עובדי מפעל "ויטה פרי הגליל" שבחצור הגלילית התבצרו במפעל במשך יומיים, החל משבת ה־3 בינואר, בתגובה להחלטת הבעלים לאיים בסגירת המפעל ולשלוח את העובדים לחופשה ללא תשלום עוד מתחילת החודש. העובדים הקימו אוהל מחאה בכניסה למפעל ופעלו למניעת כניסת ויציאת סחורות. אחרי יומיים הם הוחזרו לעבודה. לבינתיים.

בשש השנים האחרונות מוצאים את עצמם עובדי מפעל הירקות הקפואים והשימורים שוב ושוב כשחרב הפיטורים מונחת על צווארם. "אנחנו האנשים הקטנים הולכים להיות אלה שמשלמים את המחיר. נמאס לנו כבר שהסיפור הזה כל הזמן חוזר על עצמו. עד מתי זה יימשך?", כך צוטט חבר ועד העובדים מישל מלכה באתר "וואלה".

ליקויים בטיחותיים וסחיטת כספים

הטריגר למשבר הנוכחי היה אי־חידוש הרישיונות למפעל עקב התנגדות מצד שירותי כיבוי־אש והמשרד להגנת הסביבה בשל ליקויים בטיחותיים וסביבתיים חמורים. כך הסבירו זאת שירותי הכיבוי בגליל העליון: "לא מדובר בבעיה של מטף פה ושם. יש אזורים במפעל שאין בהם מתזים, מסכי מים או משחררי עשן. אין אישורי מעבדה למתקני בטיחות אחרים. גם במפעל הזה יש מצבורי אמוניה, וראינו מה קורה במקרה של אסון במפעל כזה בעמק חפר".

הבעלים, אושיק אפרים וזכי שלום, לא נחקרו, לא נקנסו, לא חויבו לממן בעצמם את הליקויים ולשלם את משכורות העובדים בזמן שהמפעל סגור, והמפעל נותר בידיהם. יתרה מכך אף ניתן להם היתר זמני להמשך העבודה במפעל. אבל הם החליטו כאמור על השבתה בתחילת החודש. הסיבה: דרישה לכספים מהמדינה.

בעלי המפעל מתרצים את מחדלי הבטיחות שנמשכים כבר שנים בכך שהמדינה הפסיקה להזרים לידיהם כספים לפני כשנה, בפברואר 2014. מדובר במענק מצטבר של 9 מיליון שקלים לשנים 2012–2017, שכמחציתו הועברה כבר לידיהם ואשר הובטח להם בהסכם שחתמו מול משרד הכלכלה בסבב המשבר הקודם ב־2012, לאחר שאיימו בסגירת המפעל. ממשלת נתניהו הקודמת התחייבה להעביר להם את הסבסוד מכספי משלמי המסים "בתמורה" להמשך העסקת 118 עובדים ותיקים במפעל (מתוך 220 עובדים קבועים ועוד כ־100 "ארעיים"). אלא שבמשרד הכלכלה טענו שהבעלים אינם עומדים אפילו בתנאי הזה ואינם מעבירים דוחות כספיים מאז נובמבר 2013.

"אם אני רוצה לסגור מפעל — זו זכותי"

ביום שני שעבר (5.1) הורה בית הדין האזורי לעבודה בנצרת עילית לפתוח מחדש את המפעל, ומשרדי הממשלה יספקו ככל הנראה — ובפרט על רקע מערכת הבחירות — היתרי הפעלה זמניים לחודשים הקרובים שבמהלכם אמורה ההנהלה לכאורה לדאוג לטיפול בליקויים הבטיחותיים.

מצד אחד, לחץ העובדים עבד, אך מצד שני, לא מדובר בפתרון של ממש. ההחלטה לא רק מאפשרת את המשך סיכון העובדים בטווח הקרוב אלא שהיא גם אינה פותרת את האיום על פרנסת העובדים בטווח של החודשים והשנים הקרובות, שכן הבעלים יוכלו לשוב ולהשתמש בעובדים כבני־ערובה לסחיטת כספי ציבור לסבסוד רווחיהם הפרטיים והחזרי חובות. לא מדובר בפתרון אמיתי עבור העובדים ולכל היותר מדובר בבעיטת הכדור של איומי הסגירה והפיטורים להמשך הדרך.

מדובר במפעל הגדול בישראל לעיבוד ירקות לשימורים והקפאה. היקף המכירות של המפעל עומד על 400 מיליון שקל בשנה והמפעל עצמו אף נחשב לרווחי. ובכל זאת, בשנים האחרונות בעלי "ויטה פרי הגליל" סחטו מיליונים מכספי ציבור, וברקע הבנקים גרפו עשרות מיליוני שקלים בריביות על חובות החברה.

ב־2012 אמר אפרים בראיון לרדיו גל״צ: "אם אני רוצה לסגור מפעל — זו זכותי או לא? מה זה פה רוסיה של שנות ה־70 או ישראל של שנות ה־2000?". זהו ההיגיון הקפיטליסטי. הבעלים יכול לסגור את המפעל מתי שרק יתחשק לו ולזרוק מאות משפחות למעגל האבטלה.

לא עוד "חבילות חילוץ" לבעלי המפעל

למרבה הצער, למרות רוח הלחימה של עובדי פרי הגליל, שיצאו להיאבק פעם אחר פעם על מקום עבודתם, ראשי ההסתדרות עד היום לא התנגדו ל"פתרונות" מהסוג הזה ולא הובילו מאבק לפתרון של ממש עבור העובדים. אולם העובדים לא צריכים לשלם את המחיר על ההזנחה והכישלונות של הבעלים וההנהלה. כדי להמשיך ולייצר את המוצרים תוך שמירה על המישרות אין צורך באף קבוצת הון, שכל עניינה הוא הרי מיקסום רווחיה הפרטיים. העובדות והעובדים במפעל יודעים את העבודה ואחראים בפועל על ייצור המוצרים. הם מסוגלים להפעיל ולנהל את העבודה השוטפת של המפעל בעצמם.

התשובה למשבר המתמשך בפרי גליל צריכה להיות מאבק בדרישה להוצאת המפעל מידי הבעלים שהותירו אותו במצב מסוכן גם אחרי שקיבלו מיליונים מהמדינה, ולהעברתו יחד עם שאר נכסי החברה לבעלות ציבורית, תחת פיקוח וניהול ציבוריים ודמוקרטיים על־ידי נציגי העובדים, הקהילה והציבור הרחב.