החגיגות החלו. טראמפ הפסיד באופן ברור ויאלץ לעזוב את הבית הלבן. אנחת רווחה עצומה היא עכשיו מנת חלקם של עשרות מיליוני בני אדם ברחבי ארה״ב ומאות מיליונים ברחבי העולם. אך עלינו להכיר גם בכך שהמגפה, משבר האקלים, המשבר הכלכלי והגזענות הממוסדת לא ייעלמו כשטראמפ יעזוב את תפקידו. ביידן עצמו אמר שאינו מעוניין בשינוי יסודי, וכי יושיט יד במטרה לפעול יחד עם הימין הרפובליקני. עדיין נזדקק לתנועות המונים נחושות כדי להגיע להישגים לטובת האנשים העובדים, להילחם בימין הקיצוני ולקרוא תיגר על שלטון ההון, השליטה ההרסנית של מעמד המיליארדרים בחברה.

כמובן שטראמפ ממשיך לטעון שהתוצאות מזויפות ושהבחירות נגנבו. אי־אפשר לשלול את האפשרות שחלק מתומכיו יתגייסו כדי להתנגד לסיום כהונתו. אם טראמפ ינסה להישאר, יהיה צורך בהתגייסויות המוניות כדי לסלק אותו.

אולם גם ברור למדי שהמעמד השליט לא מעוניין בעוד כאוס. התקשורת ואפילו חלק מהממסד הרפובליקני יצאו מגדרם כדי להדגיש שהדמוקרטיה הקפיטליסטית "מתפקדת". אפילו בתי המשפט, שטראמפ קיווה שיתערבו כדי לעצור את הספירה או לסרב לספירת חלק מהקולות שהגיעו בדואר, לא נענו עד כה. ספירה חוזרת בכמה מדינות גם כן לא צפויה לשנות את התוצאה.

למה טראמפ לא הובס בנוקאאוט?

הסוקרים והפרשנים בעיתונות הממסדית שגו בהערכות לגבי האפשרות ל"מפץ ביידן" או ל"גל כחול" שייקח רוב ברור בסנאט. הדמוקרטים אף איבדו מספר מושבים בבית הנבחרים וספגו שורת מפלות ברמת המדינות. למרות זאת, נרשמו מספר ניצחונות פרוגרסיביים בבית הנבחרים, עם היבחרותם של קורי בוש (אחות רפואית בהכשרתה ואם חד־הורית) ממדינת מיזורי וג׳מאל באומן ממדינת ניו־יורק (שניהם חברי 'הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה', DSA), שיצטרפו כעת ל"סקוואד" ("החבורה", כפי שהיא מכונה מאז בחירות המחצית של 2018) לצד אלכסנדרה אוקסיו־קורטז, רשידה טליב ואחרות.

לקראת הבחירות ועל רקע המגפה, דיכוי הצבעה, מומחיות של המפלגה הרפובליקנית, העלה הילוך. בנוסף לחבלה הזאת, ראוי להזכיר שחבר האלקטורים הוא אחד המוסדות הכי לא דמוקרטיים (לצד בית המשפט העליון הפדרלי, המבוסס על מינויים לכל החיים) במערכת הפוליטית האמריקאית, הבנויה כך שהיא ממסכת את שלטון ההון בחברה. עם זאת, בעוד שלדיכוי הצבעה הייתה השפעה מסוימת, הרי שהדיבורים הבלתי פוסקים של טראמפ על הונאה והדה־לגיטימציה לשירות הדואר רק דירבנו אנשים מהשורה להצביע. הגורמים האלה תרמו לשיעור ההצבעה היוצא דופן בהחלט, הגבוה ביותר מאז תחילת המאה ה־20.

הפרשנים הליברלים הניחו שהזינוק בשיעור ההצבעה יטיב באופן מכריע עם הדמוקרטים. אלא שהתוצאה הייתה רחוקה מלהיות מכריעה. למעשה, ניתן היה להנחיל בקלות תבוסה מוחצת לטראמפ בבחירות האלו, במיוחד אם ברני סנדרס היה המועמד מולו. לטראמפ יש שיעורי תמיכה מהנמוכים ביותר אי־פעם לנשיא מכהן, ואילו המפלגה הדמוקרטית ניהלה נגדו קמפיין חלש עם מועמד תאגידי ללא כל מסוגלות לעורר השראה.

במדגם יציאה של רשת פוקס ניוז, 72% מהמצביעים והמצביעות אמרו שהם בעד תוכנית בריאות ממשלתית. בפלורידה, שטראמפ ניצח בה, 61% מהציבור הצביעו בו־זמנית במשאל ציבורי בעד העלאת שכר המינימום ל־15 דולר לשעה. העובדות האלו מדגישות שפנייה ברורה למצביעים ממעמד העובדים והעובדות, כפי שסנדרס היה מסוגל לעשות בצורה אפקטיבית, הייתה באופן סביר מצליחה לייצר ניצחון מוחץ מול טראמפ.

טראמפ כשל באופן נפשע בניהול מגפת הקורונה — במחיר מאות אלפי מתים בארה״ב — הוביל אבטלה המונית והידרדרות נוספת לעוני עבור מיליוני אמריקאים, ובכל זאת, הדמוקרטים עשו הכול כאילו בחתירה "לחלץ תבוסה ממלתעות הניצחון".

הם הציבו מועמד מביך שהורחק מעיני הציבור, לא הייתה להם עבודת שטח לקידום הקמפיין שלהם במדינות מפתח מתנדנדות, הם סירבו לאמץ צעדי מדיניות סופר־פופולריים דוגמת תוכנית 'ביטוח בריאות לכולם' (Medicare for All) ומיסוי על העשירים, ולא ערכו קמפיין לרישום המוני של מצביעים כדי לרתום מיליוני מצביעים חדשים המתעבים את טראמפ. אולם הכשלים הגדולים ביותר של הדמוקרטים לא היו רק "שגיאות", אלא נבעו מעצם היות המפלגה הדמוקרטית ביסודה מפלגה פרו־תאגידית הנשלטת בידי תומכים מיליארדרים.

מדגמי יציאה העלו שמצביעים ומצביעות שראו במגפה סוגיית מפתח הצביעו לביידן בשיעור של 82%, בעוד שמי שראו בכלכלה את סוגיית המפתח הצביעו לטראמפ בשיעור עצום דומה. הנתונים משקפים שלמפלגה הדמוקרטית במערכת הבחירות הזאת פשוט לא היה מה להציע לאנשים עובדים או אפילו לחלקים גדולים במעמד הביניים החוששים ביותר מהעתיד או שכבר נאבקים בחובות, אובדן פרנסה וכו'. עבור רבים, המסר של טראמפ "לפתוח את הכלכלה", הידהד. אין זו הפרזה לומר שאלמלא המגפה והניהול הכושל שלה בידי טראמפ — או אם היה מעט יותר כשיר מהבחינה הזאת — הוא היה מנצח בקלות את ביידן.

ממסד המפלגה הדמוקרטית עוין לשמאל

בישורת האחרונה של הקמפיין, ביידן הבהיר שלעולם לא יאסור על קידוחי פראקינג (טכניקה הרת אסון להפקת נפט מפצלי שמן ולשאיבת גז), שלעולם לא יקצץ בתקציב המשטרה ושאין לו בעיה לקבל עוד גורם ימני שמרני לבית המשפט העליון. הוא חזר ואמר ששוטרים צריכים לירות לחשודים "ברגליים" כפתרון מצידו לרציחות משטרתיות על רקע גזעני, וסירב לתמוך בתוכנית 'ביטוח בריאות לכולם', אפילו שהבחירות התקיימו בעיצומה של המגפה. אין זה מפתיע שסקר אקסיוס העלה שעבור מעל 58% מהמצביעים הדמוקרטים, המוטיבציה להצבעה הייתה "נגד טראמפ" ולא "בעד ביידן".

כל זה הותיר מרחב עבור טראמפ להציג עצמו כ"אאוטסיידר", כביכול גורם חיצוני לממסד, גם מתוך כותלי הבית הלבן! טראמפ ביקר את ביידן מ"שמאל" על 'חוק הפשיעה' הגזעני מ־1994 (חוק המזוהה עם הזינוק ההיסטורי בכליאה ההמונית בארה״ב, שפגעה במיוחד בשחורים) שביידן עצמו אחראי לניסוחו, כמו גם על תמיכתו במלחמות מתמשכות ובהסכמי סחר פרו־תאגידיים. הקו הזה של טראמפ שולב עם קוקטייל קטלני של גזענות, סקסיזם, סמכותנות, פניות אל הימין הקיצוני, תיאוריות קונספירציה, כמו גם רטוריקת "חוק וסדר" שבהחלט מקבלת הד בקרב נתח של מצביעים לבנים שמרנים.

בהצהרתו לתקשורת ב־4 בנובמבר, טראמפ הרחיק עד כדי האמירה כי "הדמוקרטים הם המפלגה של התורמים הגדולים, התקשורת הגדולה, תאגידי ההייטק הגדולים, נראה ככה. והרפובליקנים נהפכו למפלגה של העובד האמריקאי, זה מה שקרה". כמובן שזהו אבסורד כשאמירה כזו מגיעה ממיליארדר שעמד בראש ממשל שכלל עוד שורה של סופר־עשירים. למעשה, מצביעים ומצביעות המשתכרים עד 100 אלף דולר בשנה הצביעו יותר לביידן על פני טראמפ בהפרש ניכר. אך העובדה שלמסר כזה יש בכלל קהל אומרת כבר הכול על הממסד של המפלגה הדמוקרטית.

הנהגת המפלגה הדמוקרטית נלחמה בצורה תקיפה יותר ואפקטיבית יותר בסנדרס בפריימריז הדמוקרטיים מכפי שנלחמו נגד טראמפ בבחירות הכלליות.

אולם הפרשנים הליברלים יחפשו לשחק "משחק האשמות", ויטענו שלמצב הזה אחראים אנשים שלא הצביעו (במיוחד לא־לבנים), מצביעים עצמאיים, רעיונות גזעניים בקרב מעמד עובדים לבן (אומנם גורם ממשי), או זיהוי של הדמוקרטים עם "השמאל הרדיקלי". במקום זה, הנהגת המפלגה הדמוקרטית צריכה להסתכל במראה כדי לראות מי סיפקו לטראמפ את המרווח כדי לנסות לגנוב את הבחירות מלכתחילה. בנוסף, סנדרס לא היה צריך להיכנע לביידן ולא היה צריך לאמץ צנזורה עצמית ביחס לביקורת שהשמיע בעבר על המפלגה הדמוקרטית. הגישה הזאת הקלה על טראמפ להצטייר בתור המועמד האנטי־ממסדי.

משחק ההאשמות

פרשנים ליברלים וחלק מהפעילים בשמאל ממעיטים בחשיבות של האופי הפרו־תאגידי והלא סוחף של הקמפיין של ביידן, ומאמצים תחת זאת גישה משטיחה. הם טוענים כי הגידול בהצבעה לטראמפ בהשוואה ל־2016 הוא תולדה בסך הכול של גזענות בקרב מעמד העובדים הלבן. כמובן שארה״ב היא חברה עם גזענות מושרשת, וגם הימין הקיצוני גדל ובסכנה הזאת סוציאליסטים ותנועת העובדים והעובדות יצטרכו להמשיך להילחם.

אולם, אין בכך די כדי להסביר את ההישגים של טראמפ בבחירות, ותהיה זו שגיאה רצינית ביותר למחוק את מצביעיו פשוט כגוש של גזענים לבנים. למעשה, קבוצת האוכלוסייה שבה דווקא ירד שיעור התמיכה בטראמפ הייתה של מצביעים לבנים ללא השכלה אקדמית. אין זה משנה את העובדה שעדיין כשני־שליש מהציבור הזה תמכו בו, אך ניכר שאין זו מקשה אחת.

התמיכה בטראמפ גדלה בקרב מצביעים שחורים ולטינים, שזמן רב נחשבו כגושי הצבעה מובנים מאליהם מבחינת הדמוקרטים. למעשה, לפי נתוני המדגמים, בשיעור הקולות בקרב לא־לבנים טראמפ רשם שיא של 60 שנה למועמד רפובליקני! מספר גורמים השפיעו במקרה הזה, אך היבט חשוב אחד המסביר מדוע חלק מהמצביעים השחורים והלטינים ממעמד העובדים בחרו בטראמפ הוא שוב הכלכלה והכישלון המוחלט של הדמוקרטים להתכתב עם המשבר שאיתו מתמודדים אנשים עובדים כרגע.

אין עוררין על כך שטראמפ השיג קולות בקרב החלקים בחברה האמריקאית עם הרעיונות הריאקציוניים ביותר בנוגע לגזע, תוך שימוש ברטוריקת "חוק וסדר". אולם מנקודת המבט של ביטאונים קפיטליסטיים דוגמת ה'ניו יורק טיימס', יש יתרון להשטחת הדיון על תוצאות הבחירות לדיון צר על גזע, מה שתורם להסחה מהכשלים של המפלגה הדמוקרטית, כמו גם לערעור של אמון בפוטנציאל לסולידריות חוצת־קהילות, רב־גזעית, בקרב מעמד העובדים בהקשר של המשבר המתפתח בחברה. גם מבלי לטעון זאת בגלוי, הם מתנגדים אקטיבית להתפתחות של תנועת המונים רב־גזעית סביב מעמד העובדים שתקרא תיגר על שלטון מעמד המיליארדרים, שעליו מגינים השופרים הקפיטליסטיים. פוליטיקת זהויות תאגידית היא כיסוי להגנה על שלטון ההון.

קיים צורך מהותי באחדות של ממש בקרב מעמד העובדים אל מול הגזענות. אך השאלה איך נוכל להשיג אחדות כזו בחברה מקוטבת ברמה חריפה כזו היא מורכבת. אנחנו מאמינים שככלל זה אפשרי על בסיס תוכנית פוליטית לוחמנית, הכוללת דרישות לשיפור החיים של אנשים עובדים באשר הם, לצד עמידה ברורה למען שחרור שחורים וזכויות מהגרים.

ההתקוממות המסיבית, הרב־גזעית, בקיץ האחרון — והתמיכה הציבורית הנרחבת בהתקוממות — בעקבות הרצח המשטרתי של ג׳ורג' פלויד הראתה בדיוק את הפוטנציאל למאבק מאוחד נגד גזענות ואי־שוויון כלכלי. אך היעדר הנהגה, ארגון ואסטרטגיה ברורה סיפקו למעמד השליט מרחב לזרוע בלבול סביב נושאים שעלו, כמו הקריאה להפחתת התקציבים למשטרה (לטובת השקעה חברתית). הנסיבות האלו גם איפשרו לטראמפ ולימין הקיצוני מרווח להגיב מנגד עם ניצול של חששות בציבור מפני התפשטות של כאוס. התגובה הנגדית להתקוממות, במיוחד באזורים כפריים, הייתה גורם ממשי (שהשפיע במערכת הבחירות) אך נותר מוגבל.

איך תיראה כהונת ביידן?

ברור שממשל ביידן־האריס לא יפתור אף אחת מהבעיות הבוערות שאיתן מתמודדים אנשים עובדים על רקע המשבר. צפוי שהם ינסו להתחבא מאחורי שליטה רפובליקנית מסתמנת בסנאט כדי לתרץ למה אי־אפשר לכאורה להוביל שינוי מהותי. אפילו במהלך מערכת הבחירות, כשהדמוקרטים ניסו להשיג שליטה בסנאט, ביידן הבהיר שהוא "יעבוד עם הרפובליקנים" — התירוץ הנצחי להסכמה להתקפות קשות על האינטרסים של אנשים עובדים. קיים סיכוי טוב יותר שעוד נראה רפובליקנים עשירים ממלאים תפקידים בממשל ביידן מאשר ממשל שיכלול את סנדרס.

ממשל ביידן הולך להיות מהרגע הראשון ממשל חלש, על רקע המשך המגפה והחורבן הכלכלי. הפדרל ריזרב וכלכלנים קפיטליסטים כמעט תמימי דעים לגבי הנחיצות בתמריצים תקציביים הרבה יותר גדולים כדי למנוע קריסה כלכלית חדה יותר. אך בעוד שנחוץ להחזיר בדחיפות את התוספת המיוחדת של 600 דולר לדמי האבטלה, זה לא מתקרב לשינוי ארוך הטווח שדרוש לנו דוגמת תוכניות ה'גרין ניו דיל' ו'ביטוח בריאות לכולם'. למרבה הצער, ההנהגה של המפלגה הדמוקרטית הבהירה שהיא מתנגדת לשתי התוכניות הזוכות לפופולריות עצומה בקרב אנשים מהשורה.

ניצחון מכריע

צו השעה כעת הוא לקדם בניית תנועת המונים שתילחם למען תוכנית חירום עם צעדי תמריצים שיטיבו עם אנשים עובדים, 'גרין ניו דיל' סוציאליסטי, פיקוח קהילתי על המשטרה, ביטוח בריאות לכולם, והרבה יותר מזה.

אנחנו לא יכולים להסתמך על המפלגה הדמוקרטית שתחת שליטה תאגידית כדי לשנות יסודית את המצב, וביידן אמר שוב ושוב שהוא לא מתכוון להוביל את צעדי המדיניות שדרושים לנו בדחיפות.

ביידן יוביל את הממשל בעת אחד המשברים החמורים בתולדות הקפיטליזם האמריקאי. הוא יכוון לשרת את האינטרסים של מעמד המיליארדרים, בדיוק כפי שעשה לכל אורך הקריירה הפוליטית שלו. מול הפוליטיקה הקפיטליסטית של ביידן, מיליונים בחברה האמריקאית יחפשו אחר אלטרנטיבה להנהגת המפלגה הדמוקרטית ולפוליטיקה הממסדית בכלל.

בהקשר הזה, הימין הקיצוני עשוי לגדול אף יותר תחת ממשל ביידן. כדי להיאבק בצורה אפקטיבית בגזענים בימין, דרושה תוכנית פוליטית שתוכל לרתום אנשים עובדים לפעולה. אין לנו את הפריבילגיה להגביל את הדרישות שלנו למה שמקובל על הנהגת המפלגה הדמוקרטית ועל התומכים המיליארדרים שלהם. להפך. המאבק שלנו הוא חלק ממאבק רחב יותר. אנחנו צריכים להיאבק על הצרכים של מיליארדי בני־אדם ברחבי העולם, במקום להתחשב בצורכי המיליארדרים. סוג כזה של מאבק יתנגש באופן בלתי נמנע עם המערכת הקפיטליסטית כשלעצמה.

הבחירות עכשיו הראו שהמפלגה הדמוקרטית לא מסוגלת להביס בצורה מכרעת את הימין הקיצוני. תנועת 'אלטרנטיבה סוציאליסטית' סבורה שאנחנו זקוקים למפלגה חדשה שתתבסס על מעמד העובדים והעובדות בחברה, ונפעל כדי לשכנע שמפלגה חדשה כזו תקדם את העברת העושר מידי תאגידי הענק בצמרת לידי הציבור, תחת שליטה וניהול דמוקרטיים של ציבור העובדים. טראמפ הוא הסימפטום. הקפיטליזם הוא המחלה. סוציאליזם הוא התרופה.