25 בפברואר 1994 חל ביום שישי, במהלך חג הפורים וחג הרמדאן. באופן הפחדני ביותר המתין המתנחל הכהניסט ברוך גולדשטיין עד שמאות המתפללים המוסלמים במערת המכפלה בחברון השתטחו בתפילתם כשגבם מופנה אליו, ואז פתח באש חיה. לפני שנוטרל, הוא הספיק לרוקן ארבע מחסניות. 29 נרצחו, בהם ילדים. 125 נפצעו.

הטבח עורר מחאה עזה בציבור הפלסטיני והתקבל בשאט־נפש ברוב חלקי הציבור הישראלי, אך השלכותיו ההרסניות היו ארוכות טווח. כך למשל הוא גרר פיגועי נקם רצחניים נגד אזרחים ישראלים ולמעשה היה הטריגר לתחילתם של פיגועי ההתאבדות בלב הערים הישראליות.

חרף גינויים רשמיים בממסד הישראלי לטבח, והוצאתן מחוץ לחוק של התנועות הניאו־פשיסטיות כ״ך ו"כהנא חי", הרי שהמחאה בתגובה לטבח הוטבעה בדם, והמתנחלים באזור חברון ובכלל לא רק שלא פונו אלא זכו מאז לרוח גבית מצד ממשלות ההון וההתנחלויות.

ממשלת רבין עצמה הטילה, למען המתנחלים, מגבלות על חופש התנועה של תושבים פלסטינים בחברון ולמעשה בכל תקופתה לא פינתה אף התנחלות — אחת העובדות הפשוטות שהפכו את "תהליך השלום" של אוסלו לאחיזת עיניים מסוכנת שסללה את הדרך לסבב הדמים הבא.

מי נענש ומי תוגמל?

בהפגנות המחאה שפרצו בתגובה לטבח ברחבי השטחים הפלסטיניים הכבושים נורו למוות בתוך יומיים 19 מפגינים פלסטינים מאש כוחות הביטחון הישראליים. מאות נפצעו. בין החללים היו גם תושבים שהגיעו לתרום דם לפצועי הפיגוע בבית החולים אל־אהלי בחברון, ואחרים שהשתתפו בהלוויותיהם של נרצחי הפיגוע בבית הקברות בשכונת א־שיח׳ בחברון. תחקיר של ארגון בצלם קבע כי 12 מבין ההרוגים נורו באש חיה בפלג גופם העליון.

סגר מלא הוטל על התושבים הפלסטינים בגדה וברצועה. עוצר בכל שעות היממה נאכף על מיליון וחצי תושבים במשך כשבוע ותושבים רבים נתקעו בבתים ללא מצרכים חיוניים. מרבבות משפחות נמנעה הגישה למקומות עבודה ולימודים. לצד זאת, חופש התנועה של המתנחלים לא הוגבל.

באופן אירוני, תושבי חברון, המונים כיום כרבע מיליון, הם שסבלו בעקבות הטבח מהחמרה במגבלות התנועה ובמשטר ההפרדה בעיר. רחוב השוהדא בעיר העתיקה, בו פעל שוק שהיה מרכז מסחרי ראשי, נסגר בצו צבאי בפני כלי רכב והולכי רגל פלסטינים, ונותר פתוח למתנחלים בלבד. קברו של גולדשטיין בהתנחלות הסמוכה קריית־ארבע נהפך לאתר עלייה לרגל עבור הכהניסטים, שמקיימים במקום "הילולה" שנתית.

הסכם חברון תחת ממשלת נתניהו הראשונה ב־1997 שימר וחיזק את ההתנחלות בעיר ויצר את אחד ההיבטים הברוטליים ביותר של הכיבוש בשטחים. לטובת קומץ טפילי של מאות בודדות של פנאטים נרמסת שגרת חייהם של עשרות אלפי תושבים במזרח העיר, בשטח H2, שנותר תחת כיבוש צבאי ישיר.

רחוב השוהדא נפתח חלקית בעקבות ההסכם, אך נסגר שוב עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000. הצבא אטם את דלתות הכניסה לבתים. התקפות מצד הצבא והמתנחלים הביאו לנטישתם של אלפי בתים, באסטות ועסקים קטנים. תושבים שדבקו בבתיהם נאלצו לפתוח דלתות כניסה מאולתרות, וחלקם נאלצו לבנות סורגי ענק כדי להגן על הבתים מפני טרור המתנחלים.

הפגנות לציון 20 שנה לטבח

במלאות 20 שנה לטבח השתתפו כ־2,000 מפגינים ומפגינות בצעדת המחאה המרכזית בחברון, בה לקחו חלק גם ישראלים, בדרישה לפתוח את רחוב השוהדא ולסיים את הכיבוש. ההפגנה אורגנה על־ידי "הוועד להגנת חברון" ו"צעירים נגד ההתנחלויות" (תנועת "התחברות־תראבוט" אירגנה הסעות עבור מפגינים ישראלים). עוד מאות מפגינים השתתפו בהפגנות מקבילות שנערכו בקלקיליה, בית לחם, טובאס, מחנה הפליטים ג׳לזון ובמוקדים נוספים. ההפגנות דוכאו בכוח על־ידי כוחות הביטחון הישראליים. מספר מפגינים נעצרו ועשרות מפגינים נפצעו מפגיעת קליעים מצופי־גומי, ומשאיפת עשן וגז מדמיע.

בחודש ינואר נערך בחברון כנס לקידום מאבק משותף משני צדי הסכסוך, בו לקחו חלק פעילים ופעילות ישראלים ופלסטינים, ובהם גם פעילים מתנועת מאבק סוציאליסטי. שלום אמת דורש לדעתנו מאבק משותף של האנשים העובדים ושל הצעירים משני צדי הסכסוך להפלת הדיקטטורה של הכיבוש וההתנחלויות בשטחים, כחלק מהמאבק לשינוי סוציאליסטי של החברה ולהבטחת רווחה, ביטחון וזכויות שוות ומלאות לשני הלאומים.