נשיא פולין אנדז׳יי דודה חתם על אישור לחוק השנוי במחלוקת שאושר מוקדם יותר בפרלמנט הפולני, שאוסר להטיל על האומה הפולנית או על מדינת פולין אחריות לפשעי השואה. החוק הועבר לבית המשפט לחוקה כדי שיכריע האם הוא מתיישב עם החוקה, אך גם מוסד זה, שנשלט כיום בידי מפלגת השלטון, לא צפוי לבטלו. החוק, שעשוי להיכנס לתוקף כבר במהלך השבועות הקרובים, יפליל ויאיים על אזרחים פולנים וזרים בקנסות ובעד שלוש שנות מאסר, גם אם העלו את הטענות מחוץ לשטחה של פולין.

הממשלה של מפלגת 'חוק וצדק' (PiS) מסבירה שהחקיקה נחוצה כדי להגן על "שמה הטוב" של פולין וגם, בין השאר, למנוע כל התייחסות עתידית ל"מחנות מוות פולניים". השימוש במונח "מחנות מוות פולניים" בהקשר של השואה אכן שגוי ומטעה, מכיוון שמחנות ההשמדה הוקמו בשטח פולין תחת הכיבוש הנאצי בידי גרמניה הנאצית. אך בעוד שהשימוש במונח כלל לא היה שגור עד כה, החקיקה התבררה כגול עצמי מבחינת יחסי ציבור ברמה הבינלאומית: במקום להגן על "שמה הטוב" של פולין, ההאשטאג #מחנות_מוות_פולניים החל לככב בטוויטר, ובמקביל, המהלך לווה בגל בוטה של אנטישמיות שהציף את התקשורת הפולנית.

פולין מצאה עצמה תחת אור הזרקורים של ביקורת בינלאומית. כאילו כדי לזרות מלח על הפצעים, הפרלמנט הפולני אישר את החוק בערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. ביקורת נשמעה מכיוונה של ארה״ב, שאף רמזה שאישור החוק ייגבה מחיר מיחסי ארה״ב־פולין. ממשלת ישראל הגיבה בצורה החריפה ביותר, והעלתה בין השאר שרבים מניצולי השואה היהודים או צאצאיהם עלולים לעמוד לדין מעצם התייחסותם לאמת באשר לפשעים שבוצעו נגדם בידי פולנים.

אומנם אסור בהחלט להתעלם מהצביעות של ממשל טראמפ הגזעני, שמתקיים מהפצת שקרים ו"עובדות אלטרנטיביות", או מהצביעות של השלטון הלאומני בישראל, שמדכא את העם הפלסטיני ומנסה להשתיק את מבקרי מדיניותו הגזענית בעזרת האשמתם באנטישמיות. ראוי להזכיר גם שישראל חוקקה ב־2011 את "חוק הנכבה", שהוא חלק ממאמץ לשכתב את ההיסטוריה ולהכחיש את אסון החורבן והגירוש שישראל המיטה על הפלסטינים ב־1948. אך ממשלת הימין בפולין בסך הכול דומה למקבילותיה בארה״ב ובישראל במאמצה לשכתב את המציאות ההיסטורית. החוק החדש הרסני וחובה להתנגד לו. לא רק משום שהוא מאיים להשתיק את כל מי שמעוניינים בחשיפת האמת ביחס להיסטוריה של פולין ולהיסטוריה של חיי יהודים בפולין, אלא גם משום שהוא מייצג מגבלה חמורה על חופש הביטוי עבור מבקרי הממשלה הנוכחית וכל ממשלה עתידית בפולין.

מפלגת PiS וגורמי ימין לאומניים אחרים מקדמים תמונה אידיאלית של האומה הפולנית כישות קדושה וחפה מכל פשע לחלוטין, שתמיד ניצבה עם האמת והצדק. הם מאמינים שלפולין יש משימה "לנצר־מחדש" את אירופה. ראש הממשלה מָטֶאוּש מורבייצקי אמר בימים האחרונים שפולין, עם ההיסטוריה שלה, צריכה הייתה להיות "לפחות מלכת ההיסטוריה העולמית". אולם, למעמד השליט הפולני יש זיכרון סלקטיבי למדי ביחס להיסטוריה הפולנית. האמת, למרבה הצער, היא לפעמים די כואבת ומסובכת יותר מכפי שהם היו מעדיפים.

תחת הכיבוש הנאצי

על פולין ואזרחיה הומט סבל אדיר במהלך מלחמת העולם השנייה, וככל הנראה האזרחים אף התמודדו עם התנאים הקשים ביותר מבין הארצות שנכבשו בידי גרמניה הנאצית. כ־6 מיליון אזרחים פולנים נהרגו במלחמה, מחציתם היו יהודים.

פולנים לחמו בגבורה במחתרת תחת הכיבוש הנאצי. הם גם לחמו במסגרת ה'ארמייה קריובה' ('צבא המולדת') לצד בעלות הברית ובמסגרת ה'ארמייה לודובה' ('צבא העם') לצד הצבא האדום, ומהם הגיעו כמה מהטייסים הלוחמים הטובים ביותר שהתגייסו לחיל האוויר הבריטי ולחמו בקרב האווירי על בריטניה ב־1940.

ב־1943 פרץ מרד גטו ורשה, שעה שהיהודים השורדים האחרונים בגטו החליטו להתנגד להעברתם למחנות ההשמדה, ותחת זאת להילחם עד לסוף המר. היו מקרים שבהם פולנים שאינם יהודים, בעיקר מארגונים שמאליים, סוציאליסטיים, נחלצו לעזרת הלוחמים בגטו, וסייעו באספקת נשק. שנה לאחר מכן, כשפרץ מרד ורשה בקרב שאר האוכלוסייה הפולנית, גם לוחמי הגטו היהודים המעטים ששרדו לחמו שכם אל שכם בהתקוממות נגד האויב הנאצי, ובהם מארק אדלמן (מאחרוני מנהיגי המרד בגטו ששרדו אז). בדומה למרד בגטו, גם מרד ורשה נמחץ, והנאצים הנחיתו נקמה עקובה מדם על האוכלוסייה המקומית. מוערך שכ־120–180 אלף בני־אדם נהרגו ובערך 85% מהמבנים בוורשה הוחרבו. כשהצבא האדום שיחרר את העיר, לא נותר ממנה כמעט דבר מלבד הריסות.

ישנן דוגמאות רבות לפולנים מהשורה שסיכנו את חייהם והפגינו אומץ כביר כשהצילו יהודים בפולין במהלך המלחמה. אחת הדוגמאות המפורסמות היא של אירנה סֶנדלר, אחות רפואית פולניה, שהצליחה להבריח כ־2,500 ילדים יהודים מגטו ורשה. גורלם של אחרים, כמו משפחת אולמה (אם הרה, אב וששת ילדיהם), שהחביאה 8 יהודים בעליית הגג של ביתם, היה מר יותר — בעקבות הלשנה, הפליטים היהודים והמשפחה שסיפקה להם מקלט הוצאו להורג על המקום. 6,076 אזרחים פולנים הוכרו כחסידי אומות עולם על מעשיהם להצלת יהודים מהשמדה, יותר מאשר מקרב כל אומה אחרת בעולם.

למרבה הצער, היו גם מקרים רבים של פולנים ששיתפו פעולה עם הכיבוש הנאצי, שסחטו ולבסוף הסגירו יהודים שהסתתרו. והיו גם פולנים שרצחו יהודים, בין אם כיחידים או כחלק ממעשי פוגרום. כך לדוגמה, בעיירה ידוובּנה בשנת 1941, לפחות 40 אזרחים פולנים נוצרים רצחו 340 אזרחים פולנים יהודים, במה שנודע כפוגרום ידוובנה. באותם הימים נערכו פוגרומים שהתארגנו ובוצעו בידי פולנים במספר יישובים נוספים. פעמים רבות, שוד רכושם של היהודים הנרצחים היה גורם נוסף שדירבן את האזרחים שנטלו חלק במעשי הזוועה.

מלבד הפוגרומים, לוחמים פולנים נוצרים ביחידות פרטיזנים במהלך מלחמת העולם השנייה — בכלל זה, יחידות של מיליציית NSZ הימנית ('הכוחות החמושים הלאומיים') — גם כן ריכזו ורצחו יהודים, בלארוסים אורתודוקסים ואזרחים מקבוצות נוספות.

באופן מחריד, לאחר המלחמה, היהודים ששרדו את השואה נאלצו עדיין להתמודד עם אנטישמיות כשניסו לשוב לבתיהם. ישנם 247 מקרים מתועדים של יהודים שנרצחו בידי פולנים נוצרים בתקופה זו, אך ישנן הערכות שמגיעות אף לכדי 1,000–2,000 נרצחים. ביולי 1946, תושבים נוצרים בעיר קיילצה טבחו 42 תושבים יהודים בפוגרום קיילצה בעקבות עלילת דם שטפלה בהם רצח ילדים נוצרים לצורכי פולחן דתי. הטבח הביא להתעצמות משמעותית של הגירה יוצאת מפולין של מרבית האוכלוסייה היהודית ששרדה את השואה.

אנטישמיות שימשה גם מאוחר יותר את המשטר הסטליניסטי בפולין (1945–1989) כחלק ממדיניות "הפרד ומשול" שנקט. בשנת 1968, הסטליניסטים השתמשו בסיסמאות אנטישמיות כדי להסית עובדים נגד תנועת המחאה האנטי־סטליניסטית שהובילו סטודנטים ואינטלקטואלים. פולנים ממוצא יהודי נרדפו, פוטרו ממקומות עבודתם ואלפים גורשו מפולין.

המעמד השליט נושא באחריות

אנחנו איננו תומכים ברעיון שאומה בכללותה נושאת באחריות לפשעי מלחמה ולזוועות אחרות. מדובר ברעיון מופשט מדי. אומות מורכבות ממעמדות חברתיים בעלי אינטרסים מנוגדים. האומה בכללותה לא מבצעת פשעים כאלה — את האצבע המאשימה צריך להפנות למעמד השליט בחברה, ובמיוחד למנגנון המדינה הקפיטליסטית שתחת שליטתו, לכוחות פוליטיים ריאקציוניים ולפושעים יחידים.

האנטישמיות שמאחורי הפשעים שביצעו אזרחים פולנים נגד יהודים לא הופיעה מעצמה יש מאין. יש לה שורשים היסטוריים באנטישמיות הממוסדת של האימפריה הרוסית הצארית, של הרפובליקה הפולנית השנייה (1918–1939) ושל הכנסייה הקתולית. באופן דומה, קיים קשר מהותי בין התקפות שמתרחשות כיום בפולין מצד כוחות ימין קיצוני נגד הומואים, נגד זרים ובמיוחד נגד מוסלמים לבין התעמולה ההומופובית ורודפת המהגרים של פוליטיקאים בכירים ושרים, וההיסטריה שאלה הצליחו לעורר בקרב שכבות רחבות בציבור.

לתנועת העובדים הפולנית הייתה היסטוריה גאה של אחדות מעמדית והתנגדות לאנטישמיות ולטקטיקות "הפרד ומשול". בתחילת המאה ה־20, שתי מפלגות העובדים הפולניות — המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (PPS) ומפלגתה של רוזה לוקסמבורג SDKPiL ('המפלגה הסוציאל־דמוקרטית של ממלכת פולין וליטא') — התנגדו באופן פעיל לאנטישמיות. במהלך מהפכת 1905 שטילטלה את רוסיה הצארית, בשטחי פולין שתחת השלטון הרוסי, במיוחד בעיר לודז', עובדים נלחמו נגד מאמצי הריאקציה הצארית לזרוע פירוד בקרבם. בזמן השביתה הכללית בינואר 1905, בפולין הרוסית, עובדים פולנים קתולים לחמו שכם אל שכם עם חבריהם היהודים. אולם, לתבוסות שספגה תנועת העובדים בעשורי שנות ה־1920 וה־1930 הייתה השפעה הרסנית על תודעת מעמד העובדים.

בגל המהפכני של 1918, תנועת העובדים פיספסה את ההזדמנות לעלות לשלטון, ותחת זאת, השלטון הועבר לידי הבורגנות הפולנית, שהובילה מצידה להקמת מדינה קפיטליסטית. הייתה לכך השפעה מבלבלת על התודעה של מעמד העובדים הפולני — הכרזת עצמאותה של פולין מחדש לאחר 123 שנים נתפסה כצעד קדימה בעיני עובדים פולנים, למרות אופיה הקפיטליסטי.

הלאומנות הפולנית ותפיסות אנטי־קומוניסטיות קיבלו דחיפה נוספת ב־1920, כתוצאה מהמלחמה הפולנית־סובייטית. העימות פרץ בעקבות תוקפנות פולנית נגד אוקראינה הסובייטית. פולין ניסתה לספח שטח מאוקראינה ולהשיב קרקעות לידי בעלים פולנים, אך נהדפה בידי הצבא האדום. אולם נוכח ההצלחה הצבאית ההתחלתית, רוב ההנהגה הבולשביקית לא העריכה נכונה באותה העת את תודעתם של העובדים הפולנים, והניחה בשוגג שניתן יהיה להביא לכינונה של פולין סוציאליסטית בעזרת מלחמה התקפית מהפכנית מוצלחת. באופן שנוי במחלוקת, הצבא האדום החל לנוע לעבר ורשה — מה שעורר סנטימנטים לאומיים בקרב עובדים פולנים, שלחמו בחירוף נפש להגנת פולין העצמאית שזה עתה קמה. הצבא האדום הובס לבסוף ואילו העובדים הפולנים רק נדחקו יותר לזרועות הגורמים הלאומניים והאנטי־קומוניסטיים.

הסתה ורדיפה אנטישמית

עליית מהפכת־הנגד הסטליניסטית בברית־המועצות גררה משבר גם במפלגה הקומוניסטית הפולנית (KPP), שהוביל לשורת שגיאות פוליטיות שכתוצאה מהן מעמד העובדים הפולני ספג תבוסות נוספות, ובסופו של דבר חוסלה המפלגה כליל בשנות ה־1930. הפיכת מאי 1926, שהעלתה לשלטון את הרודן יוזף פילסודסקי, לא נתקלה תחילה בכל התנגדות מצד המפלגה הקומוניסטית הפולנית והמפלגה הסוציאליסטית הפולנית — מפלגות העובדים העיקריות אז. משטר ה"סנאציה" (ה"הבראה", שם התנועה הפוליטית שהנהיג פילסודסקי) שהוקם לאחר ההפיכה היה משטר בונפרטיסטי סמכותני, ריאקציוני, שעשה שימוש גובר באנטישמיות לצורך "הפרד ומשול".

בו־זמנית, אל מול השיעור הגבוה של פעילים יהודים בקרב תנועת העובדים והשמאל המהפכני במחצית הראשונה של המאה ה־20, הן בפולין והן ברוסיה הסובייטית, הריאקציונרים הפולנים טבעו את כינוי הגנאי "יודו־קומוניזם" (żydokomuna). מונח זה ייצג את המיזוג של רעיונות אנטישמיים ואנטי־קומוניסטיים ושימש בפוסטרים ובחוברות תעמולה שהופצו במהלך המלחמה הפולנית־סובייטית. על רקע ההסתה האנטישמית, תקיפות פיזיות נגד יהודים התרחשו לעיתים קרובות. לאורך שנות ה־1920 וה־1930, תנועת הימין 'הדמוקרטיה הלאומית' (ה"אנדציה", ND) והכנסייה הקתולית, שהייתה ערוץ תעמולה מרכזי להפצת רעיונות אנטישמיים, טיפחו את הרעיון של "יודו־קומוניזם". למרבה הצער, הרעיון הצליח לשרוד עד היום בפולין, תוך היאחזות בעובדה שכמה מהחברים הבולטים במפלגה הקומוניסטית בתקופת השלטון הסטליניסטי בפולין היו ממוצא יהודי.

היה גם מיסוד מסוים של אנטישמיות בתקופת הרפובליקה הפולנית השנייה. המדינה הפולנית איפשרה למשל את קיומם של "ספסלי גטו" (getto ławkowe) באוניברסיטאות בשנים האחרונות שלפני המלחמה ב־1939. ספסלי הגטו היו צורה של הפרדה גזענית רשמית באוניברסיטאות, שאילצה סטודנטים יהודים, תחת איום בסילוק, לשבת בצד השמאלי שהוקצה עבורם בחדרי ההרצאות. חלקים בציבור הפולני התנגדו למהלך, אך הוא נאכף בסיוע תקיפות אלימות מצד חברי המפלגה הפשיסטית 'המחנה הלאומי הרדיקלי' (ONR). בהמשך, רבים מחברי ה־ONR לחמו במהלך המלחמה כפרטיזנים במיליציית NSZ, שחלק מיחידותיה ביצעו כאמור מעשי טבח נגד יהודים וקבוצות אתניות אחרות, בעוד שאחרים מאותה המפלגה הפשיסטית שיתפו פעולה עם הנאצים, שכן הם ראו ביהודים את האיום הראשי מבחינתם.

השלטון הפולני הוציא מחוץ לחוק את ה־ONR בשנת 1934, לא בגלל האנטישמיות שלה אלא מכיוון שהתנועה הפשיסטית למעשה יצאה משליטתו של המעמד השליט בחברה. תחת זאת, המעמד השליט הפולני הקים ארגון פשיסטי־למחצה משלו: 'מחנה האחדות הלאומית' (OZN), שנוסד ב־1937 כאחת ממפלגות המשטר, היה אנטישמי בגלוי. הוא הגדיר יהודים כ"גורם זר" וקרא להפחתה יעילה במספר היהודים בפולין. ב־1938, השלטון הפולני סירב לאפשר את כניסתם של 15,000 פליטים יהודים פולנים שהנאצים גירשו מגרמניה.

בשנים 1935–1939, התאגדויות בעלי מקצוע בפולין נקטו צעדים להדרת יהודים. לדוגמה, לשכת עורכי הדין הפולנית, ההתאחדות הרפואית הפולנית וארגון 'האסיפה הכללית של העיתונאים' אישרו כולם כללים המונעים מיהודים להצטרף לשורותיהם.

כמובן שהחגיגות השנה לציון 100 שנים להכרזת העצמאות המחודשת של פולין יציגו גירסה מאוד שונה וחד־צדדית של ההיסטוריה. לא יהיה דיון פתוח ומאוזן לגבי האנטישמיות בפולין שבין מלחמות העולם, או לגבי הפשעים שביצעו אזרחיה לאחר המלחמה. במקום זאת, ציון המועד ייחגג עם הרבה פאר וגאווה לאומית על־ידי ממשלת פולין הלאומנית והסמכותנית. מנהיגים לאומנים כמו הדיקטטור פילסודסקי והלאומן האנטישמי רומן דמובסקי יהוללו ללא ביקורת כגיבורים לאומיים. בקצרה, החגיגות יהיו תרגיל בטיוח ההיסטוריה האמיתית של פולין.

התקפה על חופש הביטוי

עם כניסת החוק החדש לתוקף, כל ניסיון להראות קשר בין אנטישמיות ממוסדת בפולין בעבר והפשעים שביצעו אזרחים פולנים עלול לגרור צעדי ענישה מצד המדינה עד כדי מאסר. נוסח החוק מדגיש כי גם "ביצוע העבירה" ללא כוונה תחילה כפוף לענישה. כתוצאה מהנהגת החוק יהיו סופרים, עיתונאים, מורים והיסטוריונים שייפנו לצנזורה־עצמית כדי להימנע מענישה פלילית. החוק מחריג ופוטר לכאורה פעילות אומנותית ומדעית מהעמדה לדין, אך בהחלט לא מן הנמנע שאומנים וחוקרים אקדמיים ייאלצו להוכיח את "חפותם" בבית משפט.

לפי נוסח החוק (סעיף 55א', סעיף־קטן 1, לחוק "מכון הזיכרון הלאומי — IPN"), "מי שמייחס לאומה הפולנית או למדינת פולין, בפומבי ובניגוד לעובדות, אחריות או שותפות באחריות, לפשעי הנאצים שבוצעו על ידי הרייך השלישי, כפי שהם מוגדרים באמנת בית הדין הצבאי הבינלאומי [...], או לפשעים אחרים נגד השלום, נגד האנושות או פשעי מלחמה, או מקטין באופן בוטה את אחריותם של המבצעים האמיתיים של פשעים אלה, צפוי לקנס או למאסר עד 3 שנים".

הבעיה כאן היא בהגדרה "מי שמייחס לאומה הפולנית או למדינת פולין, בפומבי ובניגוד לעובדות, אחריות או שותפות באחריות...". מי יבררו וייקבעו מהן העובדות? פולין נשלטת בידי שלטון ימין לאומני־שוביניסטי וסמכותני, שכבר החל לשכתב את גירסתו שלו אפילו להיסטוריה הקרובה — תקופת המאבק בשלטון הסטליניסטי. הגירסה החדשה המסולפת של ההיסטוריה ממצבת את ירוסלב קצ׳ינסקי, מנהיג מפלגת 'חוק וצדק' השלטת, ואת תאומו המנוח, בתפקיד המוביל במאבק. לך ואלנסה (מי שהיה מנהיג האיגוד 'סולידריות' ונשיא פולין בשנים 1990–1995) נעלם מדפי ההיסטוריה, אחרי האשמות שהוא היה סוכן של המשטרה החשאית. כבר כעת פסלים של התאום המת קצ׳ינסקי צצים ברחבי הארץ ורחובות נקראים על שמו. אז איך בדיוק אפשר לבטוח במוסדות הנשלטים בידי 'חוק וצדק' — בתי המשפט ו'מכון הזיכרון הלאומי' — שיבררו את העובדות?

אולם הסכנה טמונה לא רק בפרשנות ההיסטוריה. אם הצעת החוק הייתה עוברת לפני 15 שנה, האם לדוגמה עיתונאים פולנים היו יכולים לחקור ולדווח בחופשיות לגבי מעורבותה של המדינה הפולנית בהקמת בתי הכלא הסודיים לעינויים שהפעיל ה־CIA בפולין? האם החוק היה משמש לרדיפת מפגינים נגד המלחמה שביקרו את מעורבותה של פולין בפלישות לאפגניסטן ולעיראק?

בעקבות חנק בית המשפט לחוקה, הפוליטיזציה של מערכת המשפט בפולין והפיכת הטלוויזיה הציבורית לאמצעי תעמולה של מפלגת השלטון, החוק החדש הוא צעד נוסף בכינונו של משטר סמכותני.

ממשלת הימין המסוכנת של 'חוק וצדק'

מפלגת 'חוק וצדק' של קצ׳ינסקי עלתה לשלטון ב־2015 על גבי המיאוס הגובר והדחייה של המדיניות הניאו־ליברלית בקרב ציבור העובדים בפולין. מאז, מפלגת הימין הצליחה לחזק את התמיכה בה, במידה רבה בעזרת ויתורים מסוימים למעמד העובדים — המשמעותיים שבהם היו הנהגת קצבאות ילדים במסגרת תוכנית '500+' (עד אז ניתן רק מענק לידה), ששיפרה משמעותית את תנאי המחיה של משפחות עובדות רבות, והורדת גיל הפרישה לפנסיה. במקביל, היא מגייסת תמיכה גם בעזרת תעמולה לאומנית ושליטה בתקשורת של המדינה. היא משתמשת בלאומנות כגורם מגייס בעימותיה עם האיחוד האירופי, בניסיון לטעת את הרושם שכל העולם נגד פולין, המדינה המוסרית מכולן.

בגלל ההיסטוריה של פולין והאופי הניאו־קולוניאלי של נוכחות הקפיטליזם האירופי בכלכלותיהן של הארצות הסטליניסטיות לשעבר במרכז ובמזרח אירופה, התעמולה הלאומנית הזאת נופלת על קרקע פורייה, במיוחד בקרב הצעירים, המתוסכלים והמודרים, אך גם בקרב עובדים ועובדות רבים.

הדבר משתקף בתמיכה הרחבה יחסית לה זוכה הימין הקיצוני, שמתפתח בחסות שלטון הימין של 'חוק וצדק'. כך מתאפשר לארגוני הימין הקיצוני, ONR ו'התנועה הלאומית' (RN), להיכנס לבתי הספר כדי להתסיס נוער. קיימים גם קשרים בין מקורבים למפלגת השלטון לבין 'התנועה הלאומית'. חברי 'התנועה הלאומית' ו'נוער כל־פולין' (Młodzież Wszechpolska) קיבלו ג׳ובים רווחיים במוסדות ממשלתיים. הממשלה מקימה כעת כוח צבאי חדש, משמר הגנה לאומי, שיתבסס בעיקר על "קבוצות פטריוטיות" (במילים אחרות, ארגוני הימין הקיצוני), שיקבלו מהמדינה הכשרה, נשק ושכר. המשמר הזה, שעליו תוטל רשמית האחריות גם לנקוט צעדים לטיפול ב"משברים", "חתרנות" ו"מידע מטעה", עלול לשמש בעתיד גם נגד מחאות, לצורך פיזור מפגינים, כולל אף באש חיה.

כבר מספר שנים ש'התנועה הלאומית' מארגנת הפגנות לאומניות בוורשה ביום העצמאות הפולני ב־11 בנובמבר. "מצעד העצמאות" האחרון הצליח לגייס כ־60 אלף מפגינים שצעדו מאחורי כרזה שדרשה "אירופה לבנה". המפגינים קראו "פולין טהורה, פולין לבנה!" ו"פליטים החוצה!". נציגי המפלגות הפשיסטיות מכל רחבי אירופה הוזמנו להשתתף. כל זה לא מנע משרים בממשלת פולין לתאר את האירוע כמפגן נפלא של פטריוטיות.

מובן שהכרחי לעצור את התחזקות הריאקציה והמשטר הסמכותני בפולין. אך הניסיון של תנועות האופוזיציה לאורך השנתיים האחרונות מראה שהמפלגות הליברליות הפרו־קפיטליסטיות אינן מסוגלות לעצור את הריאקציה. בין אם מדובר במחאה נגד סחף הפגיעה בזכויות דמוקרטיות ובחופש הביטוי ובין אם מדובר במחאה נגד התקפות על הזכות להפלה, גורמים ליברליים חטפו את התנועות שהתפתחו, השתיקו קולות של התנגדות מהשטח, ולבסוף ניטרלו ופיזרו את התנועות.

למרות חולשת השמאל, הדרך היחידה קדימה היא לבנות תנועה סוציאליסטית חזקה, שבאמתחתה תוכנית סוציאליסטית, ולהילחם למאבק שמאלי מאוחד נגד גזענות ושוביניזם לאומי, נגד ממשלת הימין הסמכותנית של 'חוק וצדק', ונגד המערכת הקפיטליסטית הפולנית והבינלאומית.