בשנים האחרונות רואה העולם התעוררות פמיניסטית. יותר ויותר נשים מסרבות לחיים בפחד ודיכוי. קמפיין MeToo# מתפשט ונותן גב לנשים רבות להתלונן על מקרי אלימות מינית שספגו. האיסור על הפלות באירלנד בוטל בעקבות ניצחון סוחף במשאל עם, ומאות אלפי נשים וגברים שבתו בספרד נגד סקסיזם ואפליה ביום האישה הבינלאומי. ההתעוררות הזו לא פוסחת גם על ישראל.

ב־18 באוקטובר, מאות נשים יהודיות וערביות, וגם גברים, יצאו להפגין בתל אביב ובעשרים מוקדים נוספים ברחבי הארץ, למען זכותן של נשים לחיים בביטחון. ההפגנות התארגנו בעקבות מקרי הרצח המחרידים של ואנגוץ וואסה ועליזה שפק ז״ל, הקורבנות ה־19 וה־20 שגבתה מגיפת רצח הנשים מאז תחילת 2018.

המארגנות, יעל אבקסיס, ענת לב־אדלר ורונית לב־ארי, הרימו את המחאה תוך מספר ימים, והצליחו להביא כ־500 מפגינות ומפגינים להגיע בשעות הבוקר, באמצע יום עבודה ולימודים, לכיכר דיזינגוף בתל אביב. במרכז עמדו דרישותיהן מהממשלה לשפר משמעותית את החקיקה ואת הטיפול מצד המשטרה, הרווחה ובתי המשפט במקרי הרצח והאלימות הגואה כלפי נשים בשנים האחרונות. המארגנות הפצירו בממשלה להכריז על "שעת חירום לאומית" ולטפל במשבר באופן מיידי.

בעיה חברתית בוערת

הנתונים מראים שהתערבות המדינה בכל הנוגע לרצח ואלימות כלפי נשים היא מינימלית. רבות מהנרצחות בשנה האחרונה התלוננו על אלימות טרם נרצחו, אך פניותיהן לא טופלו ברצינות. המשטרה אף מסרבת לחשוף את הנתונים בדבר תלונות קודמות ביחס לכלל הנרצחות.

בשנה האחרונה נרצחו 20 נשים, יותר מבכל אחת מחמש השנים האחרונות. מסתמן שיותר מ־200 אלף משפחות כלואות במעגל האלימות. 77% מהנשים השוהות במקלטים מדווחות על פנייה בעקבות אירוע אלימות קיצוני וחריג.

נתונים אלה מדאיגים במיוחד, שכן הם חושפים רק חלק מהיקף התופעה. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2015 מעידים כי 74% מנפגעי או נפגעות אלימות או איום באלימות, וכ־96% מנפגעות הטרדה מינית, כלל לא התלוננו.

כמעט 50% מהנשים שנרצחו מאז שנת 2011 היו נשים ערביות. גם בשנת 2018, עשר מתוך עשרים הנרצחות היו ערביות. רצח נשים הוא מגיפה כלל־חברתית, אך אוזלת היד בכל הנוגע לטיפול בבעיית האלימות בחברה הערבית מקומם במיוחד. חוסר העניין של המשטרה ברצח נשים בקרב החברה הערבית בא לידי ביטוי באחוזי הפיענוח של פשעים אלה. 70% ממקרי הרצח של נשים ערביות אינם מפוענחים בהשוואה לפיענוח של כמעט 100% ממקרי הרצח של נשים יהודיות.

כתוצאה מהחשיפה הגדולה לה זכה יום המאבק, הממשלה הודיעה שתתקצב "תוכנית חירום לאומית" למניעת אלימות נגד נשים. אך הניסיון מלמד שהבטחות מסוג זה ותוכניות בכל מה שקשור לרווחה ולטובת העובדים והעובדות בישראל מתפוגגות, מתמסמסות ומאבדות תקציבים מהר.

באופן לא מפתיע, גם התוכנית שגיבשה ממשלת נתניהו לפני שנה להתמודדות עם רצח נשים ואלימות במשפחה עוד לא יושמה. התוכנית הייתה אמורה להימשך חמש שנים ועלותה הוערכה ב־50 מיליון שקלים לשנה, אך תוקצבה ב־20 מיליון שקלים בלבד בשנת 2017.

הפניית תקציבים לטיפול ישיר באלימות, לרבות תקצוב מלא למקלטי נשים ולתכניות לטיפול בגברים, היא צעד חשוב והכרחי. הכרחי גם להקצות משאבים להשקעה בדיור ציבורי, בשירותי הרווחה הקורסים ובהנגשת שירותי בריאות הנפש לכלל האוכלוסייה.

ממשלה אטומה

בינתיים, ממשלת נתניהו עסוקה ביוזמות "חשובות יותר", והולכת דווקא בכיוון ההפוך. למרות העובדה ששליש מהנשים שנרצחו בשבע השנים האחרונות נרצחו באמצעות נשק חם, ממשלת נתניהו מקדמת יוזמה של השר גלעד ארדן להקלה בתנאים לקבלת רישיון לרכישה ואחזקת נשק.

היחס הזה מצד הממשלה אינו מקרי. רווחת האנשים מהשורה, נשים וגברים, היא הדבר האחרון שמעניין את ממשלת נתניהו. המטרה המרכזית של הבטחות ל"תוכניות", "רפורמות" ו"ועדות חקירה" היא להפיח בציבור תקוות לשינוי, להדוף ביקורת ולפייס זעם ציבורי, בתקווה שהציבור ישכח את הכול במבצע הבא, בפיגוע הבא, במלחמה הבאה.

בפועל, אין בכוונתה של ממשלת הימין הקפיטליסטית לספק ביטחון לנשים או רווחה לאזרחים, וגם הפניות האבסורדיות שנשמעו בעקבות יום המאבק אל השרות איילת שקד ומירי רגב ואל אשת ראש הממשלה שרה נתניהו, כאילו הן אחיותינו, לא ישנו זאת. רק התגייסות רחבה ומאבק משותף של יהודיות וערביות, עובדות ועובדים יוכלו להשיג שינוי אמיתי מול ממשלת הימין הגזענית והקפיטליסטית שאטומה גם לרצח נשים, לאלימות מגדרית, לאפליה וסקסיזם.

מאות המפגינות שהתגייסו תוך ימים ספורים ליום המחאה האחרון מצטרפות למאות שיצאו להפגין נגד רצח ואלימות נגד נשים בחודש יוני 2017. יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים, שיתקיים בעוד שלושה שבועות, הוא הזדמנות מצוינת להמשיך ולהרחיב את המאבק.