בתגובה לגל של מקרי רצח נשים מתארגן היום, שלישי, יום זעם חסר תקדים נגד אלימות כלפי נשים, הכולל פעולות שביתה והפגנות ברחבי הארץ.

רק בתחילת השבוע שעבר, 25 בנובמבר, צוין יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים. למחרת, למרבה הזוועה, נמצאו גופותיהן של שתי נערות: יארה איוב בת ה־16 מהיישוב ג׳ש (גוש חלב), שנעלמה שלושה ימים קודם, וסילבנה צגאיי בת ה־13 מתל אביב, שנרצחה באותו היום.

בכך הגיע מניין הנשים שנרצחו על רקע מגדרי מאז דצמבר 2017 ל־24. רובן נרצחו בידי בן משפחה. מדובר בעלייה בנתון בהשוואה לשנים האחרונות.

למרות זאת, התברר באחרונה שהממשלה כלל לא תיקצבה תוכנית למניעת אלימות במשפחה, שאושרה בשנה שעברה בעקבות מחאות. בנוסף, הממשלה הפילה בסוף נובמבר אפילו הצעה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא.

במקביל החליטה הממשלה על קיצוץ רוחבי של 4.6% מתקציבה, שירד בין השאר ממשרדי הרווחה והבריאות, שאמורים להיות בין המשרדים שנותנים מענה לנשים בכלל ולנשים במצוקה בפרט.

על הרקע הזה, גובר הזעם על אוזלת ידה של המדינה בטיפול באלימות כלפי נשים. ב־18 באוקטובר הפגינו מאות יהודיות וערביות, וגם גברים, בכ־20 מוקדים ברחבי הארץ למען זכותן של נשים לחיים בביטחון, בעקבות מקרי הרצח המחרידים של ואנגוץ וואסה ועליזה שפק.

רצח הנערות בשבוע שעבר הצית מחאה נרחבת יותר. באופן משמעותי, למרות ה"הפרד ומשול" הגזעני בחברה, העובדה שהקורבנות האחרונים היו נערה ערבייה ונערה ממשפחת מבקשי מקלט מאריתריאה לא מנעה מהמחאה להתפשט באופן החוצה קהילות לאומיות ברמה הארצית.

המחאה הנרחבת ביותר הייתה ביישובים ערביים. הלווייתה של יארה איוב נהפכה למפגן מחאה בהשתתפות אלפים. הפגנות נוספות התקיימו לאורך השבוע האחרון גם בנצרת, איכסל, יפו, סח׳נין, לקייה, טוראן, טירה וטייבה. חלקן משכו בין מאות לאלפי מפגינות ומפגינים. בנוסף, עשרות נשים הפגינו מול קריית הממשלה בתל אביב, מול הכנסת בירושלים ומול אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. ארגון נעמ״ת קיים משמרת מחאה מול מעון ראש הממשלה ומשמרות מחאה נוספות התקיימו בקמפוסים שונים.

שביתת מחאה

פעילות פמיניסטיות מת״א פתחו דף אירוע בפייסבוק הקורא לקיים "שביתת נשים" ב־4 בדצמבר בדרישה להעביר את התקציב של 250 מיליון השקלים הנחוצים לתוכנית שאושרה למניעת אלימות במשפחה. בשונה מקריאות דומות בעבר, הפעם היוזמה צברה תאוצה — נראה שתרמה לכך הדוגמה של "שביתת הלהט״ב" שהתארגנה ביולי באופן דומה.

המארגנות פנו בצדק אל ארגוני העובדים להצטרף ליוזמת השביתה. בו־זמנית, שעה שההסתדרות לא מובילה השבתה של המשק, הן תבעו ממעבידים לאפשר לעובדות ועובדים להיעדר ללא פגיעה בשכרם.

החשש מפגיעה תדמיתית נוכח הלחץ הציבורי כבר הצליח לאלץ שורה של מעבידים להודיע שיאפשרו היעדרות חלקית או מלאה ביום המחאה, בעיקר על חשבון ימי חופשה. למרות זאת, עצם הרעיון של שביתה והאפשרות של היענות המונית לקריאה הנוכחית מציבים איום ממשי על שורת הרווח של התאגידים.

כך גם הסבירה יו״רית קבוצת 'שטראוס', עופרה שטראוס, בתשובה לשאלת המראיין רזי ברקאי (גל״צ), האם היא תאפשר לעובדות בתאגיד שבבעלותה להיעדר לטובת המחאה:

שטראוס: "אנחנו לא נשבית את הקבוצה. אם חצי מהעובדים לא יגיעו אז קבוצת שטראוס כולה מושבתת. אבל נשים שתחלטנה שהן רוצות לשבות או לצאת להפגנה, בדיוק כמו בשביתת והפגנות הלהט״בים, אנחנו... מעודדים".

מראיין: "לא הבנתי — כלומר מבחינתך לא תהיה פגיעה בשכר שלהן?".

שטראוס: "לא, זה על ימי חופש... על חשבונן, כן...".

בדומה לכך, בתגובה להודעת מספר רשויות מקומיות שיאפשרו לעובדות שלהן להיעדר, הודיע מנכ״ל משרד הפנים שלפי חוק אין לאפשר לעובדי ועובדות הרשויות המקומיות ולעובדי המגזר הציבורי לשבות ללא פגיעה בשכר.

לא המאבק של עופרה שטראוס

כדי לבנות מאבק אפקטיבי וכדי להשבית את המשק בצורה אפקטיבית, אי־אפשר להסתמך על "הרצון הטוב" של הממשלה הקפיטליסטית ושל בעלי חברות.

אף שנשים מכל שדרות החברה חשופות לאלימות על רקע מגדרי, קיים ניגוד אינטרסים יסודי בין ציבור העובדות והעובדים לבין טייקוניות וטייקונים דוגמת עופרה שטראוס והממשלה הקפיטליסטית. לא רק ששביתה ותנועת מחאה בהיקף המוני מאיימים ישירות על האינטרסים שלהם, הם עצמם נושאים באחריות למצוקה כלכלית, אי־שוויון, הרס שירותי רווחה, פגיעה בנשים, ופעמים רבות אף להנצחת דעות קדומות סקסיסטיות.

המאבק נגד אלימות כלפי נשים צריך להתארגן בצורה עצמאית מהאינטרסים של בעלי הון, הממשלה וגורמי ממסד, שהם חלק מהבעיה. זה צריך להיות מאבק מאוחד של עובדות ועובדים, יהודים וערבים ומבקשי מקלט, למען שינוי אמיתי. לארגוני העובדים והעובדות יש את הכוח להוביל שביתה נרחבת ואפקטיבית, וגם להתארגן נגד ניסיונות התנכלות מצד מעבידים המתנגדים לשביתה.

ההסתדרות, ארגון העובדים הגדול במשק, וגם נעמ״ת, תנועת הנשים של ההסתדרות, הודיעו על תמיכה בשביתה. זה כשלעצמו חיובי ויכול לחזק את הביטחון של הרבה עובדות ועובדים לממש את זכותם לשבות, כמו לדוגמה ועד רשות שדות התעופה, שהודיע שעובדות ועובדי שדות התעופה יצטרפו לפעולות מחאה, ואיגוד העובדים הסוציאליים, שקרא לעובדות המאוגדות במסגרתו לנצל את היום למחאה. כמו כן, הסתדרות המורים הצהירה על תמיכה עקרונית בשביתה — צעד חיובי, אף שיום המחאה מתקיים במהלך חופשת חנוכה.

אך בשונה למשל מהשביתה הפמיניסטית הסוערת במדינת ספרד ביום האישה הבינלאומי האחרון, שם ארגוני העובדות והעובדים קראו לשביתות סולידריות, הנהגת ההסתדרות הסתפקה בינתיים בתמיכה הצהרתית בלבד, ללא צעדים ארגוניים. בניגוד ל"שביתת הלהט״ב" בקיץ, היא גם לא הודיעה על מתן גיבוי לעובדים שיבחרו לשבות אלא הסתפקה בקריאה רופסת למעבידים "לכבד את רצון עובדיהם". אף שזה לא קרה היום, יהיה מועיל אם ההסתדרות תכריז על הירתמות מלאה לטובת המחאה בעזרת צעדי שביתה, אסיפות במקומות העבודה והתגייסות מאורגנת להפגנות בחתירה להגביר משמעותית את הלחץ על הממשלה. מצער שבמקום זאת, יו״ר ההסתדרות ניסנקורן הסתפק בהודעה שיאפשר לעובדי ועובדות מנגנון ההסתדרות להיעדר מעבודתם.

להמשיך לבנות את המאבק

"שביתת הלהט״ב", שנתנה השראה לשביתה הנוכחית, הייתה מפגן כוח חשוב וללא ספק הישג תודעתי במאבק נגד ממשלת הימין השמרנית. אבל היא לא הספיקה כדי להביא לשום שינוי ממשי במדיניות האפליה הרשמית במדינה. מפגן הכוח של "שביתת הנשים" כעת צריך להיות רק ההתחלה של מאבק רחב. חשוב לפעול כדי לבנות המשכיות ומומנטום למאבק, שלא ניתן יהיה למסמס אחרי יום מחאה אחד, לא רק בעזרת התגייסות של ארגונים חברתיים אלא גם בעזרת התארגנות בשטח של עובדות/ים, סטודנטיות/ים ותלמידות/ים במקומות העבודה, בקמפוסים ובבתי הספר לאסיפות ופעולות הסברה ומחאה. יש לדרוש מההסתדרות גיבוי משמעותי למחאה, כולל הובלת צעדים ארגוניים ככל שיידרשו.

הממשלה, המסרבת להעביר תקציבי חירום לטיפול באלימות כלפי נשים, לקצבאות הנכים ולשירותי הרווחה והבריאות הקורסים, והמשסה עובדות יהודיות, ערביות ומבקשות מקלט אלו באלו, צריכה לעמוד מול חזית רחבה של מאבק.

המאבק נגד אלימות כלפי נשים הוא חלק מהמאבק נגד סדר היום ההרסני של שלטון הימין. המחאות החברתיות בתקופה האחרונה יכולות לעזור לסלול את הדרך לבניית אלטרנטיבה פוליטית אמיתית לממשלת הימין הקפיטליסטית.

אלימות כלפי נשים קשורה ביסודה לאפליה הכללית של נשים בחברה. השגת שוויון מלא לנשים, כולל אפילו לנשים כמו עופרה שטראוס שהתברגו באליטה, דורשת שינוי עמוק במדיניות, בכלכלה ובחברה.

נשים רבות נרתעות מלעזוב מערכות יחסים אלימות בגלל מצוקה כלכלית, היעדר שירותי רווחה זמינים והולמים, והיעדר פתרונות דיור זולים וראויים. ההיגיון המעוות של השיטה הקפיטליסטית מכתיב העברת מיליארדי שקלים בהטבות מס לטייקונים, תוך קיצוצים וייבוש קיצוני של שירותי הבריאות והרווחה.

המחאה הזאת היא גם חלק מהתעוררות ברמה העולמית נגד התקפות על נשים, על רקע משבר מתמשך במערכת הקפיטליסטית הגלובלית, המתבטא בין השאר בגזירות צנע ובעלייה של גורמי ימין פופוליסטיים מסוכנים דוגמת טראמפ ובולסונארו, ידידיו של נתניהו. זוהי התעוררות נגד ההשלכות של מערכת שלמה פושטת־רגל, אטומה וצינית, המנציחה את התפיסה שיש קבוצות בחברה ששוות יותר וקבוצות ששוות פחות, ומייצרת עוני, ניכור, ניצול והחפצה. המאבק באלימות כלפי נשים הוא חלק מהמאבק לאלטרנטיבה סוציאליסטית.