפות על הפנסיה שביצעה הדיקטטורה של רג׳פקסה, והן ניצחו! בפקיסטן, שביתה חשובה של אחיות הסתיימה בניצחון. בפרובינציה סינד בשנה שעברה, פעילוֹת ה־CWI אירגנו צעדה מרשימה וקולנית מאחורי הבאנר של "התאגדות עובדות הבריאות הפרוגרסיווית" (צפו בקטע הווידיאו כאן). בקזחסטן, נשים ממלאות תפקיד חיוני במאבק נגד פינויי בתים. בארה״ב ובמקומות אחרים, במסגרת תנועות ה־Occupy ניתן היה לראות נשים מבטאות זעם אדיר נגד בנקאים ונגד המאיון העליון המפונק והפריווילגיוני ששולט בחברה הקפיטליסטית. האופן שבו נכתבות בספרד כיום ההתייחסויות לתנועת המחאה החברתית, ה"זועמים" — indignad@s — תוך שילוב 'a' המציינת סיומת נקבה ו-'o' המציינת סיומת זכר — מעיד על תשומת־לב מיוחדת לחשיבות של יחס שוויוני לנשים וגברים.

ביום האישה הבינלאומי 2012, ארגון ה־CWI מצדיע לנשים הסוציאליסטיות פורצות־הדרך. הארגון גם מביט בציפייה לתקופה החדשה שנפתחת, תקופה של תסיסה מהפכנית, שבה ה־CWI יתרחב ויתחזק בזכות התגייסותן של נשים לוחמניות וחסרות פחד למאבק.

הבולשוויקים שהגיעו לשלטון בהנהגתם של לנין וטרוצקי, פתחו מיידית את הדלת ל"חיים חדשים" עבור נשים, אם להשתמש בביטוי מכרזת הסברה מפורסמת מהתקופה ההיא. על בסיס כלכלה מולאמת, שמנוהלת בידי נציגי ונציגות עובדים נבחרים, והתפשטות המהפכה לכלכלות היותר "מתקדמות", שבהן התעשייה הייתה יכולה להתפתח מהר יותר, החלום של חיים ללא עבודות־פרך בבית ובמקום העבודה יכול היה להתגשם במהירות.

עלייתו של סטאלין, הריסוק של אינטרנציונליזם סוציאליסטי אמיתי, טרקה את הדלת הזאת. תחת מגף הרודן, חיי הנשים הפכו קשים יותר ויותר — והן אולצו פעם נוספת לשאת בעול הכפול כתוצאה משעות עבודה ארוכות במפעל והיעדר פיתוח של מעונות יום, מכבסות, מסעדות ומקומות בילוי ופנאי.

מהפכות חדשות בעולם של ימינו מתרחשות על רקע שונה לחלוטין. הן יתפשטו במהירות ממדינה למדינה כפי שקרה בשנה שעברה. לממשלות עובדים ועובדות שיוקמו בעקבות מאבקים המוניים כיום תהיה המשימה לארגן מחדש ולפתח את החברה על בסיס רמה הרבה יותר גבוהה של טכנולוגיה ומדע.

העובדים והעובדות שיעשו את המהפכות הסוציאליסטיות של המאה ה־21 יילחמו בעקשנות כדי למנוע מהשליטים הישנים לדבוק בשלטון. הם גם יילחמו בשיניים ובציפורניים כדי למנוע כל דמות כמו סטאלין, או קליקה פריווילגיונית מלגנוב את המהפכה שלהם. על בסיס הלאמה, ופיקוח וניהול בידי העובדים והעובדות, ייפתח בפני החברה אופק כזה לחברה עתידית — שתתבסס על מילוי הצרכים והרצונות במקום תאוות־הבצע והניצול — כך שאף אחד ואחת לא יהיו מוכנים לקבל החזרה אחורה של מחוגי השעון.

אנחנו ב־CWI לא נרפה עד שיושג סוציאליזם ברמה הכלל־עולמית. חברה שכזאת, שתושג דרך בעלות ציבורית, ותכנון ופיקוח דמוקרטיים, תוכל סוף־סוף לאפשר לכישרונות של כל אישה ואיש ולכלל משאבי הטבע לפעול ללא התנגשות בדרך של שיתוף פעולה לרווחת כלל החברה האנושית.