בתור בני נוער אנחנו כל הזמן שומעים בחודשי הקיץ את הסיסמא "הכל אני יכול בחופש הגדול". אבל יש הבדל גדול בין מה שהיינו רוצים לעשות בחופש לבין מה שאנחנו יכולים בפועל.

רובנו ללא הכנסה קבועה או מספקת, והרבה ממקומות הבילוי יקרים לנו מידי. יציאה למועדון, כניסה לבריכה, כרטיסים לקולנוע או להופעה — הבילויים הכי טריוויאליים בחופש — כבר לא נגישים עבור רבים מאיתנו, שמעדיפים לא להוציא משכורת של כמה ימי עבודה בערב אחד, ולא יכולים לבקש כסף מההורים.

המדינה לא מוכנה להשקיע בצורה רצינית בתרבות בכלל, ובתרבות לנוער בפרט. אם אנחנו מגיעים מהפריפריה, שלא לדבר על היישובים הערביים, רוב הסיכויים שבכלל אין לנו מועדון קרוב, בריכה או מגרש ספורט. כשלא מתקצבים את הקטנת הכיתות בבתי הספר, אז מן הסתם גם לא מתקצבים תרבות ובידור לנוער במהלך הקיץ. וכשאין תוכניות פיתוח לדיור ביישובים הערביים אז למה שיהיו כאלו למקומות בילוי ומתקני ספורט!?

גם אם ניסע מהעיר הקטנה או הרחוקה בה אנחנו גרים למקום מרכזי יותר, ונשקיע בזה חלק משמעותי מהכסף שהרווחנו בעבודות בקיץ או בבייביסיטר, רוב הסיכויים שלא נעבור את הסלקציה בכניסה למועדון, בייחוד אם אנחנו ערבים, אתיופים, מזרחים או רוסים.

לא מזמן פעילות סמויה של המשטרה במועדונים בתל אביב, חיפה ובאר שבע חשפה שלפחות תשעה מהם מפלים יוצאי אתיופיה בכניסה. אך אותה המשטרה פועלת בעצמה באופן גזעני ומפלה כלפי בני ובנות נוער מקרב יוצאי אתיופיה וברה״מ, מזרחים וערבים־פלסטינים.

בשיא הקיץ מוטי דותן, ראש מועצה אזורית גליל תחתון, הכריז ברדיו כי הוא לא רוצה להכניס ערבים לבריכות בישובים יהודיים בגליל. על אף שהביקורת הציבורית אילצה אותה להתנצל, האמירה "לא רוצה אותם אצלי בבריכות", מייצגת היטב את היחס של מוסדות המדינה לציבור הערבי־פלסטיני בישראל.

כבר מגיל צעיר אנחנו מרגישים כיצד המערכת חוסמת אותנו, ולכן זה גם כלל לא מפתיע שבני ובנות נוער, יהודים וערבים, נמצאים בחזית המאבקים נגד אפליה, גזענות, אי־שיווין ואלימות משטרתית — החל ממצעדי הגאווה של הקיץ האחרון, דרך ההפגנות של יוצאי אתיופיה ועד לשביתות תלמידים נגד אלימות משטרתית בסכ׳נין וברהט. אנחנו צריכים לשלב ידיים ולהיאבק ביחד נגד המערכת הקפיטליסטית, שמטפחת אפליה ואי־שיווין קיצוני. לא רוצים סתם חופשה, רוצים חופש!