אחד הטיעונים המרכזיים שמשמשים להכחשת הנכבה, האסון הגדול של האוכלוסייה הפלסטינית במהלך מלחמת 1948, הוא שהפליטים הפלסטינים ברחו מרצונם או תחת לחץ של מנהיגים ערביים, ולכן לכאורה המשטר הישראלי לא היה אחראי לעניין.

בנובמבר 1947 רק כשליש מאוכלוסיית הארץ היו יהודים, שהתפרסו בזמנו על־פני 14% משטח הארץ. באופן מפלה וכחלק ממדיניות של "הפרד ומשול", תוכנית החלוקה של האו״ם קבעה שהאוכלוסייה היהודית תקבל 55% משטח הארץ. הייתה טענה שחלוקה זו נועדה לסייע לשקם את הפליטים היהודים, ניצולי השואה, שרבים מהם שהו באותה העת במחנות העקורים ושממשלות אירופה סירבו לקלוט. בנוסף, פליטים רבים העדיפו להשתקם במסגרת המדינה היהודית שהובטחה. אך הציבור הערבי־פלסטיני בארץ התנגד לרעיון שפיתרון כזה יכול להתקיים רק דרך פגיעה קשה בו, ועקב כך התנגד לתוכנית.

על־פי ראיונות עם פליטים פלסטינים, תיעוד משקיפי האו״ם וגם עדויות כגון מסמכים וצילומים שהולכים ונחשפים בארכיונים של מדינת ישראל, מתברר שמרבית הכפרים הפלסטינים נעזבו בעקבות התקפות ישירות של כוחות חמושים ישראליים. מחקריו של ההיסטוריון בני מוריס מצביעים על סדר־גודל של 85% מהכפרים שרוקנו מתושביהם באופן כזה. ברבים מהמקרים, אחרי שהכפר היה נכנע, הכוחות החמושים הישראליים היו מקיפים אותו משלושה כיוונים. הגברים כונסו בכיכר מרכזית ונורו למוות. מספר הקורבנות בכל כפר נע בין 50 ל־200 בני־אדם. האנשים שנותרו בחיים ברחו פעמים רבות ליישוב סמוך עד שגם הוא הותקף וכן הלאה. חלק מהתושבים הועמסו על משאיות והוסעו למדינות שכנות, ואחרים נמלטו בצל ההתקפות.

גם אם מדובר היה באחוז נמוך יותר, העובדה היא שבסופו של יום מנעה מדינת ישראל באופן גורף מכול הפליטים את הזכות לשוב ליישוביהם. לעומת זאת, חוק השבות איפשר לאנשים ממוצא יהודי ברחבי העולם להגיע לארץ ולהתאזרח בקלות יחסית.

תוכנית החלוקה הייתה מלכודת

כפי שהזהירו מרקסיסטים מראש, תוכנית החלוקה הייתה בבחינת מלכודת עבור העובדים הערבים והיהודים בארץ. היא נועדה לשרת את האינטרסים הגיאו־פוליטיים של המעצמות האימפריאליסטיות, בשיתוף פעולה בזמנו עם המשטר הסטאליניסטי בברית המועצות. התוכנית המיטה אסון אדיר, נכבה, על ההמונים הפלסטינים והערבים, ובעקבות כך הביאה גם באופן בלתי נמנע להקצנה היסטורית בסכסוך הלאומי המדמם.

האביב הערבי והמחאה החברתית בישראל חשפו יותר מכול את העובדה שעם הוא לא מיקשה אחת של המונים עם אינטרסים זהים, אלא הוא כולל מנצלים ומנוצלים עם אינטרסים מעמדיים מנוגדים לחלוטין.

עוד לפני שפרצה המלחמה ב־1947, עובדים יהודים וערבים זיהו את האינטרסים המעמדיים המשותפים שלהם תוך כדי המאבק על תנאי המחייה בכמה וכמה צמתים. העניין השתקף במיוחד במספר שביתות משותפות, כשהשיא היה בשביתה כללית עוצמתית ב־1946 בהשתתפות 30,000 עובדים יהודים וערבים, עם סיסמאות כגון "אחדות של עובדים יהודים וערבים היא הדרך לניצחון!".

מיפגן הכוח הזה הדגיש את הפוטנציאל להתפתחות של מאבק מעמדי על חשבון המתיחות הלאומית. הנהגת התנועה הציונית ראתה תמיד במגמה הזאת איום על הפרויקט הלאומי שקידמה. גם גורמים לאומניים בהנהגה הפלסטינית חששו מערעור כוחם בקרב הציבור שהתיימרו לייצג. אך תוכנית החלוקה האימפריאליסטית, המלחמה בעקבותיה והמצב החדש שנוצר, קטעו את המגמה הזאת. העובדים והעניים משתי הקהילות היו עסוקים בלהילחם אחד בשני.

מאבק סביב אינטרסים מעמדיים משותפים

הליכה בנתיב של מאבק יהודי־ערבי משותף לשיפור תנאי המחייה ונגד הכיבוש הבריטי הייתה יכולה להציע מוצא משפיכות הדמים. על בסיס משק קפיטליסטי שמבטיח ניצול ומחסור, ותחת שלטון אימפריאליסטי, ליבוי הסכסוך הלאומי היה בסופו של דבר בלתי נמנע. ניתן היה למנוע את הטרגדיה של הנכבה, של הדיכוי המתמשך של הפלסטינים ושל התעצמותו של הסכסוך שנמשך כבר עשרות שנים ללא סיום נראה לעין.

מאבק נרחב לממשלה של האנשים העובדים והעניים, יהודים וערבים, כחלק ממאבק נגד השיטה הקפיטליסטית והאימפריאליזם ולמען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, יכול היה להתחיל להביא לפיתוח הארץ באופן דמוקרטי לטובת ההמונים היושבים בה באופן שוויוני באמת ותוך הבטחת פרנסה, חינוך, בריאות, ביטחון אישי, חופש תרבותי, חופש פולחן וחופש מכפייה.

האיסור בחוק על מוסדות ציבור לציין את הנכבה, והפעלת דיכוי משטרתי וצבאי כנגד ארגונים ופרטים המבקשים לציינה, לא נועדו להגן על הזכות של הישראלים כיום למדינה משלהם. הם נועדו להעמיק את התהום המפרידה בין ישראל לשאר המזרח התיכון כדי להמשיך ולהחזיק את העובדים היהודים כבני ערובה של ממשלת ההון הדורסנית.

גם כיום המוסדות הבינלאומיים משמשים כיסוי לאינטרסים של מעצמות אימפריאליסטיות, ופיתרון לסכסוך לא יגיע מהם. היכולת לסיים את הסכסוך טמונה בהמשך המאבקים לחופש, שלום, שוויון, ביטחון אישי, ורווחה של ההמונים, בני כלל הלאומים במזרח התיכון, תוך הכרה בפצעי העבר וההווה וחתירה לעתיד משותף. גם כיום זו אשליה להניח שניתן לפתור את הסכסוך מבלי להיפטר מהקפיטליזם ולהיאבק לשינוי סוציאליסטי של החברה ברמה האזורית. אין דרך אחרת לשלום, מכיוון שאין דרך אחרת שתביא לסיום הדיכוי הלאומי של ההמונים הפלסטינים, להבטחת זכות הגדרה עצמית שוויונית ולפיתרון מצוקת הפליטים, כבסיס לשלום צודק ובר־קיימא.