ב־13 באוקטובר אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה שינוי בחוק הדיור הציבורי, המאפשר למדינה להשתמש בהכנסותיה ממכירת הדירות בבעלותה לטובת סיוע בשכר דירה לזכאים. החוק המקורי ("זכויות רכישה"), שהתקבל בכנסת ב־1998, מאפשר למדינה למכור את דירות הדיור הציבורי לזכאים החיים בהם כיום במחיר מוזל, כשההכנסות אמורות לשמש לבנייה ורכישה של דירות חדשות ולהגדלת המאגר.

עצם העיקרון של מימון הגדלת מלאי הדירות באמצעות מכירתן במחיר מופחת הוא פרדוקסלי. בפועל, הממשלות השונות השתמשו בחוק כדי לחסל את מערך הדיור הציבורי.

בעת אישור החוק ב־1998 היו במאגר הדיור הציבור כ־100 אלף דירות, ואילו כיום מספרן צנח לכ־60 אלף בלבד. ההכנסות של המדינה ממכירת הדירות הגיעו לסכום אסטרונומי של 2.5 מיליארד שקל. אלא שרק חלק מזערי מהכסף שימש בפועל לרכישתן של כ־250 דירות בלבד. איפה שאר הכסף? חלקו שימש ל"פיצוי" לסוכנות היהודית, על מכירת הדירות שהיו בבעלותה במחיר מופחת. חלקו השני "אבד" בין משרדי הממשלה — משרד השיכון ומשרד האוצר מאשימים זה את זה בבזבוז היתרה כבר מספר שנים.

כעת, השינוי בחוק מאפשר למדינה לנתב הכנסות עתידיות לתשלומי סיוע בשכר דירה, מה שיאפשר בסופו של דבר להאיץ את חיסול מאגר הדירות המצומצם שנותר.

נכון להיום יש יותר מ־30 אלף זכאים המחכים לקבלת דירה, ועוד רבים אחרים שזקוקים לדיור ציבורי אך לא עומדים בקריטריונים המחמירים של המדינה. הפנייתם לשכירת דירות בשוק ה"חופשי" בעזרת סיוע, ללא בניית דיור ממשלתי המיועד לכך, פשוט תביא לכך שחלק מהזכאים ייזרקו לרחוב. בישראל אין פיקוח ממשלתי או עירוני על מחירי השכירות. גם בעלי הכנסה ממוצעת מתקשים לעמוד בעליית המחירים, ובדרישות לפקדונות ולערבויות כספיות, שרבים מהזכאים לדיור ציבורי לא יוכלו לעמוד בהן. יוזמי שינוי החקיקה, שר האוצר יאיר לפיד מ"יש עתיד" ושר השיכון אורי אריאל מ"הבית היהודי", עלו לשלטון על רקע הבטחות צבועות להקל על מצוקת הדיור, אך גם בתחום הזה הם ממשיכים להחמיר את מצב.

החקיקה הזאת ממשיכה את מגמת חיסול הדיור הציבורי שהתחילה בשנות ה־1960, הואצה מאוד בשנות ה־1980 וקודמה על־ידי כל ממשלות ישראל. במקביל לצמצום מלאי הדירות, המלווה בהחמרת הקריטריונים, שמשאירים את רוב הדורשים ללא זכאות, מנגנון הדיור הציבורי בישראל נהפך למסחטת כספים ממשפחות מרוששות נזקקות: הן המכירה והן ההשכרה של הדירות נעשית במחירים הזהים למחיר הממוצע בשוק. כמו כן, חלק מדירות הדיור הציבורי משמשות כדירות נופש או כמשרדים בשימוש הממשלה והרשויות המקומיות. חלקן פשוט נמכרות בשוק החופשי לכל המרבה במחיר.

■ סוף למכירת החיסול של הדיור הציבורי. הפיכת הדיור הציבורי לאופציה הזמינה והכדאית ביותר לכל דורש, ללא אפליה.

■ השקעה מסיבית בבניית דיור ציבורי איכותי להשכרה ארוכת טווח בבעלות ותחזוקת המדינה, שתמומן באמצעות מיסוי של הבנקים והתאגידים הגדולים במשק.

■ סוף למחירים המופקעים, לפינוי משפחות ולהזנחה. דרושים מנגנוני פיקוח וניהול ציבוריים ודמוקרטיים של חברות הדיור הציבורי, דוגמת עמידר ועמיגור, שישלבו גם את נציגי הדיירים עצמם.