סוציאליזם ואינטרנציונליזם ארבעים שנה להקמת הוועד למען אינטרנציונל עובדים תנועת מאבק סוציאליסטי לוקחת חלק בבניית ארגון מאבק בינלאומי, ה־CWI ■ המאמר הבא מתאר את הרקע ההיסטורי להקמת הארגון ואת חשיבות המאבק לבניית ארגון סוציאליסטי בינלאומי חזק במאה ה־21 2,850
אחד ההיבטים החיוניים של המאבק לחברה סוציאליסטית הוא קידומה של סולידריות בינלאומית. תנועת מאבק סוציאליסטי נאבקת למען עולם משוחרר מעוני, אי־שוויון, ניצול, דיכוי, מלחמות והרס סביבתי. לשם השגת מטרה זו, בעוד שהבעת הזדהות ותמיכה במאבקיהם של שאר העובדים והעובדות המתארגנים בארצות אחרות היא חשובה בהחלט, אין היא מספיקה כשלעצמה. מול שלטון ההון הגלובלי והגזירות והאסונות שממיטה כלכלת הניצול הקפיטליסטית נחוצה גם התארגנות בינלאומית חזקה שתוכל לסייע בידי מעמד העובדים והעובדות בחברה להיפטר מהשיטה הקפיטליסטית ולהחליפה בשיטה סוציאליסטית דמוקרטית. כדי לעזור לקדם זאת הוקם לפני ארבעים שנה הוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), בו שותפה גם תנועת מאבק סוציאליסטי, המייחסת חשיבות מכרעת לבנייתה כחלק מארגון מאבק בינלאומי המתגייס ויוזם פעולות של סולידריות בינלאומית ומקדם, על בסיס פיתוח של דיון ברמה הבינלאומית, מטרות, עמדות ועקרונות משותפים ברחבי העולם. בוועידת הייסוד של ה־CWI שנערכה ב־20–21 באפריל 1974 השתתפו 46 חברים וחברות מ־12 ארצות. כיום מתפרסת פעילות הארגון על פני 48 ארצות בכל אחת מהיבשות. רוברט בכרט, חבר המזכירות הבינלאומית של ה־CWI, שלקח חלק בוועידת הייסוד, מסביר את הרקע ההיסטורי להקמת הארגון, כמו גם את הצורך באינטרנציונל במאה ה־21.
על הרקע ההיסטורי להקמת ה־CWI עובדים ועובדות מכל הארצות, התאחדו!למעשה עוד משחר תנועת העובדים היתה קיימת ההבנה כי המאבק בדיכוי ובקפיטליזם הוא בינלאומי. כבר בשנת 1848 הסבירו קרל מרקס ופרידריך אנגלס במניפסט הקומוניסטי כי "התעשייה המודרנית יצרה את השוק העולמי ... באמצעות ניצול השוק העולמי הקנתה הבורגנות לייצור ולצריכה בכל הארצות אופי קוסמופוליטי ... במקום הצרכים הישנים, שסופקו על־ידי הייצור באותה ארץ, אנו עדים לצרכים חדשים הדורשים לסיפוקם את המוצרים של ארצות ואקלימים רחוקים. במקום סיפוק הצרכים העצמי וההסתגרות הישנה ברמה המקומית והלאומית, מתקיימים כעת יחסי התקשרות בכל כיוון, תלות הדדית אוניברסלית של האומות". עבור סוציאליסטים ופעילי מעמד עובדים, המסקנה בוטאה בדברי הסיכום של המניפסט הקומוניסטי בכך שמול מערכת קפיטליסטית בינלאומית התעורר הצורך לאמץ את הקריאה "פועלי כל הארצות, התאחדו!". מאז אותה תקופה מוקדמת סוציאליסטים לא ראו באינטרנציונל (ארגון מאבק פוליטי בינלאומי) המאגד התארגנויות ומפלגות עובדים רק כלי לקידום סולידריות בין העובדים בארצות השונות. מעל לכל נתפסה התאחדות בינלאומית כזו ראשית כאמצעי לסייע לבניית תנועות עובדים ברחבי העולם ובמידה גוברת גם כפורום לפיתוח דיון ולגיבוש מדיניות. בעוד שהתקיימו גם ארגונים סוציאליסטיים בינלאומיים מוקדמים יותר היה זה האינטרנציונל הראשון, שנוסד בשנת 1864, שאירגן יחד את הכוחות השונים במה שהיה אז תנועת הפועלים שהחלה להרים ראש, וסייע לספק עבורם בסיס פוליטי מוצק וחיזק את קאדר הפעילים. אף שהוא קרס ב־1876 בתקופה שלאחר מפלת הדמים של הקומונה הפריזאית, כבר בתוך 13 שנים, ב־1889, הוקם אינטרנציונל חדש. גוף זה, שנקרא בהמשך האינטרנציונל השני, הוקם על־ידי מספר מפלגות שהלכו וגדלו באותה התקופה. עד מהרה הוא סימל את הצמיחה הדרמטית של ארגוני העובדים ואת התפשטות התמיכה ברעיונות סוציאליסטיים — שעה שמרבית המפלגות שהתארגנו במסגרתו ראו בתיאוריה המרקסיסטית את יסודות עמדותיהן הפוליטיות. אך ההתדיינות הפוליטית נמשכה ופעמים רבות נסובה סביב השאלה האם לנסות לתקן את השיטה הקפיטליסטית או להפיל אותה. בעוד שהיו רפורמיסטים, בייחוד פעילים ופעילות מהשורה, שייתכן שהאמינו באמת שנתיב של רפורמות הדרגתיות לכאורה מציע דרך קלה יותר לשינוי החברה ולהשגת סוציאליזם, עבור מספר הולך וגדל של מנהיגים סימנה מדיניות זו את ההסתגלות האישית שלהם עצמם לקפיטליזם. הדבר שיקף את העובדה הסותרנית שבעוד שהצמיחה של ארגון עובדים עוצמתי חיזקה בבירור את יכולת העובדים להיאבק, היא הציבה גם את הסכנה של יצירת שכבה שמרנית הנהנית מקריירות נוחות. שכבה זו נטתה יותר ויותר להעדיף שלא לקרוא תיגר על הקפיטליזם, דבר שגרר עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ויכוחים עזים שעה שהשמאל נאבק רעיונית בגישות האופורטוניסטיות ובהסתגלות לקפיטליזם. 1914: נקודת מיפנה בתנועת העובדיםאולם רק עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נחשף בבירור כוחם של הגורמים הפרו־קפיטליסטיים בצמרת תנועת העובדים. הרוב המכריע של מנהיגי האינטרנציונל השני תמכו באימפריות "שלהם" ובמעמדות השליטים "שלהם". מדובר היה בהפרה יסודית של העקרונות ושל החלטות קודמות של האינטרנציונל להתנגד למלחמה בין מעצמות אימפריאליסטיות מתחרות. בעוד שברוסיה ובמספר ארצות נוספות מפלגות סוציאליסטיות אמיתיות התנגדו למלחמה, ברוב הארצות שהיו מעורבות בלחימה היו אלה רק מיעוטים קטנים שהתנגדו למלחמה כבר מהרגע בו פרצה ב־1914. שינוי מכריע זה, בשילוב התפקיד שמילאו מנהיגי האינטרנציונל השני בסיוע לרמיסת תנועות מהפכניות בארצותיהם שלהם, שינו את פני תנועת העובדים. על הרקע הזה, הסוציאליסטים שסירבו להשלים עם הברבריות של המערכת הקפיטליסטית הסבירו כי יש להיאבק לשחרור תנועת העובדים מאותה השפעה פרו־קפיטליסטית הרסנית. ניצחון מהפכת אוקטובר ברוסיה ב־1917 חולל שינוי במצב. המהפכנית הגרמנייה רוזה לוקסמבורג סיכמה את תחושתם של המוני עובדים ועובדות ושל פעילים ופעילות ברחבי העולם כשטענה כי הבולשביקים, "לנין וטרוצקי וחבריהם", הציבו "דוגמה לעובדים בכל שאר העולם". הדוגמה היתה הן פוליטית — תוכנית, אסטרטגיה וטקטיקות — וארגונית, במובן של בניית ארגוני מאבק של עובדים, שהיו מוכנים ומסוגלים להיאבק במטרה להיפטר מהשיטה הקפיטליסטית. בעקבות זאת התעורר בתנועת העובדים הבינלאומית מאבק עז, ולעתים מדמם מאחר שגורמים פרו־קפיטליסטיים חיפשו לסלק, ולפעמים אף לרצוח, את השמאל. ברמה הבינלאומית הפילוג הזה קיבל ביטוי מאורגן בשנת 1919, ביוזמת הבולשביקים שהובילו מהפכה מנצחת ברוסיה, עם הקמתו של האינטרנציונל הקומוניסטי (ה"קומינטרן"), ארגון שהיה אז מחויב להפלת הקפיטליזם. היה לו בסיס המוני בארצות רבות שעה שהאירועים של 1917 הציתו גל מהפכני המוני שנע ברחבי העולם. אולם האינטרנציונל הקומוניסטי לא הגשים את הבטחתו המקורית. עליית הסטליניזםתבוסת המהפכות באירופה בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה הובילה לבידודה של ברית־המועצות. בתנאי העוני, ההתשה ותת־הפיתוח ששררו לאחר המלחמה, שכבה בעלת פריבילגיות הולכות וגדלות הצליחה, תחת הסיסמה השקרית של "הגנה על המהפכה", לבצר בהדרגה את שלטונה ולרמוס זכויות דמוקרטיות. זה היה הבסיס לעליית הדיקטטורה הסטליניסטית שניסתה באופן הולך וגובר להימנע מהתקוממויות או מהפכות שעשויות היו לערער את שלטונה. לכן גם, בניסיון נואש להימנע ממלחמה, היא חתמה לפתע בשנת 1939 עסקה עם היטלר, שכללה אספקה של חומרי גלם והחזרה נפשעת של פליטים גרמנים אנטי־פשיסטים לידי גרמניה הנאצית. אלא שמהלך זה, כפי שהזהיר בזמנו לאון טרוצקי, לא מנע מתקפה נאצית על ברית־המועצות ב־1941. בשלב מאוחר יותר, כבעל־ברית של ארצות־הברית ובריטניה, החליט סטלין ב־1943 לפרק את האינטרנציונל הקומוניסטי ולהפגין בדרך זו שמשטרו אינו חותר להפלת הקפיטליזם ברמה הבינלאומית אלא מחפש להגיע להסדר עם המעצמות הקפיטליסטיות הראשיות. טרוצקי, מי שהיה מנהיג שותף של המהפכה הרוסית לצד ולדימיר לנין, ושבשנות ה־1920 הוביל את האופוזיציה השמאלית לעלייתה של המערכת הסטליניסטית, הסיק כבר בשנת 1933 את המסקנה כי האינטרנציונל הקומוניסטי נעדר כבר לחלוטין את היכולת להוביל את המאבק בקפיטליזם. מסקנה זו גובשה לאחר שהנאצים הצליחו להגיע לשלטון במה שהיה כנראה התבוסה הנוראית ביותר שספגה תנועת העובדים אי־פעם ובעלת ההשלכות הגדולות והחמורות ביותר. השלכות ניצחון הנאצים בגרמניהאולם תבוסה זו כלל לא היתה בלתי נמנעת. תנועת העובדים הגרמנית היתה אז הגדולה ביותר בעולם הקפיטליסטי. המפלגה הקומוניסטית בגרמניה היתה כוח משמעותי וזכתה בקרוב ל־17% מהקולות בבחירות הפדרליות לפרלמנט בנובמבר 1932. לראשונה איבדה המפלגה הנאצית תמיכה ניכרת באותן בחירות, ואף שהיתה המפלגה הגדולה בפרלמנט, באופן משמעותי היה שיעור התמיכה בה, 33%, נמוך משיעור התמיכה בשתי מפלגות העובדים הגדולות — המפלגה הסוציאל־דמוקרטית והמפלגה הקומוניסטית — שהשיגו יחד מעל 37%. אלא שבעוד שהמנהיגים הסוציאל־דמוקרטים לא היו מוכנים להוביל מאבק רציני נגד הנאצים, המפלגה הקומוניסטית, תחת הנהגתה הסטליניסטית, לא היתה מסוגלת בפועל לסייע לשלב כוחות ולבנות חזית מאוחדת של העובדים נגד הפשיזם שעה שהיא השוותה כמעט את כל הסוציאל־דמוקרטים, אותם כינתה "סוציאל־פשיסטים", לנאצים. לאחר ניצחונו של היטלר לא היה כל דיון פתוח בשורות האינטרנציונל הקומוניסטי בשאלה מה קרה למפלגה הגדולה ביותר של האינטרנציונל מחוץ לברית־המועצות. עבור טרוצקי ותומכיו משמעות הדבר היתה שהאינטרנציונל הקומוניסטי חדל מלהתקיים כארגון פוליטי חי ותחת זאת נהפך למכונה ביורוקרטית שבה ההנהגה כפתה את רצונה ללא כל דיון בסוגיות המהותיות וללא כל עוררין בשורות הארגון. ארגון כזה אינו מסוגל לבנות תנועה שתוכל להפיל את המערכת הקפיטליסטית, שכן תנועה רחבה כזו זקוקה באופן חיוני לדיון דמוקרטי ולמנגנוני בקרה וניהול דמוקרטיים של הארגון על־ידי העובדים והעובדות. הדבר נחוץ הן לצורך בנייתה של מפלגת עובדים המונית וחיה והן כאמצעי מנע נוכח הסכנה שאותה מפלגה תתנוון. אינטרנציונל חדש, רביעיכך, פעם נוספת, השאלה של בניית אינטרנציונל אמיתי הוצבה על סדר־היום. אולם בעוד שטרוצקי הניף את הדגל והתוכנית של האינטרנציונל הרביעי בשנות ה־1930, תחילה היה זה רק בציילון/סרי לנקה, וייטנאם ובוליביה שארגון זה הצליח למשוך כוחות גדולים, אף שבשנות ה־1930 ובמיוחד בשנות ה־1940 מילאו פעיליו ופעילותיו תפקידים חשובים במאבקים גם בארצות אחרות. במהלך התקופה הפוליטית המסובכת יותר לאחר מלחמת העולם השנייה, מחלוקות פוליטיות, וגם ארגוניות, הובילו למגמות של פילוג בתנועה הטרוצקיסטית. היה זה מתוך אותם ויכוחים רעיוניים וניסיונות שה־CWI הוקם כארגון החותר לבנות אינטרנציונל עובדים המבוסס על המסורות הפוליטיות עליהן הגן טרוצקי ועל הניסיון בעשורים שחלפו מאז הירצחו. לאורך ארבעים השנים האחרונות גדל ה־CWI ברחבי העולם שעה שיחידים וקבוצות חברו אלינו במאמץ לבניית תנועה סוציאליסטית בינלאומית שתוכל לשנות את העולם. מתוך שאיפה להשיג מטרה זו, אין אנו רואים באירועי העבר היסטוריה מתה. להפך, לצד הוקרת המאבקים האמיצים של מעמד העובדים בעבר, אנחנו מכוונים ללמוד וליישם את הלקחים האמיתיים מאותם אירועים במאבקים כיום ובקרבות שעוד צפויים בהמשך הדרך.
על הצורך באינטרנציונל במאה ה־21 סוציאליזם ואינטרנציונליזםמאז תחילת המאה ה־20 לא חלף עשור שלא הביא עימו מהפכות שעה שההמונים העובדים והעניים ניסו פעם אחר פעם לשים קץ לדיכוי ולניצול מהם הם סובלים תחת השיטה הקפיטליסטית. בנוסף התפרצו גם מאבקים המוניים סביב נושאים שונים ולצדם התרחשו גם מהפכות־נגד. כל עשור הביא עימו התפתחויות מטלטלות, משנות עולם. האימפריות הישנות נעלמו, מאזן הכוחות העולמי השתנה שוב ושוב, אוכלוסיית העולם נהפכה עירונית וצעירה יותר בהרכבה, ובד־בבד איומים סביבתיים ואקלימיים הלכו ונהפכו לסוגיות בינלאומיות מרכזיות. ארבעים השנים האחרונות לא היו חריגות מבחינת ההתפתחות של מאבקים המוניים. בסך הכול ארבעה ימים לאחר הקמת ה־CWI הביאה בפורטוגל מהפכת 25 באפריל, "מהפכת הציפורנים", אל קצן 48 שנים של שלטון דיקטטורי וצבאי. מספר חודשים אחר־כך התמוטטה החונטה הצבאית ביוון. אך ההיסטוריה אינה מתפתחת בקו ישר. בשתי הארצות הצליחו המעמדות השליטים לשרוד בעיקר מכיוון שלתנועות ההמונים שאיימו עליהם לא היתה אסטרטגיה קונקרטית שתציע דרך להחלפת המערכת הקפיטליסטית, וגם לא הנהגה המוכנה להוביל קרב כזה. המאבק לסוציאליזם אחרי התמוטטות הסטליניזם25 השנים האחרונות הושפעו מהתפתחות מסבכת — התמוטטות ברית המועצות והמדינות הסטליניסטיות האחרות. מעצם העובדה שמדינות אלו נשלטו על־ידי אליטה טוטליטרית ופריבילגיונית לא ניתן היה להחשיבן כסוציאליסטיות. עם זאת, בשל העובדה שאותן מדינות נשענו על משק מתוכנן, מולאם, שאינו קפיטליסטי, עצם קיומן הוכיח כי הקפיטליזם לא היה השיטה האפשרית היחידה. לאחר הרדיקליזציה שאפיינה את שנות ה־1960 עד שנות ה־1980, החזרת הקפיטליזם אל אותן ארצות סטליניסטיות לשעבר במציאות שלאחר 1989 שימשה את המעמדות השליטים, במסגרת מתקפת־הנגד האידיאולוגית שהובילו, לקידום הטענה כי אין חלופה לקפיטליזם. הלחצים הללו תרמו להאצת התזוזה ימינה, לכיוון פרו־קפיטליסטי, של חלקים נרחבים בתנועת העובדים הבינלאומית. אולם מאז פרוץ המשבר במערכת הקפיטליסטית הגלובלית ב־2008 נכנסנו למעשה לתקופה עולמית חדשה. בארצות רבות, במיוחד בארצות האימפריאליסטיות הראשיות, הכלכלה הקפיטליסטית כפתה, או שעדיין כופה, הידרדרות בתנאי המחיה. אולם אחד המאפיינים החשובים של התקופה הנוכחית הוא שהשילוב של גלובליזציה ושל פיתוח אמצעי תקשורת מביא לחיזוקה של תודעה בינלאומית. יותר ויותר אנשים רואים בסוגיות של כלכלה, של מלחמה ושלום, ושל סביבה סוגיות בינלאומיות, הקשורות גם לשיטה הקפיטליסטית או לפחות לשליטה של תאגידי הפיננסים, הייצור והמסחר הענקיים. במקביל קיימת מודעות גוברת לאפשרויות הגלומות בפיתוחים מדעיים וטכנולוגיים שיתועלו לשירות האינטרסים של הציבור ולהגנת הסביבה במקום לטובת רווחי תאגידים. אך חשוב מכך, הניסיון ממדיניות הצנע ומהמאבקים נגדה תורם לגיבוש ההבנה כי קיים צורך לשנות את החברה מהיסוד. על הרקע הזה, אירועים כמו הפלת הדיקטטור מובארכ בשנת 2011 היכו גלים והשפיעו ברחבי העולם. התפתחויות אלו מניחות בסיס פוטנציאלי חשוב לבניית ארגון סוציאליסטי בינלאומי המחבר בין התנועות בארצות השונות. המאה הנוכחית היתה עדה כבר לשורה של מאבקים ותנועות בינלאומיים, כמו תנועת המחאה נגד הפלישה שהובילו ארה״ב ובריטניה לעיראק, תנועות המחאה החברתית כמו האוקיופיי והזועמים, צעדי המחאה נגד גזירות הצנע באירופה, ההשפעה של התקוממויות "האביב הערבי" ובפרט של המהפכה התוניסאית והמהפכה המצרית של 2011, וכמו כן גם הפעולות הבינלאומיות שאירגנו באחרונה עובדי הנמלים (עם צעדי עיצומים ושביתות שאורגנו בנמלים שונים באירופה ובאמריקה הלטינית לאות סולידריות עם מאבקיהם, המנצחים לבסוף, של עובדי הנמלים בפורטוגל ובצ׳ילה בהתאמה). אולם אם תנועת העובדים והעובדות אינה מסוגלת לספק תשובה קונקרטית לבעיות הבוערות של ימינו, קיימת סכנה ש"תשובות" לאומניות ריאקציוניות יוכלו לצבור תמיכה ויסללו את הדרך לסכסוכים עתידיים, לאומניים ואתניים, בתוך ובין מדינות. אחת המטרות שהציב לעצמו ה־CWI לפני ארבעים שנה היא לסייע לצייד את תנועת העובדים בתוכנית ובאסטרטגיה הנחוצות הן להשגת ניצחון במאבקים המיידיים שלנו והן לפירוק אחיזת החנק של השיטה הקפיטליסטית בעולם. לשם כך אנו מדגישים גם את התפקיד המרכזי של מעמד העובדים עצמו. הקמת ה־CWI בתקופה מהפכניתלא היה זה מקרי שארגון ה־CWI הוקם בתקופה מאוד סוערת ורדיקלית. התנופה הכלכלית הממושכת שהתרחשה לאחר מלחמת העולם השנייה התקרבה לסיומה. אך עוד קודם, לפני משבר הנפט של 1973 שסימל את המצב הכלכלי המשתנה, משברים ותנועות מהפכניות אחזו באירופה — במיוחד בצרפת במאי 1968 — ובהמשך גם באמריקה הלטינית. בנוסף לכך, בווייטנאם, המדיניות האימפריאליסטית האמריקאית ספגה את תבוסתה הצבאית הראשונה אי־פעם. ואילו המשטרים הסטליניסטיים טולטלו ב"אביב של פראג" ב־1968 בצ׳כוסלובקיה דאז ובגל שביתות העובדים בפולין ב־1970–1971 — אותן תנועות לא היו פרו־קפיטליסטיות אלא ביסודן חיפשו לכונן דמוקרטיית עובדים. בבריטניה, שהיתה הבסיס ההתחלתי של ה־CWI, היו באותה התקופה איגודי העובדים בנקודת שיא, ולא רק מבחינה מספרית. ניצחונות עובדי המכרות והתבוסה של ממשלת השמרנים בבחירות 1974 — לאחר שהממשלה קראה לבחירות תחת הסיסמה ״מי מנהל את בריטניה?" בתגובה לשביתות הכורים — הדגימו את הכוח הפוטנציאלי של האיגודים. התפרצותו של משבר כולל בכלכלה הקפיטליסטית באותן שנים הביאה להעמקת מגמה של רדיקליזציה פוליטית בקרב תנועת העובדים בארצות רבות. הניסיון המר של ההפיכה העקובה־מדם שהפילה את ממשלת איינדה בצ׳ילה ב־1973 הצית דיון רחב סביב השאלה כיצד ניתן להשיג סוציאליזם וגם באיזו דרך ניתן למנוע מהפכת־נגד שתסכל את מאבקה של תנועת העובדים לשינוי החברה. זו בהחלט היתה תקופה של מאבק בינלאומי. בשנת 1974 הדיקטטורה הספרדית של פרנקו, שניצבה בפני מהפכה מתפתחת, החלה להתפורר. אלא שהמעמד השליט הספרדי ביקש וגם קיבל את עזרתם של מנהיגי ארגוני העובדים בהכלת התנועה המהפכנית תחת השיטה הקפיטליסטית ובכינון דמוקרטיה קפיטליסטית כדי לסכל מעבר לכלכלה ולדמוקרטיה סוציאליסטיות. על רקע כל ההתפתחויות האלו, הפעילים המרקסיסטים בבריטניה שלקחו חלק מוביל בהקמת ה־CWI, ושהיו מאורגנים אז סביב העיתון "המיליטנט", החלו להגיע לקהל הרבה יותר רחב בבריטניה ובתוך פרק זמן קצר גם בארצות אחרות. ברמה הבינלאומית מדובר היה תחילה בעיקר באירופה, אך גם בסרי לנקה שבה ההיסטוריה של תנועה טרוצקיסטית שנשענה על תמיכה המונית התבטאה בכך שהרעיונות של ה־CWI מצאו הד מוקדם. אולם למרות ההתקוממויות המהפכניות ברחבי העולם בסוף שנות ה־1960 ובשנות ה־1970 הרעיון של ארגון מאבק בינלאומי חזק של מעמד העובדים, אינטרנציונל עובדים אמיתי, בעוד שמשך שכבות רחבות של פעילים ופעילות, איבד במשך תקופה מהמרכזיות שלו עבור חלק הארי של תנועת העובדים. הדבר נבע בעיקר מהכישלון הן של האינטרנציונל הסוציאליסטי והן של האינטרנציונל הקומוניסטי להישאר ולהתפתח כארגוני מאבק החותרים לשנות את העולם. אך כיום במאה ה־21, כשברקע התלות ההדדית הגוברת והבולטת ברמה העולמית, הנושא של מאבק בינלאומי שב ועולה לסדר היום באופן חד. לצד הצורך בפתרונות גלובליים הניסיון של תנועת העובדים מראה שוב ושוב כי צעדי מחאה לבדם מסוגלים להשיג דרישות בודדות אך אין הם מסוגלים לשנות את המצב מהיסוד, שכן הדבר מחייב להיפטר מהמערכת הקפיטליסטית עצמה. אלא שכדי להבטיח שניתן יהיה להשיג זאת, תנועה זקוקה לתוכנית פעולה קונקרטית שמספקת תשובות ברמה הלאומית והבינלאומית, כמו גם הנהגה בעלת ראייה צלולה לטווח הארוך. לשם כך נחוצה מפלגת מאבק שתאפשר לגבש תוכנית ברורה ולהוציאה לפועל. איך לבצר הישגים ולנצח במאבקים?הקפיטליסטים כיום אינם אופטימיים במיוחד. הם נעדרי ביטחון, כפי שהדבר ניכר גם בדיוניהם כעת בשאלה האם הם מסוגלים להפסיק להזרים כסף לשורה של כלכלות באמצעות מדיניות "ההקלה הכמותית" וגם מה עשויות להיות ההשלכות של הפסקת המדיניות. התנאים כיום סוללים את הדרך לתקופות חדשות של מאבק ושל מהפכה. באופן כללי, בתקופה זו של משבר, רוב המאבקים הם מאבקי מגננה, נגד המתקפה מצד המעמדות השליטים, אך בארצות שבהן התרחשה צמיחה כלכלית, כמו בברזיל ובסין, התארגנו גם קרבות התקפיים משמעותיים בדרישות לשיפור תנאי העבודה והמחיה. ביוון, התארגנו באופן מדהים 36 שביתות כלליות מאז 2010, אולם העובדים והעובדות לא הצליחו לעצור את מתקפת הגזירות של המעמד השליט. עם זאת, אין בכך כדי לפסול התעוררות של רדיקליזציה מחודשת, אולי תחילה במישור הפוליטי. השכבות הרחבות ממשיכות ומסיקות מסקנות מניסיונותיהן מהמשבר ומהמאבקים עד כה — תהליך שפעילי ופעילות ה־CWI המאורגנים בתנועת "קסקינימה" לוקחים בו חלק ומשפיעים עליו. המהפכות והמאבקים ההמוניים של השנים האחרונות הציפו שוב לסדר היום את השאלה העתיקה כיצד ניתן לבצר הישגים ולהיפטר באמת מהסדר הישן? מצרים היא הדוגמה הטרייה ביותר למצב שבו, בפברואר 2011, ההמונים העובדים היו יכולים פוטנציאלית לקחת לידיהם את השלטון אך לא לגמרי הבינו זאת או ראו מה נחוץ היה לעשות. מהפכות רבות־עוצמה מסוגלות לסלק כמעט לחלוטין את הסדר הישן אבל, כמו בפורטוגל אחרי שנת 1975, הוא עשוי לחזור אם מעמד העובדים אינו לוקח לידיו את השלטון. מובן כי לכל מהפכה ומאבק יש מאפיינים משלהם, אולם כאשר מדובר במהפכה, הלקח הכללי לגבי הדרך בה הצליחו מעמד העובדים והעניים ברוסיה להגיע לשלטון ב־1917 ולהחזיק בו נותר עדיין חיוני. המצב כיום דומה מבחינת מסוימות לשלהי המאה ה־19, התקופה בה התפתחה תנועת הפועלים ההמונית. המשימה שעל הפרק כעת היא בנייתם מחדש או הקמתם של ארגוני עובדים, כולל של מפלגות מאבק. קיים גם גורם מסבך, הניסיון המר של עובדים ועובדות מההתנוונות או ההתמוטטות של ארגוני העובדים הישנים בארצות רבות, ובפרט הפיכתן של המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות, הסוציאליסטיות והקומוניסטיות לשעבר במרבית המקרים לארגונים פרו־קפיטליסטיים או קפיטליסטיים לחלוטין. בנייה מחדש של תנועת העובדיםה־CWI ממלא בארצות רבות תפקיד מפתח בתהליך זה של בנייה מחדש, ובנוסף לכך, כאשר הדבר רלוונטי, טוען שהכרחי לקדם מהלכים להקמת מפלגות חדשות של מעמד העובדים כצעד בדרך לבניית תנועת עובדים סוציאליסטית המונית. לא מדובר רק במאמצי הסברה. בדרום אפריקה, בבריטניה ובניגריה הארגונים המסונפים ל־CWI תורמים ישירות לכך דרך יוזמות ומהלכים משמעותיים להקמת מפלגות חדשות. במקביל בסרי לנקה, אוסטרליה, אירלנד, ארה״ב ושוודיה, חברי וחברות ה־CWI מתמודדים כעת בבחירות תחת הדגל העצמאי שלהם. כאשר קיימות מפלגות שמאל רחבות שעשויות פוטנציאלית למלא תפקיד חשוב בקידום ההתארגנות והמאבקים של מעמד העובדים, כמו "מפלגת הסוציאליזם והחירות" (PSoL) בברזיל ומפלגת "השמאל" (Die LINKE) בגרמניה, חברי וחברות ה־CWI פועלים במסגרותיהן ומנסים לשכנע על הצעדים שנחוצים כדי להמשיך לפתח ולבנות אותן כארגונים סוציאליסטיים. מדובר בצורך מהותי שכן ללא תוכנית סוציאליסטית ברורה מפלגות עובדים חדשות עלולות ללכת בדרכן של הישנות, כמו ה־PT ("מפלגת העובדים") בברזיל, או פשוט לקרוס לבסוף כפי שקרה בעת האחרונה ל־PRC ("מפלגת ההתחדשות הקומוניסטית") באיטליה. המאמץ לקדם ולשכנע סביב מדיניות סוציאליסטית הוא חלק מהמסורת הפוליטית של ה־CWI. אולם מהרגע בו הוקמה התנועה הבינלאומית לא הסתפקנו רק בהסברה, דיון וויכוח על מדיניות, תמיד גם פעלנו — אנחנו לוקחים חלק ויוזמים מאבקים, גדולים וקטנים. עם זאת, מבחינות רבות ארבעת העשורים הראשונים של ה־CWI הם באמת רק פרה־היסטוריה. אנחנו כבר חיים בתקופה סוערת, כאשר כל דבר בסדר הקיים מוטל בספק או שבקרוב יוטל בספק. הניסיונות שטומנת בחובה התקופה הנוכחית של המשבר הקפיטליסטי, של המשבר הסביבתי המעמיק, של היעדר עתיד ראוי עבור המוני הצעירים, יעוררו סערות מהפכניות. ה־CWI ייקח חלק באופן מלא וימלא תפקיד בהתפתחויות הללו, כולל בבנייה של תנועה רחבה שתוכל בשעה טובה לשים קץ למערכת הקפיטליסטית הברוטלית, הכאוטית ומשוללת הצדק הזאת ולאפשר חיי רווחה, סיפוק והנאה לכל. * מאנגלית: שחר בן־חורין אולי יעניין אותך גם... |
גב סולידרי למאבק סוציאליסטי
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום. בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת. כתבות קשורות דיווחים ועדכונים
כתבות אחרונות |
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום.
בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת.