תנועת מאבק סוציאליסטי מקיימת תהליך דיון מקדים לקראת ועידה תקופתית. כחלק מתהליך הדיון מתגבשים בין השאר מסמכי פרספקטיבות על ההתפתחויות ברמה העולמית, ברמה האזורית וברמה המקומית, בצל חזרת טראמפ לראש המעצמה החזקה בעולם והמשך זוועות מלחמת הכיבוש וההשמדה, וכשברקע מתפתחות גם תנועות נגדיות חשובות.

אנו מפרסמים כאן לעיון טיוטת דוח פוליטי על המצב העולמי, לאחר סבב דיונים ראשון ואימוצה בידי הוועד הארצי של תנועת מאבק סוציאליסטי ב־11 באפריל, לקראת המשך תהליך הדיון.

בשבועות שחלפו מאז שנסגר נוסח הטיוטה הנוכחית, ראינו כיצד ממשלת המוות הקפיטליסטית הישראלית מרחיבה בחסות ממשל טראמפ את מתקפת ההשמדה ברצועת עזה ומחוללת עוד סדרה של פשעים מחרידים נגד האוכלוסייה הפלסטינית השורדת ונגד האנושות, תוך נכונות גלויה להרוג גם את החטופים.

בתוך כך, חרף המו״מ בין וושינגטון לטהראן, ממשל טראמפ מספק רכבת אווירית של חימוש כבד לממשלת המוות הישראלית לקראת אפשרות של מתקפה באיראן, והוביל מתקפה צבאית נרחבת בתימן. המלחמה באוקראינה ממשיכה להשתולל, והמתחים על גבול הודו–פקיסטן מתפרצים מחדש לכדי התנגשות צבאית.

מלחמת הסחר שמוביל טראמפ מאיצה גלישה של הכלכלה העולמית לעבר מיתון. מגמה זו מלבה התנגדות לטראמפ בקרב המעמדות השליטים, לרבות בארה״ב עצמה, כמו גם זעם מעמדי שמסוגל להעצים את ההתעוררות המחודשת שכבר החלה להתפתח של קריאת תיגר המונית למול "השוט של מהפכת־הנגד" הטראמפית ומגמות ריאקציה שזו חיזקה ברמה העולמית.

גל חדש של הפגנות סולידריות נגד מתקפת ההשמדה ברצועת עזה הרים ראש, עם מיליון שיצאו להפגין בבנגלדש, ועוד שורה של הפגנות נרחבות בשורה של מוקדים, ובפרט בפקיסטן, במרוקו ובתוניסיה. בטורקיה, תנועה המונית התפרצה נגד שלטון הימין הקפיטליסטי הסמכותני של ארדואן, ובארה״ב יצאו מיליונים לרחובות נגד ההתקפות של ממשל טראמפ על עובדים מהגרים, על א.נשים טרנס, על המגזר הציבורי ועל תנאי המחיה.

טראמפ הוא כעת כבר הנשיא הכי פחות פופולרי שהיה בארה״ב בעשורים האחרונים בשלב כה מוקדם אחרי הבחירות. תמונה זו מדגישה כשלעצמה שבניגוד להערכות של חלקים בשמאל תחילה, אף שהפופוליזם הימני של טראמפ מלווה בשלהוב אידיאולוגי של תפיסות דכאניות מושרשות, מה שעמד ביסוד ניצחונו בבחירות אינו תזוזה מוכללת עמוקה ימינה ברמת התודעה הפוליטית ההמונית בארה״ב. בראש ובראשונה מדובר היה בהשתקפות של חוסר הפופולריות של המדיניות הפרו־קפיטליסטית המשברית שהוביל ממשל ביידן–האריס, כמו גם במחסור בחלופה מאורגנת בקנה־מידה המוני משמאל.

ראו גם: טיוטה לדיון: מלחמת הכיבוש וההשמדה בהקשר אזורי וקריאת תיגר המונית

טיוטה | 24.03.25

משבר הדמים ההיסטורי, המצב הפוליטי והמשימות שלנו

דוח פוליטי: עדכון פרספקטיבות לדיון ואימוץ בוועידת מאבק סוציאליסטי 2025

I. ההקשר העולמי

הטראמפיזם מכה שנית וטורף את הקלפים

1. "לנין יכול היה לחזות את תחילת הקדנציה השנייה של דונלד טראמפ כשהעיר בשנינות כי ישנם עשורים שבהם לא קורה דבר ושבועות שבהם קורים עשורים", נאמר בפברואר ב'פיינשל טיימס'^[1]. אותה פרפראזה נפוצה על התייחסות לנין לחודשי המהפכה הרוסית^[2] בהחלט הולמת את רעידות האדמה הגיאו־פוליטיות בעשור הסוער של שנות ה־2020 — חזרת טראמפ, מלחמת ההשמדה בעזה שבמוקד המלחמה במזה״ת, המלחמה באוקראינה — רק בכיוון הפוך יסודית לזינוקים ההיסטוריים שאותם תיאר לנין. נקודות המיפנה הדרמטיות של השנים האחרונות מייצגות, כל אחת בתורה, התפרצות של איכות חדשה של ריאקציה, עם השלכות קטסטרופליות עבור ההמונים ומכבש של לחצים מייאשים להכנעת מאבק. עם זאת, אף שתנועות אינן מתפתחות באופן אוטומטי בתגובה לדיכוי, "השוט של מהפכת־הנגד" מתדלק כשלעצמו תהליכי רדיקליזציה ברמת התודעה ההמונית, תוך התפתחות תנועות־נגדיות משמעותיות, דוגמת תנועת הסולידריות הבינלאומית עם עזה.
2. בשלב חדש של טלטלה במשבר הקפיטליסטי המערכתי ברמה הגלובלית ובמעצמה האימפריאליסטית החזקה בעולם, הטראמפיזם מכה שנית וטורף את הקלפים ביחסים העולמיים. מדובר בנקודת מיפנה מעצבת במצב העולמי, המקצינה עוד יותר חוסר־יציבות במערכת. פרספקטיבות עולמיות בתקופה הזאת צריכות לקחת בחשבון התגברות של דינמיקה גועשת והפכפכה, ולהיזהר בפרט מליפול לתפיסה סכמטית מדי של תהליכים.
3. סוכן הכאוס שהצמיח הקפיטליזם האמריקאי כפתרון למשבריו מחדד בטורבו את הסתירות היסודיות הטבועות במערכת העולמית והמקומית, ובכך מייצג לא רק את עומק המבוי הסתום האסטרטגי בו שרוי המעמד השליט האמריקאי, אלא את המבוי הסתום של הקפיטליזם בכלל סביב סוף הרבע הראשון של המאה ה־21, המוסיף וגורר את העולם במדרון לתהום דיסטופית. זהו פרק חדש בהתפתחות משבר יסודי רב־ממדי במערכת הקפיטליסטית, המקרין על כל התחומים בחברה, אשר שורשיו בסתירות האינהרנטיות הנפיצות בתהליך הייצור הקפיטליסטי, לרבות המשבר האקולוגי המקצין.
4. ביטויו הדומיננטי ביחסים העולמיים של המשבר הקפיטליסטי היסודי הוא מאבק הכוחות הבין־אימפריאליסטי בהובלת וושינגטון ובייג׳ינג — עם הסלמה במתחים על רקע מלחמת הסחר שמוביל טראמפ, שנענתה גם ברטוריקה לוחמנית מתריסה מהממשל הסיני בהתאם ל"דיפלומטיית לוחם הזאב", עם האיום כי "הפעלת לחץ קיצוני על סין היא יעד שגוי וחישוב שגוי … אם לארה״ב יש כוונות אחרות ותתעקש על מלחמת מכסים, מלחמת סחר, או כל מלחמה אחרת, סין תילחם עד הסוף"^[3]. המשבר היסודי והעימות הבין־אימפריאליסטי שהוא מחולל מספקים יחד הקשר־על לתהליכים ולתופעות העיקריים ברמה העולמית בעידן הנוכחי.
5. טראמפ מייצג הרבה יותר מגחמות של אגו־מניאק אחד. הוא מופעל בידי היגיון החותר להסיט ולבלום התפתחות זעם מעמדי המוני, תוך ניסיון להתגבר באגרסיביות קיצונית, ולמעשה בשכרון כוח, על עמדה מוחלשת של האימפריאליזם האמריקאי ולחלץ את המעמד השליט האמריקאי מתהליכי משבר ברמה העולמית והמקומית באמצעות דמות סמכותנית של "איש חזק", צורה של בונפרטיזם פרלמנטרי, המגיע "לעשות סדר" במערכת דרך שבירת הכללים הקונבנציונליים.
6. שובו של הטראמפיזם לעמדה המנווטת מהלכים עבור המעצמה הקפיטליסטית החזקה בעולם, עם אג׳נדת "אמריקה תחילה", מבטא שאיפה מצד אגף במעמד השליט בארה״ב לכונן מחדש עמדה הגמונית בלתי מעורערת — דינמיקה "חד־קוטבית" — ביחסים העולמיים ולמקסם הישגים אסטרטגיים וטקטיים במאבק הכוחות הבין־אימפריאליסטי העולמי, תוך נכונות להקריב במידה רבה גם את לכידות הגוש הגיאו־פוליטי של האימפריאליזם המערבי.
7. אף שקמפיין סוער זה עוד ייתקל במגבלות הכוח ובהשלכות מסבכות, הוא עדיין במומנטום וזהו שינוי דרמטי ביותר בדינמיקה ביחסים העולמיים, שנטתה במשך השנים האחרונות לעבר מערכת דו־קוטבית. פניית טראמפ לדטאנט עם האימפריאליזם הרוסי, תוך בעיטה במעצמות האירופיות, כוללת נסיגה מהותית דה־פקטו ממחויבות לברית נאט״ו, ומחזקת מחדש דינמיקה "רב־קוטבית" גועשת, אף שאינה מוחקת לחלוטין מאפיין דו־קוטבי מוכלל, עם חלוקת העולם לשני מחנות אימפריאליסטיים עיקריים בהובלת וושינגטון למול בייג׳ינג, המייצגת את הכוח הראשי הקורא עליה תיגר.
8. אג׳נדת "אמריקה תחילה" מציפה אינטרסים סותרים של המעמד השליט האמריקאי — כתוצאה מהעובדה שאובייקטיבית אין לו היתכנות למוצא אסטרטגי מייצב מהותית על הפרק — ועקב כך מחלוקות אסטרטגיות וטקטיות לרבות בממשל האמריקאי עצמו, כפי שהדבר מתבטא גם בדיבור כפול, סתירתי, סביב העימותים הבינלאומיים. מצד אחד, סחיטת עסקאות "דיפלומטיות". מצד שני, איומים בתוקפנות כלכלית וצבאית, קידום בפועל של לוחמה כלכלית, והביטוי האסרטיבי ביותר בעשורים האחרונים לשאיפות התרחבות טריטוריאלית של האימפריאליזם האמריקאי.
9. עליית ממשל טראמפ החדש סיפקה זריקת מרץ לכוחות פופוליזם ימני וימין קיצוני, ובכלל זה ל"ממשלת המוות" של הקפיטליזם הישראלי. חתימת העסקה בינואר להשהייתה הזמנית של מלחמת ההשמדה שחולל המשטר הישראלי בממדים היסטוריים ברצועת עזה, הגיעה באותה הנשימה עם מתקפה צבאית מחודשת בגדה המערבית, עם הכרזה על תוכנית טראמפ להשתלטות על רצועת עזה בשאיפה לטיהור אתני מלא — בהתאם לצורה החשופה והגסה שמקדם טראמפ לאיומים בהפעלת עוצמת האימפריאליזם האמריקאי — ובתוך כך גם קידום נורמליזציה סעודית–ישראלית, ואיתות לגבי נכונות לתמוך בהפצצה ישראלית של מתקני גרעין ואנרגיה באיראן. בתוך 9 שבועות, וכפי שהזהרנו מראש, הפסקת האש הזמנית בעזה, שלוותה בהבהרות מצד ממשלת נתניהו שאינה מסמנת סוף למלחמת ההשמדה, הופרה עם מעשי טבח מזוויעים בגיבוי טראמפ.
10. הריאקציה החשופה וההיבריס של האימפריאליזם האמריקאי מתדלקים ריאקציה חשופה והיבריס של בן חסותו. טראמפ מיהר להתנער מההצגה של האיום העמום שהשמיע ממשל ביידן באמברגו נשק חלקי על מדינת ישראל, וקידם מחדש התקפות על בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג (ICC). הוא נימק את סנקציית הקפאת הסיוע הכלכלי־בריאותי לדרום אפריקה לא רק כהגנה על בעלי אדמות לבנים (המחזיקים 72% מהקרקע בדרום אפריקה, מורשת מהאפרטהייד^[4]), אלא גם מכיוון שממשלת דרום אפריקה "נקטה עמדות אגרסיביות נגד ארה״ב ובעלות בריתה, לרבות האשמת ישראל, לא חמאס, בג׳נוסייד בבית הדין הבינלאומי לצדק [ICJ], כמו גם טיפוח יחסיה עם איראן"^[5]. יש בכך גם שיגור מסר מרומז כי כל מדינה שתשתף פעולה עם צווי המעצר שהוציא ה־ICC בנובמבר נגד נתניהו וגלנט בהאשמת פשעים נגד האנושות וג׳נוסייד בעזה עשויה לספוג צעדי ענישה מוושינגטון. ברוח התקופה, גם במעצמה הכלכלית החזקה ביותר באיחוד האירופי, קנצלר גרמניה המיועד פרידריך מרץ, מנהיג המפלגה הנוצרית־דמוקרטית (CDU), התחייב לבטל כל הגבלה — רכה ממילא, בשל "המחויבות המיוחדת" של האימפריאליזם הגרמני למדינת ישראל — שהוטלה על יצוא צבאי למדינת ישראל וגם הזמין את נתניהו לביקור רשמי, תוך קריאת תיגר ישירה על צו המעצר^[6]. כך, למרות המאמץ של מעצמות אירופה לשווק אימפריאליזם "נאור" ומסויג מהקו הגרוטסקי של טראמפ, עם עמדה "מתווכת" וכביכול ביקורתית יותר ביחס לכיבוש הישראלי, הנסיגה מחדש מכל סייג מצד המעצמה הכלכלית החזקה באירופה מספקת עוד תזכורת כי הן אינן נבדלות מוושינגטון בהגנה על האינטרסים האימפריאליסטיים שלהן במזרח התיכון ובכלל זה בגיבוי שהן מספקות לקפיטליזם הישראלי ולדיכוי ההמונים הפלסטינים.
11. תוכנית הכיבוש האמריקאי והטיהור האתני של רצועת עזה, שלפחות חלקה עלול לצאת לפועל, היא לא רק האיום הבוטה ביותר ב"נכבה שנייה" נגד הפלסטינים עד כה, אלא גם האיום הישיר החשוף ביותר מצד האימפריאליזם האמריקאי לקחת חלק ישיר מאי־פעם בכיבוש ובדיכוי של הפלסטינים. האיום בהשתלטות על תעלת פנמה, ממנה נסוגה ארה״ב רק בסוף 1999, מעלה על הפרק באופן המוחשי ביותר עד כה תרחיש נוסח הפלישה לפנמה ב־1989, ואף כיבוש ממושך של התעלה. הרעיון של סיפוח גרינלנד, המתגלגל מזה עשורים ושטראמפ השתעשע איתו בתקופת ממשלו הקודם, מקבל כיום משקל חסר תקדים, וממוסגר כסוגיה של "ביטחון לאומי", כביטוי לאיום שמזהה המעמד השליט האמריקאי במגמה המתמשכת של הרחבת ההתערבות האימפריאליסטית הרוסית והסינית באזור הארקטי^[7]. טראמפ לא שלל שימוש בכוח צבאי, אף שאי הענק נמצא תחת שליטה קולוניאלית־למחצה של דנמרק, חברת נאט״ו. אפילו הרעיון של סיפוח עתידי של קנדה — שלא ישים בעתיד הנראה לעין, במיוחד שעה שהוא מעורר אנטגוניזם המוני בקנדה — מתגלגל כחלק מקמפיין לשלהוב שוביניזם לאומי ולהכשרת הקרקע לתוקפנות כלכלית. כלומר, דחיפת מהלכים מייצבים לכאורה באמצעות איום וקידום של "מהלכים מאזנים" מערערי יציבות באופן מהותי. בדומה, הנסיגה מצעדים מבוססים מדעית להתמודדות עם משבר האקלים מתחפשת לקידום יציבות כלכלית. בתוך כך, טראמפ מייצג "ריאקציה על סטרואידים" — התואמת בחלקה למתווה תוכנית 'פרויקט 2025' שממנה תפס מרחק מחושב בזמן קמפיין הבחירות — והתהדקות המאפיינים הבונפרטיסטיים במשטר הנשיאותי האמריקאי.
12. רצף של צווים נשיאותיים הוציאו לדרך מהרגע הראשון מקבץ מרוכז של רפורמות־נגד, המייצגות מכה עבור מעמד העובדות והעובדים, וההמונים המדוכאים. בכלל זה, המצוד ההמוני נגד מהגרים, ההתקפות על טרנס*, קידום ההתקפות על השירותים הציבוריים, והריאקציה האנטי־מדעית ביחס למשבר האקולוגי ולבריאות הציבור — לרבות הפרישה מחדש מהסכם פריז מצד המדינה עם רקורד הפליטות הגבוה בעולם והפרישה מארגון הבריאות העולמי. אף שבמהלך קמפיין הבחירות טראמפ נדחף באופן מחושב לערפל רטוריקה ביחס לזכות להפלה, מחשש למשוך זעם בסוגיה, ממשלו מוכוון לקדם את קמפיין ההתקפה ההיסטורי על הזכות להפלה בכמה זירות, כחלק מקידום הגל האנטי־פמיניסטי, לרבות ליבוי שוביניזם גברי ותעמולה מיזוגינית אגרסיבית להדיפת ופירור ההישגים של התנועה הפמיניסטית. והממשל מדרבן מחדש כוחות ימין קיצוני בחברה.
13. מפלת ממשל ביידן–האריס הדגימה את המשבר בו נתון הליברליזם הבורגני ככלל, עם קושי לתחזק תמיכה אלקטורלית להגנה על הסטטוס־קוו בארצות הקפיטליסטיות המפותחות אפילו בהסתמכות על הצבעת "הרע במיעוטו" — בתמיכה מעוורת מצד חלקים בשמאל — למול קריאות תיגר מצד וריאנטים של פופוליזם ימני, המתחפש לחלופה ל"אליטות" ולסדר הקיים, ופועל ביסודו להגנת האינטרסים של המעמד השליט.
14. בעוד שהקמפיין של טראמפ שילב התייחסויות פופוליסטיות ימניות לכלכלה ולביטחון אישי, קמפיין הדמוקרטים, שקידם בעיקרו סדר־יום של ימין שמרני, התמקד כביכול ב"הגנה על דמוקרטיה", ולמעשה בהגנה על הסטטוס־קוו ומוסדות המדינה הבורגנית בארה״ב דרך שיח לגליסטי על החוקה וקריאה למנוע מאישיות "לא ראויה" להגיע לשלטון. הקמפיין הזה, שייצג ממשלת משבר קפיטליסטית, הקל על טראמפ לטפח תדמית פופוליסטית מעמדת אופוזיציה. נומינלית, ההצבעה עבור טראמפ הייתה השנייה הגבוהה ביותר עבור מועמד.ת לנשיאות בתולדות ארה״ב, כ־4 מיליון קולות פחות מהצבעת ה"אנטי־טראמפ" שגרף ביידן ב־2020. עם זאת, שיעור ההשתתפות, שהגיע ב־2020 לנקודת שיא של 120 שנה (66.6%) הצטנן (63.9%), ובהצבעה הפופולרית טראמפ רשם עלייה מתונה של שתי נקודות אחוז (49.8%) בהשוואה ל־2020. שיעור ההצבעה בגילאי 18–29 ירד למיעוט של 42%, או כ־50% במדינות מתנדנדות, בדומה לבחירות 2016.^[8] ב־10 מדינות בארה״ב בהן התקיים משאל ציבורי על הזכות להפלה, ההצבעה בעד הזכות להפלה הייתה באופן גורף גבוהה יותר משמעותית מההצבעה להאריס, וב־7 מהמדינות — לרבות נבדה, אריזונה, מונטנה ומיזורי, בהן ניצח טראמפ — המשאלים הסתיימו באישור הגנות על הזכות להפלה^[9], כתגובת־נגד לסדר־היום של טראמפ. בתקופת הממשל הראשון, התמיכה הציבורית בו התייצבה לרוב סביב 40% מהציבור הכללי, ושיעור התמיכה הכללית סביב השבועות הראשונים לחזרתו לבית הלבן נדגם על 47%^[10]–53%^[11], שיא בתמיכה עבורו, למול שיעור דומה המביע התנגדות. מדובר מלכתחילה בשיעור תמיכה נמוך יותר מזה שקיבל ממשל ביידן בחודשים הראשונים^[12]. כך שהתחזקותו האלקטורלית הברורה, ואף בקרב נשים, שחורים והיספאנים, מבליטה שלב נוסף בתהליך של קיטוב עמוק, אולם בלא ביטוי מגובש של התנגדות, ולמעשה, לאחר נסיגה של קולות שמאליים מהזירה.
15. תהליך הקיטוב קיבל במקור בחברה האמריקאית, בדומה למערכות הבחירות האחרונות בצרפת ובגרמניה, גם ביטוי משמאל, עם התמיכה ההמונית בסנדרס סביב מערכות הבחירות ב־2016 וב־2020, אלא שהפעם, לא הייתה כל נקודת ייחוס משמאל שמשכה אהדה המונית כגורם ממשי בדינמיקה של מערכת הבחירות. כך, לאחר שסנדרס וה"חבורה" (ה"סקווד") במפלגה הדמוקרטית הובילו את התמיכה ההמונית שעוררו סביב מצע של רפורמיזם רך ורטוריקה בדבר "סוציאליזם דמוקרטי" לא להתגבשות במסגרת ארגונית עצמאית חדשה אלא היישר להצלת הממסד של וול־סטריט, הגיע שלב של בלבול, דמורליזציה ונסיגה יחסית. לשלבי בגידה במאבק יש מחיר. המיעוט בהישגים מוחשיים מתנועות המחאה של השנים האחרונות היה גורם נוסף בליבוי סנטימנט של חוסר־אונים ואף פטליזם שתורגם לשלב של דשדוש יחסי בתנועות הנגדיות, כשבניגוד ל־2016, את פניו של טראמפ לא קיבלה מייד התפרצות זעם המונית. בוושינגטון הפגינו ביום ההשבעה פחות מ־50,000 ב"מצעד העם", לעומת כ־500,000 ב"מצעד הנשים" ב־2017.^[13]
16. כל זה אינו מחסן את ממשל טראמפ מפני התפתחות זעם חברתי. סקר של רויטרס מתחילת מרץ הראה שרק 31% מהאמריקאים רואים בחיוב את התמודדות טראמפ עם יוקר המחיה לצד 54% שהביעו חוסר שביעות רצון. בעוד הרעיון של צמצום הממשלה הפדרלית זוכה לפופולריות רחבה — 59% אהדה לרעיון — רק 40% מהנשאלים אמרו כי הם תומכים בפיטורי רבבות עובדים פדרליים, בעוד ש־57% התנגדו לכך, בהם כרבע מהמשיבים שהזדהו כרפובליקנים. 50% מהמשתתפים בסקר — כולל אחד מכל חמישה רפובליקנים — סברו שטראמפ "הלך רחוק מדי" עם התוכנית לצמצום ההוצאות הממשלתיות בהובלת מאסק.^[14]
17. נראה כי נתונים אלה עומדים ברקע להצעת יו״ר ועדת הקונגרס של המפלגה הרפובליקנית, ריצ׳רד הדסון, לנציגי המפלגה בבית הנבחרים להפסיק לקיים כנסים ציבוריים בעקבות גל של תגובות זועמות על התוכנית לריסוק המגזר הציבורי.^[15] באותו הזמן, דווקא סדרת האסיפות שאירגן סנדרס בחודש מרץ נגד צעדי מאסק תחת הכותרת "נלחמים באוליגרכיה: לאן נמשיך מכאן" (Fighting Oligarchy: Where We Go From Here), במישיגן ובוויסקונסין, באזורי בחירה בהם ניצח טראמפ, זכו להיענות של אלפים רבים במצטבר ואף מעבר לציפיות המארגנים.^[16] בחלק מהאסיפות הופיע לצד סנדרס גם נשיא איגוד עובדי תעשיית הרכב (UAW), שון פיין. הוא זכה לפופולריות כשהוביל את השביתה נגד שלוש יצרניות הרכב הגדולות בארה״ב.^[17] לפני הבחירות הסתיימה השביתה בבואינג, שנמשכה כ־7 שבועות בהשתתפות כ־33 אלף עובדים^[18] וגם איגוד הסוורים הבינלאומי (ILA) נקט צעדי שביתה ב־14 נמלי ים בארה״ב כחלק מהמאבק להעלאת שכר.^[19] שביתות אלו, שחלקן התארגנו באופן חריג "בשנת בחירות" בארה״ב, מעידות על לוחמנות שעוד עשויה להתפתח בתקופה הקרובה, וזאת אף שבשלב הנוכחי ראשי האיגודים, בהם פיין עצמו, מתעקשים גם על כינון "יחסי עבודה" מול ממשל טראמפ, גישה המרסנת למעשה בניית מאבקים.
18. כל עוד אין תנועה רחבה המסמנת מוצא ממשבר עמוק, אין הפתעה שתופעה של התנקשויות הרימה ראש, בניסיון נואש של יחידים לעקוף את ההמונים ולהכתיב שינוי במהלך ההיסטוריה, למעשה, באמצעות צורה של טרור יחידים במאבק נגד ריאקציה. בדומה לבולסונרו בברזיל בבחירות 18', טראמפ יכול היה לנצל ניסיונות התנקשות כדי לדרבן הצבעה עבורו. ההתנקשות בדצמבר במנכ״ל תאגיד ביטוח רפואי — שייצג את ההיגיון הקפיטליסטי הרצחני, שבארה״ב נלקח לקצה, של רפואה למטרות רווח — אף שעוררה אהדה שהידהדה קיטוב מעמדי בחברה, ביטאה חוסר־אונים ומבוי־סתום במאבק, ולא דרך קדימה. כך גם, אם אחד מניסיונות ההתנקשות בטראמפ היה מצליח, הוא היה הופך את טראמפ ל"קדוש מעונה" ולא הורג את תופעת הטראמפיזם בחברה האמריקאית, שמסוגלת להצמיח דמות יורשת צעירה ומסוכנת בהמשך.
19. אי־אפשר לשלול שהטראמפיזם עוד יוכל בשצף האירועים המשבריים שעל הפרק להצליח לגבש הישגים אלקטורליים גם בשנים הקרובות — הדבר תלוי בשורה של גורמים, ולא רק ברמה המקומית, שעשויים להשפיע על התפתחות הלכי רוח, תנועות נגדיות ואף קריאת תיגר משמאל. מרד הקלפיות נגד טראמפ ב־2020 או התזוזה שמאלה של המטוטלת הפוליטית בברזיל בבחירות 22', כמו גם ההתגייסויות של הרגע האחרון שהעניקו הישגים אלקטורליים בולטים לרשימת השמאל NFP בבחירות הבזק בצרפת (יוני–יולי 24') ולמפלגת די־לינקה בבחירות הבזק בגרמניה (פברואר), הדגימו חוסר־יציבות פוליטי אינהרנטי, עם מרחב שנפתח בשלבים שונים עבור התערבות קריטית משמאל. דווקא ההיבריס, והעובדה שהתקופה האחרונה התאפיינה בנטייה לעלייה בלוחמנות במאבקי העובדים והעובדות בארה״ב, מרמזת להתבשלות של זעם המוני, שסביר שיתפרץ במוקדם או במאוחר נגד הממשל הנוכחי.
20. ניסיון הכרזת הממשל הצבאי בדרום־קוריאה בדצמבר סיפק דוגמה רלוונטית לאשליית כוח של שליט סמכותני, שהתהפכה עליו. הצבא אומנם נשמע להוראתו תחילה, אך התקפל נוכח התפרצות הפגנות המוניות וגל שביתות. בד־בבד, בעוד שבשורה של ארצות טופחו אשליות המוניות בניצחון טראמפ כחדשות חיוביות, למעשה מנקודת המבט של האינטרסים הלאומיים של המעמדות השליטים, לרבות בסין וברוסיה, הרי שבדרום־קוריאה, אף יותר מאשר בבריטניה, טראמפ מזוהה באופן נרחב דווקא כסכנה^[20], שעה שהוא מערער את לכידות הגוש של האימפריאליזם המערבי, ובין השאר חותר לחימום יחסים עם שליט צפון־קוריאה.
21. טראמפ משמש כאמור על תקן "האיש החזק" שבא לעשות סדר במערכת ולהתערב ישירות בכל משבר — לרבות בהקשר הבינלאומי — כאילו היה בורר־על מחוץ לחברה ולמעמדות המרכיבים אותה. ההסתמכות המסיבית על צווים נשיאותיים גם בעת שליטה דה־פקטו בשני בתי הקונגרס ובבית המשפט העליון, כמו גם על סמכותנות (לרבות דרישת נאמנות לנשיא) ועל "טיהורים" ומהלומות מפרקות נגד חלקים במנגנון המדינה, ממחישה מגמה בונפרטיסטית תקיפה יותר במשטר האמריקאי.
    טראמפ, על רקע כיפופי הידיים בינו לבין מערכת המשפט, שלף את האימרה המיוחסת לנפוליאון בונפרטה, "מי שמציל את ארצו אינו מפר כל חוק"^[21]. החלטות של בתי המשפט על השהיית חלק מצעדיו כבר זכו להתעלמות (לרבות גירוש מעל ל־200 אזרחי ונצואלה מארה״ב לכליאה באל סלוודור, בניגוד לצו של בית המשפט המחוזי בוושינגטון^[22]), ואם טראמפ יגיע לצומת של עימות מכריע עם הזרוע המשפטית של המדינה הקפיטליסטית הוא בהחלט עשוי להחליט להגיב בהפרה או בניסיון לשינויים בבית המשפט. שלא במקרה, אחד הנשיאים האמריקאיים הנערצים עליו הוא אנדרו ג׳קסון, הגנרל בעל העבדים שייסד את המפלגה הדמוקרטית, שבין השאר, סתר החלטת בית משפט עליון כשהוביל בשנות ה־1830 טרנספר המוני לצורך טיהור אתני נגד עמים ילידיים. ממשל טראמפ ה־2 מבטא צורה מאורגנת, מרוכזת, מוּנעת־אידיאולוגית ותקיפה הרבה יותר של סדר־היום הריאקציוני של ממשלו הקודם, ובסביבה גיאו־פוליטית ומקומית מסובכת יותר.
22. מגמה זו אינה זרה למגמה מוכללת בדמוקרטיות הבורגניות בשנים האחרונות. עם זאת, מבחינת זיהוי השלב הנוכחי, היא אינה מסמנת פרספקטיבה למיגור הדמוקרטיה הבורגנית בארה״ב בתקופת טראמפ או בשנים הקרובות, ולא סביר שיתפתח וריאנט של בונפרטיזם נוסח משטר פוטין או משטר ארדואן. זאת, שכן אף שההיגיון של שלטון ההון הפיננסי נוטה לעבר דיקטטורה מעמדית חשופה יותר, ובוודאי במצבי משבר, המעמד השליט בארה״ב בכל זאת זקוק למעטפת פוליטית של דמוקרטיה בורגנית — "המעטפת הפוליטית הטובה ביותר האפשרית עבור הקפיטליזם", כפי שהסביר לנין^[23] — וקידום אידיאולוגי של הגנה לכאורה על חירויות הפרט מול המדינה הפדרלית, כדי להבטיח גמישות מירבית ביכולת לבצע התאמות פוליטיות במשטר ולווסת זעם מעמדי. שלא במקרה, אף שטראמפ זכה לתמיכה מוגברת בקרב המעמד השליט האמריקאי, זו הייתה פחותה בהשוואה להאריס, ואף שחלקים נרחבים במעמד השליט מנסים לפייסו, עם כל שלב חדש של משבר סוכן הכאוס ידחק אל פני השטח את הפיצולים במעמד השליט. לא ניתן לשלול בשלב מאוחר יותר אף ניסיונות של כוחות מהמעמד השליט להפיל את טראמפ, לא באמצעות הליכי הדחה סמליים בקונגרס הנמצא בשליטתו, אלא דרך קריאות תיגר אסרטיביות מבעבר על הבית הלבן, ואף בניסיון לרתום זעם המוני ולרכוב באופן לא קונבנציונלי על תנועה המונית חוצת־מעמדות בדומה לתצורה שהתפתחה מול "ממשלת המוות" הישראלית. בכל אופן, קולות אופוזיציה במעמד השליט ידרבנו כשלעצמם גם התרחבות של תנועות מחאה נגד היבטים שונים בתוכנית הממשל ונגדו באופן מוכלל. במאזן הכוחות המעמדי האובייקטיבי בארה״ב וברמת התודעה כיום, לטראמפיזם אין מרחב לעבור למשטר אוטוקרטי "על מלא" מבלי לעורר התנגדות המונית.

תנועת הסולידריות הבינלאומית עם עזה

23. התנועה הבינלאומית בסולידריות עם עזה ונגד התוקפנות וזוועות ההמונים שחולל הקפיטליזם הישראלי, בחסות האימפריאליזם המערבי, הייתה התנועה הבינלאומית המפותחת ביותר של השנים האחרונות, שאף עירבה באופן התחלתי חלקים מתנועת העובדות והעובדים המאורגנת. זו הייתה התנועה הבינלאומית המפותחת ביותר נגד מלחמה ואימפריאליזם מאז נקודת השיא של התנועה נגד המלחמה בעיראק בפברואר 2003, ערב הפלישה, ולמעשה, בהיבט של התמשכות עיקשת של ההתגייסות בהיקף המוני היא אף התעלתה על 2003, למרות איסורים וצעדי רדיפה נרחבים יותר, ובחלק מהאזורים נרשמה אף התגייסות בממדים גדולים יותר. התנועה שיקפה זעם ורדיקליזציה המונית וחשפה את ניגוד האינטרסים היסודי שבין המעמדות השליטים, הנחושים להגן על האינטרסים הגיאו־אסטרטגים שלהם, לבין ההמונים ששיקפו זיהוי של התפקיד של האימפריאליזם האמריקאי בתדלוק מרחץ הדמים, ושאיפה לעצירת הזוועות ולשחרור מלא של הפלסטינים מאימת הדיכוי הרצחני, הכיבוש והנישול השיטתי המושלט עליהם מזה עשורים. המעמדות השליטים זיהו בתנועה ההמונית איום ברור בהתרחבות והתגבשות של קריאת תיגר אפקטיבית יותר על האינטרסים שלהם, וחתרו להגביל את התנועה הן דרך צעדי השתקה ורדיפה והן דרך ויתורים פוליטיים סמליים שנועדו להרחיק עצמם מזיהוי עם התוקפנות של מכונת המלחמה הישראלית. בחלק מהמקרים, ויתורים סמליים — בעיקר מצד מוסדות אקדמיים בתגובה לגל המחאה בקמפוסים, דוגמת סיום או בחינה מחדש של התקשרות עם מוסדות ישראליים — הובילו להתקפלות מהותית של פעולות מחאה במקום לרתימת ההישגים הסמליים לטובת בניית תנועה רחבה וחזקה יותר. למרות זאת, ואף שמאז דעיכת גל המחאה שפרץ בקמפוסים בארה״ב ובמוקדים נוספים בעולם באפריל–יוני 24' זו לא הצליחה לייצר מומנטום כללי מחודש, המחאה לא עצרה לרגע והוסיפה להתפתח בצורה מרשימה בשורה של ארצות. בכלל זה, היא השפעה על מערכות בחירות כולל על מגמה מסוימת של "הצבעת ענישה" נגד מפלגות שלטון בארה״ב ובבריטניה שהיו מזוהות עם תמיכה ומימון מרחץ הדמים בעזה.
24. פעם אחר פעם נדחקו מעמדות שליטים במחנה של האימפריאליזם המערבי לעמדה מתגוננת למול הזעזוע והזעם בדעת הקהל מממדי הטבח ההיסטוריים בעזה ומהתפתחות התנועה בשטח, וניסו "לאזן" בין קידום תמיכתם היסודית במשטר הישראלי לבין פיוס ביקורת ציבורית, לדוגמה דרך תביעות רטוריות תקיפות להפסקת אש, הכרה סמלית ברשות הפלסטינית כמדינת פלסטין ואף "מתן אור ירוק" להוצאת צווי מעצר מטעם בית הדין הפלילי הבינ״ל (ICC) נגד נתניהו וגלנט. אך בדומה לתנועה נגד המלחמה בעיראק, לא היה די בהתגייסות המונית יוצאת דופן במאזן הכוחות מול הממשלות שונות כדי להצליח לעצור את מכונת המלחמה. למרות החוזקות של תנועת הסולידריות, באופי הבינלאומי שלה ובהתגייסות המונית ממושכת, לרבות לעיתים מקרב רבדים מדוכאים יותר של מעמד העובדות והעובדים, היא הגיעה למבוי סתום אסטרטגי. צעדי הרדיפה, שהגבילו אותה — במיוחד במזה״ת וברחבי גוש האימפריאליזם המערבי — לא היו הגורם המכריע, כמו רמת תודעה פוליטית והתארגנות. מחסור בניסיון, רמת התארגנות נמוכה, וגם רמת התערבות נמוכה של תנועת העובדות והעובדים, התבטאו בקושי לסימון מתווה הסלמה ברור, להידוק רמת תיאום, לתיעול אנרגיה ליעדים קונקרטיים בכל שלב. ברקע, האהדה ההמונית לתנועה נותרה ברובה פסיבית, ולא תורגמה להתפרצות זעם סופר־מסיבית ולסדרה אפקטיבית של פעולות שביתה ושביתות כלליות, גם בהשפעת תחושת חוסר־אונים כללית אל מול הזוועות בעזה ובאזור, כמו אל מול כלל המשברים והקטסטרופות שמהווים נורמה בקפיטליזם של המאה ה־21.
25. בהקשר זה בולט המחסור בנקודות ייחוס פופולריות משמאל שיסייעו לשרטט נתיב אפקטיבי למאבק, הן בשל עצם החולשה ברמת ההתארגנות משמאל, כביטוי לחולשה ברמת הבנת הצורך בארגוני מאבק המוניים, והן מכיוון שמרבית הכוחות השמאליים הקיימים שכן מתערבים מתמקדים בהזדהות, הדהוד של זעם ומסקנות הקיימות ממילא בתנועה הרחבה, ובפניות כלליות לרגש, על חשבון חתירה רצינית לסיוע לחידוד מסקנות ולהבהרת הדרך קדימה במאבק. על הרקע הזה, חלקים בתנועה ביטאו תמיכה נואשת בכל כוח שהצטייר כמאתגר את המתקפה הישראלית — לרבות כוחות פוליטיים ימניים וכיתתיים דוגמת חזבאללה, חמאס, או 'אנצאר אללה' (החות׳ים), המייצגים כשלעצמם מבוי סתום עבור מאבק השחרור הפלסטיני והמאבק באימפריאליזם. עם זאת, הדיכוי של הפלסטינים יוסיף להיות מוקד המחולל זעם ורדיקליזציה ברחבי האזור והעולם.

מאבק הכוחות הבין־אימפריאליסטי

26. האימפריאליזם האמריקאי, חרף היחלשות יחסית מבחינה כלכלית ובעמדת השפעה ביחסים העולמיים, מנסה לאכוף מחדש הגמוניה, ומנגד, האימפריאליזם הסיני, חרף העובדה שנכנס בשנים האחרונות לשלב של קיפאון כלכלי מהותי, מייצג את קריאת התיגר המוכללת המפותחת ביותר על וושינגטון בשאיפה להשגת דומיננטיות בכל תחום בעימות הבין־אימפריאליסטי. האימפריאליזם הרוסי, המחזיק בכוח הצבאי השני בעוצמתו בעולם, שירש מהסטליניזם, מסתמך על עוצמה צבאית כדי לאכוף את האינטרסים הגיאו־אסטרטגיים שלו, אך עם תוצר כלכלי קטן דרסטית, ונדחק לברית ולתלות הדדית גוברת עם בייג׳ינג — ושלב הדטאנט של הקרמלין מול טראמפ אינו מערער מגמה זו עד כה.
27. עמדת הכוח הכלכלית והצבאית הניכרת של וושינגטון ובייג׳ינג איפשרה לכל אחת מהן לגבש סביבה גוש מסוים של מדינות בעימות מול יריבתה הראשית, אף שכל אחד מהגושים היה מעורער מראשיתו ובגוש המערבי אוחזת כעת טלטלה מפרקת תחת מהלומות טראמפ. כך, בהשוואה למלחמה הקרה ההיסטורית — בין האימפריאליזם האמריקאי מבוסס הקפיטליזם לבין ברית המועצות מבוססת הסטליניזם, כשתי מערכות חברתיות מנוגדות יסודית — קיים כיום מרחב ניכר יותר בהשוואה לעידן המלחמה הקרה ההיסטורית עבור שורה של מדינות לתמרון בסוגיות שונות בין שני מרחבי ההשפעה העיקריים — הצטרפות מצרים, אתיופיה, איראן והאמירויות ב־2024 ואינדונזיה בינואר האחרון לפורום מדינות ה־BRICS מדגיש את התופעה, או לדוגמה התפקיד העצמאי שמנסה למלא משטר ארדואן בטורקיה, חברת נאט״ו, במזרח התיכון. בהקשר זה, המונח "המלחמה הקרה החדשה", שהיה שכיח בשנים האחרונות גם בעיתונות הבורגנית, והיה מסוגל להועיל במידה מוגבלת להדגשת שלב של תהליך קיטוב בין הגושים האימפריאליסטיים, מאבד רלוונטיות בדינמיקה הנוכחית. מלכתחילה, ההבדלים בין התופעות ההיסטוריות נותרו מהותיים, לרבות ביחס לדינמיקה הסתירתית והמעורערת יותר של מאבק הכוחות הבין־אימפריאליסטי כיום, כביטוי הן לעמדות מוחלשות יחסית של המעצמות הקפיטליסטיות הדומיננטיות והן לתלות הדדית גבוהה יותר.
28. משבר הקורונה, המלחמה באוקראינה ומשבר המלחמה סביב עזה שיקפו ואכפו באופן עמוק יותר את התפתחות העימות הבין־אימפריאליסטי, שהדיח את עידן הגלובליזציה הניאו־ליברלית שגססה בעשור הקודם. העידן הנוכחי מתאפיין בנסיגת ההון להסתמכות מועצמת על המדינה הלאומית, לצורך קריאת תיגר על מעמדות שליטים לאומיים יריבים בחתירה להיחלץ מתהליכי משבר על חשבונם, ובו־זמנית, לצורך התערבות מוגברת בכלכלה להגנת והחייאת מכונות הרווח, ולצורך החרפת צעדי דיכוי מדינתיים בהקשר של התמודדות עם אי־יציבות חברתית והמאבק המעמדי. התהליך, הכרוך בדה־גלובליזציה יחסית, מלבה מגמות מחוזקות של ריאקציה, שוביניזם לאומי, בונפרטיזם, לאומנות כלכלית ("פרוטקציוניזם") ומיליטריזציה.
29. טראמפ מגלם בצורה בוטה וחשופה את כל אלו, אך בו־זמנית גם את הסתירות המהותיות בעמדה אליה נקלע המעמד השליט האמריקאי, כפי שהדבר משתקף בהתמזגות הבטחות "בדלניות" להקפאת עימותים צבאיים ולהפחתת התערבות אימפריאליסטית ברחבי העולם, באותה הנשימה עם החרפת איומים בתוקפנות כלכלית ואף צבאית, כמו גם ברטוריקה פופוליסטית שנועדה לספוח זעם מעמדי לבין פלוטוקרטיה ישירה וחשופה מאי־פעם. הבטחת "אמריקה תחילה" לשיפור עמדות עבור המעמד השליט האמריקאי מתורגמת גם להסלמה בוטה באיומים ובתוקפנות כלפי שותפות לגוש המערבי, וזאת חרף החתירה להסלמת העימות מול האימפריאליזם הסיני, שמצריכה לכאורה ציפוף שורות למול בייג׳ינג.
30. טראמפ פנה לניסיון לסגור את השאלטר למלחמה באוקראינה, הנמשכת בהיקפה המלא מזה שלוש שנים, במחיר של מאות אלפי הרוגים — בהם מעל 12 אלף אזרחים באוקראינה ומאות אזרחים ברוסיה — בהמשך למלחמה בדונבאס שפרצה ב־2014 לאחר סיפוח קרים. האימפריאליזם הרוסי ניצל את התזוזות במאזן הכוחות העולמי כדי להקרין עוצמה ברמה העולמית ולחזק פוזיציה בגבול מול האימפריאליזם המערבי. הערכות הקרמלין ערב הפלישה ב־2022 היו כי יצליחו להנחיל על קייב תבוסה צבאית ואף לכפות חילופי משטר תוך פרק זמן קצר. משטר פוטין בהחלט ניסה לנצל את העובדה שברקע קהילות דוברות רוסית בקרים ובדונבאס ובחלקים נוספים במזרח אוקראינה פנו למגמה בדלנית, בפרט כתגובת־נגד לעוינות הגלויה, לשוביניזם הלאומי להפרת זכויות, לרבות זכויות שפה, מצד השלטון המרכזי בקייב.
31. אלא שזו הייתה הערכת־יתר. הצבא הרוסי לא הצליח לכבוש את קייב ואף נהדף מפאתי הערים הגדולות במזרח אוקראינה, אודסה וחרקיב, בדיוק מכיוון שנתפס בעיני חלק נרחב מהאוכלוסייה, לרבות מקרב הקהילה דוברת הרוסית, לא כ"כוח משחרר" אלא ככוח כיבוש זר. שלוש שנים לתוך המלחמה והצבא הרוסי חולש על כ־20% משטח מדינת אוקראינה ערב הפלישה של 2022. מנגד, הצבא האוקראיני, שמומן וחומש בידי נאט״ו בהיקף חסר־תקדים, לא הצליח לרשום התקדמות ממשית מאז סוף 22', למעט הפלישה למחוז קורסק. בשנתיים האחרונות, המצב לאורך החזית הוא של מגמת הרחבה מחדש בקצב זוחל של שטח הכיבוש הרוסי, תוך החרבה מלאה של יישובים. לאף צד אין אפשרות לכפות הכרעה צבאית על הצד היריב, והמלחמה — המתאפיינת באופן מכריע כעימות שלוחים בין האימפריאליזם המערבי והרוסי — ממשיכה להתנהל בחלקה הגדול במתכונת מלחמת התשה.
32. אף שטראמפ פספס כמובן את הדדליין הפיקטיבי של סיום המלחמה "בתוך 24 שעות"^[24], הוא מקדם שבירה חדה ממדיניות ממשל ביידן, לרבות תקשורת ישירה עם פוטין, התנגדות גלויה לאישור בקשת אוקראינה להצטרף לנאט״ו — בסתירה לכאורה לעמדה הרשמית של נאט״ו בדבר תהליך "בלתי־הפיך" בכיוון זה^[25] — ונכונות גלויה להכיר בהתרחבות הטריטוריאלית של האימפריאליזם הרוסי. טראמפ אף הרחיק עד כדי האמירה שייתכן שמדינת אוקראינה תעשה עסקה וייתכן שלא, וייתכן שהיא תהיה יום אחד חלק מרוסיה!^[26] העמדת הפנים של הגנה על הזכות להגדרה עצמית של האומה האוקראינית נזנחה לטובת ניטרליות מול שאיפת ההתפשטות של הקרמלין. היועץ לביטחון לאומי ​מייקל וולץ אמר כי התסריט בו רוסיה תשמור על השטחים שסיפחה מאז 2022 הוא אפשרות ש"יש לדון בה", לאחר המפגש להתנעת המשא ומתן לסיום המלחמה באוקראינה שהתקיים בריאד בין מזכיר המדינה האמריקאי רוביו לשר החוץ הרוסי לברוב^[27]. סקר שנערך לאחרונה על ידי המכון הבינלאומי לסוציולוגיה בקייב העלה כי 50% מהנשאלים אינם מוכנים לשום ויתור טריטוריאלי "בשום מצב", אפילו אם משמעות הדבר היא הארכת המלחמה עם רוסיה. רק 39% סבורים כי לשם השגת "שלום מהיר" ו"שמירה על עצמאות" ניתן לוותר על חלק מהשטחים^[28].
33. באמצעות מפגש ההשפלה הפומבית בין טראמפ לזלנסקי בבית הלבן (28.2) והקפאת הסיוע הצבאי^[29] סחט טראמפ מקייב הצהרה טנטטיבית על כניעה לתכתיביו. בכלל זה, הסכמה לשתף פעולה עם המו״מ וכי "תמורת" חידוש הסיוע הצבאי תתאפשר השתלטות האימפריאליזם האמריקאי על מאגרי מתכות נדירות, לצורך צמצום תלות ביבוא חומרי הגלם מסין^[30]. בקייב הכריזו על נכונות להכרזה על הפסקת אש כוללת בת 30 ימים, בלחץ טראמפ — שלא הצליח לחלץ הסכמה דומה מפוטין. במוסקווה הכריזו על "הפסקת אש חלקית" בלבד, המוגבלת לתקיפת תשתיות אנרגיה ולא חלה על קו החזית. אלא שגם בעורף תועדו תקיפות כטב״מים בימים שלאחר מכן: בזפוריז׳יה נהרגה ילדה בת 14 יחד עם הוריה כתוצאה מפגיעה בבניין מגורים^[31]. באותו הזמן, פגיעות בבנייני מגורים תועדו גם בשטח רוסיה, באמצעות כטב״מים מאוקראינה.^[32] ושני הצדדים מאשימים אחד את השני בהמשך תקיפות גם של תשתיות אנרגיה... בזמן כתיבת שורות אלו (שלהי חודש מרץ), אפילו הפסקת האש החלקית לא יצאה לפועל.
34. לדברי ג׳ון בולטון, לשעבר היועץ לביטחון לאומי של טראמפ, האחרון "נכנע לפוטין אפילו לפני שהמו״מ החל"^[33]. הדרישה הבוטה של הבית הלבן לשעבוד ניאו־קולוניאלי של משאבי הטבע של אוקראינה רק ממחישה כי ההמונים באוקראינה נתונים לא רק תחת איום התוקפנות האימפריאליסטית ממוסקווה, אלא גם תחת שעבוד גובר לאימפריאליזם המערבי המתחפש לבעל־ברית של ההמונים באוקראינה.
35. את המו״מ, שהחל בסעודיה, טראמפ פנה לנהל מעל לראשי המעצמות באירופה ומדינת אוקראינה עצמה, בעודו קורא לערב אף את בייג׳ינג בהסדר לסיום המלחמה, מכיוון ש"יש להם השפעה רבה מאוד על המצב הזה, ואנחנו נעבוד איתם"^[34]. שליח טראמפ לאוקראינה, קית׳ קלוג, הבהיר שאירופה לא תהיה צד במו״מ^[35]. סגן הנשיא ואנס טען כי להערכתו תהיה עסקה, אך איים שאם פוטין לא ייעתר לעסקה עם וושינגטון, הממשל בארה״ב ינקוט צעדים כלכליים וצבאיים נגד רוסיה, לרבות הצבת חיילים אמריקאים בשטח אוקראינה — בסתירה ישירה להצהרה קודמת של מזכיר ההגנה פיט הגסת׳.
36. ואנס היה גלוי אף לגבי משאלת הלב לפצל את גוש בייג׳ינג: "זה לא האינטרס של פוטין להיות האח הקטן בקואליציה עם סין"^[36]. בעקבות פניית טראמפ לדטאנט מול הקרמלין, הציע הממשל הרוסי אף לתווך בין וושינגטון לטהראן לצורך מו״מ בסוגיית תוכנית הגרעין האיראנית^[37], בניגוד לעמדת שליט איראן ח׳מנאי, ששלל מו״מ עם טראמפ. ואילו טראמפ מצידו חזר על קריאתו מתקופת ממשלו הקודם להשיב את פוטין לשולחן פורום ה־G7/8, ממנו סולק בתגובה לסיפוח קרים ב־2014, פורום שמאז שב להיות מסגרת תיאום בלעדית של גוש האימפריאליזם ה"מערבי" (כולל יפן).
37. עם זאת, חרף אותה קריאה אנקדוטלית, טראמפ מפחית במופגן בחשיבותם של כל מוסדות התיאום הבינלאומיים, ומבהיר שהאימפריאליזם האמריקאי יתנהל כבעל הבית המושל בכיפה, בצעדים צבאיים וכלכליים, ובהסכמים, כפי שהיה בתחילת המאה כשהדינמיקה ביחסים העולמיים הייתה חד־קוטבית, בתקופה שלאחר קריסת הסטליניזם. ממשלו הודיע, בין השאר, על החרמת כינוס ה־G20 בדרום אפריקה בנובמבר 25'. הוא מוסיף ובועט במעטפת של "סדר עולמי מבוסס כללים", שנועדה לווסת ולהסוות את מאבקי הכוח הבינלאומיים. זהו סימפטום למגמה רחבה יותר. בעידן של עימות בין־אימפריאליסטי גובר, הסדר המשפטי הבינלאומי, הסמלי בעיקרו מלכתחילה, נסדק עוד יותר.
38. אין מדובר רק בדינמיקה של פעולות המעצמות האימפריאליסטיות העולמיות, אלא בכלל בנטייה מוגברת של מדינות לאומיות ושל מיליציות לנצל את הסדר העולמי המעורער והאפשרות שיצליחו לרתום תמיכה מצד מעצמות עולמיות אוהדות כדי לפנות למהלכים צבאיים אסרטיביים יותר שחותרים לקבוע עובדות בשטח כדי לבסס שינוי איכותני במאזן כוחות אזורי. דינמיקה זו אפיינה את המלחמה באוקראינה ומלחמת ההשמדה בעזה. היא מסתמנת בעקיפין גם בביטחון שחש שליט רואנדה פול קגאמה, שנהנה מתמיכת האימפריאליזם המערבי, להתערב באופן גלוי יותר בהתגוששות על שליטה במחצבים בקונגו־קינשאסה (DRC), עם החסות למיליציית ה־M23 שבהנהגה טוטסית בכיבוש מחדש של העיר גומה בסוף ינואר, תוך ביצוע זוועות המונים, בהן האונס והשריפה של נשים בבית הכלא המקומי — המשך הרחבת המתקפה מאיים בהצתת מלחמה אזורית חדשה.
39. במקביל, ממשל טראמפ מושך כספים ממוסדות בינלאומיים ומפרויקטי "סיוע", עם השלכות קטסטרופליות על חלק מהשכבות העניות ביותר בעולם. החיסול הסמלי של תוכנית USAID, באמצעות מאסק, האיש העשיר בעולם, שטען כי מדובר ב"מאורת צפעים של מרקסיסטים מהשמאל הרדיקלי"^[38], ממסמסת חלק ממערך של תוכניות המייצגות מנגנוני "עוצמה רכה" של האימפריאליזם האמריקאי, ומשמשות לא רק ליחסי ציבור וליצירת תלות כלכלית, ולקידום תעמולה באמצעות מימון עיתונות "ליברלית" של מתנגדי משטרים יריבים, אלא גם כבולמי זעזועים לחוסר־יציבות חברתית בעולם הניאו־קולוניאלי בפרט. מאמר מערכת ב'פייננשל טיימס' העלה חשש מכך שקמפיין הפירוק של הביורוקרטיה של המדינה הפדרלית, לרבות דה־רגולציה פיננסית, מתעלם מהניסיון של משבר 2008 ויקל על התפרצות משברים פיננסיים מטלטלים בשנים הבאות^[39].
40. אין כאמור בכוחותיו של ממשל טראמפ לכונן מחדש דינמיקה חד־קוטבית, ויתרה מכך, עצם העובדה שהוא עצמו נאלץ בתקופת ממשלו הקודם וכיום לצייר עצמו כ"משכין שלום" המעוניין להסיג את ארה״ב מעימותים צבאיים, משקפת כשלעצמה את העמדה המוחלשת יחסית בה נמצא האימפריאליזם האמריקאי כיום, לרבות סלידה של דעת־הקהל מבית מהסתבכות בהתערבויות צבאיות ברחבי העולם. בד־בבד, הנסיגה מהגלובליזציה הניאו־ליברלית ממחישה את העמדה המוחלשת בה נמצאת המערכת הקפיטליסטית ככלל ברמה העולמית בעידן הנוכחי.
41. עמדת טראמפ ביחס למלחמה באוקראינה מגיעה לאחר שלוש שנים של תגבור מערכה צבאית כושלת מצד נאט״ו להדיפת האימפריאליזם הרוסי מהשטחים שסיפח. ממשל טראמפ מגדיר את ההשקעה במערכה הזאת כבזבוז כספים. טראמפ האשים את זלנסקי בכך שארה״ב השקיעה "350 מיליארד דולר כדי להיכנס למלחמה שבאופן בסיסי לא ניתן היה לנצח בה"^[40]. אלא שאם המלחמה באוקראינה אכן תוקפא עם הישגים טריטוריאליים משמעותיים למוסקווה מול מחנה האימפריאליזם המערבי, גם אם טראמפ מבקש למסגר מהלך כזה כהפגנת עוצמה, תהיה זו הפגנת חולשה ביחס לאינטרסים של הגוש, שעשויה לדרבן קריאת תיגר נוספת עליהם.
42. בגיאורגיה, בהשפעת מאזן הכוחות במלחמה באוקראינה, המשטר פנה באופן חד יותר לעבר שיתוף פעולה מוגבר עם מוסקווה והתרחקות מהאיחוד האירופי. המגמה אומנם נמצאת בוויכוח עז מול האגף ה"פרו־אירופי" במעמד השליט ושותפיו במחנה האימפריאליזם המערבי, והוויכוח הצליח לרתום להפגנות גם שכבות רחבות החוששות מהתוקפנות של האימפריאליזם הרוסי, עם זיכרון ממלחמת גיאורגיה ב־2008, ושהולכות שולל אחרי הרעיון שהתקרבות לאיחוד האירופי היא מתכון לשגשוג וחירויות דמוקרטיות. אך ההתפתחות מהדהדת את העמדה החלשה יחסית של האימפריאליזם המערבי באוקראינה (ובחלקים ממזרח אירופה), וטראמפ מציע למעשה לקבע אותה.
43. מדיניות טראמפ מפצלת את הגוש המערבי, עם חיזוק הרעיון ש"אירופה תצטרך להסתמך על עצמה" — כדברי מזכיר ההגנה האמריקאי הגסת׳ לראשי נאט״ו באירופה: "אל תניחו שנוכחות אמריקה [באירופה] תימשך לעד"^[41] (נכון להיום מוצבים באירופה כ־70 אלף חיילים אמריקאים בשירות פעיל^[42], ונשק גרעיני בבעלות ארה״ב נמצא במספר מדינות). רק בינואר 24' התקיים התרגיל הצבאי הגדול ביותר של נאט״ו מאז 1988, שלהי המלחמה הקרה ההיסטורית, שדימה תגובה למתקפה רוסית^[43]. חודשים ספורים קודם גם נחתם הסכם להגברת שיתוף פעולה צבאי בין האיחוד האירופי וארה״ב^[44]. כעת, האימפריאליזם האמריקאי מאותת לשינוי בתעדוף ודוחף להתעצמות נוספת בתהליך המיליטריזציה באירופה, לרבות דרבון נוסף לצעדי אינטגרציה צבאית, חרף הלחצים החברתיים הצנטריפוגליים המתמשכים שמחולל המשבר הקפיטליסטי באיחוד האירופי.
44. מקרון הכריז כי "אירופה נכנסה לעידן חדש", עם צורך להיערך לאפשרות שארה״ב תפנה גב באופן מלא לברית הצבאית, והציע אף לפתוח בהתדיינות על הצגת חלופה צרפתית למטרייה הגרעינית האמריקאית באירופה^[45]. ההוצאות הצבאיות באירופה זינקו בעשור האחרון ושברו שיאים^[46] עוד טרם מפנה טראמפ, שנותן דחיפה עצומה נוספת למגמה, כפי שהדבר התבטא בהכרזה בכינוס החירום של מועצת אירופה (6.3) על תוכנית חימוש מסיבית בהיקף של 800 מיליארד יורו^[47]. כמו כן, הנציבות האירופית מקדמת ביטול של הגבלות תקציביות על הוצאות צבאיות ממשלתיות^[48] — מגמה שרק מגבירה את הלחץ לקיצוצים בשירותים חברתיים לשם הגנת האינטרסים הגיאו־פוליטיים של המעמדות השליטים ולהשבעת רווחי תאגידי הנשק. גם בבריטניה, שכבר אינה כפופה לאיחוד האירופי, ממשלת ה"לייבור" הקפיטליסטית — שחזרה לשלטון ביולי לאחר 14 שנה עקב הצבעת ענישה נגד המפלגה השמרנית (ה"טוריז") רק כדי ליישם מדיניות כמעט זהה — מקדמת ניפוח דרסטי של ההוצאה הצבאית באותה הנשימה עם צעדי צנע^[49]. ראשת ממשלת דנמרק מדה פרדריקסן אמרה כי המסר שלה לשר ההגנה הדני הוא "לרכוש, לרכוש, לרכוש" עוד נשק וציוד צבאי.^[50] שר ההגנה הבלגי תיאו פרנקן העריך תזוזה מיידית לעבר "עוד אינטגרציה של תאגידים ומפעלים תעשייתיים ביטחוניים"^[51]. זלנסקי, שמשטרו נאמן לסדר־היום של האימפריאליזם המערבי ולכן גם סיפק גיבוי פוליטי למתקפה הצבאית הרצחנית של הכיבוש הישראלי על עזה, קרא מעמדה נואשת לקדם את הרעיון הישן של הקמת צבא אירופי להפחתת תלות אסטרטגית בארה״ב^[52]. ההבטחות האירופיות לחזק את הסיוע הצבאי למשטר האוקראיני במקום ארה״ב והרעיון של הצבת כוחות "שמירת שלום" אירופיים על אדמת אוקראינה, עשויים עוד לתדלק מחדש את העימות הצבאי בשטח.
45. ההיגיון המחריף פיצולים פנימיים בגוש המערבי ממשיך את ההשפעה הסתירתית של משבר עזה, כאשר מצד אחד, האימפריאליזם המערבי נדחק לפעולה מאוחדת במופגן בצמתים מרכזיים לתמיכה במשטר הישראלי, ומצד שני, ממשלות במערב נדחקו להרחיק עצמן פוליטית מאחריות לזוועות ההמונים בעזה. השינוי כעת דרמטי. פרשן הניו יורק טיימס פיטר בייקר העיר כי "זה למעלה מעשור, המערב התייצב כנגד המזרח במה שנקרא באופן רווח המלחמה הקרה החדשה. אך עם שובו של הנשיא טראמפ לממשל, אמריקה עושה רושם כי היא עשויה להחליף צד".^[53] ממשל טראמפ אינו מחסל את התפתחות תהליך הקיטוב המתמשך בין הגושים האימפריאליסטיים, אך החלשת רמת הלכידות בגוש המערבי מבטיחה דינמיקה עוד יותר מעורערת וסתירתית. בעידן של המלחמה הקרה החדשה ההיסטורית, בין הקפיטליזם לסטליניזם, לאימפריאליזם האמריקאי היה אינטרס מפותח בהזרמת משאבים בהיקף נרחב למערב אירופה בשנים שלאחר המלחמה, ביסודו של דבר כדי לסייע להצלת הקפיטליזם באירופה, במיוחד לאחר הגל המהפכני שפרץ בסוף המלחמה, וכדי לבסס עמדת בכורה כמעצמת־העל המגבשת מאחוריה את המחנה האימפריאליסטי. כיום לקפיטליזם אין חשש מ"תרחיש דומינו". הסתלקות הסטליניזם כמעצמת־על סילקה גם גורם שליכד וריסן מתחים בין המעצמות האימפריאליסטיות השונות, וכיום לוושינגטון יש בהחלט אינטרס קיים אך פחוּת בהשקעת משאבים מסיבית בטיפוח הברית עם המעצמות האימפריאליסטיות באירופה.
46. ב־2014, בתגובה לסיפוח קרים לרוסיה, הכריזה נאט״ו על יעד חדש עבור המדינות החברות להרחבת הוצאות צבאיות לשיעור של 2% תמ״ג — יעד שרק שלוש מתוכן עמדו בו במקור והושג בתוך עשור בידי עוד כ־20 מדינות^[54], בהן ארבע המדינות שהצטרפו בתקופה זו, שתיים מהן, שוודיה ופינלנד, בתגובה למלחמה באוקראינה. כך, ההיגיון של המערכת שלא מסוגלת להתגבר על משבר האקלים שהיא יצרה, ושמרחיבה ממדי עוני, שותה משאבי עתק לטובת מרוץ חימוש להגנת האינטרסים הגיאו־פוליטיים של המעמדות השליטים, בעוד מעמד העובדות והעובדים ממשיך להתמודד עם המיתוס הנצחי ש"אין כסף" לדרישות חברתיות למרות העשור העצום שעבודתו מייצרת. אלא שטראמפ, שבתקופת ממשלו הראשון שיחק עם הרעיון של פרישה מנאט״ו^[55], דורש להזניק את היעד אף לשיעור נדיר של 5% (שיעור זה, במונחי תוצר, שקול לזה של מדינת ישראל). בסביבה הכלכלית הקיימת, עבור מרבית המדינות בנאט״ו, ספק אם גם בתוך עשור יוכלו להשיג את היעד להסטת משאבים תקציביים בהיקף דרסטי כזה, שתסבך אותם עם עוד משברי גירעון, צעדי צנע מעוררי זעם מעמדי, ובשוליים אולי אף חיכוכים מול בעלי הון על פגיעה קלה בשולי רווח. אך כן מדובר בסימון המשך התעצמות מגמת המיליטריזציה בעימות הבין־אימפריאליסטי.
47. מזכיר ההגנה הגסת׳ הצהיר כי וושינגטון מתעדפת כעת משאבים צבאיים לטובת "הרתעת מלחמה עם סין באוקיינוס השקט", וכי היא מציעה ששותפותיה באירופה יאפשרו לפתח "חלוקת עבודה הממקסמת את היתרונות היחסיים שלנו באירופה ובאוקיינוס השקט"^[56]. ממשל טראמפ מקדם דטאנט בשתי זירות העימות החמות באוקראינה ובמזרח התיכון, בניסיון לבלום את האסרטיביות של האימפריאליזם הסיני בזירה המתחממת של מצר טאיוואן, ים סין הדרומי וים סין המזרחי. אך נשיא טאיוואן, לאי צ׳ינגדה, מתלונן על כך שממשל טראמפ מקדם "אסטרטגיות וקווי מדיניות שונים לחלוטין מהעבר"^[57].
48. טראמפ, במסגרת המשך דחיפת תהליך הארגון מחדש של שרשראות האספקה בהתאם לשיקולים גיאו־פוליטיים, מאשים את המשטר בטאיפיי — המחזיק בעמדה מעין־מונופולית בשוק השבבים המתקדמים בעולם — ב"גניבת" תעשיית השבבים של ארה״ב, ואף מאיים בהטלת מכסים על יבוא שבבים ובביטול תוכנית הסבסוד מתקופת ביידן לענקית השבבים הטאיוואנית TSMC לבניית מפעלים בארה״ב^[58]. בניגוד לממשל ביידן, טראמפ מסמן עמימות אסטרטגית לגבי האפשרות להתערבות צבאית אמריקאית בתרחיש של מתקפה צבאית סינית להכנעה ולכיבוש טאיוואן, והטייקון הבכיר בממשלו, אילון מאסק, אף נקט ב־2023 עמדה המצדדת בהסתפחות טאיוואן לבייג׳ינג^[59]. למרות זאת, התלות שתימשך עוד שנים בתעשיית השבבים המתקדמים בטאיוואן, לרבות לצורך פיתוח מערכות צבאיות מונחות־AI, כמו גם החשש מהשלכות גיאו־אסטרטגיות נרחבות בתרחיש שבו האימפריאליזם האמריקאי נחשף כחסר יכולת מול השתלטות צבאית על מדינה שנחשבה מסורתית למוצב קדמי עבור האינטרסים שלו, מדגישים לחצים כבדים להתערבות צבאית פוטנציאלית.
49. ארה״ב נותרה הכלכלה החזקה בעולם, החולשת נומינלית על רבע מהתוצר העולמי, אף שבמונחי שווי כוח־קנייה (PPP), היא התכווצה מ־21% ב־1990 ל־16% כיום, אך בו־זמנית שמרה על יתרון ביחס לשאר הכלכלות המפותחות. היא התרחבה למעל מחצית מהתוצר של ה־G7 נוכח דעיכתן היחסית של שותפותיה לגוש המערבי, נהפכה ליצרנית הדלקים הפוסיליים הגדולה בעולם ושמרה על דומיננטיות הדולר חרף שחיקתו^[60]. העוצמה הכלכלית של המעמד השליט האמריקאי, שבבסיסה הערך העודף שנשדד ממעמד העובדים בארה״ב וממעמד העובדים בעולם הניאו־קולוניאלי, מתחזקת ומבוצרת באמצעות הכוח הצבאי החזק בעולם.
50. האימפריאליזם האמריקאי אוחז עדיין בעמדת עליונות צבאית גלובלית. ההוצאה הצבאית של ארה״ב נותרה הגבוהה בעולם בפער ניכר, כ־37% מההוצאה הצבאית העולמית (3.4% תמ״ג, כ־13% מהתקציב הפדרלי), עם שיעור ההוצאה הצבאית לנפש השני בגודלו בעולם, אחרי מדינת ישראל, המסובסדת בידי וושינגטון^[61]. לשם השוואה, סין עומדת על 12% מההוצאה העולמית ורוסיה 4.5%. ארה״ב נותרה גם אימפריית בסיסים בלעדית, המחזיקה מאז מלחה״ע ה־2 מערך מסיבי המונה כיום מאות בסיסים ומתקנים צבאיים בעשרות ארצות^[62], מתוכם כ־128 בסיסי צבא רשמיים בהיקף מלא^[63], המגמד את הנכסים המקבילים של שאר המעצמות האימפריאליסטיות יחד, חרף שאיפת ההתרחבות של בייג׳ינג, המחזיקה נוכחות צבאית קבועה במספר בודד של ארצות.
51. מהעמדה הזאת, בזמן שהמפלגה הרפובליקנית בקונגרס מקדמת הרחבה של ההוצאה הצבאית^[64], טראמפ יכול להרשות לעצמו לקרוא לעסקה עם סין ורוסיה לחזרה למתווה צמצום ארסנל הנשק הגרעיני לצורך צמצום הבזבוז על הוצאה צבאית במחצית כביכול, ובפרט שעה שהנשק הגרעיני האמריקאי כיום מסוגל להחריב את העולם "מאה פעם", כדבריו, בעת שניתן להשקיע כספי ציבור ב"דברים אחרים שהם למעשה בתקווה מועילים יותר"^[65]. בכך טראמפ מקדם שלב דטאנט במתיחות הצבאית, תחת הסיסמה "שלום מתוך עוצמה", ומיקוד מאבק הכוחות הבין־אימפריאליסטי במישור הכלכלי–טכנולוגי, שעה שטראמפ עצמו מסלים בגלוי את מלחמת הסחר מול סין.
52. בסין מתפתח משבר כלכלי בממדים עצומים, ובפרט עם בועת האשראי–נדל״ן. שי ג׳ינפינג ניסה לאורך השנים להוביל להפחתת התלות ביצוא של הכלכלה היצואנית הגדולה בעולם, עד כה ללא השפעה ניכרת, ומלחמת הסחר מול ארה״ב מוסיפה למתחים בכלכלת הענק. אלה מוסיפים לתסיסה החברתית המוגברת לאורך השנים האחרונות, כאשר בהמשך לתנועת הדפים הלבנים בסוף 22' שדחקה את הדיקטטורה הטוטליטרית לסיום מדיניות ה"אפס קורונה" הדרקונית שיישמה, תועדו בחודשים האחרונים פעולות מחאה בהיקף נרחב. בכלל זה, השתתפות של מאות אלפי צעירים במספר ערים בנובמבר במסעי אופניים שהתארגנו באמצעות הרשתות החברתיות עם ביטויי מחאה על אופק קודר לפרנסה בשוק העבודה ועל רמיסת חירויות, או השתתפות רבבות בהפגנות בינואר במשך כשבוע, תחת דיכוי משטרתי, בתגובה לטיוח מקרה מוות של תלמיד תיכון במחוז שאאנשי במרכז סין^[66].
53. גם אם, נוכח עמדת החולשה התקופתית היחסית של בייג׳ינג ומוסקווה, במישור הכלכלי והגיאו־פוליטי, שלב דטאנט בין וושינגטון למוסקווה ואולי לבייג׳ינג יתגבש בהסכם ויכלול אף הסרת סנקציות כלכליות ממוסקווה, מדובר יהיה בהסדר ארעי ושברירי, ויספק כיסוי דיפלומטי להמשך מאבק הכוחות בכל המישורים, לרבות ניסיונות לקבוע עובדות בשטח בצעדים חדשים להרחבת השפעה ולהתערבות במוקדים שונים בעולם.
54. במיוחד, הפוטנציאל הנפיץ סביב ים סין הדרומי וטאיוואן ממשיך להיבנות לקראת התלקחות נקודת משבר באותה זירת עימות ראשית. אומנם, הן בהקשר של אוקראינה והן בהקשר של המזה״ת, האימפריאליזם הסיני התרחק באופן מחושב מהתערבות צבאית ישירה, שכן לא זיהה בה תועלת ברורה, הן למול ההתלכדות וההתעצמות של נאט״ו בתגובה לסיפוח קרים ולמלחמה באוקראינה, והן למול האכיפה מחדש של העמדה ההגמונית של האימפריאליזם האמריקאי במזה״ת על רקע המערכה הצבאית של הקפיטליזם הישראלי. ואולם, במאזן הכוחות האזורי בקרבת סין, ההתעצמות הצבאית ובניית ההשפעה של האימפריאליזם הסיני מציבות אתגר ממשי מול האימפריאליזם האמריקאי. מפגני הכוח הצבאיים של בייג׳ינג סביב טאיוואן בשנים האחרונות, בהם שלושה תרגילי ענק ב־2024 (מאי, אוקטובר, דצמבר), היו הנרחבים ביותר מאז משבר מצרי טאיוואן ה־3 ב־1996, וכללו הדמיית הטלת מצור על טאיוואן והדיפת כלי־שיט זרים. הקרקע נסללת לניסיונות להכרעת סכסוכים טריטוריאליים שונים באזור ולמשבר מצרי טאיוואן רביעי — שעשוי להתפתח במנעד רחב של תצורות ומדרגות הסלמה שבין אירוע עימות סף־התלקחות דרמטי, לאירוע התלקחות קצר־טווח ומוגבל בהיקף הפעלת כוח אש, ועד לאירוע "התפרצות געשית" קטסטרופלי, עם חילופי אש ישירים בהיקפים שונים בין המעצמות העולמיות. הניסיון של המלחמה באוקראינה הוא מצד אחד תמרור אזהרה עבור בייג׳ינג מפני הסתבכות ומחירים עצומים, אך מצד שני, הוא גם ברומטר של חולשת האימפריאליזם המערבי וההיתכנות לקבוע מולו עובדות בשטח.
55. באופן בלתי נמנע, זירות העימות המרכזיות משתלבות עבור המעצמות האימפריאליסטיות העולמיות במערך שיקולים כולל, ומשפיעות בדינמיקה הכללית האחת על השנייה. עם זאת, כפי שממוחש ביתר־שאת בידי ממשל טראמפ, הן אינן במגמת התמזגות לכדי מערכה צבאית עולמית כוללת, ומגמה כזו אינה מסתמנת על הפרק לשנים הקרובות. הרעיון של מלחמת עולם שלישית, שבה העימות הבין־אימפריאליסטי מסלים לדרגה המירבית של התנגשות צבאית ישירה וכוללת בחתירה להכרעה, נותר פרספקטיבה פחות סבירה בעשור הנוכחי, כאשר שורה של גורמים מרסנים התפתחות כזו, בהם התלות הכלכלית ההדדית העמוקה, סכנת ההשמדה ההדדית המסיבית של כוחות הייצור ובכלל, והאיום ברדיקליזציה המונית במאזן הכוחות המעמדי הקיים.
56. הסכנה באובדן שליטה מוחלט על האירועים היא שמנעה לאורך שלוש שנים התערבות צבאית ישירה של נאט״ו באוקראינה, או שימוש בנשק גרעיני מכל סוג. אומנם, כפי שהודגם במלחמה הקרה ההיסטורית, עימות בין מעצמות גרעיניות מסוגל להתגלגל לא רק למלחמות שלוחים עקובות מדם, אלא גם להתערבות צבאית ישירה בשטח, חיכוך בין כוחות, וגם לשלבי הסלמה אקוטיים שמציבים קונקרטית איום במלחמה גרעינית. הודו ופקיסטן המחישו עוד במאה הקודמת היתכנות לעימות צבאי קונבנציונלי בין מעצמות גרעין. ומובן שלא ניתן להוציא מכלל חשבון שימוש בנשק גרעיני "טקטי".
57. ואולם, תרחיש "מלחמת עולם" צריך להיות מובן במשמעות של חתירה להכרעה צבאית בנקודת שיא בקיטוב הבין־מעצמתי. העימות הבין־אימפריאליסטי כיום, לא הגיע בשלב זה לדרגת הקיטוב של העימות ההיסטורי בין האימפריאליזם והסטליניזם, וגם לא להיקף המיליטריזציה העצום שנלווה לו ושעקב איום ההשמדה הגרעינית ההדדית לא תורגם להתנגשות צבאית מכרעת. בעוד שתהליך המיליטריזציה מהווה מיסודו היערכות לתרחישי עימות צבאי, נחוץ להיזהר מהבנה סכמטית מדי של אופן התפתחות התהליך. אין מדובר בדהירה לינארית לעבר מערכה צבאית עולמית כוללת, והדינמיקה בשלב הנוכחי אינה של תקופת "טרום־מלחמה" ברמה העולמית, למרות התגברות החיכוכים והעלייה בפוטנציאל למלחמות שלוחים וזוועות המונים כתוצאה מהעימות הבין־אימפריאליסטי, כפי שהמחישו השנים האחרונות.

מגמת קיטוע בכלכלה העולמית

58. ממשל טראמפ החדש מסמן שלב הסלמה בעימות הבין־אימפריאליסטי במישור הכלכלי, עם מיקוד במלחמות הסחר. טראמפ מדגים עד כמה דוקטרינת "הסחר החופשי" שההון תבע בתקיפות בעידן הגלובליזציה הניאו־ליברלית נתפסת כעת, בעידן של דומיננטיות הגיאו־פוליטיקה, במידה רבה כגורם מסבך בקרב המעמדות השליטים הלאומיים הזקוקים באופן מהותי יותר להתערבות המדינה הלאומית להבטחת אינטרסיהם ברמה הבינלאומית. טראמפ מגיב בפרט לגירעון הסחר של ארה״ב שהרקיע בעשור החולף והגיע בשנת 2024 לשיא של 1.2 טריליון דולר^[67]. טראמפ הכריז, בין השאר, על מדיניות "מכסי גומלין" על יבוא מארצות שלארה״ב גירעון מסחרי מולן, והסחטנות כבר הובילה ממשלות להתרפס בפני ראש המאפיה, לרבות הסכמת נשיא הודו מודי — שבתקופת ממשלו הקודם טראמפ כינה "מלך המכסים של העולם" — להפחתה מיידית של מכסים ולהגדלת שיעור הגז המונזל (LNG) הנרכש מארה״ב. מודי, המייצג משטר של בונפרטיזם פרלמנטרי במדינה המאוכלסת בעולם, אימץ את המוטו הלאומני הריאקציוני של טראמפ עם הסיסמה "Make India Great Again" והבטחה להידוק שיתוף הפעולה עם וושינגטון^[68].
59. אך מול סדר־היום של הלאומנות הכלכלית האסרטיבית של טראמפ, עם דגש על "מכסי מגן", מתפתח ויכוח במעמד השליט האמריקאי. למעשה, באופן אירוני, גם מאסק, שבבעלותו פסי יצור לרכב בסין, נוטה להתנגד להטלת מכסים^[69]. בוול סטריט ג׳ורנל כינו את הכרזת הגדלת המכסים על סחורות מקנדה וממקסיקו — שהוקפאה בפברואר לחודש עקב היעתרות ממשלות קנדה ומקסיקו להקשיח את הגבולות עם ארה״ב — בתור "מלחמת הסחר המטומטמת בהיסטוריה"^[70], המערערת את הסכם הסחר (USMCA) שנחתם בהובלת ממשל טראמפ הקודם לשיפור תנאים עבור ההון האמריקאי במקומו של 'הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה' (NAFTA). הם הזכירו כי המכסים יובילו לעליות מחירים בארה״ב עצמה, ותהו האם טראמפ הוא גם "לאומן אבוקדו" בהתחשב בעובדה ש־90% מהאבוקדו בארה״ב מגיעים ממקסיקו. ברקע, בהשפעת העימות הבין־אימפריאליסטי העולמי ושיבושים נוספים בשרשראות האספקה שדחפו הון אמריקאי למגמת קירוב פסי־ייצור (nearshoring), מקסיקו, שכ־84% מיצוא הסחורות ממנה מגיע לארה״ב^[71], תפסה את מקומה של סין כמקור היבוא הגדול ביותר בארה״ב^[72]. בקנדה, התלות ביצוא לארה״ב דומה, עם נתח של כ־75% הממוען לארה״ב^[73]. לכן, ההכרזות במקסיקו ובקנדה על "מכסי גומלין"^[74] לא עשו רושם בממשל טראמפ.
60. טראמפ הקפיא לחודש את המכסים על יבוא מכוניות ממקסיקו וקנדה,^[75] רק כדי לאיים כמה ימים לאחר מכן בהכפלת מכסים על יבוא פלדה מקנדה ומייד אחר כך לסגת מהאיום.^[76] הזיגזוג בין הכרזות על מכסים, הקפאתם, איומים במכסים גבוהים אף יותר, הקפאתם וחוזר חלילה הזריקו מנה גדושה של חוסר ודאות למערכת.
61. "נשיאים בדרך כלל עושים כל שביכולתם כדי למנוע מיתון, עד כדי כך שהם נמנעים אפילו מלהזכיר את המילה", הסביר הפרשן הכלכלי של ניו יורק טיימס, "אבל בשבועות האחרונים, הנשיא טראמפ ויועציו השמיעו מסר שונה לחלוטין. כן, מיתון הוא אפשרי, הם אמרו. ואולי זה אפילו לא יהיה כל כך נורא. הווארד לוטניק, שר המסחר, אמר שמדיניותו של טראמפ 'שווה את זה' גם אם היא תגרום למיתון. סקוט בסנט, שר האוצר, טען שהכלכלה עשויה להזדקק ל'תקופת ניקוי רעלים' לאחר שהתמכרה להוצאות ממשלתיות. וטראמפ עצמו אמר שתהיה 'תקופת מעבר' עד שמדיניותו תיכנס לתוקף"^[77]. המסרים האלה של ממשל טראמפ, בשילוב עם חוסר הוודאות הכלכלית, הובילו לגל ירידות בשווקי המניות, שמחק בחודש מרץ 4 טריליון דולר משוויו של מדד S&P 500 מאז שיאו בפברואר. למעשה, המדד מחק את כל עליות מחירי המניות שנרשמו מאז ניצחון טראמפ בבחירות.^[78] מניות תאגידי ההייטק האמריקאיים — שהובילו את העליות בוול סטריט — היו בין המפסידות הגדולות. מניית טסלה, תאגיד הרכב החשמלי בבעלותו של מאסק, צנחה ב־15.4%.^[79] שווקי המניות, שהגיבו בעליות שערים לכניסת טראמפ לבית הלבן, מתוך ציפייה לגריפת רווחים כתוצאה מעוד הנחות במיסים והקלות רגולטוריות עבור תאגידים ובעלי הון, פנו למגמה הפוכה, בין השאר בהשפעת חששות מהשלכות מלחמת הסחר.
62. על יבוא מסין הוטל שיעור מכס נוסף של 10% לשיעור כולל של 20%. מהלך הגומלין המיידי של בייג׳ינג כלל העלאת מכסים על יבוא סחורות מארה״ב, פתיחת חקירה נגד גוגל בחשד לעבירה על חוק סיני נגד מונופולים, והגבלת יצוא של מתכות נדירות הדרושות בשרשראות האספקה של ציוד אלקטרוני וצבאי^[80]. ובאיחוד האירופי נשבעו להגיב למכסים על מתכות בצעדי גומלין משלהם. מגמת ההסלמה במלחמת הסחר לא רק תתדלק מחדש אינפלציה ומשבר יוקר מחיה בארה״ב, אלא גם תגרום שיבושים רחבים יותר בשרשראות האספקה העולמיות. מלחמות הסחר אומנם אינן סתם "משחק סכום אפס", במובן הזה שקיימים פערי כוח עצומים בין הכלכלות הלאומיות, אך הן, כמו גם ניסיונות של מדינות נסחטות לצמצם תלות באמצעות "גיוון שווקי יצוא", אינם מרחיבים שווקי צריכה או מגבירים ביקושים צרכניים בכלכלה העולמית. הם מייצגים ביסודם אסטרטגיית יציאה מתהליכי משבר כלכלי על בסיס לאומי, כלומר, חתירה להשיג נתח גדול יותר עבור בעלי ההון במדינה לאומית ספציפית, בעוד שברמה העולמית, הבעיות הכלכליות היסודיות אינן נפתרות, ובפרט, מעמד העובדות והעובדים קולקטיבית אינו מסוגל לרכוש חזרה את סך הסחורות שהוא מייצר.
63. לפני עשור, בספטמבר 2015, העצרת הכללית של האו״ם אימצה מסמך הצהרה תחת הכותרת "משנים את עולמנו: סדר־היום ל־2030 למען פיתוח בר־קיימא", בו הוכרז כי "אימצנו החלטה היסטורית על סט מקיף, מרחיק־לכת וממוקד־אנשים של מטרות ויעדים אוניברסליים, מחוללי שינוי [...] אנו מכריעים, מעתה ועד 2030, לשים קץ לעוני ולרעב בכל מקום; להילחם באי־שוויון בתוך ובין ארצות; לבנות חברות שלוות, צודקות ואינקלוסיביות; להגן על זכויות אדם ולקדם שוויון מגדרי ואת העצמתן של נשים וילדות; ולהבטיח את ההגנה בת־הקיימא של כדור־הארץ ומשאביו הטבעיים. אנו מכריעים גם ליצור תנאים לצמיחה כלכלית בת־קיימא, אינקלוסיבית ומבוססת, שגשוג משותף ועבודה הוגנת לכול"^[81]. הפרספקטיבה הייתה שגויה מיסודה וההיגיון הקפיטליסטי הוביל בדיוק בכיוון ההפוך. דוח של הבנק העולמי חוזר לאותה ההחלטה ומודה, בלשון המעטה: "ברור שהמטרות הנשגבות של העשורים האחרונים לא יושגו. הצפי לצמיחה לטווח־ארוך עבור הכלכלות המתפתחות הוא כעת החלש ביותר שהיה מאז תחילת המאה. [...] בשנת 2030, 622 מיליון בני־אדם יישארו בעוני קיצוני. [...] לכלכלות המתפתחות לא צריכות להיות אשליות לגבי המאבק שעל הפרק: 25 השנים הקרובות יהיו קשוחות יותר מ־25 השנים שחלפו"^[82]. היעדר האופק לשיפור בעתיד הוא אחד הגורמים המתדלקים ניכור אך גם נכונות למאבק ומסקנות מעמדיות בקרב צעירות וצעירים.
64. התחזית הנלווית לקצב הצמיחה השנתי של התמ״ג העולמי בשנים 2025–2026 היא של 2.7%. דוח של האו״ם חוזה בדומה קצב של 2.8%, שהוא מזכיר נותר נמוך בהשוואה לשיעור של 3.2% ערב משבר הקורונה, ומזהיר כי למרות ריסון גל האינפלציה האחרון, אי־הוודאות נותרת מאפיין מרכזי, על רקע עימותים גיאו־פוליטיים, מלחמות סחר, השפעה אגרסיבית יותר של משבר האקלים, ועלייה בהוצאות על תחזוקת חוב^[83]. מספר מחקרים חוזים עלויות כלכליות מאמירות של נזקי משבר האקלים, ואחד המחקרים השווה זאת לנזקים כלכליים של מלחמה על בסיס קבוע^[84]. על כך נוספת גם ההשפעה המטלטלת של טכנולוגיות AI על שוק העבודה, כשלפי הערכת קרן המטבע הבינלאומית, כ־60% מהמישרות בכלכלות המפותחות חשופות להשפעת AI, כמחציתן צפויות ל"השפעה שלילית", ובעוד שבכלכלות המתפתחות ובכלכלות העניות החשיפה נמוכה יותר, גם פוטנציאל רתימת היתרונות הטכנולוגיים מרוסן יותר, והדבר "עשוי להחריף את השסע הדיגיטלי ואת פערי ההכנסות בין ארצות"^[85]. כך, תחת הקפיטליזם גם פיתוחים טכנולוגיים בעלי פוטנציאל משחרר ומקדם עבור החברה האנושית מעמיקים אי־שוויון ואף משמשים לקידום מגמות ריאקציה.
65. אף שהסחר העולמי רשם התאוששות מתונה אחרי ההתכווצות במשבר הקורונה, המסחר בסחורות רשם התכווצות נוספת בחודשים האחרונים של 2023 והראשונים של 2024, ושב להתרחב בשלהי 2024 בקצב מתון, כחלק מדפוס של תנודתיות מוגברת^[86]. מלחמות הסחר ועימותים גיאו־פוליטיים — כפי שהמחיש הסגר הימי שהטיל המשטר החות׳י במערב תימן על מצר באב אל־מנדב, וכפי שאיים בעבר המשטר בטהראן להוציא לפועל במצר הורמוז בתרחיש של מתקפה על מתקני הגרעין האיראניים — מתורגמים לשיבושים מהותיים תדירים יותר בשרשראות האספקה, ומדרבנים כשלעצמם ארגון מחדש שלהן לפי היגיון גיאו־פוליטי. עם זאת, רמת התלות ההדדית של המעצמות האימפריאליסטיות העולמיות ושל שני הגושים המרכזיים נותרה גבוהה, ללא היתכנות למעבר מהיר לביקוע הכלכלה לשני מרחבים כלכליים מופרדים בעיקרם כפי שהיה בתקופת המלחמה הקרה ההיסטורית בין הקפיטליזם לסטליניזם.

סמכותנות וצנע

66. אי־היציבות הניכרת שמחולל המשבר הקפיטליסטי המערכתי דוחפת מעמדות שליטים ברחבי העולם להסתמך יותר על כוחות פוליטיים סמכותניים ולצמצם את המרחב של חירויות פוליטיות, בליווי מתקפה אידיאולוגית להצדקת הכבדת אמצעי דיכוי — שהולכת ותופסת משקל דומיננטי יותר על חשבון האגפים ה"ליברליים" במעמדות השליטים המסתמכים על מעטפת "דמוקרטית", גמישה יותר, של קואופטציה, בדמות קפיטליזם המתחפש ל"ער" (Woke) ו"פרוגרסיבי", ביסודו של דבר לשם הסוואת ניצול ודיכוי מערכתיים בהתחנפות לתודעה נגד אפליות במגמה לספוח ולנטרל זעם על אי־שוויון. חזרת הטראמפיזם ללא תגובת־נגד המונית בשלב הזה דחפה סדרה של תאגידי ענק — מטא/פייסבוק, מקדונלד׳ס, וולמארט, פורד^[87] — להשיל מעצמם בפומבי את מסכת הקפיטליזם ה"ער".
67. מגמה "סמכותנית", הן במדינות הקפיטליסטיות המפותחות והן במדינות ניאו־קולוניאליות, בולטת בדוח המעקב השנתי מאז 2017 של הארגון CIVICUS, עם עלייה במספר המשטרים המוגדרים בקטגוריה הגרועה ביותר ("מרחב אזרחי סגור") מ־24 ל־30, ונסיגה במספר המשטרים בקטגוריה הכי פחות גרועה ("מרחב אזרחי פתוח") מ־43 ל־40 מתוך 198, כאשר בשנת 2024 נוספו עוד 1.5% מאוכלוסיית העולם לשתי הקטגוריות הגרועות ביותר^[88]. במזה״ת ובצפון אפריקה, כמו בכמעט כל אסיה, לא היו מלכתחילה משטרים בשתי הקטגוריות הכי פחות גרועות. כ־10% מכלל ה"הפרות" המתועדות היו כלפי פלסטינים (בנוסף על מתקפת ההשמדה הצבאית) או כנגד מחאה בסולידריות עם העם הפלסטיני.
68. שעה שהמשטר הסיני מבצע החייאה לצמיחה הכלכלית המדשדשת באמצעות סבב חדש של "תוכנית תמריצים" אגרסיבית, שורה של ממשלות קפיטליסטיות אחרות נדחקו לפנות לסבב חדש של מדיניות צנע כדי להתגבר על חובות ממשלתיים תופחים, או כדי לעמוד בתנאי הלוואות, באמצעות התקפה כלכלית על מעמד העובדות והעובדים.
69. עליית מנהיג הימין הקיצוני ה"ליברטריאני" חאבייר מיליי לנשיאות ארגנטינה בדצמבר 23' על רקע משבר כלכלי עמוק גררה יישום מהיר ונרחב של רפורמות־נגד ברוטליות, לרבות צנע, ריכוז עוד כוח שלטוני בידי מוסד הנשיאות, ורמיסה מוגברת של זכויות מחאה ושביתה — הרוח המבשרת בזעיר־אנפין של סדר־היום של ממשל טראמפ ה־2. כתוצאה מהצנע, שיעור העוני בארגנטינה זינק למעל 50% מהאוכלוסייה^[89]. התמיכה הגבוהה ביותר במיליי מגיעה מהמעמד השליט ושכבות ביניים מבוססות, אך הוא מצליח לעורר גם גל של אשליות בקרב שכבות רחבות יותר, אף שלרוב אין אמון בממשלה ו־69% חשים שזו תקופה גרועה למצוא עבודה^[90]. עם זאת, לאורך זמן, התקפות על תנאי המחיה, על חירויות הפרט ועל חירויות פוליטיות מערערות גם את בסיס התמיכה של פופוליזם אולטרה־ימני נוסח טראמפ או מיליי, ככל שהוא נמצא במבחן השלטון.
70. מיליי התגאה בנאומו ל'פורום הכלכלי העולמי' בינואר כי, "איני חש בודד כי במהלך השנה האחרונה מצאתי בעלי ברית במאבק הזה למען הרעיונות של חירות בכל פינה בעולם — מאיילון מאסק המדהים לאותה ליידי איטלקייה קשוחה, יקירתי ג׳ורג׳ה מלוני; מבּוּקֵלֶה באל־סלוודור לוויקטור אורבן בהונגריה; מבנימין נתניהו בישראל לדונלד טראמפ בארה״ב — אט־אט נוצרה ברית בינלאומית"^[91]. זוהי ברית לקידום בוטה וחשוף של האינטרסים של המעמדות השליטים הלאומיים, ולכן מיסודה ברית סתירתית, אך היא מבטאת חפיפת אינטרסים חלקית בצירוף הנסיבות הנוכחי.
71. את הברית הרופפת הזאת מיליי מנגיד ל"נגיף המנטלי של אידיאולוגיית ה'ערות'" ול"מסגרות תיאורטיות מרקסיסטיות". טראמפ, בנאום "מצב האומה" (4.3), הנגיד את מדיניות ממשלו ל"שמאל רדיקלי מטורף", והכריז כי ממשלו שם קץ "לעריצות מדיניות הכביכול רבגוניות, שוויוניות וכלילה (DEI) בכל רחבי הממשלה הפדרלית, ואכן במגזר הפרטי ובצבא שלנו. וארצנו תחדל להיות 'ערה'. הסרנו את הרעל של תיאוריית גזע ביקורתית מבתי הספר הציבוריים שלנו וחתמתי על צו הקובע כמדיניותה הרשמית של ממשלת ארה״ב כי קיימים שני מגדרים בלבד"^[92]. הוא ציין כי ממשלו ממשיך בדרכם של "חלוצים" ש"הביסו את הקומוניסטים, הפשיסטים והמרקסיסטים בכל רחבי העולם". עוד קודם, טראמפ, שהגדיר כ"מרקסיסטית"^[93] את האריס — נציגת וול־סטריט — נשבע לטהר את מוסדות ההשכלה הגבוהה בארה״ב מהדומיננטיות כביכול של "משוגעים ומטורפים מרקסיסטים"^[94]. מצע 'פרויקט 2025', של קבוצת לובי התומכת בטראמפ, דורש ממשרד ההגנה האמריקאי לבחון את תוכניות הלימודים במוסדות הכשרה צבאיים כדי "לסלק אינדוקטרינציה מרקסיסטית"^[95].
72. מעבר לטקטיקה כללית של הסטת זעם על מצוקות המוניות לעבר שעירים־לעזאזל ושלהוב תמיכה בהנחתת מגף על ויתורים סמליים לתנועות נגד דיכויים מיוחדים, מחנה האולטרה־ימין הבינלאומי, המשלב וריאנטים של כוחות פופוליזם ימני וימני קיצוני, בשירות המערכה להגנה פראית על הקפיטליזם, נוטה למסגר את מאבקו האידיאולוגי הן נגד הליברליזם הבורגני והן נגד השמאל כמאבק ברעיונות מרקסיסטיים. מדובר בניסיון לשלהב "בהלה אדומה" ובהכרה על דרך השלילה בכך שבמישור התיאורטי המרקסיזם מייצג את קריאת התיגר היסודית ביותר עליהם ועל המערכת שהם פועלים כדי לבצר. המתקפה השוצפת על "מרקסיזם", גם כשהיא מסלפת לחלוטין, בכל זאת הופכת את המרקסיזם לנקודת התייחסות בשיח רחב, לרבות עבור דור חדש בקרב מעמד העובדות והעובדים ושכבות הביניים שמתעורר למאבק.

תסיסה ותנועות המוניות

73. מאז תום עידן הגלובליזציה הניאו־ליברלית סביב סוף העשור הקודם, כלכלנים ומכוני מדיניות קפיטליסטיים, ומוסדות קפיטליסטיים מרכזיים, לא רק זזו לעבר שקלול נרחב יותר של אינטרסים גיאופוליטיים, אלא גם דנו בהשלכות מערערות היציבות של המדיניות הניאו־ליברלית, בהיקף נרחב יותר מכפי שאירע סביב הפאזה הניאו־קיינסיאנית שאפיינה את התמודדותן של ממשלות עם משבר 2008. אלא שאובייקטיבית אין למעמדות השליטים בסיס להשגת שיווי־משקל חדש בעתיד הנראה לעין — "משטר הצבר הון" חדש לטווח ארוך — עבור מערכת הניצול של ההון, שהאנרכיה הכלכלית המאפיינת אותה מיסודה דוחקת אותם כשלעצמה לגישה אמפירית קצרת־רואי. כך שבעוד שגברה תלות ההון בהתערבות מדינתית בתהליך הכלכלי, ממשלות נוטות למדיניות סתירתית יותר, עם זיגזגים תקופתיים ותמהיל של צעדים המשלבים בין צנע והתקפות על המגזר הציבורי — שטראמפ ומיליי מייצגים בהקצנה — לבין לאומנות כלכלית, סובסידיות להון, נטייה להרחבת גירעונות, ולעיתים הרחבת השקעה תקציבית כוויתורים לרכישת שקט תעשייתי. ספר המתכונים של "קונצנזוס וושינגטון", שהמיט קטסטרופות בעולם הניאו־קולוניאלי, לא נגרס בקרן המטבע הבינלאומית (IMF) ובבנק העולמי. אין זה מצביע על חזרה ברמה העולמית לעידן של "משטר ההצבר" הניאו־ליברלי והגלובליזציה המואצת שליוותה אותו. אלא שאותם גופים עדיין ממשיכים לדחוק מדינות במצב משבר כלכלי המחפשות פתרונות אשראי בוושינגטון לאמץ רפורמות־נגד מתוך הדוֹגמה שחיזוק "כלכלת שוק" דרוש לצמיחה כלכלית, ובעיקר כדי לשפר תנאים מקומיים עבור תאגידים אימפריאליסטיים מערביים.
74. קרן המטבע הבינלאומית (IMF) שיבחה את מיליי על כך שהוא מיישם צעדי צנע עוד יותר דרקוניים מכפי שדרשה^[96], ולמעשה, על כך שלא עשה ויתורים מול תנועת המחאה שפרצה מנגד וכללה גל הפגנות ושביתה כללית בת יממה במאי 2024. אלא שבאחרונה מיליי מתמודד עם גל הפגנות מחודש ועם איום בשביתה כלכלית נוספת ב־10 באפריל^[97] נגד השלכות הצעדים שיושמו, בהם נסיקת האבטלה.
75. בקניה, בתקופה של תסיסה גוברת, שכללה גם צעדי שביתה של עובדי ועובדות שירותי הבריאות, התערבות המונית לוחמנית בהובלת "דור ה־Z" הצליחה להדוף ביוני 24' את תוכנית הצנע שהכתיב ה־IMF. לא עזרו ניסיונות לרכך את החקיקה, ולאחר הסתערות על הפרלמנט והרג מפגינים בידי המשטרה, הנשיא ויליאם רוטו — ששבועות ספורים קודם ביידן כינה את ביקורו בוושינגטון "אור בוהק"^[98] — התקפל, נסוג מהחוק והודיע על החלפת שרי הממשלה כדי לפייס את הזעם ההמוני.
76. ההישג בקניה עורר דאגה בקרב משטרים באזור, עקב הפוטנציאל המדבק חוצה־הגבולות של מאבקים המוניים מנצחים, במיוחד נוכח העוני, אי־השוויון הקיצוני, הדיכוי והעובדה ש־70% מהאוכלוסייה באפריקה הסאב־סהרית מתחת לגיל 30.^[99] באוגנדה, הדיקטטור מאז 1986, יוֹוֶרי מוסוֶוני, איים בנאום משודר ביולי על רקע האירועים בקניה על מפגינים לקראת צעדה נגד שחיתות כי הם "משחקים באש"^[100], אבל מחסום הפחד ההמוני נחלש והמפגינים יצאו לרחוב למרות הידיעה שיתמודדו עם דיכוי משטרתי חריף.
77. ה־IMF הגיבה עם דמעות תנין על ההרוגים והפצועים בדיכוי תנועת המחאה בקניה^[101] — דיכוי שיצא לפועל לשם יישום תכתיביה להתקפות צנע כתנאי להלוואה — והבהירה שתפעל עם ממשלת קניה בחתירה ליישם את אותה המדיניות בדרך אחרת. הם משחקים באש, כפי שנרמז מ"התקוממות יולי" בבנגלדש (שזכתה גם לשם "מהפכת דור ה־Z"), שבה ראשת הממשלה הסמכותנית שׁק האסינה נמלטה באמצעות מסוק להודו באוגוסט לאחר 15 שנה בשלטון, שעה שגם טבח בכ־1,500 מפגינים ומפגינות^[102] לא הצליח לחסל את התנועה ההמונית שדרשה את הסתלקותה, בתגובה לניסיון הממשלה ומערכת המשפט של המדינה הקפיטליסטית להשיב את "שיטת המכסות" המפלה (העדפת מקורבי מפלגת השלטון דה־פקטו בקבלה למשרות במגזר הציבורי) שתנועת הסטודנטים של 2018 הצליחה לבטל במקור.
78. בניגריה, הנשיא בּוֹלה טינוּבּוּ, שעלה לשלטון ב־23' במערכת בחירות שהוחרמה בידי רוב מכריע בציבור, נענה מייד ביום הראשון לכהונתו לדרישת ה־IMF לבטל לחלוטין את הסובסידיה על דלק ולעבור ל"מנגנון תמחור מבוסס־שוק", וזכה על כך לשבחים מהבנק העולמי על "הצעד הראשון להשבת יציבות מאקרו־כלכלית"^[103]. מחירי הדלק הרקיעו, ואיתם מחירי המזון, התחבורה וסחורות שונות, כחלק מהמשבר הכלכלי החמור ביותר שהתפתח בניגריה מזה שני עשורים. הישג התנועה בקניה חיזק ביטחון עצמי בקרב תנועת המחאה שפרצה בניגריה והגיעה לשיא באוגוסט, וכשדיכוי קטלני לא היה אפקטיבי דיו, טינובו ניסה גם פיוס רטורי — "ניגרים יקרים שלי, במיוחד הנוער שלנו, שמעתי אתכם באופן רם וברור"^[104]. ה־IMF התנער בהמשך מאחריות לביטול הסובסידיה על דלק, ובתגובה יצאה הנהגת פדרציית האיגודים באוקטובר בקריאה ש"הבנק העולמי ו־IMF יורידו את הברכיים שלהם מהצוואר שלנו ויאפשרו לנו לנשום כאומה"^[105], אך נמנעה בינתיים מהכרזה על צעדים ארגוניים לבניית המאבק נגד שלטון טינובו והמדיניות הפרו־קפיטליסטית.
79. האירועים בקניה שהוזכרו ממחישים את הפוטנציאל הנפיץ חברתית של צעדי צנע. בדרום אפריקה, השפעה מצטברת ממדיניות צנע, הפרטה ומשחיתות נרחבת הביאה את מפלגת ה־ANC לספוג מכה חסרת־תקדים בבחירות במאי 24' ולאבד לראשונה מאז נפילת האפרטהייד ב־1994 את הרוב המוחלט שהיה לה בפרלמנט. שיעור ההצבעה רשם שפל של 59%. פחות ממחצית מהצעירים בגילאי 20–29 נרשמו להצביע^[106]. ברקע, בעוד שיעורי העוני במגמת התרחבות מתמשכת^[107], אבטלת צעירים בדרא״פ (15–34) היא בין הגבוהות בעולם ועומדת על 45.5%.^[108]
80. במצרים, בהנחיית ה־IMF, המשטר הדיקטטורי של א־סיסי מקדם מגמת הפרטה, הקפיץ את מחירי הדלק והחשמל, וביטל ב־24' את הפיקוח על שער החליפין, מה שהוביל להתייקרות חדה של מוצרים מיובאים, ששחקה עוד יותר את כוח־הקנייה והעצימה מצוקה כלכלית המונית, בנוסף על ייקור מחירי הלחם המסובסד^[109]. דובר של מכון מדיניות מקומי צוטט באזהרה למעמדות השליטים כי "ישנם חששות אמינים מפני התפרצות זעם ציבורי עקב הלחצים הכלכליים הספירליים על אנשים… הבעיה היא שבמצרים כיום אין כוחות פוליטיים אזרחיים שיוכלו לפעול להכלת או לצמצום הזעם הזה"^[110].
81. בסרביה, הממשל של SNS ('המפלגה הפרוגרסיבית הסרבית'), מאז 2012, התאפיין בתמרון נמרץ בין הגושים האימפריאליסטיים — לרבות זינוק ביצוא הצבאי למדינת ישראל במהלך המתקפה על עזה^[111] — בשלהוב של שוביניזם לאומי סרבי, ביישום מדיניות הפרטות וצנע בהתאם לתכתיבי ה־IMF^[112] — לרבות הסדר תיאום מדיניות חדש באוקטובר^[113] — ובהתגבשות משטר בונפרטיסטי פרלמנטרי, והוא עורר סדרה של תנועות נגדיות בשנים האחרונות, שהגיעו כעת לשיא. תנועת המחאה ההמונית בהובלת סטודנטים שהביאה בינואר להתפטרות ראש הממשלה התפרצה במקור עקב זיהוי הממשלה עם אחריות לאסון הקריסה הקטלנית של גג מוזנח בתחנת רכבת בנובמבר, אך ביטאה זעם מוכלל על הממשל ועל המצב הקיים, כללה התבצרות בקמפוסים, חסימות כבישים, והצליחה לרתום גם רבבות עובדות ועובדי הוראה ועובדים במגזרים אחרים, ואף לארגן פעולות שביתת עבודה בחלקים במשק. זוהי התנועה ההמונית הגדולה ביותר בסרביה מאז תנועת "מהפכת הבולדוזר" שהפילה את מילושביץ׳ בשנת 2000. ההתפטרויות של ראש הממשלה ושרים בממשלה לא הצליחו להשקיט את התנועה, תקיפות פיזיות מצד בריונים ממפלגת השלטון לא הצליחו לקפל אותה, והלחץ גובר להתפטרות גם של הנשיא אלכסנדר ווצ׳יץ׳, שהגיע משורות הימין הקיצוני ל־SNS. גם הבטחתו לחתוך את שכר הלימוד בחצי לא עשתה רושם על הסטודנטים, שמעלים דרישות להגדלת ההשקעה בתשתיות ובהשכלה הגבוהה, ולחשיפה לציבור של המסמכים הקשורים בפרויקט שיפוץ תחנת הרכבת בידי תאגידים סיניים בחסות הממשלה. בדרום סרביה נמשכת במקביל מחאה מצומצמת יותר של תושבים אלבנים אתניים על צעדי התנכלות מצד המשטר^[114].
82. התופעה של אימוץ דגלי לאום של המדינה בתנועת המחאה שמובילים הסטודנטים בסרביה אומנם שכיחה בתנועות חברתיות ברחבי העולם, הן כניסיון אינסטינקטיבי לסמן ייצוג של "רצון העם" למול המשטר והן בהשפעת התערבות כוחות פוליטיים בורגניים המפיצים את הדגלים כחלק מסדר־יום פוליטי ליברלי־לאומי, מבטאת במקרה הזה, כמו בתנועות ההמוניות שפרצו נגד "ממשלת המוות" הישראלית לפני ואחרי ה־7 באוקטובר 23', עיקוף של הבעיה הבוערת של דיכוי לאומי ושסע לאומי. מול ליבוי הלאומנות של "סרביה הגדולה" מצד ממשל ווצ׳יץ׳, לרבות ההתנגדות — בתמיכת גוש סין‏־רוסיה — להכרה בזכות קוסובו לעצמאות לאומית, מדגישה צורך באימוץ אסטרטגיה ותוכנית פוליטית על בסיס מעמדי, חוצה־לאומים, ואנטי־אימפריאליסטי, כדי לסמן מוצא מהסבך של סכסוך לאומי, עימות בין־אימפריאליסטי, ומשבר קפיטליסטי. רמז לפוטנציאל להתפתחות תנועה אינטרנציונליסטית בשטחי יוגוסלביה־לשעבר סיפקו הפגנות הסטודנטים הן בבוסניה והן במונטנגרו בהשראת הפגנות הסטודנטים הסרביות, בדרישות ל"שינוי פוליטי" בעקבות מחדלים של הממשלות^[115].

פופוליזם שמאלי ואיומי ריאקציה

83. בסרי־לנקה, ה־IMF השיגה את שיתוף־הפעולה הכנוע של הנשיא החדש אנורה קומארה מה"שמאל" לעמוד בהתחייבויות לתנאי "תוכנית החילוץ" השנואה, שגררה, בין השאר, עלייה במיסוי רגרסיבי וביטול סובסידיות על אנרגיה^[116]. הניצחון של קומארה ושל קואליציית ה־NPP ('כוח העם הלאומי') שבהנהגתו בבחירות לנשיאות בספטמבר ובבחירות לפרלמנט בנובמבר, בעט הצידה את מפלגות הממסד והעלה לשלטון במהפך דרמטי כוח של פופוליזם שמאלי, כתולדה של השפעות התנועה ההמונית של 22' (ה־Aragalaya, "המאבק") שפרצה על רקע המשבר הכלכלי והתמקדה במסרים נגד הממסד הפוליטי ונגד שחיתות. קומארה מתואר תדירות בתקשורת באופן כוזב כ"מרקסיסט" או "נוטה־למרקסיזם", אך כפי שהתרשם ערב הבחירות מכון המדיניות הפרו־קפיטליסטי Advocata Institute: קומארה מקדם "גישה תומכת מסחר [...] שיפור של הסביבה העסקית [...] ומיצוב המגזר הפרטי כמנוע הצמיחה"^[117]. קומארה הוא חלק מהקאדר הפוליטי של מפלגת ה־JVP ('חזית שחרור העם') המובילה את ה־NPP, מתאפיינת מסורתית בשילוב בין רטוריקה מרקסיסטית לשוביניזם לאומי סינהלי, לרבות התנגדות לזכות ההגדרה העצמית של הטמילים. העובדה שקומארה עשה ויתורים קלים בעמדתו בסוגיה הלאומית ועמעם ביטויים שוביניסטיים איפשרה לו להשיג תמיכה אלקטורלית קריטית מחלקים בציבור הטמילי שמאסו בפוליטיקאים טמילים ימניים^[118]. אך הוא לא הציג תוכנית המבטאת הכרה בזכויות הלאומיות של הטמילים, וכך יבגוד גם בתקוות לפתרון סוגיית הדיכוי הלאומי.
84. כניעת הפופוליזם השמאלי בסרי־לנקה לזרוע האשראי של האימפריאליזם האמריקאי מתקשרת גם לכניעת הפופוליזם השמאלי באמריקה הלטינית לטראמפ. בקולומביה, הנשיא גוסטבו פטרו, שידע להצהיר בתגובה לטראמפ כי "האנושות לא יכולה לאפשר הגליה של בני אדם אחרי רצח עם"^[119], והכריז במאי 24' על הקפאה לכאורה של יחסים עם מדינת ישראל בתגובה למלחמת ההשמדה בעזה, השמיע קול מחאה אך התקפל במהרה מול הסחטנות האימפריאליסטית של טראמפ שדרש קבלת טיסות של מהגרים מגורשים מארה״ב, תחת האיום בהטלת מכסים כבדים. קולומביה הייתה בעלת הברית הקרובה ביותר של האימפריאליזם האמריקאי באזור עד למהפך השמאלי הראשון בתולדותיה ב־22', עם היבחרותו של פטרו על בסיס הבטחה לקידום מצע של רפורמות רדיקליות. אך מהרגע הראשון הוא ביטא מגמה מחלישה, תבוסתנית והרסנית בקרב מרבית כוחות השמאל כיום, של גישה "פרגמטית", קצרת ראייה, עם חיפוש פשרה אחר פשרה עם ההון ומפלגות הממסד מה"מרכז" הליברלי.
85. ראוי להשוות גישה זו לגישה האסרטיבית של טראמפ ומיליי, שבוחלים בבזבוז זמן בדרך לביצוע רפורמות־הנגד הימניות שלהם. בסופו של יום, הפשרות איפשרו לטרפד את התוכנית הפוליטית השמאלית, שמלכתחילה לא הלכה רחוק מספיק, ושמירת הסטטוס־קוו ביסודו מול המעמד השליט מבית ומול האימפריאליזם האמריקאי בגדה באופן בלתי נמנע בתקוות סביב הנשיא השמאלי הראשון, ושיעור התמיכה בו צנח במהרה מ־56% לכ־30%, ולאחר ההתנגשות הקצרה עם טראמפ המפלגה הליברלית נערכת לבחירות ופרשה מהקואליציה הממשלתית^[120]. בצ׳ילה, הנשיא גבריאל בוריץ׳ ממפלגת FA ('החזית הרחבה', שנוסדה בידי קואליציה של ארגונים שמאליים), שנבחר ב־22' עם מספר הקולות הגבוה אי־פעם, בעקבות תנועת המחאה ההמונית של 2019, איבד פופולריות בצניחה חופשית בתוך שבועות^[121] עקב פשרנות.
86. בוונצואלה, הממשלה ה"פרוגרסיבית" של ניקולאס מדורו מייצגת תזוזה מתמשכת ימינה של המשטר כתוצאה מהמבוי הסתום הטרגי וההרסני של המדיניות הרפורמיסטית שקודמה לאורך השנים בשם "המהפכה הבוליבריאנית", שממשיכה לנסות לנהל משבר קפיטליסטי חמור ותלות באימפריאליזם, והממשל איבד דרסטית את התמיכה ההמונית, והתגלגל למצב הקריקטורי שבו מדורו מתחנף כיום לטראמפ ונעתר גם הוא לשיתוף פעולה עם הגירוש ההמוני של מהגרים מארה״ב, אפילו ללא הבעת מחאה. האימפריאליזם האמריקאי מוסיף לתמוך באופוזיציה האולטרה־ימנית בוונצואלה, ליישם סנקציות כלכליות החונקות את ההמונים — שטראמפ התגאה שבעקבותיהן, בסיום תקופת ממשלו הקודם, "ונצואלה הייתה על סף התמוטטות. היינו יכולים להעביר לידינו את השליטה, היינו מקבלים לידינו את כל הנפט הזה"^[122]. האיום בהתערבות צבאית בוונצואלה אף נשקל בזמנו, ועלה מול נשיא קולומביה הקודם, האולטרה־ימני, איוואן דוקה^[123], ולא מן הנמנע שיעלה על הפרק שוב, בהתחשב בנחישות ממשל טראמפ להדוף את ההשפעה הגוברת של האימפריאליזם הסיני באמריקה הלטינית.
87. במקסיקו, ממשלת ה"שמאל" גם כן התקפלה מול הסחטנות באיומים של טראמפ בסוגיית ההגירה בגבול, ואף שמדובר בממשלה פופולרית הרבה יותר. הנשיא האחרון AMLO ממפלגת מורנה ('תנועת ההתחדשות הלאומית'), המייצגת וריאנט של פופוליזם שמאלי, הצליח לשמור על פופולריות כללית גבוהה, בסביבות 70%, לאורך קדנציה של שש שנים^[124], ועל הרקע הזה, מחליפתו קלאודיה שיינבאום, הנשיאה האישה הראשונה במקסיקו, ניצחה בבחירות 24' בפער מכריע, עם 61% מהקולות, במערכת הבחירות האלימה ביותר עד כה, על רקע הקיטוב ומשבר הביטחון האישי הקיצוני בחברה. מורנה, שנתפסת כחלופה לבעלי ההון ולמפלגות הממסד, מנסה בפועל לתחזק ולשפר את הקפיטליזם המקסיקני, והובילה גם צעדי צנע ומיליטריזציה, בזמן שקרטלי הסמים הרצחניים ממשיכים לגבות קורבנות ברחובות.
88. לאחר שבית המשפט העליון שימש בלם לחלק מהרפורמות שקידמה הממשלה, AMLO הספיק לחתום בספטמבר על הרפורמה הפרוגרסיבית של דמוקרטיזציה, הגברת דין וחשבון ומאבק בשחיתות במערכת המשפט של המדינה הקפיטליסטית, ובפרט בבית המשפט העליון, לרבות גריעת תנאים פריווילגיים משופטים בכירים — הבדל יסודי לעומת רפורמת־הנגד הימנית שניסו להעביר נתניהו–לוין במדינת ישראל ב־2023, שייצגה ריכוז ריאקציוני של כוח שלטוני. ואולם, אף שבנסיבות של צמיחה כלכלית, ובפרט בהשפעת התזוזות הגיאו־פוליטיות, מורנה הצליחה לשמור על פופולריות גבוהה לאורך זמן וחרף משבר ביטחון אישי חמור, בעיות היסוד לא נפתרו. הנטייה הרפורמיסטית לקדם רפורמות המוגבלות לתכתיבי היחסים הקפיטליסטיים והאימפריאליסטיים, ללא תוכנית שינוי סוציאליסטי מהפכנית, מובילה למבוי סתום מסוכן, כפי שהראה שוב ושוב הניסיון של ממשלות שמאל רפורמיסטיות ברחבי היבשת ובכלל.

פופוליזם אולטרה־ימני וחיפוש חלופה משמאל

89. באירופה, ממשל טראמפ פועל לדרבון כוחות הימין הקיצוני, סגן הנשיא ואנס אף נזף בבורגנות האירופית על החרמת AfD ('אלטרנטיבה עבור גרמניה'), ומאסק אמר כי "רק AfD תוכל להציל את גרמניה"^[125]. בתוך פחות משנתיים אחרי המהפך ה"שמאלי" בבחירות 21' בגרמניה שבו שבה מפלגת SPD הסוציאל־דמוקרטית לשלטון, היא קרסה בקלפיות שעה ש־AfD הכפילה את כוחה האלקטורלי ונהפכה למפלגה השנייה בגודלה בגרמניה אחרי הימין המסורתי. מדובר בתמיכה החזקה ביותר בימין הקיצוני תחת הקפיטליזם הגרמני מאז נפילת הנאציזם.
90. אלא שדווקא ההתחזקות המסוכנת הזאת של הימין הקיצוני, בשילוב עם התערבות הטראמפיזם באותה מערכת בחירות, הביאה לתגובת־נגד חזקה עם הקאמבק של מפלגת די־לינקה ('השמאל'). אחרי תקופה ממושכת של דשדוש בסקרים סביב אחוז החסימה, די־לינקה "חזרה מהמתים" והגיעה למקום הראשון עם רבע מהקולות בהצבעה מתחת לגיל 25, ובמיוחד בקרב נשים,^[126] כמו גם בהצבעה בברלין,^[127] והצליחה לגייס לשורותיה כ־30 אלף חברות וחברים חדשים^[128]. עם זאת, ה־SPD הצליחה לאבד כ־2 מיליון קולות לטובת הימין השמרני, ואילו AfD הצליחה לזכות בסדר־גודל של 700 אלף ו־100 אלף קולות ממצביעים לשעבר של SPD ודה־לינקה בהתאמה^[129], ולהגיע למקום הראשון כמעט בכל מחוזות הבחירה במזרח גרמניה^[130].
91. בבחירות לפרלמנט האירופי ביוני 24' חלה תזוזה מתונה ימינה בהצבעה, עם עלייה של כ־5 נקודות אחוז לימין הקיצוני ל־27%. בפינלנד, איטליה ופולין מפלגות הפופוליזם האולטרה־ימני, לאחר תקופה בשלטון, ספגו נסיגה בהצבעה, ובפינלנד ובשוודיה התרחבה ההצבעה שמאלה^[131]. ראוי לציין כי למרות נפילת ממשלת PiS (מפלגת 'חוק וצדק') של הפופוליזם האולטרה־ימני בפולין, אחרי 8 שנים, בבחירות לפרלמנט ב־23', והסילוק המסתמן כסביר של המפלגה מהנשיאות בבחירות במאי 25', PiS נותרה הסיעה הגדולה בפרלמנט, ובהיעדר קריאת תיגר חזקה משמאל על ממשלת הקואליציה הקפיטליסטית שבהובלת KO ('המצע האזרחי') מה"מרכז–ימין", עם עלה התאנה ה"סוציאל־דמוקרטי" של מפלגת NL ('השמאל החדש'), PiS או גלגול אחר של פופוליזם אולטרה־ימני יוכל להתחפש לחלופה ולחזור לשלטון.
92. כינוס מפלגת הגג האירופית Patriots.eu (השולטת בסיעת 'הפטריוטים למען אירופה') של הימין הקיצוני האירופי נערך במדריד בפברואר תחת הכותרת "Make Europe Great Again"^[132] — ובאותה ההזדמנות הוכרז על הצטרפות רשמית של מפלגת הליכוד הישראלית לברית על תקן חברה משקיפה^[133]. בכך, הליכוד שומטת גם את אחיזת העיניים של החרם המסורתי על FPÖ ('מפלגת החירות') האוסטרית, איתה נכנסה כעת לברית רשמית.
93. נוכח חולשת כוחות השמאל ותנועת העובדות והעובדים המאורגנת, נותר לכוחות פופוליזם ימני מרחב גדול יותר להתערבות ולהתרחבות. הבסיס החומרי למגמת התחזקות הימין הקיצוני באירופה הוא תהליכי המשבר הכלכלי, התקפות על תנאי המחיה בהובלת הביורוקרטיה של האיחוד האירופי תחת ההשפעה הדומיננטית של האימפריאליזם הגרמני, והתערערות כללית של היציבות, לרבות השפעות המלחמה באוקראינה, גלי הגירה ופליטות וגם משבר האקלים שמחולל הקפיטליזם ושמפלגות ליברליות מבקשות לגלגל את מחיר ההתמודדות איתו על גב מעמד העובדות והעובדים. על כך מתלבשות השפעות מתקפה אידיאולוגית נרחבת של חלקים מרכזיים במעמדות השליטים עם שלהוב לאומנות, מיליטריזציה, תגובת־נגד אנטי־פמיניסטית ואנטי־להטב״קית, סימון מהגרים כשעיר־לעזאזל, ושלל צורות של שוביניזם, לרבות אסלאמופוביה, אנטישמיות, ואנטי־פלסטיניוּת. ואולם, בניגוד לתקופה של עלייה התנועות הפשיסטיות ההיסטוריות, למעמדות השליטים באירופה אין צורך נואש בשלב הזה להסתמך על מהפכת־נגד מדממת באמצעות תנועה המונית טוטליטרית מרסקת להשמדת הכוח המאורגן של מעמד העובדות והעובדים והאיום הקונקרטי במהפכה חברתית. אך בתוך החממה של הפופוליזם האולטרה־ימני מתחזקים גם כוחות ניאו־פשיסטיים, המייצגים פוטנציאל למהפכת־נגד עתידית.
    
94. היו״רית השותפה של AfD, לסבית מוצהרת הממחישה גמישות ברמת הסתגלות אופורטוניסטית טקטית בימין הקיצוני, על רקע ההישגים החברתיים היחסיים של מאבק השחרור הפמיניסטי ומאבק השחרור הלהטב״קי, בעוד היא מקדמת את סדר־היום של תגובת־הנגד האידיאולוגית האנטי־פמיניסטית והאנטי־להטב״קית — לרבות אפילו התנגדות לזכות לנישואים מאותו המין — כחלק מסדר־יום סמכותני פרו־קפיטליסטי הכולל מתקפה על חירויות הפרט. שכיח כיום שחלקים במחנה האולטרה־ימני, המכוונים לפלח בקרב הזרם המרכזי של דעת הקהל, יאמצו רטוריקה מעודנת במידה מסוימת ביחס לביצור ולהחמרת דיכוי נשים ולהטב״ק+ — אף שהטראמפיזם מאותת להתרת הרסן הזה. חלקם נוטים להתחזות בטענה שאינם מייצגים תוכנית עוינת ללהטב״ק+ או לנשים, אלא רק ל"אידיאולוגיה להטב״קית" או "פרוגרסיבית" (כלומר, עוינות רק לרעיון של חברה ללא דיכוי נשים ולהטב״ק+). בדומה, כחלק מקידום שוביניזם לאומי ודתי, הם יכולים לשווק דמגוגית את התקפותיהם על מהגרים ועל מוסלמים ככאלו המגינות על להטב״ק+ מפני רדיפה ועל נשים מפני אלימות. רפורמות־נגד למחיקת הישגים פוליטיים של מאבקי השחרור מכובסות בידי טראמפ ואחרים כצעדים להגנת נשים או נגד "אפליית גברים". ולעיתים משמש אף ניכוס רטורי של הישגים של המאבק הלהטב״קי או הפמיניסטי לצורכי טשטוש מגמת ריאקציה. המשטר הפוליטי של הקפיטליזם הישראלי מומחה בכל ההיבטים האלה.
95. אך מעבר לתרגילי הסוואה של המחנה האולטרה־ימני, ומעבר למומנטום היחסי של המחנה בעקבות ניצחון הטראמפיזם בארה״ב, דווקא כוחות בורגניים ליברליים, לרבות בנטייה שמאלה בדמות מפלגות סוציאל־דמוקרטיות כיום המסתמכות על מדיניות ניאו־קיינסיאנית לניהול הקפיטליזם, הם המסייעים הפוליטיים הגדולים ביותר לפינוי הדרך למחנה זה. ראשית, באמצעות התוכניות שהם עצמם מאמצים בתגובה למשברים הכלכליים, החברתיים, הפוליטיים והסביבתיים, בין משום שהן אינן פותרות דבר ואף מחריפות משברים, ובין משום שהן חולקות היגיון דומה לזה של הפופוליזם האולטרה־לאומני, בתלבושת אחרת. שנית, משום שבאופן אופורטוניסטי, במאבק על דעת הקהל, הן מנסות לא פעם להיראות קשובות לבסיס התמיכה של הפופוליזם האולטרה־ימני, דרך נרמול ודרך ויתורים ברמת התוכנית הפוליטית.
96. ראש ממשלת ה"לייבור" בבריטניה, קיר סטארמר, שיבח את מדיניות ההגירה של ראשת ממשלת איטליה מלוני^[134], מנהיגת מפלגת FdI ('האחים של איטליה'), המייצגת פופוליזם אולטרה־ימני, שנבחרה ב־22' והיא האישה הראשונה בתפקיד, נהפכה לסמן התקיף ביותר למדיניות המתקפה על מהגרים באירופה. הוא שכח להצביע על העובדה שאותה מלוני, בעודה קורעת משפחות וקהילות ומתזמרת "הפרד ומשול" בקרב מעמד העובדות והעובדים, הובילה בעזות מצח הגדלה נרחבת של אשרות העבודה למי שאינם אזרחי האיחוד האירופי בתגובה לצורכי ההון האיטלקי למלא את הריק שנוצר מבחינתם בכוח עבודה זול^[135].
97. כעדות לפוטנציאל לתנודות מהותיות בהלכי רוח המוניים בחיפוש נואש אחר פתרון למשברים חברתיים, בבריטניה, המהפך ה"שמאלי" הכוזב בדמות חזרת הניו־לייבור לשלטון — אחרי מפלת קורבין מול האגף הימני במפלגה — התחלף במהרה בנסיקת הפופוליזם הימני. מפלגת 'הרפורמה' (לשעבר 'מפלגת הברקסיט') של הפופוליזם הימני היא כיום המפלגה המובילה בסקרים, ובאוגוסט שלהבה גל של מהומות קסנופוביות נגד מהגרים.
98. בגרמניה, למול נסיקת ה־AfD, התפתחה גם מפלגת BSW ('ברית זארה וגנקנכט'), שהושקה בינואר 24' בעקבות פילוג במפלגת די־לינקה, ומתאפיינת בווריאנט של פופוליזם ימני, לרבות בסוגיות הגירה, בתוך מעטפת של פופוליזם שמאלי. העריקה המוסווית הזאת לשורות מחנה הריאקציה מייצגת בצורה מפותחת יותר נטיות אופורטוניסטיות מתונות יותר של חלקים בקרב מפלגות השמאל המאורגנות כיום, המתבטאות גם בהיגיון המנחה קידום של פוליטיקת "הרע במיעוטו" וחבירה לבלוקים פוליטיים כלליים בהובלת מפלגות "מרכז" בורגניות ליברליות, שהופך את השמאל לזנב, במקום לחלופה, לסדר־יום פרו־קפיטליסטי, האחראי ביסודו לעליית תופעות וכוחות של פופוליזם ימני וימין קיצוני.
99. בצרפת, השמאל השיג ניצחון אלקטורלי מעבר לציפייה שלו עצמו בבחירות הבזק של יוני–יולי 24', עליהן הכריז הנשיא מקרון כקריאה להצבעת אמון בתגובה להישגי הימין הקיצוני בבחירות לפרלמנט האירופי. התוצאה הייתה תבוסה נוספת למקרון, עם ירידה חדה בתמיכה. רשימת הימין הקיצוני RN ('ההתלכדות הלאומית') של מארין לה־פן השיגה את השיעור המצטבר הגבוה ביותר של הקולות בשני הסבבים ברמה הארצית, אך בשיטת הבחירות המחוזית־רובנית סיימה במקום השלישי במספר חברי הפרלמנט. הגזענות ושיתוף־הפעולה מצד ה"מרכז־ימין" של מקרון סייעו להם לבנות מומנטום, אף שלא מספיק להשגת רוב בפרלמנט. רשימת השמאל NFP ('החזית העממית החדשה') הגיעה למקום הראשון במספר המושבים, עם כרבע מההצבעה הפופולרית. כך, תהליך הקיטוב הפוליטי בצרפת, בהשפעת ההתקפות על מעמד העובדות והעובדים והמאבקים ההמוניים בשנים האחרונות, מקבל ביטוי מוגבר משמאל.
100. ה־NFP הייתה בלוק אלקטורלי שבו מצד אחד, כוחות משמאל לממסד, בהובלת LFI ('צרפת הבלתי־כנועה') של מלנשון, ומצד שני, כוחות "מרכז־שמאל" מהממסד בהובלת PS ("המפלגה הסוציאליסטית") הסוציאל־דמוקרטית, של הנשיא הקודם פרנסואה הולנד, שהתקפותיה על מעמד העובדות והעובדים סללו את הדרך לעליית מקרון, שבעצמו הגיע במקור משורותיה. למעשה, PS וכוחות פרו־קפיטליסטיים אחרים לא היו מנוף עבור כוחות השמאל, אלא הריצו מועמדים.ות פרו־קפיטליסטיים, הנוטים לקידום שיתוף פעולה עם מקרון, תחת החסות של רשימת שמאל, בעוד מספר המועמדים.ות הגבוה ביותר שנבחרו מהרשימה מזוהים עם LFI. לאחר שממשלת המיעוט הקפיטליסטית שהקים מקרון אחרי הבחירות קרסה בזמן שיא של שלושה חודשים, הממשלה השנייה צלחה בינואר הצבעת אי־אמון בין השאר בעזרת קולות הימנעות שהגיעו מחברי פרלמנט של ה־PS.
101. במדינת ספרד, כוחות השמאל הדגימו הזדנבות הרסנית עוד יותר, כשחברו בשנים האחרונות לקואליציות הממשלתיות עם PSOE ("מפלגת העובדים הסוציאליסטית הספרדית"), בהם PODEMOS, שהתמיכה בה התרסקה בינתיים — ואילו התמיכה בימין הקיצוני, הנרחבת ביותר בימין הקיצוני מאז נפילת פרנקו, בדמות מפלגת Vox שנולדה מפילוג ב־2013 במפלגת הימין השמרנית PP, אומנם אינה בנקודת השיא (כ־20% בסקרים ב־22'^[136]) אך חזרה לטפס באחרונה וממחישה סכנה להמשך.

דיכוי ואנטי־דיכוי, והצבת חלופה סוציאליסטית

102. לצד המתקפה על המהגרים, מתקפה אנטי־פמיניסטית ואנטי־להטב״קית מוטמעת בדנ״א של המחנה האולטרה־ימני, ביסודו של דבר כביטוי לכך שהדיכויים המיוחדים הללו מושרשים בדינמיקה היסודית של החברה המעמדית הקפיטליסטית, למרות הגמישות האידיאולוגית של פלגים שונים במעמדות השליטים. הימין האולטרה־ימני, המתחפש לחלופה "רדיקלית", מציע להגן בצורה בוטה ואסרטיבית על הסדר החברתי הקיים. התוכנית הסתירתית שלו משלבת סדר־יום של "חוק וסדר" מוקצן, יחד עם עימות פופוליסטי מימין עם החוק הבורגני ומנגנוני המדינה. היא משלבת סדר־יום של מתקפה על מהגרים, יחד עם קידום ניצול עובדים מהגרים ככוח־עבודה זול עבור ההון. היא משלבת סדר־יום של הבטחה ל"חזרה" לעבר מדומיין יציב ובטוח, יחד עם קידום הסלמה בהתקפות על תנאי מחיה וחירויות, ובעימותים לאומיים. היא משלבת קידום "מסורת" דתית, ואכיפה מחדש של תפקידי מגדר מסורתיים ושל מבנה המשפחה הגרעיני הפטריארכלי, יחד עם טיפוח תדמית "חילונית" ו"מודרנית". היא משלבת סדר־יום של "אחדות לאומית" עם מתקפה לא רק נגד מי שאינם חלק מהקבוצה הלאומית אלא גם עם היגיון של מלחמת אזרחים נגד כל התנגדות בקרב הקבוצה הלאומית למגמה החותרת להשלטת הדיקטטורה להגנת האינטרסים של הקפיטליזם והאימפריאליזם.
103. ממשל טראמפ הקודם הוביל כשלעצמו להשפעה דרמטית בארה״ב ובמוקדים נוספים בעולם על נסיגה בחירויות נשים ולהטב״ק+ — בכלל זה, ביטול הזכות להפלה בידי בית המשפט העליון בתקופת ביידן, ב־22', בעקבות מינוי שופטים שמרנים, מול דגל לבן של הממשל ה"דמוקרטי", באירוע שניפץ כשלעצמו את מיתוס רעיון ההדרגתיות הליברלי, הגורס התקדמות לינארית איטית לאורך השנים עד להתגברות מלאה על אפליה. ממשל טראמפ הקודם חיזק התעוררות של כוחות ימין קיצוני בחברה בארה״ב ומחוצה לה, בהם עמותות שדולה ממומנות היטב המקדמות "ערכי משפחה", שחלקן מעורבות למשל בסיוע למשטרים דיקטטוריים באפריקה לנסח ולהשליט חוקי אינקוויזיציה נגד להטב״ק+^[137]. ממשל טראמפ 2 מעצים לדרגה חדשה את מתקפת־הנגד האידיאולוגית האגרסיבית של המעמדות השליטים בכל התחומים.
104. ואולם, תנועות נגדיות ממשיכות להתפתח. התנועה ההמונית של נשים וגברים בעשרות מוקדים ברחבי הודו באוגוסט נגד אונס ורצח נשים (פמיסייד) שבה וסיפקה דוגמה חזקה לפוטנציאל המתמשך כיום של סוגיות של דיכוי על רקע מגדרי לשמש נקודת מיקוד לזעם המוני^[138]. בצרפת, זעם ציבורי סביב פרשת אונס קבוצתי שיטתי הוביל למשמרות מחאה ב־30 ערים^[139]. באיראן, ניסיון המשטר "לצרוב תודעה" באמצעות גרסה חדשה שאושרה בספטמבר 23׳ של "חוק הח׳גאב" המקצינה את האלימות המאורגנת נגד נשים, הוקפא בדצמבר, במועד בו החוק היה אמור להיכנס לתוקף, עקב החששות בצמרת המשטר מהפוטנציאל לתגובת־נגד המונית^[140].
105. באופן בלתי נמנע, המשבר הקפיטליסטי המערכתי מחולל קיטוב ורדיקליזציה, ומתבטא גם בהתעוררות גלים של מאבקי שחרור נגד דיכוי מחד, ותנועות ריאקציה למען דיכוי מאידך, ביסודו של דבר כאלמנטים של תהליכי מהפכה ומהפכת־נגד. כל תנועה מתפתחת דרך שלבים שונים שכוללים גם דעיכה, הפוגה, התפרצות מחודשת, הסלמה, תזוזות במאזן הכוחות ושינויים תודעתיים. בעוד שגל הרדיקליזציה ההמונית והמאבקים ההמונים ברחבי העולם סביב סוגיות של דיכוי על רקע מגדרי, שפרץ בעשור הקודם, נמצא באחרונה בשלב של הילוך נמוך יותר בתקופה האחרונה, סוגיות אלו נותרו גורמי רדיקליזציה המוניים.
106. חיוני להביט למציאות נכוחה בעיניים, לרבות לממדי הזוועות, וגם לשלבי נסיגות במאבקים. אך מבט מציאותי מפוכח דורש בחינה כל־צדדית, דיאלקטית, של התהליכים והתופעות כפי שהם מתפתחים. רבים בחוגי שמאל ברמה הבינ״ל נוטים ליפול לפרשנות חד־סטרית ולינארית של מגמות ריאקציה. אך התקופה הנוכחית אינה רק תקופת ריאקציה. יתרה מכך, קטגורית אין מדובר בתקופה של מהפכת־נגד פשיסטית, במובנה ההיסטורי כתופעה של תנועה המונית טוטליטרית, בראש ובראשונה לריסוק פיזי של הכוח המאורגן של מעמד העובדות והעובדים. תשומת הלב לסתירות מהותיות חיונית להבנת התהליכים המורכבים והסתירתיים במציאות כבסיס להיערכות ולקידום בניית התנגדות ומאבק בצורה אפקטיבית יותר. נחוץ לאתגר קוצר־ראייה מסוכן ואף מגמות של דמורליזציה וכניעה תודעתית מול הלחצים המייאשים הנובעים מהחולשה ביחסי הכוחות בין התנועות הספונטניות והמאורגנות של מעמד העובדים ושכבות ביניים לבין המשטרים והכוחות הפוליטיים של המעמדות השליטים.
107. השנתיים הראשונות שלאחר מגפת הקורונה התאפיינו בעלייה מחודשת במספר והיקף השביתות בשורה ארוכה של מדינות ואזורים בעולם. יותר עובדות ועובדים שבתו בארה״ב בשנת 2023 מאשר בשלוש השנים שלפני כן. שיעור ההשתתפות בשביתות חזר לרמות שלפני המגפה בשנים 2018–2019, שהיו שנות שיא בשיעור ההשתתפות בשביתות מאז 1989.^[141] בבריטניה, המגפה הסתיימה עם השביתות הנרחבות ביותר בהיסטוריה של שירות הבריאות הציבורי (NHS): ב־2022–2024, רבבות מעובדות ועובדי מערכת הבריאות יצאו לשביתות במחאה על שכר נמוך ותנאי עבודה. אלא שגל השביתות — בעיצומו של הזינוק החמור ביותר ביוקר המחיה מזה 40 שנה^[142]— לא עצר שם והתפשט למגזרים נוספים. גם ברחבי אירופה נרשמה מגמה דומה, עם שורה ארוכה של מאבקי עובדים ועובדות בדרישה להעלאת שכר שנשחק אל מול האינפלציה ועליות המחירים.^[143] בצרפת, מאבק המגננה נגד העלאת גיל הפרישה, שכלל את השביתות ההמוניות ביותר מאז 1968, הסתיים, אך בשורת מגזרים ממשיכים להתפתח מאבקים נגד מדיניות הצנע של מקרון, בדומה לארגנטינה שבה מעמד העובדות והעובדים מתארגן כאמור לקראת סבב מאבק נוסף.
108. העלייה המחודשת במאבק המעמדי אינה פותרת כשלעצמה את משבר ההתארגנות וההנהגה; גם כיום מרבית ארגוני העובדים נשלטים באמצעות מנגנון ומנהיגים ביורוקרטיים שאינם מסתמכים על אסטרטגיה של מאבק מעמדי, אינם מציבים חלופה לסדר היום של הממשלות הקפיטליסטיות וממלאים תפקיד שלילי כולל ביחס של העבודה המאורגנת לתנועות חברתיות המוניות. אלא שגם תהליך זה לא נשאר סטטי וישנה גם הסקת מסקנות בקרב עובדות ועובדים לגבי מי שמרסנים את הכוח הפוטנציאלי שלהם להשיג יותר. הדבר בא לידי ביטוי גם בדחיית הסכמי שכר גרועים ואף במרידות באיגודים נגד ניסיונות לכפות הסכמים כאלו.
109. הקאמבק של טראמפ מעצים תהליך של טלטלה תודעתית המונית וקיטוב פוליטי מעמיק. חלק מהשכבות במעמד העובדות והעובדים ושכבות הביניים פונות לעבר נתיב של מאבק וחיפוש חלופה משמאל, ומצמצמות פער בין תפיסות סובייקטיביות לשינוי היסודי המוכלל הנדרש אובייקטיבית למול המשבר המערכתי הקפיטליסטי במאה ה־21. בעוד שממשיכה להסתמן מגמה של פתיחות מוגברת לרעיונות סוציאליסטיים, ובמיוחד בקרב הדור הצעיר, הרי שעדיין קיים אתגר משמעותי נוכח רמה גבוהה של בלבול רעיוני באשר לדרך קדימה בתנועות שמתפתחות, עדיין עם ההשפעה המסבכת המתמשכת של הנסיגה ברמת התודעה המעמדית והסוציאליסטית וברמת ההתארגנות בהשפעת מהפכת־הנגד הניאו־ליברלית ונפילת הסטליניזם. אך תהליך הקיטוב הפוליטי מהדהד את העמידה למבחן אינטנסיבי יותר של כלל הכוחות הפוליטיים בחברה וסדיקתן של נאמנויות למפלגות מסורתיות, שעה שהמונים פונים בכיוונים שונים בחיפוש אחר כוחות שיובילו מוצא מהגיהינום של הסדר המשברי הקיים.
110. היכולת של מפלגות ימין פופוליסטי להעביר אליהן תמיכה לא רק על חשבון "המרכז" אלא גם על חשבון מפלגות סוציאל־דמוקרטיות משקפת סתירות תודעתיות, ומרמזת באופן דיאלקטי גם לפוטנציאל לתזוזה משמעותית בכיוון הפוך, בחיפוש אחר חלופה משמאל, תוך חידוד מסקנות אנטי־מערכתיות, מעמדיות ואנטי־קפיטליסטיות, ובמיוחד בשלבי התפתחות של משברים חריפים ומאבקים המוניים. הסתירה בין מסקנות שמאליות חלקיות ומקוטעות לבין נטייה לתמיכה ארעית במפלגות ממסד מדגישה כי משימה מרכזית של כוחות שמאל סוציאליסטיים היא לחתור בעקביות להתכתב עם שאיפות המוניות לשינוי ולהציע להן מענה, מנקודת המבט של מאבק רחב של מעמד העובדות והעובדים בחברה, בדמות תוכנית מעבר סוציאליסטית המחברת בין הדרישות המיידיות במאבקים המתפתחים לבין דרישות לרפורמות רדיקליות נחוצות ועד לנחיצות בהפקעת השליטה במשק מידי ההון כחלק ממעבר לתכנון דמוקרטי ושינוי סוציאליסטי. העידן הנוכחי טומן בחובו עוד משברים בממדים היסטוריים עם השלכות קטסטרופליות, לרבות הסלמה ברוטלית של עימותים, אך גם התפתחות של תנועות חסרות־תקדים, והנסיבות דורשות לחשל ברמת הניסיון הרעיוני והמעשי כוחות מרקסיסטיים אקטיביים וחדורי מטרה, עם נכונות להתמודד עם הלחצים מבלי לעמעם מסרים, ובחתירה להתערב ולהיאבק על קול בולט ככל הניתן בתנועות המתפתחות.