תנועת מאבק סוציאליסטי מקיימת תהליך דיון מקדים לקראת ועידה תקופתית. כחלק מתהליך הדיון מתגבשים בין השאר מסמכי פרספקטיבות על ההתפתחויות ברמה העולמית, ברמה האזורית וברמה המקומית, בצל חזרת טראמפ לראש המעצמה החזקה בעולם והמשך זוועות מלחמת הכיבוש וההשמדה, וכשברקע מתפתחות גם תנועות נגדיות חשובות.

אנו מפרסמים כאן לעיון טיוטת דוח פוליטי על המצב האזורי, לאחר סבב דיונים ראשון ואימוצה בידי הוועד הארצי של תנועת מאבק סוציאליסטי ב־11 באפריל, לקראת המשך תהליך הדיון.

ראו גם: טיוטה לדיון: משבר קפיטליסטי מערכתי בעידן טראמפ 2, זוועות המונים ומאבק.

טיוטה | 05.04.25

משבר הדמים ההיסטורי, המצב הפוליטי והמשימות שלנו

דוח פוליטי: עדכון פרספקטיבות לדיון ואימוץ בוועידת מאבק סוציאליסטי 2025

II. ההקשר האזורי

משבר המלחמה

1. המערכה הצבאית הקולוסלית הרב־זירתית של הקפיטליזם הישראלי — ובמרכזה מלחמת ההשמדה הקטסטרופלית ברצועת עזה והמתקפה ההיסטורית על הפלסטינים בכללותה — בגיבוי מכריע של האימפריאליזם האמריקאי, חוללה תזוזות סיסמיות במערכת האזורית, ואף השפיעה על האירוע המעצב האזורי כשלעצמו של נפילת משטר אל־אסד בסוריה. מאזן הכוחות האזורי רשם תמורה מהותית עם מהלומות שספגו לעת עתה האינטרסים של ברית "ציר ההתנגדות" של טהראן, כמו גם של מוסקווה ובייג׳ינג, תוך חיזוק יחסי של העמדה של המשטר הישראלי ושל האימפריאליזם האמריקאי. האחרון התערב במשבר המלחמה על תקן "בעל הבית" ההגמוני במרחב האזורי, ובפרט עם אספקת נשק מסיבית, הזזת כוחות צבא וביצוע הפצצות. כעת, הטלטלה הגיאו־פוליטית העולמית שמחולל הטראמפיזם מקצינה את אותו ההיגיון, המשתקף בתמיכה הבוטה והחשופה עוד יותר במשטר הישראלי, בתוכנית "הנכבה השנייה" לרצועת עזה, בהסלמת התקיפות הצבאיות בתימן ובאיום הגובר במתקפה אסטרטגית באיראן, ומחזקת מגמות ריאקציה מדממות באזור. מול מגמות הריאקציה והזוועות שהמשטר הישראלי מבצע בעידוד טראמפ, תנועת הסולידריות עם עזה מתעוררת מחדש, ברמה האזורית והעולמית, עם התנגדות לסדר־היום של האימפריאליזם האמריקאי, ובפרט לנורמליזציה עם הכיבוש הישראלי. בד־בבד, התפוצצות תגובת־הנגד ההמונית בטורקיה לניסיונותיו היהירים של ארדואן לריסוק האופוזיציה משתלבת במגמה אזורית של תסיסה חברתית עם רעב לשינוי עמוק בשורה של ארצות, בהן המאוכלסות ביותר — טורקיה, מצרים ואיראן.
2. הטראמפיזם מדרבן את המשטר הישראלי לא רק להעמיק את זוועות ההמונים בעזה ולאיים בגלוי בסיפוח חלקים מהרצועה, אלא גם לנסות לבנות על מומנטום צבאי במאבק הכוחות האזורי ולהיערך לאפשרות הפצצה אסטרטגית של מתקני גרעין ואנרגיה באיראן. טראמפ שיגר מכתב לטהראן ב־5 במרץ ובו אולטימטום של חודשיים לפתיחה במו״מ^[1], וקיים פוטנציאל ברור לסחרור של הסלמה במהלומות צבאיות וכלכליות באזור, עם גלי הדף ברמה העולמית. טראמפ אף הסלים רטורית את האולטימטום כשפסק בריאיון לרשת NBC כי "אם הם [המשטר באיראן] לא יעשו הסכם — תהיה הפצצה כמו שלא ראו מעולם".^[2]
3. האיום מקבל משנה תוקף שעה שהמשטר בטהראן מסרב במוצהר לסחטנות של ממשל טראמפ להיכנס למו״מ על מעין הסכם כניעה תחת החמרת הסנקציות האימפריאליסטיות ואיום ההפצצות. התבטאותו של נשיא איראן פזשכיאן בפני הפרלמנט האיראני כי מו״מ הוא אפשרות עדיפה בעיניו אך העמדה הקובעת היא זו של "המנהיג העליון" ח׳אמנאי^[3], התחלפה בתוך ימים בהבהרה ישירה: "אני אפילו לא אכנס איתך [טראמפ] למו״מ. תעשה מה לעזאזל שתרצה"^[4]. שר החוץ של איראן, עבאס עראקצ׳י, עידכן את התקשורת על שליחת מכתב תשובה לטראמפ דרך עומאן עם נכונות למו״מ עקיף בלבד, תוך הבהרה כי מדיניות טהראן "נותרה שלא לעסוק במשא ומתן ישיר [עם ארה״ב], בעודנו תחת 'מקסימום לחץ' ואיומים צבאיים, אולם, כפי שהיה הדבר בעבר, מו״מ עקיף עשוי להימשך".^[5] התגובה כוללת לפי חלק מהדיווחים אזהרה נגדית מול איומי טראמפ: "איראן תגן על האינטרסים שלה ועל ביטחונה הלאומי בצורה נחושה, ולא יהיו גבולות לתגובה האיראנית כנגד כל תקיפה".^[6] "המנהיג העליון" ח׳אמינאי התבטא באופן דומה: "אם איומי טראמפ ימומשו — ארה״ב תקבל מכה עוצמתית".^[7]
4. מוסקווה — שבינואר חתמה על הסכם אסטרטגי ארוך־טווח חדש עם טהראן^[8] — הציעה לבקשת טראמפ לתווך במו״מ^[9], אך נאלצה במהרה לסייג זאת בהודעה רשמית של דוברת משרד החוץ מריה זחרובה: "השימוש בכוח צבאי מצד יריבותיה של איראן, בהקשר של ההסדר הזה, אינו חוקי ובלתי מקובל… האיומים שמגיעים מבחוץ להפציץ את תשתיות הגרעין של טהראן יובילו באופן בלתי נמנע לקטסטרופה עולמית בלתי הפיכה. האיומים האלה פשוט בלתי מקובלים".^[10] תחת זאת, בייג׳ינג ערכה כינוס משולש (14.3) של נציגי ממשל מסין, רוסיה ואיראן^[11], במקביל לקיום תרגיל צבאי ימי משותף במפרץ עומאן^[12]. באותו הזמן, לפי מעקב 'הארץ', פריסת הכוחות ההתקפיים של ארה״ב במזרח התיכון בשבועיים האחרונים של חודש מרץ הייתה הנרחבת ביותר מאז אוקטובר 23', וכללה העברת טייסות קרב, מפציצים חמקנים וחימוש לבסיסי צבא בקטאר, בחריין, איחוד האמירויות, ערב הסעודית, כוויית וירדן, ולבסיס דייגו גרסייה באוקיינוס ההודי.^[13]
5. בד־בבד, הטראמפיזם, המבקש להשליט בצורה הגסה ביותר את האינטרסים של וושינגטון באזור, באופן בלתי נמנע מערער את אותם האינטרסים, שעה שהוא מוכן להקריב את לכידות הגוש של האימפריאליזם המערבי ומעצים ביתר־שאת את האנטגוניזם מקרב ההמונים, שקרוב לעשור וחצי מאז הגל המהפכני הגדול מקיימים מאזן הרתעה מול המשטרים באזור. תוכנית "הנכבה השנייה" שמקדם טראמפ לרצועת עזה, לקול התלהבות המעמד השליט הישראלי, דוחקת במשטרים הערביים הפרו־אמריקאיים — ביסודו של דבר בהשפעת מאזן הכוחות המעמדי באזור — להיכנס בעל־כורחם לעמדת חיכוך מוגברת מול וושינגטון גם תחת איום בסנקציות^[14].
6. יתרה מכך, בארה״ב, דעת־הקהל נסוגה בהתמדה מתחילת העשור מאהדה למדינת ישראל וצללה לראשונה במאה ה־21 אל מתחת ל־50% אהדה בציבור הכללי, בעוד האהדה כלפי הפלסטינים טיפסה לשיא של 33%, ובקרב בסיס התמיכה של המפלגה הדמוקרטית חל מהפך חד כשרק מיעוט של 21% מגלים אהדה כלפי מדינת ישראל לעומת 59% אהדה כלפי הפלסטינים^[15]. התזוזה הטקטונית המתמשכת מהדהדת היפרדות מאשליות המוניות הדומיננטיות מזה עשרות שנים ביחס לסיוע המסיבי של האימפריאליזם האמריקאי לביצור הקפיטליזם והכיבוש הישראלי, והטראמפיזם לא יגרום להיפוך מגמה אלא להמשך העמקת הקיטוב בסוגיה, המהווה כשלעצמה גורם רדיקליזציה עבור חלקים נרחבים מהנוער בארה״ב, ובפרט בקרב מעמד העובדות והעובדים.
7. משבר המלחמה בהקשר האזורי נטה מראשיתו להתרחבות ולהסלמה בעצימות ההתנגשות הצבאית, וכלל קפיצות מדרגה איכותניות בדרגת העימות בין הקפיטליזם הישראלי לבין "ציר ההתנגדות". משוואות התגובה השתנו. במיוחד, עימות ישראל–איראן הגיע לנקודת שיא, סביב חילופי המהלומות באפריל ובאוקטובר 24'. העימות בהקשר האזורי התפתח בהכללה בצורה מוכלת יחסית, כשכלל הכוחות נוטים לחשב מהלכים בצורה החותרת להימנע מאובדן שליטה על האירועים. עם זאת, המשטר הישראלי, בחסות מטריית הגיבוי הצבאי של האימפריאליזם המערבי, פנה פעם אחר פעם להסלמת תוקפנות צבאית בהיקף דרמטי, למול מערכה של מלחמת התשה בדרגות עצימות שונות מצד מרכיבי ה"ציר" בחתירתם ליעדים טקטיים ותעמולתיים תחת הקונספט של "אחדות הזירות" ("وحدة الساحات") — שיושם, כאמור, באופן מחושב ומוגבל, חרף שאיפת הנהגת חמאס במקור לדחיקת המשטר הישראלי למערכה צבאית אזורית בעצימות גבוהה.
8. שלב המתקפה הישראלית הנרחבת וכיבוש השטחים בלבנון החל מספטמבר הביא להחלשה צבאית וארגונית של חזבאללה, עם השלכות רוחב על מאזן הכוחות הפוליטי התקופתי בלבנון עצמה. על הרקע הזה, חזבאללה נדחקה לסגת טקטית מהמחויבות המוצהרת ל"אחדות הזירות" ולהסכים להפסקת אש נפרדת החל ה־27 בנובמבר. זו הציתה באותו היום את מתקפת הפתע בהובלת מיליציות הג׳האד הסלפי של היאת תחריר א־שאם דאז (هيئة تحرير الشام), ובמעורבות ארגון 'הצבא הלאומי הסורי' דאז (الجيش الوطني السوري) שבחסות המשטר הטורקי, שהסתיימה בתוך ימים בהימלטות אסד לרוסיה ובהחלפת המשטר המרכזי בדמשק. בתוך זמן קצר הכריזו גם המיליציות השיעיות בעיראק על נצירת אש חד־צדדית מול ישראל. המשטר האיראני, שבחן תחילה אפשרות להגיב משטח עיראק לתקיפה האווירית הישראלית הרשמית חסרת־התקדים של ה־26 באוקטובר בשטח איראן, נסוג מתגובה צבאית. הכוח היחידי מ"ציר ההתנגדות" בהקשר האזורי שדבק בפעולות הצבאיות במסגרת המערכה של "אחדות הזירות" עד להפסקת האש הארעית בעזה הוא המשטר החות׳י, שניצל את משבר המלחמה כדי למצב עצמו כשחקן ברמה האזורית.
9. הסכם הפסקת האש הארעי השני ברצועת עזה — בין המעצמה הכובשת לבין הנהגת ארגון חמאס שאותה המעצמה האזורית נשבעה לחסל בעוצמת האש חסרת התקדים שהמטירה על האוכלוסייה הפלסטינית — נמשך חודשיים עד לחידוש מתקפת ההשמדה בעצימות גבוהה ב־18 במרץ. חידוש הטבח ברצועה גרר מיידית גל חדש של הפגנות זעם ברחבי האזור, לרבות בלבנון, בירדן, בסוריה ובמרוקו^[16].
10. הפסקת האש הייתה מעורערת מיומה הראשון, ולוותה בפתיחה כמעט מיידית של הסלמה במתקפה הרצחנית על האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית ובהכרזה על תוכנית הנכבה השנייה של טראמפ לרצועת עזה. "ממשלת המוות", שנדרשה לוויתורים מינימליים ביותר בעת הפסקת האש (בעיקר, שחרור של חלק מהאסירים הפלסטינים מבתי הכלא של הכיבוש), הדגישה שאין מדובר בסוף המתקפה על עזה והפרה את תנאי ההסכם בהתרסה, תוך התעמרות באוכלוסייה, ובכלל זה גדיעת אספקת חשמל ומצרכים, כחלק מאיתות מראש לכוונתה לטרפד את "שלב ב׳".
11. הפסקת האש השנייה שימשה לוויסות לחצים טקטי — ש"ממשלת המוות" הייתה מוכנה מבחינת רוב מרכיביה לספוג כעסקה נקודתית מול טראמפ — מנקודת המבט של המעמד השליט הישראלי ושל האימפריאליזם האמריקאי, במיוחד לאחר מומנטום של פגיעות במערך הכוחות של "ציר ההתנגדות". אך גורם זה כשלעצמו, יחד עם התמיכה הנחרצת מצד ממשל טראמפ בכל תוקפנות צבאית ישראלית, סיפק רוח גבית ל"ממשלת המוות" ולשאיפות הריאקציוניות ביותר במעמד השליט הישראלי לאכיפה ביתר־שאת של משטר הכיבוש הדיקטטורי המושלט על מיליוני פלסטינים, לטיהור אתני, לסיפוח, להפגנת עוצמה ברמה האזורית לרבות באמצעות השתלטות צבאית לטווח בינוני לפחות על שטחים בסוריה ובלבנון, והיערכות לגריעת יכולות נוספות ממחנה טהראן. אומנם, חלקים במעמד השליט הישראלי חוששים שרדיפה גסה וקצרת רואי כזו אחר האינטרסים הגיאו־אסטרטגיים שלהם — גם בהשפעת שיקולי תמרונים פוליטיים צרים של נתניהו עצמו ומגמת ריכוז הכוח השלטוני שהוא מוביל — תתהפך עליהם בכמה מישורים, כל שכן כשמשבר החטופים לא הסתיים. אך הם יהיו מוכנים לשוב ולצדד באותה הממשלה בכל צומת שבו יעריכו שבמאזן עלות–תועלת פעולותיה משתלמות מבחינת מכלול האינטרסים שלהם, אף שהם היו מעדיפים קונסטלציה פוליטית אחרת ואסטרטגיית יציאה מייצבת ברמה האזורית.
12. "ממשלת המוות" של נתניהו, כשלעצמה יציר תהליכי משבר של הקפיטליזם הישראלי ומשטר הכיבוש שהוא משליט על ההמונים הפלסטינים, משמשת כזרוע ביצוע של המעמד השליט הישראלי במערכה הצבאית בחתירה לביצור־מחדש ביתר־שאת של משטר הכיבוש, תוך צריבת תודעה באמצעות טרור מדינתי וזוועות המונים, לשיקום היוקרה הצבאית, ולשינוי מאזן הכוחות האזורי נגד ברית "ציר ההתנגדות" של טהראן. ניצול מניפולטיבי זה של המתקפה והטבח שהובילה חמאס ב־7 באוקטובר 23', ובמידה מסוימת של מתקפות הטילים השונות לאורך התקופה לעבר אוכלוסיית מדינת ישראל, הסתמך ושלהב את ההלם, הפחד ותחושות הנקם בקרב המוני ישראלים. עובדה זו הייתה גורם מקומי מכריע במרחב הפעולה של "ממשלת המוות" הישראלית, שבשום שלב לא נשענה כשלעצמה על תמיכת רוב באוכלוסייה הכללית או היהודית בישראל.
13. התמיכה הנרחבת בקרב המעמד השליט הישראלי, לרבות מצד המחנה העוין את נתניהו, בעיקר המערכה הצבאית של "ממשלת המוות", מהדהדת גם באפקטיביות תעמולת המלחמה, עם רמות גבוהות של שוביניזם לאומי בקרב האוכלוסייה היהודית, נטייה להצדקת פעולות צבאיות של הממשלה, אשליות גואות בטראמפ ואהדה לתוכנית הטיהור האתני שלו — אף שהתמיכה במערכה הצבאית נשחקה, כפי שהדבר משתקף בדעיכת המוטיבציה לקחת בה חלק ישיר ובעליית האהדה בקרב שכבות רחבות לרעיון של סיום המלחמה, בדעת־הקהל ובתנועת המחאה הישראלית למען החטופים. מהבחינה הזאת, ואף שלכאורה חיסול הפסקת האש נשען שוב על תמיכת רוב דחוק^[17], "ממשלת המוות" פועלת לאורך תקופה בסתירה מוגברת מול הלך־רוח המוני בחברה הישראלית.
14. בד־בבד, הגיבוי המסיבי מצד האימפריאליזם האמריקאי היה גורם מפתח שאיפשר למשטר הישראלי לחולל זוועות המונים בהתנגשות חזיתית עם דעת הקהל ההמונית ברחבי העולם. תנועת הסולידריות הבינלאומית עם עזה, שאומנם לא הספיקה כשלעצמה כדי לכפות עצירה של מכונת המלחמה של הקפיטליזם הישראלי, הייתה לגורם חשוב בדינמיקה ובמערך השיקולים בקרב המעמדות השליטים, החוששים מהשלכות מערערות יציבות לטווח ארוך, אך הייתה בשלב דשדוש יחסי לקראת ובמהלך הפסקת האש. זאת, לא בשל דעיכה בסנטימנט ההתנגדות לזוועות ההמונים ולדיכוי הפלסטינים ולטרור המדינתי הישראלי, אלא כביטוי לתחושת מבוי סתום, לה התווסף תחילה כפי הנראה אפקט דמורליזציה בקרב חלק מהשכבות בעקבות עליית טראמפ, במיוחד נוכח היעדר הובלה מצד תנועת העובדות והעובדים להסלמת המאבק.
15. הדבר משפיע במידת מה גם על מצב הרוח בקרב הקהילות הפלסטיניות בגדה המערבית, אל מול ממדי המתקפה הצבאית הנרחבת שנמשכת כמעט ללא הפסקה מאז 21 בינואר, ממדי העקירה, לרבות במחנה הפליטים ג׳נין,^[18] כמו גם, המשבר הכלכלי החריף של הרשות הפלסטינית^[19] כתוצאה מגניבת כספי המיסים וסנקציות מצד משטר הכיבוש. שעה שחידוש המתקפה הג׳נוסיידית בעזה החל מ־18 במרץ לא הוביל לגל מחאה נרחב בגדה, הוא כן הוביל להפגנות זעם ספונטניות נדירות יחסית ברצועה. בבית לאהיא ההפגנות פרצו בתגובה להוראות הפינוי של כוחות הכיבוש הישראליים, אלא שהזעם על העקירה המחודשת הופנה גם כנגד המבוי הסתום אליו מובילה הנהגת חמאס במאבק נגד התוקפנות של ממשלת המוות. לפי דיווחים של עיתונאים מעזה, בהפגנות נשמעו קריאות לסיום מוחלט של המתקפה הג׳נוסיידית מצד כוחות כיבוש, לקיום בחירות חדשות ברצועה, וביקורת הן על התפקיד של חמאס והן על התפקיד של הרשות בגדה.^[20]
16. ברמה המקומית, התמשכות המערכה הצבאית ללא סוף, ושעה שכוחות הכיבוש ברצועת עזה נתקלים בלחימה פרטיזנית מתמשכת מצד המיליציות הפלסטיניות, גוררת שחיקה גם בבסיס התמיכה בקרב האוכלוסייה הישראלית והתחזקות של הקולות המתנגדים למלחמה בקרב תנועת המחאה הישראלית למען החטופים — אך האופי הסופר־סתירתי של תנועה זו, לרבות דומיננטיות של שוביניזם לאומי, אשליות חזקות בטראמפ, וסדר־יום צר, הגבילו אותה מלהיהפך לאיום מכריע על "ממשלת המוות" ותוכניותיה.

תוכנית ההשתלטות על עזה ותהליך הנורמליזציה

17. הלחץ מצד טראמפ להפסקת אש טרם כניסתו לבית הלבן סויג מראש במחויבות ברורה לגיבוי כל תוקפנות צבאית עתידית. בעוד שטראמפ שימש טריגר להסכמה על מתווה שממשלת ישראל שללה במשך חודשים, השינויים בנסיבות האזוריות היו גורם מרכזי שחיזק את התמיכה בהפסקת אש בקרב המעמד השליט הישראלי. איום ממשל טראמפ בנכבה שנייה בחסות ארה״ב בדמות תוכנית ההשתלטות והטיהור האתני המלא של רצועת עזה בשירות הכיבוש הישראלי ועסקי נדל״ן מדרבן את המשטר הישראלי לשבור את הפסקת האש ולשוב למתקפה מלאה במטרה להנחיל מפלה היסטורית להמונים הפלסטינים, תוך עקירה המונית שתוביל לדילול מסיבי של אוכלוסיית הרצועה, ובתוך כך לנסות בצורה כזו או אחרת להשליט משטר מקומי חלופי לחמאס, בהסדר כלשהו עם וושינגטון והמשטרים הערביים.
18. תרחיש הזהב עבור המעמד השליט הישראלי והאימפריאליזם המערבי כאסטרטגיית יציאה ממשבר עזה היה ונשאר נורמליזציה ישראלית–סעודית — ובעקבותיה הסכמים על הפרק עם אינדונזיה ומדינות נוספות — וזוהי מטרה בעדיפות גבוהה עבור ממשל טראמפ, עבור נתניהו, ובמקביל גם עבור בן סלמאן. ביסוד מלחמת הכיבוש וההשמדה מחד וקידום תהליך הנורמליזציה הישראלי–ערבי ניצב אותו ההיגיון החותר לבצר את משטר הכיבוש המושלט על ההמונים הפלסטינים, ובד־בבד לחזק את הפוזיציה של הקפיטליזם הישראלי במאבק הכוחות האזורי. מבחינת האימפריאליזם האמריקאי, ההיגיון מאחורי החתירה לקידום התהליך נועד גם לחיזוק ההגמוניה המעורערת שלו באזור למול האינטרסים של מוסקווה ובייג׳ינג.
19. אלא שתוכנית טראמפ, התואמת את ההיגיון של ניסיון להפגין עוצמה אימפריאליסטית חשופה בחתירה להכרעת עימותים בצורה גסה לפי רצון הבית הלבן, דוחקת כאמור את המשטרים הערביים הפרו־אמריקאיים בעל־כורחם, לנסות להורידה מהפסים ולהמירה בתוכנית "קונבנציונלית" שאינה מערבת גירוש המוני. בן־סלמאן ושאר השליטים הערבים מודעים היטב לפוטנציאל לעורר אנטגוניזם המוני חריף ואף פיצולים במעמדות השליטים שלהם, בנסיבות של נרמול יחסים רשמי ללא מראית עין של ויתורים לטובת הפלסטינים. התודעה של ההמונים באזור ומאזן הכוחות המעמדי הפוטנציאלי נותרו המכשול הראשי בפני תהליך הנורמליזציה הישראלי–ערבי, וזוועות ההמונים שחוללה מכונת המלחמה של הקפיטליזם הישראלי בעזה, בלבנון, ובאופן גובר בגדה המערבית, העצימו עוינות המונית לרעיון. זוהי חזרה על העמדה שהוצגה סביב תחילת המתקפה הג׳נוסיידית על עזה מול דרישות נתניהו לגירוש המוני, רק שהפעם הלחץ מגיע מוושינגטון.
20. למרות האופוריה שמעורר טראמפ בממשלת נתניהו ובימין הקיצוני הישראלי, ואף שהמעמד השליט הישראלי מצליח לטפח אהדה ציבורית ישראלית לטראמפ ואף לתוכניתו, התודעה ההמונית באזור, המרמזת לפוטנציאל התערבות המונית, היא גם הגורם המסבך את תוכנית טראמפ ברמת הביצוע. עם זאת, ודאי שקיימת סכנה שבדינמיקה של מתקפה צבאית נרחבת וחזרה לטיהור אתני שיטתי כפי שביצעה "ממשלת המוות" הישראלית בצפון רצועת עזה טרם הפסקת האש האחרונה, הזוועות הרצחניות שיחולל הכיבוש הישראלי יגררו הימלטות המונית של חלק מהאוכלוסייה.
21. המשטרים במצרים וירדן מתמודדים עם ניסיון סחיטה באיומים מצד טראמפ, שהתנה בציות לדרישתו את המשך התמיכה הכלכלית הישירה בהם — הנמצאת במקום השני והשלישי באזור אחרי ישראל, עם סדר־גודל של 1.5 מיליארד דולר בשנה הן לקהיר והן לעמאן, לעומת 3.3 מיליארד דולר לישראל ערב משבר הדמים^[21]. המשטרים חוששים מעימות חזיתי ומהשלכות מערערות יציבות של הפסקת התמיכה הכלכלית, אך הם עוד יותר חוששים מההשלכות אם ייחשפו בגלוי כמשת״פים מול ניסיון לעקירה המונית של הפלסטינים מארצם. מובן להם שכל ניסיון מצד האימפריאליזם האמריקאי ליישם אפילו חלקית טרנספר כפוי של האוכלוסייה השורדת ברצועת עזה ייתקל בסיבוכים גם עבורם, ובכל מקרה שהרעיון הריאקציוני הזה של "נכבה שנייה" ברצועת השטח המדוכאת ביותר בתחומי פלסטין ההיסטורית לא יעלים את הסוגיה הפלסטינית — כפי שסוגיית הפליטים הפלסטינים לא שקעה לאורך הדורות, בניגוד לפרספקטיבה של המשטר הישראלי — אלא יתהפך עליהם כמקור חריף עוד יותר לאי־יציבות.
22. לכן המשטרים במצרים וירדן, ושאר הליגה הערבית, הציגו חזית מאוחדת נגד תוכנית ההשתלטות, תוך ניסיונות תמרון דיפלומטיים. א־סיסי לכאורה אף דחה בפועל את הזמנת טראמפ לביקור בבית הלבן, כל עוד התוכנית על השולחן^[22]. מנגד, מאחורי הקלעים, לפי דיווח ב'אל־אח׳באר׳ הלבנוני (21.3), המזוהה עם חזבאללה, א־סיסי הודיע במהלך פגישה בריאד, ב־20 בפברואר^[23], כי המשטר המצרי יהיה מוכן מצידו ל"פינוי ארעי של חצי מיליון פלסטינים מעזה לעיירה ייעודית בצפון סיני", כביכול על בסיס וולונטרי^[24]. המשטר המצרי מיהר להכחיש את הידיעה. במסגרת משחק כפול, המחפש לפייס את האימפריאליזם האמריקאי תוך לובינג לריכוך דרישות טראמפ, הוצגה תוכנית־הנגד המצרית, שאומצה בכנס החירום של הליגה הערבית בקהיר (4.3)^[25] ובידי הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי^[26]. כביטוי לבקע במחנה האימפריאליזם המערבי, היא אומצה בידי בריטניה, צרפת, גרמניה ואיטליה^[27], לאחר שמוקדם יותר מקרון תקף את תוכנית טראמפ באמירה כי "התשובה הנכונה היא לא מבצע נדל״ן, אלא מבצע מדיני"^[28]. אפילו במפלגה הרפובליקנית בארה״ב עלו קולות שהגיבו בתמיהה לתוכנית טראמפ^[29], כהד לפוטנציאל שלה להיהפך לגורם מסבך עבור האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי. תחת לחץ, טראמפ דיווש לאחור ועימעם את האיום, עם תגובתו הזועפת במהלך מסיבת העיתונאים עם ראש ממשלת אירלנד (12.3) כי "אף אחד לא מגרש שום פלסטינים"^[30]. בלתי נמנע שממשלה המתאפיינת ברמה גבוהה של גחמנות תזדקק ליותר זיגזוגים במדיניות לצורך ויסות תגובות־נגד. אך עמעום רטורי אינו מסיר את האיום מהפרק. התוכנית המצרית, בהיקף 53 מיליארד דולר לכאורה, שאמורה להציע חלופה קונבנציונלית עבור המעמדות השליטים לשיקום חלקי מינימלי ולהשלטה מחדש של הרשות הפלסטינית ברצועה, למעשה בצל המשך הכיבוש, משמשת בשלב הזה כאמור לקמפיין לובינג בלבד לריכוך תוכנית טראמפ, בעוד המשטר הישראלי ממשיך לקבוע עובדות בשטח במלחמת ההשמדה בחסות וושינגטון.
23. לא ניתן לשלול על הסף תרחיש מאוחר תחת ממשל טראמפ שיכלול בסופו של דבר גם צעדים נוספים בתהליך הנורמליזציה הישראלית–ערבית, אך בלי ספק התהליך אותגר דרמטית עקב ההשפעה המעצבת של המתקפה הרצחנית בעזה על התודעה ההמונית ברחבי האזור, ובינתיים, מדיניות טראמפ כשלעצמה מצננת אותו. ערב ה־7 באוקטובר, הסכם נורמליזציה ישראלי–סעודי כבר היה על סף הכרזה והוא גם היה אחד המניעים לפתיחת מתקפת הפתע של חמאס. כעת, אותו בן סלמאן ששאף לאורך השנים האחרונות לקדם ברית פומבית רשמית עם הקפיטליזם הישראלי ו"ברית הגנה" עם וושינגטון, ומארח את התנעת המו״מ על הפסקת האש באוקראינה, נאלץ לקחת בחשבון את התודעה של ההמונים הסעודים. הציטוטים לכאורה שהודלפו בספטמבר מפגישתו עם מזכיר המדינה של ארה״ב דאז בלינקן ממחישים זאת. "70% מהאוכלוסייה שלי צעירה ממני", רובם "מתוודעים לראשונה לסוגייה הפלסטינית דרך העימות הזה. זו בעיה ענקית. האם אכפת לי אישית מהסוגייה הפלסטינית? לא, אבל לעם שלי אכפת"^[31]. העוינות לרעיון הנורמליזציה בדעת־הקהל הסעודית הרקיעה על רקע המתקפה בעזה, עם 96% התנגדות לקשרים בין מדינות ערביות לישראל בסקר אחד מדצמבר 23'^[32] ו־68% התנגדות להכרה סעודית בישראל בסקר אחר מינואר 24'.^[33]
24. הסתירה הגמורה בין התודעה ההמונית בסוגיה הפלסטינית לבין תהליך הנורמליזציה בין המשטרים הפוליטיים של המעמדות השליטים לא מנעה היסטורית את ההסכמים עם מצרים וירדן; את הנורמליזציה החלקית עם שורה של מדינות ערביות ומוסלמיות לאורך השנים; את הסכמי אברהם עם המונרכיות באמירויות, בבחריין ובמרוקו; וגם לא, באופן טנטטיבי, עם ראשי הצבא בסודאן — למרות שזו החוליה החלשה ב"הסכמי אברהם", נוכח חוסר היציבות של המשטר על רקע ההתגוששות בין תהליכי מהפכה ומהפכת־נגד, שחסמה עד כה התגבשות הסכם מלא, ובפרט מאז תחילת מלחמת האזרחים ב־23'.
25. המונרכיה המרוקאית אף נעה באסרטיביות להמשך הידוק יחסים עם הקפיטליזם הישראלי — שהניבו לה הכרה אמריקאית בכיבוש סהרה המערבית. בכלל זה, שורת עסקאות ליבוא צבאי ממדינת ישראל, שהתברג למקום השלישי בהיקפו במונרכיה אחרי ארה״ב וצרפת, וייתכן שבדרך למקום השני^[34]. וזאת דווקא נוכח העובדה שבמרוקו הפגנות הסולידריות עם עזה היו הגדולות ביותר שהתפתחו שם בעשור הנוכחי ומההמוניות והתדירות ביותר בעולם הערבי. הסיסמה ברוח הגל המהפכני של 2011, "העם רוצה להפיל את הנורמליזציה" ("الشعب يريد إسقاط التطبيع")^[35], הידהדה בהפגנות ביחס להסכם הנורמליזציה עם הכיבוש הישראלי שנחתם בדצמבר 20'. התמיכה ברעיון הנורמליזציה הישראלית–ערבית התרסקה מ־31% ערב ה־7 באוקטובר 23' ל־13%.^[36] רוב צורות ההתייחסות השגורות בקרב ההמונים במרוקו למתקפה על עזה מדגישות את הדיכוי הלאומי הרצחני, כשלצד המונח הכללי "מלחמה" (24%), משמשים המונחים "טבח" (26%), "רצח עם" (14%) ו"הרג המוני" (14%)^[37].
26. אלא שהשביתה הכללית בת היומיים שהתארגנה במרוקו ב־5–6 בפברואר בתגובה לחוק לרמיסת זכות השביתה^[38], וכשברקע התרחבות בהפגנות מחאה על יוקר המחיה, חושפת את הפחד השורר ביסודו של דבר בצמרת המונרכיה ובקרב המעמד השליט הקפיטליסטי במרוקו מפני התפתחות של התערבות המונית אסרטיבית יותר, ובמיוחד בהובלת הכוח של מעמד העובדות והעובדים המאורגן. מאז הגל המהפכני של 2011, שהוביל לניסיון להפגת הזעם ההמוני בעזרת משאל־עם על רפורמה חוקתית קוסמטית, דרך תנועות המחאה של 2016–2018 והשילוב בין רדיפה ברוטלית לוויתורים קוסמטיים, ועד לקידום באחרונה של רפורמה קוסמטית ב"קוד המשפחתי" בניסיון חסר סיכוי לפייס סלידה המונית מהדיכוי הפטריארכלי הממוסד במדינה, המונרכיה מתהלכת על חבל דק בעזרת טקטיקות מקל וגזר. אף שהיא תוסיף להיאחז בברית האסטרטגית עם האימפריאליזם האמריקאי ובהסכם הנורמליזציה עם הכיבוש הישראלי, תוך תשלום מס־שפתיים דלוח לזכויות הפלסטינים, הרי שהתערבות המונית בדרגה מפותחת יותר מסוגלת לחתור תחת סדר־יומה, לרבות בסוגיה הפלסטינית, שמשמשת כשלעצמה נקודת מיקוד לזעם המוני, וניכר פוטנציאל קונקרטי בכיוון הזה.
27. משטר א־סיסי במצרים, השותף אקטיבית להשלטת המצור ארוך השנים על רצועת עזה, לא העז עד כה לממש את איומיו להשעות את הסכם הנורמליזציה הראשון שנחתם היסטורית עם מדינת ישראל^[39]. זאת, בראש ובראשונה שכן מהלך דרמטי כזה יגרור סנקציות מוושינגטון, וכזכור, לאורך 2024, הממשל האמריקאי עצמו, תחת ביידן, איפשר ל"קווים האדומים" הרטוריים שהציב מול ממשלת ישראל להימתח ולהתפוגג עקב שיקולי עלות–תועלת גיאו־אסטרטגיים. עם זאת, ה"אולטימטום" של המשטר המצרי התמקד בתרחיש של עקירה המונית של פלסטינים לסיני^[40]. כעת, תוכנית טראמפ המספקת חסות רשמית של האימפריאליזם האמריקאי לשאיפה של "ממשלת המוות" הישראלית לטיהור אתני נרחב של רצועת עזה, מציבה את משטר א־סיסי עם הגב לקיר. באוקטובר 23', א־סיסי עוד הכריז כי "מיליוני מצרים מוכנים להפגין נגד עקירת פלסטינים"^[41].
28. אלא שהניסיון, ערב מצג השווא של הבחירות לנשיאות בדצמבר 23', לשלהב הלך רוח של אחדות לאומית מצרית ולבצע קואופטציה של קולות מחאה נגד הטבח בפלסטינים באמצעות ארגונים תומכי משטר ועצרות מתוזמרות התגלה מייד כמשחק באש, כשמפגינים בעטו בתכתיבים ודרשו בין השאר לפתוח את מעבר רפיח להכנסת סיוע לרצועה, לבטל את הסכם הנורמליזציה עם מדינת ישראל, ולהתערב צבאית לעצירת הטבח, תוך השמעת סיסמאות נגד א־סיסי^[42]. המשטר זיהה היטב את האיום, וההצגה נגמרה והתחלפה בהכבדת רדיפת ורמיסת קולות מחאה, לרבות עשרות רבות של עצורים, בהם אף פעילות פמיניסטיות שביקשו להגיש מכתב סמלי לארגון הנשים של האו״ם בבקשה נואשת להגן על הנשים בעזה ובסודאן^[43]. הרחבה מול בניין אגודת העיתונאים המצרית בקהיר (نقابة الصحفيين المصريين) הייתה לאחד ממוקדי משמרות המחאה גם תחת הכבדת הדיכוי, ובהפגנות התגלגלה בין השאר הסיסמה "כל עוד הדם הערבי הפקר — יופל, יופל כל נשיא" ("طول ما الدم العربي رخيص — يسقط، يسقط أي رئيس")^[44], גירסה מרחיבה של הסיסמה על "הדם המצרי" מהעשור הקודם. כיפוף הידיים שטראמפ כפה על הממשל בקהיר דחף את א־סיסי לפנות שוב להישען על ארגון עצרות ממשלתיות לתמיכה בו בכסות של סולידריות עם העם הפלסטיני, דוגמת עצרת אלפים על גבול מעבר רפיח בינואר^[45], והוא פעל גם לעיבוי כוחות צבא בשטח סיני שלא על דעת המשטר הישראלי, אף שברור לכול שמדובר בצעד סמלי, שעה שא־סיסי הוכיח חוסר מסוגלות אפילו לאלץ את המשטר הישראלי לפנות את "ציר פילדלפי".
29. אך בד־בבד, המשטר ניצב מול מגמת תסיסה גוברת באופן יחסי, ובפרט גל הפגנות, עיצומים ושביתות במקומות עבודה, ואף אסיפות, גם למול מעצרים וצעדי רמיסה^[46], על רקע התפתחות המשבר הכלכלי המוחרף גם בהשפעת רפורמות־הנגד שמכתיב ה־IMF. הפגנות התפתחו גם על רקע פרויקטי תשתית הכוללים פינוי אוכלוסייה מסיבי בידי הצבא הממלא תפקיד מרכזי בקפיטליזם המקורבים המדינתי במצרים. משטר א־סיסי חושש מהתמהיל של גורמי אי־היציבות — החל מהמשבר הכלכלי, דרך עזה, מלחמת האזרחים בסודאן שממנה נמלטו למעלה מחצי מיליון מבקשי מקלט לשטח מצרים, נפילת משטר אל־אסד שגם ללא הקשר של מאבק המוני מסוגלת לתרום למסמוס מחדש של "מחסום הפחד" במצרים, כשברקע זעם המוני אצור במדינה הערבית המאוכלסת ביותר, שהייתה למרכז הכובד של הגל המהפכני האזורי בתחילת העשור הקודם. תרחיש של מאבק המוני, ובוודאי בתנאי דיכוי מדינתי כבד ביותר, רחוק מלהיות התפתחות פשוטה או אוטומטית בשום מקרה, אך ההבנה שהפוטנציאל הקונקרטי להתלכדות נסיבות נפיצות שב להיבנות חלחלה היטב אצל א־סיסי. קשה שלא להבחין באימה הטבועה בהכרזתו בדצמבר כי "ישנם שני דברים שמעולם לא עשיתי, תודה לאל: לא הכתמתי את ידיי בדמם של אחרים ולא לקחתי כספים מאחרים"^[47].
30. המונרכיה הירדנית כבולה גם כן בברית גיאו־אסטרטגית עם הקפיטליזם הישראלי בחסות וושינגטון — לרבות תקציב הסיוע האמריקאי, 4,000 חיילים אמריקאים המוצבים בירדן, ותלות כלכלית מהותית ביבוא מים וגז ממדינת ישראל — ובאפריל 24' השתתפה ביירוט מטח הכטב״מים האיראניים ששוגר לעבר מדינת ישראל. בו־זמנית היא ניצבה מול הלך רוח המוני והפגנות מתמשכות בסולידריות עם עזה, שחלקן משכו רבבות. בהן הפגנות "המצור על השגרירות", שהגיעו לשיאן באפריל 24', שהתארגנו בידי קואליציית "התכנסות הצעירים לתמיכה בהתנגדות" ("التجمع الشبابي لدعم المقاومة") מול מבנה השגרירות הישראלית הנטוש בעמאן, גם תחת מעצרים וגז מדמיע, בקריאה לביטול הסכם השלום עם מדינת ישראל ("הסכם הערבה") ובקריאה להתעוררות המונית בעולם הערבי לתמיכה בעזה^[48]. אך בהיעדר תנועה המונית שתראה את הדרך קדימה להתגברות על הטבח בפלסטינים ועל הכיבוש הישראלי, הפנייה היהירה של "ממשלת המוות" הישראלית לפעולות הטיהור האתני בצפון הרצועה בסוף 24' גררה גם פעולות נואשות, דוגמת שביתת רעב של עשרות צעירות וצעירים שהוכרזה מול שגרירות ארה״ב^[49].
31. המונרכיה אסרה על הפגנות מול הגבול עם מדינת ישראל, וקו הגבול נמצא במגמת ביצור מתמשכת בידי הצבא הישראלי. צורות ההתייחסות למתקפה על עזה השגורות בירדן, שמרבית אוכלוסייתה ממוצא פלסטיני, מבליטות גם הן כי שורש המערכה הצבאית הוא בדיכוי הרצחני של הפלסטינים: קרוב למחצית (44%) אימצו את המונח "רצח עם" ועוד רבים אימצו את המונח "טבח" (28%). ובד־בבד, מידת האהדה לארה״ב צנחה מ־51% ל־28% על רקע התפקיד של האימפריאליזם האמריקאי במלחמת ההשמדה^[50]. זאת, רק מעט מעל למשטר האיראני (25%), והרחק מאחורי קטר (84%), טורקיה (79%) סין (67%), סעודיה (65%) ורוסיה (47%). שיעור ההשתתפות המזערי של 32% בבחירות בספטמבר 24' שיקף עד כמה הרפורמה הדמוקרטית הקוסמטית שהשיק המלך עבדאללה ב־2022 לא עשתה רושם על ההמונים, ובמיוחד על רקע אבטלה המונית מתמשכת של כ־21%, כל שכן כ־33% בקרב נשים^[51]. על הרקע הזה, קריאת התיגר הרכה של המלך על טראמפ בסוגיה הפלסטינית, מסייעת לו לטשטש שיתוף פעולה ביסודו של דבר עם הכיבוש הישראלי והאימפריאליזם האמריקאי, ולטפח תדמית "פרו־פלסטינית". הדבר מתבטא בדעת קהל מבית המחשיבה את ממלכת ירדן כמדינה המחויבת ביותר לזכויות הפלסטינים^[52], כמו גם ברבבות שהתאספו לקבל את פניו עם שובו מהפגישה עם טראמפ בפברואר^[53].
32. שעה שממשלת ישראל מקדמת במופגן הרחבה היסטורית של הנישול של הפלסטינים ואינה מסוגלת פוליטית להציע אפילו ויתור רטורי של הכרה היפותטית במדינה פלסטינית, הנתיב לנורמליזציה ישראלית–סעודית בצניחת טמפרטורה, וניכר שהנושא שנוי במחלוקת בצמרת המונרכיה הסעודית. לכן משרד החוץ הסעודי מיהר להגיב לתוכנית טראמפ בהצהרה כי "סעודיה הבהירה שהיא לא תכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל אלא אם תוקם מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה מזרח ירושלים", וכי "ערב הסעודית דוחה בתוקף כל הפרה של זכויות פלסטינים, לרבות הרחבת ההתנחלויות הישראליות, סיפוח אדמות ומאמצי עקירה".^[54] בעיתונות הממסדית שבשליטת המונרכיה החל קמפיין ממוקד נגד נתניהו^[55]. ואילו נתניהו עצמו רומז שנורמליזציה עם סעודיה תצטרך להמתין עד לאחר שלב של מהלומה מוחצת יותר נגד המשטר האיראני. "כשנסיים את המהפך במזרח התיכון, כשנגדע את הציר האיראני אפילו יותר מכפי שעשינו, כשנוודא שלאיראן אין נשק גרעיני, כשנחסל את חמאס — הדבר יסלול את הדרך להסכם נוסף עם הסעודים ועם אחרים"^[56].

המשטר החות׳י והמשבר בים האדום

33. פנייתו המהירה של ממשל טראמפ להסלמה נרחבת בהפצצות בתימן סדקה את הבטחת הבחירות שלו "לסיים מלחמות", ולכן גם לוותה בהצהרת דובר הפנטגון כי זוהי "אינה מתקפה בלתי נגמרת. לא מדובר בשינוי משטר במזרח התיכון. מדובר בהצבת האינטרסים האמריקאיים תחילה"^[57]. אלא שהחות׳ים, ארגון אנצאר אללה (أنصار الله), השולט כיום במערב תימן, הוכיחו רמות חוסן גבוהות לאורך שנים של מלחמת אזרחים בתימן, מול המערכה הצבאית שהובילה הקואליציה הסעודית, ומול הלחצים והתקיפות מצד האימפריאליזם המערבי. זה היה כאמור הכוח האחרון ב"ציר ההתנגדות", למעט חמאס, שהמשיך בפעולות צבאיות מול מדינת ישראל ערב הפסקת האש והראשון לחדש פעולות בתגובה להסלמה המחודשת בתוקפנות הכיבוש הישראלי בעזה.
34. הבטחות טראמפ להימנע מעוד "מלחמת נצח", בעזרת הצבת יעדים מוגבלים, בינתיים לא מחזיקות מים, והוא עצמו נאלץ להודות, כשבועיים לאחר תחילת התקיפות בתימן, כי הן "יימשכו זמן רב מאוד".^[58] לפי הערכת גורם אמריקאי רשמי, התקיפות עלולות להימשך עוד כחצי שנה, ועלותן הכוללת עשויה לחצות את רף מיליארד הדולר — מה שייאלץ את הפנטגון לפנות עם בקשה למימון נוסף מהקונגרס.^[59] מראש, פוטנציאל ההסתבכות של מבצע הראווה הצבאי של טראמפ הביא להעלאת ספקות מצד גורמים בממשל לגבי המהלך, כפי שהדבר התבטא בדבריו של סגן הנשיא ג׳יי. די. ואנס בקבוצת הצ׳אט הסגורה לתיאום התקיפות שתוכנה הודלף לתקשורת.^[60]
35. הפסקת האש הארעית בעזה הובילה כאמור להכרזת המשטר החות׳י על הורדת הילוך בסגר הימי החלקי שהטיל בסביבת מיצר באב אל־מנדב בכניסה לים האדום^[61]. הסגר חולל שיבושים נרחבים בעורק הסחר הימי העולמי, שהשתקפו ב־2024 בנפילה של 60% בהכנסות מצרים מתעלת סואץ^[62], ובהאמרת עלויות השילוח הימי ברמה הגלובלית בהיקף הנאמד ב־175 מיליארד דולר עד אוקטובר 24', אף שבהשפעת משבר שרשרת האספקה העולמית של 21'–22' בשלהי משבר הקורונה היו תאגידי התובלה ערוכים עם קיבולת גבוהה יותר, ובשילוב המשקל השולי יחסית של עלויות התובלה במחיר המוצר הסופי, המשבר בים האדום לא תידלק אינפלציה בהיקף ניכר והשפעתו על המסחר העולמי הייתה מתונה^[63]. עם זאת, נמל אילת שותק כמעט לחלוטין^[64]. במהלך הפסקת האש, הושהה בפועל ירי הטילים והכטב״מים לעבר ישראל, והתקיפות הימיות הוגבלו כביכול לכלי־שיט בבעלות ישראלית, איום שאף הוכרז בשנית עם חידוש הקמפיין הצבאי החות׳י בחודש מרץ בתגובה לתוקפנות הישראלית בעזה^[65].
36. למרות מאות הפצצות במערב תימן מצד צבאות ארה״ב ובריטניה שגבו עשרות הרוגים עוד ב־2024, והפצצות הראווה הישראליות חסרות־התקדים בנמל אל־חודידה ובמוקדים נוספים — שגבו מספר הרוגים, בהם עובדים במתקני אנרגיה^[66] — המשטר החות׳י המשיך במלחמת ההתשה מצידו, בסיוע נשק איראני. הארגון השיעי־זיידי הפרו־קפיטליסטי ממצב עצמו לא רק ככוח עם השפעה אזורית ויכולות צבאיות מתחזקות, אלא גם מתחזק את בסיס התמיכה שלו באמצעות רטוריקה "אנטי־אימפריאליסטית" ומסגור פעולותיו הצבאיות האזוריות כסיוע למאבק הפלסטיני מתוך התכתבות עם סנטימנט המוני. מסגור זה משמש לטשטוש אופיו הריאקציוני ולרכישת אהדה, במיוחד בעולם הניאו־קולוניאלי. דגלי פלסטין כביטוי לסולידריות בינלאומית בלטו בהפגנות הענק של מאות אלפים שהתארגנו פעם אחר פעם בצנעא בשילוב מסרים מרכזיים נגד התוקפנות כלפי עזה ותימן^[67]. שיגור הכטב״מים והטילים הבליסטיים לעבר ישראל, שגבה הרוג אחד, חשף חדירוּת של מערך יירוט הטילים המשוכלל של הצבא הישראלי, המתופעל בעלות אסטרונומית^[68], ומגובה בפעולות יירוט של צבא ארה״ב. עם זאת, ירי הטילים, חסר ההבחנה במידה רבה, לא החליש במאומה את הטבח בפלסטינים, אך שימש פוליטית את תעמולת המלחמה של המעמד השליט הישראלי בעיקר להצדקת התקיפות האוויריות בתימן ולהכשרת דעת הקהל הישראלית לקראת אפשרות מתקפה ישראלית אסטרטגית באיראן.
37. התקיפות בים האדום טיווחו עשרות ספינות, בעיקר בבעלות מערבית, והביאו להטיית המאזן הגיאו־פוליטי בנתיב עם הגדלת נפח התעבורה בבעלות סינית ורוסית. בד־בבד, המשטר הסודאני — שבינואר 21', בימיו האחרונים של ממשל טראמפ הראשון, נכנע בהובלת הגנרלים לדרישת וושינגטון להסכם מסגרת טנטטיבי לנורמליזציה עם הקפיטליזם הישראלי בתמורה להסרת סנקציות כלכליות — נתן אור ירוק להתקדמות תוכנית מימי הרודן עומאר אל־באשיר להיעתר לדרישת הקרמלין להקים בסיס של חיל הים הרוסי בקרבת פורט סודאן כדי להגביר נוכחות בים האדום^[69]. זאת, בהמשך להקמת הבסיס הצבאי הסיני בג׳יבוטי ב־2017. בייג׳ינג הסתפקה בגינויים סמליים לתקיפות הספינות, אך סירבה לספק לגיטימציה לסנקציות ולהפצצות המערביות.
38. מנגד, טראמפ הפגין שרירים כשביטל את החלטת ממשל ביידן מ־21' להוציא את ארגון אנצאר אללה שבשלטון בצנעא מהרשימה האמריקאית של ארגונים טרוריסטיים זרים (FTO) — מה שבפועל מאיים לשבש אספקת מצרכים בסיסיים לאוכלוסייה. אך הדבר לא ישנה את העובדה שהאימפריאליזם האמריקאי לא הצליח להוביל קואליציה רחבה מקרב נאט״ו והמשטרים הערביים בהתערבותו הצבאית במשבר בים האדום, שכשלעצמה לא השיגה שינוי במדיניות המשטר החות׳י. כוח הפטרול האירופי הנפרד שיקף רתיעה בקרב המעמדות השליטים באירופה מפני תרחישי הסלמה צבאית באזור ומפני האפשרות שהלך רוח המוני של סולידריות עם הפלסטינים יתבטא גם בזעם על התערבות צבאית אסרטיבית יותר באזור במשבר שהטריגר לו היה מתקפת ההשמדה הישראלית על עזה. כוחות צבא של מצרים, סעודיה והאמירויות הדירו את רגליהם מהזירה באופן מובהק עוד יותר, מחשש שימשכו זעם המוני על התייצבות נגד פעולה הממוסגרת פורמלית כחלק מסולידריות עם הפלסטינים — כמו גם שעה שהם למודי ניסיון מהכישלון של המערכה הצבאית הרצחנית שהובילה הקואליציה הסעודית בתימן. זו לא הצליחה למגר את החות׳ים וגם במישור הדיפלומטי לא הצליחה לכפות עליהם הסכם במו״מ של השנים האחרונות.

מלחמת האזרחים בסודאן והשלכותיה האזוריות

39. סודאן, שבלטה בגל תנועות ההמונים של 2018–2019 באזורנו (לצד אלג׳יריה, לבנון, עיראק, איראן), נתונה מאז אפריל 23' במלחמת אזרחים משתוללת בין שני פלגים של מהפכת־נגד — כוחות הצבא הסודאני בראשות הגנרל אל־בורהאן וכוחות מיליציית "כוחות ההתערבות המהירה" (RSF). באחרונה הגדיר האו״ם את המצב בסודאן "המשבר ההומניטרי החמור וההרסני ביותר בעולם".^[70] יותר מ־150 אלף נהרגו, 11 מיליון נעקרו מבתיהם, מיליונים שורדים תחת סכנת רעב, מעשי טבח ושימוש שיטתי באונס ואלימות מינית מצד הכוחות החמושים.^[71]
40. שני הפלגים הריאקציוניים היריבים שהגיחו מהמשטר הקפיטליסטי הסודאני פתחו במלחמה כוללת ביניהם על השלטון במדינה, כשכוחות אימפריאליסטיים אזוריים ועולמיים מלבים את מרחץ הדמים. נשק ואספקה צבאית מאיחוד האמירויות, סין, רוסיה, איראן, תימן, טורקיה וסרביה, מסייע בתדלוק המלחמה^[72]. גם טכנולוגיה צבאית תוצרת צרפת הגיעה לכוחות החמושים בסודאן, דרך התמיכה הצבאית של איחוד האמירויות^[73].
41. המשטר באיחוד האמירויות, שנסמך בעבר על שכירי חרב של RSF במלחמה נגד החות׳ים בתימן, ממשיך לחמש את פעולות המיליציה במלחמת האזרחים בסודאן, בשאיפה לשמור באמצעותה על האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלו במדינה. מנגד, המשטר באיראן שגיבה, כאמור, את החות׳ים בתימן, מספק סיוע צבאי משמעותי לצבא הסודאני, המאפשר לו יתרון בשדה הקרב. התפתחות זו מדאיגה את המשטר הישראלי במיוחד בהתחשב בכך שמשטר הגנרלים של אל־בורהאן ו־RSF הסכים להתקדם להסכם נורמליזציה עם ישראל בסוף הכהונה הקודמת של טראמפ.
42. ממשל ביידן הטיל בינואר סנקציות על RSF ועל תאגידים מאיחוד האמירויות שמכרו לה נשק, ובלינקן אף קבע לקראת סוף כהונתו כי פשעי המיליציה עונים להגדרות של רצח־עם^[74] (בעוד ממשלו תמך ומימן פשעים דומים בעזה). נראה כי ממשל טראמפ — שביטל בפברואר את סיוע החירום לסודאן, כחלק מביטול כספי הסיוע למדינות אפריקה — אינו ממהר לתעדף התערבות בעימות או להגביר את הלחצים על איחוד האמירויות בנושא.
43. למרות שהכיבוש מחדש של הבירה ח׳ארטום בידי הצבא הסודאני מהווה נקודת מפנה מסוימת במלחמה, כוחות ה־RSF עדיין שולטים במרבית דרום ומזרח המדינה ולא נראה כי אחד משני הצדדים בעימות צפוי להשיג הכרעה בטווח הקרוב. משבר המלחמה המתמשך מאיים להחריף מתחים בין שני המחנות האימפריאליסטיים המרכזיים, וכן את הקרעים בתוך מחנה וושינגטון. כך, המשטרים במצרים ובאיחוד האמירויות, בעלי ברית של האימפריאליזם האמריקאי, תומכים בשני צדדים יריבים בסודאן. דיקטטורת א־סיסי המצרית, בדומה לטהראן, תומכת בצבא סודאן, ולפי חלק מהדיווחים, חיל האוויר המצרי אף השתתף בהפצצות במדינה נגד כוחות ה־RSF. שלטונו של אבי אחמד באתיופיה מעניק גיבוי דיפלומטי ל־RSF. במקביל, המתיחות בין ממשלות אתיופיה ומצרים סביב פרויקט הענק של "סכר הרנסנס האתיופי הגדול", המאיים להגביל דרסטית את אספקת המים למצרים, מהווה כשלעצמה גורם מערער יציבות אזורי ועשויה להציב על הפרק אף איום של עימות צבאי.

עימות ישראל–איראן

44. התוקפנות היהירה מצד הקפיטליזם הישראלי דחקה במשטר האיראני לפנות לתקיפות צבאיות ישירות בשטח ישראל. השיא הגיע בעקבות ההתנקשות הפרובוקטיבית בהניה בלב טהראן ביולי, וההתנקשות במזכ״ל חזבאללה נסראללה בספטמבר, במסגרת המתקפה הישראלית הנרחבת על לבנון. מטח הטילים האיראני ב־1 באוקטובר גרם נזקי תשתית בהיקף לא מבוטל, שצונזרו תחילה בידי המשטר הישראלי. כ"תגובה על תגובה", המתקפה הישראלית הרשמית של ה־26 באוקטובר הפילה מערכות הגנה צבאיות איראניות ורוסיות, פגעה במערך ייצור הטילים, ואותתה להיערכות לקראת אפשרות תקיפה אסטרטגית של מתקני גרעין ואנרגיה. הבטחות המשטר האיראני תחילה להגיב במתקפת־נגד נוספת הוקפאו, אך הדבר לא עצר את היערכות המשטר הישראלי להוציא לפועל בכל זאת את המתקפה האסטרטגית.
45. ממשל טראמפ חידש את קמפיין "מקסימום לחץ" נגד איראן, עם ההכרזה על הטלת סבב חדש של סנקציות, שאינן אלא צורת לוחמה כלכלית לצורך סחטנות מצד האימפריאליזם האמריקאי, הגובה מחיר כבד מההמונים באיראן. בסבב הקודם, המדיניות כשלה במובהק בתכליתה לכפות כלכלית על טהראן הסכם חדש מול טראמפ שפירק את הקודם (JCPOA) ב־2018. טראמפ גרר אז תגובת־נגד הפוכה, לא של כניעה לתכתיבים, אלא של התנערות ממגבלות ההסכם והעשרת אורניום לדרגה סף־צבאית, בהיקף שלפי אומדנים שדווחו עד כה עשוי לשמש בסיס לייצור כארבעה ראשי נפץ גרעיניים^[75]. ממשל ביידן התיימר לייצב מחדש את המצב וטען שיחזיר את ארה״ב להסכם, אך כשל ולא ביטל את הסנקציות.
46. טראמפ ניסה שוב לסחוט הסכם כניעה תחת איום לא מוסווה במתקפה צבאית ישראלית ו/או אמריקאית בשטח איראן. בממשלו שורר מתח בין האגף הנוטה לקו התערבותי ניצי יותר במזה״ת, דוגמת מזכיר המדינה מרקו רוביו, לבין האגף החותר לצמצם את ההסתבכות במלחמות במזה״ת ובמזרח אירופה, דוגמת סגן הנשיא ג׳יי די ואנס, ובפרט לטובת הסטת מיקוד לעימות מול האימפריאליזם הסיני (מתח שכאמור התעורר גם סביב תחילת המתקפה בתימן וניכר בתכתובות הפנימיות של אנשי הממשל שדלפו לתקשורת). מהבחינה הזאת, אור ירוק למתקפה ישראלית אינו אוטומטי, אך הוא סביר בנסיבות שבהן לא יתפתח מו״מ בין וושינגטון לטהראן.
47. המשטר האיראני הכריז עד כה שמתקפה כזו תצית "מלחמה אזורית כוללת"^[76] וכי לא יקיים מו״מ בתנאי "מקסימום לחץ" ומול אותו הנשיא האמריקאי שלא עמד בהתחייבויות ההסכם הקודם. עוד קודם הבהיר לשלוש המעצמות האירופיות (E3) הנואשות לחדש את ההסכם המפורר — בריטניה, גרמניה וצרפת — כי כל מו״מ יוגבל לסוגיית הגרעין בלבד, למול הדרישה להרחבת ההגבלות גם לטילים בליסטיים. התמיכה מבייג׳ינג ומוסקווה מספקת לו מרווח תמרון, כך שלמרות האינטרס לדחות תרחיש של התנגשות צבאית אסטרטגית ולחתור להסרת סנקציות כלכליות בדרכים דיפלומטיות, המשטר בטהראן אינו נואש מספיק כדי להרים דגל לבן מול האימפריאליזם האמריקאי.
48. בתוך כך נמשך הקמפיין של אגף במשטר האיראני — שזינק על רקע המלחמה האזורית והנסיגה שספגו האינטרסים הגיאו־פוליטיים של המשטר בעימות זה — למען הכרעה אסטרטגית לפיתוח גרעין צבאי, זאת כחלק ממגמה עולמית של שאיפה לפיתוח יכולות גרעיניות בקרב מעצמות אזוריות (לרבות סעודיה, מצרים וטורקיה), לרבות קידום אפשרות של פיתוח גרעין צבאי. בפברואר אף דווח על דרישה מפורשת מצד בכירים בפסדראן מח׳מנאי לבצע התאמה רשמית בפסק ההלכה (הפתוא) שלו משנות ה־1990 נגד פיתוח נשק גרעיני^[77]. שעה שמדובר כבר כיום במדינה "סף־גרעינית", ההערכות הרווחות הן שמרגע קבלת הכרעה בסוגיה יוכל המשטר לייצר די אורניום מועשר לייצור פצצה בתוך שבועות. כפי שקמפיין זה נובע מזיהוי פגיעות עקב חולשה חשופה במאזן הכוחות הצבאי מול האימפריאליזם האמריקאי ומדינת הגרעין שתחת חסותו, כך מזהה המשטר הישראלי חלון הזדמנויות למתקפה צבאית אסטרטגית.
49. הסכנה של תרחיש מתקפה כזו מוצבת כאיום מוחשי ביותר על סדר היום בטווח הקרוב, עם פוטנציאל לסחרור צבאי ולגלי הדף גם בכלכלה העולמית. לפי הערכה שגובשה בדוח של המודיעין האמריקאי בתחילת ינואר, סביר שממשלת ישראל תנסה לנצל את העמדה המוחלשת היחסית של המשטר האיראני, לרבות גריעת יכולות ההגנה האווירית, כדי לבצע מתקפה אווירית נגד מתקני גרעין באיראן במהלך ששת החודשים הראשונים של 2025, במעורבות ישירה או עקיפה של צבא ארה״ב^[78]. לפי אותו הדוח, מתקפה כזו, שתצית מחדש דינמיקה של הסלמה צבאית אזורית, ותדרבן את המשטר האיראני להאיץ באופן נחרץ עוד יותר את תוכנית הגרעין, תעכב את התוכנית בסדר־גודל של שבועות עד חודשים, אף שהערכת המודיעין הישראלי היא של נזק תשתיתי לטווח ממושך יותר.

המשבר הכלכלי והתסיסה באיראן

50. המשטר האיראני ניצב מול תסיסה חברתית מחודשת בחודשים האחרונים, שאף גברה בתחילת 2025. הרמיסה הברוטלית של התקוממות "אישה, חיים, חירות" ב־2022–23 הביאה את המשטר לנסות "לצרוב תודעה" דרך "חוק החג׳אב" בגרסה חדשה המקצינה את האלימות המאורגנת נגד נשים, שאושרה בספטמבר 23׳. אלא שהזעם על החוק הוביל לפחד בצמרת המשטר מתגובת־נגד המונית. הנשיא החדש מאז יולי פזשכיאן, מהאגף הסתגלני, ה"רפורמיסטי", שניצח במפתיע לאחר מותו של קודמו בהתרסקות מסוק, יצא בגלוי בביקורת על החוק, שיישומו הוקפא רשמית בדצמבר, המועד בו היה אמור להיכנס לתוקף^[79].
51. גורם נוסף המתדלק זעם על המשטר הוא המשבר הכלכלי באיראן, עם אינפלציה דוהרת והתקפות על מעמד העובדות והעובדים. בהצהרה שפרסמו ב־13 בינואר איגוד עובדי הסוכר האפט־טאפּה (هفت‌تپه), איגוד הפנסיונרים, והוועד המתאם לסיוע להקמת ארגוני עובדים, נכתב כי מעמד העובדים באיראן הם "יצרני העושר הגדול של החברה", וכי "גלגלי המשק נעים באמצעות כוח עבודה זה"^[80]. הם הדגישו פער מתרחב בין יוקר המחיה לרמות השכר, ותקפו את מדיניות השכר שמקדמת הממשלה כ"גרועה משנים קודמות".
52. איגוד נהגי האוטובוס של טהראן יצא ב־31 באוקטובר בהצהרה הנוקטת עמדה ברורה נגד מלחמה אזורית, עם קריאה ל"הפסקת אש מיידית והפסקת המלחמה והמצור על עזה, ונסיגת הצבא הישראלי מכל השטחים הכבושים בפלסטין ובלבנון, וסוף לעימותים צבאיים ולצעדי תגובה בין ממשלות ישראל ולבנון"^[81] — עמדה היכולה לשמש השראה גם למאמצים של הכוחות השמאליים לקידום קולות ומאבק בקרב העבודה המאורגנת הישראלית נגד המלחמה, הכיבוש והשוביניזם הלאומי. אך מעבר לכך, נקיטת עמדה ברורה מצד איגודי עובדים באיראן נגד האימפריאליזם המערבי תוך התנגדות לחרחורי מלחמה מצד המשטר האיראני, מחזקת את קריאת התיגר על המשטר, שמצליח לשמר בסיס תמיכה מסוים בעזרת רטוריקה אנטי־אימפריאליסטית כוזבת מול התוקפנות של האימפריאליזם המערבי.

המחאה ההמונית בטורקיה

53. ב־19 במרץ התפרצו ברחבי טורקיה הפגנות — תחילה של מאות אלפים — נגד משטר ארדואן ברחובות, בתחנות רכבת ובקמפוסים לאחר מעצר ראש עיריית איסטנבול אקרם אימאמאולו. ההפגנות, הגדולות ביותר מאז תנועת מחאת גזי ב־2013, הפרו את האיסור על הפגנות שהטיל המושל הממונה של נפת איסטנבול, יצאו בקריאות נוסח "ארדואן דיקטטור" והגיעו לשיאן ב־29 במרץ עם התגייסות המונית של סדר־גודל של 2 מיליון לעצרת ענק באיסטנבול. אימאמאולו, שהיה צפוי להיות המועמד לנשיאות מטעם מפלגת האופוזיציה הכמאליסטית הבורגנית CHP בבחירות 28', הסתמן בשנים האחרונות כנקודת ייחוס המונית, וזוכה לפופולריות עקב המיאוס הגובר מהסטטוס־קוו, במיוחד בהשפעת מדיניות הצנע ותחת אינפלציה קיצונית (קצב שנתי של כ־40%)^[82].
54. כעדות לעלייה בקיטוב המעמדי ברקע, בדצמבר, בתגובה לסדרה של שביתות שאירגן איגוד עובדי המתכת (Birleşik Metal-İş) שבמסגרת 'קונפדרציית האיגודים המהפכנית' DİSK בדרישה לתוספות שכר, הממשלה הוציאה "צו מניעה" מטעמה בכסות של שיקולי ביטחון לאומי^[83]. אין פלא שדגלים של DİSK הופיעו גם בהפגנות בעקבות מעצר ראש העיר^[84], וכי האיגוד אף יזם יום פעולה ארצי כחלק מהמחאה ב־28 במרץ. עוד בפברואר, משטר ארדואן ערך גל מעצרים של קרוב ל־300 פעילי איגודים, סוציאליסטים, עיתונאים, ופעילי אופוזיציה טורקים וכורדים, בהם יו״ר איגוד עובדי הטקסטיל BİRTEK-SEN בגין תמיכה בפעולות עובדים להעלאת שכר ושיפור תנאי העבודה^[85].
55. הבונפרטיזם הפרלמנטרי המלוכד סביב ארדואן ומפלגתו AKP, מריח את קריאת התיגר ההולכת ונבנית. זו מאיימת יותר עבורו מהפיכת הנפל הצבאית ב־2016, ששימשה אותו לביצור כוחו השלטוני דרך רפורמת־הנגד בשיטת הממשל עם המעבר למשטר נשיאותי. אלא שכעת יריביו המרכזיים במעמד השליט מסוגלים לרתום זעם המוני.
56. הימורים קודמים של משטר ארדואן על חסימת אימאמאולו כמנהיג אופוזיציה פופולרי התגלו כחישובים שגויים, כשהדחתו "מלמעלה" ב־2019 הובילה לעלייה בתמיכה בו בבחירות החוזרות שהוכרזו, והניסיון ב־2022 לאסור עליו משפטית להתמודד לכל תפקיד ציבורי טרם נכנס לתוקף ולא מנע ממנו להשיג שוב רוב מוחלט של הקולות מול AKP בבחירות במרץ 24' — שבהמשך לבחירות הכלליות במאי 23', הסתיימו בתוצאות החלשות ביותר עבור AKP מאז עלייתה לשלטון. סקר באוקטובר 24' העלה ש־55% מתנגדים לארדואן^[86]. לפי סקר שנערך בעיצומה של המחאה שפרצה, 21% ראו את ההפגנות כמוצדקות לחלוטין, בעוד 52% ראו אותן כמוצדקות כל עוד אינן "מפרות את הסדר הציבורי". רק 27% ראו את ההפגנות כבלתי־מוצדקות.^[87]
57. מעצר אימאמאולו כבר הצית תנועה המונית שהשלכותיה עשויות להיות מרחיקות לכת, לרבות ברמה האזורית, בפרט לאור התערבות המשטר הטורקי במשבר בסוריה. ב־1998, העמדתו לדין של ארדואן עצמו כראש עיריית איסטנבול, הדחתו מתפקידו וכליאתו (בגין ציטוט שיר מחאה אסלאמיסטי) רק הגבירו אהדה המונית כלפיו כ"אנדרדוג" ואיפשרו לו ולפלג האסלאמיסטי במעמד השליט בטורקיה, על בסיס קמפיין פופוליסטי ימני, שאורגן בתנועת AKP, לעלות לשלטון ולהחליש דרסטית את הפלג הכמאליסטי, לרבות בעימות עם צמרת הצבא. המדיניות הפרו־קפיטליסטית הובילה לשחיקה בבסיס התמיכה של ארדואן ו־AKP וסללה את הדרך להתעוררות מחודשת של אופוזיציה אסרטיבית יותר, על בסיס המוני.
58. זאת, חרף ריכוז הכוח המוגבר במשטר נשיאותי וחרף המעטה הפופוליסטי, לרבות הרטוריקה ה"פרו־פלסטינית" הצבועה של ארדואן — המשליט דיכוי לאומי כבד על הכורדים, ששימש גם כאמתלה להפצצות בשטחים כורדיים בעיראק ובסוריה, לפלישות לסוריה מאז 2016, בהן המתקפה ב־2019 שעקרה מעל רבע מיליון בני אדם, ולהתערבות הצבאית והכיבוש בצפון סוריה. ארדואן עצמו גם תיחזק לאורך השנים את היחסים האסטרטגיים בין הקפיטליזם הטורקי למקבילו הישראלי, למרות חיכוכים ומשברים דיפלומטיים, שעה שהתדמית הכוזבת של מגן זכויות הפלסטינים נועדה לאפשר לו לגזור קופון פוליטי מהסולידריות ההמונית עם הפלסטינים. כך, הוא הכריז על הקפאת הסחר עם מדינת ישראל — שהובילה מצד האחרונה להמרת מקורות יבוא^[88] — וביולי 24' אף העלה רטורית את הרעיון ש"אם [טורקיה] תתחזק, ישראל לא תוכל לעשות את מה שהיא עושה בפלסטין עכשיו. בדיוק כפי שנכנסנו לקרבאך", כלומר, הסיוע הצבאי לאזרבייג׳אן במתקפה ב־2020, שהסתמכה גם על נשק ישראלי ושסללה את הדרך לסיפוח מלא ב־2023, "בדיוק כפי שנכנסנו ללוב, אנחנו עשויים לעשות דבר דומה גם להם [למדינת ישראל]"^[89]. על רקע התפרצות המחאה ההמונית, ארדואן שב ומבליט רטוריקה דומה.
59. בעודו מוביל מדינה חברת נאט״ו, השומרת על יחסים אסטרטגיים עם הקפיטליזם הישראלי ומועמדת לאיחוד האירופי, משטר ארדואן התמחה בתמרון בין המחנות במאבקי הכוחות בין המעצמות ברמה העולמית והאזורית, לרבות הבקשה להצטרף לפורום מדינות ה־BRICS (סביב הכינוס השנתי שנערך בטטרסטן ברוסיה באוקטובר), ואירוח זלנסקי באנקרה ב־18 בפברואר, ביום בו נפגשו נציגי ארה״ב ורוסיה בריאד^[90]. מבחינתו, הפלת משטר אל־אסד בידי פלג ג׳האדיסטי יוצא אל־קאעדה בחסות טורקית, זמן קצר אחרי שארדואן הזמין את אסד לביקור לנירמול יחסים^[91], נתפסה כדחיפה לסדר־היום הניאו־עות׳מאני, שנועד "להחזיר את טורקיה לגדולה". בעוד שארדואן כנראה לא מתכוון להסתבך צבאית מול מכונת המלחמה הישראלית בשלב הנוכחי, הצבא הטורקי בהחלט נערך לאפשרות הרחבת ההתערבות בצפון סוריה, להקמת בסיסים צבאיים בסוריה ולשימוש במרחב האווירי הסורי. מנגד "גורם מדיני בכיר בישראל" צוטט בתקשורת הישראלית כמי שמבטיח לא לאפשר "יצירת בסיסים ימיים או אוויריים של טורקיה בסוריה",^[92] על רקע דיווחים על תקיפות צבאיות כבדות של הצבא הישראלי בשדות תעופה צבאיים בסוריה בהם ביקרו משלחות של הצבא הטורקי.^[93] הביקורים נועדו לבחון השמשה של אותם שדות תעופה לצורכי הצבא הטורקי, והתקיפות הישראליות כוונו לטרפד זאת. גם אם שני המשטרים מעוניינים להימנע מהתנגשות ישירה, המתחים במגמת הסלמה.
60. עדיין לא ברור אם פלישה קרקעית נוספת תצא לפועל בדינמיקה הנזילה הנוכחית. זאת במיוחד נוכח הפסקת האש שהכריזה ה־PKK ("מפלגת העובדים הכורדית") ב־1 במרץ,^[94] בעקבות הקריאה הדרמטית של מנהיג התנועה הכלוא אג׳לאן להנחת נשק ולהתפרקות — בתמיכת מפלגת DEM, גלגולה החדש של HDP השמאלית. כמעט מייד אחר־כך הוכרז על הסכם בסוריה בין קואליציית ה־SDF, שבחסות וושינגטון ובהובלת ה־YPG (מפלגת האחות של ה־PKK ברוז׳אבה) לבין המשטר החדש בדמשק על השתלבות האוטונומיה הכורדית בשלטון המרכזי^[95]. העובדה שאחת העילות למעצר אימאמאולו, ולהדחה "מלמעלה" של שורת ראשי ערים עוד קודם לכן, הייתה "סיוע לטרור" כביכול בשל גיוס אנשים המזוהים עם PKK למשרות פוליטיות^[96] מאותתת לכך שחלקים במשטר הטורקי מסתמכים עדיין על ליבוי פחד מפני PKK וכן קידום הסתה לאומנית אנטי־כורדית במאמץ ללכד מחדש את בסיס התמיכה שלהם. האפקט אומנם נשחק אך ניזון מרקורד של שיטות פעולה שכללו גם טרור נגד אזרחים.
61. ארדואן, למול יריבויות משמעותיות בקרב המעמד השליט מחד, ועבודה מאורגנת עצמאית יחסית ועוינות המונית מאידך, לא הצליח עד כה לגבש משטר בונפרטיסטי אוטוקרטי הדוק נוסח משטר פוטין, שקבר את יריבו הראשי נבלני באמצעות טרור מדינתי ומצליח למחוק מהמרחב הציבורי בברוטליות כל ביטוי של ביקורת ציבורית. כך שאומנם מוקדם להסיק עד כמה רחוק ילך גל ההפגנות הנוכחי בטורקיה, והאם מעבר לעצם הנכונות להיאבק והלוחמנות, תנועה זו תבטא גם שינוי איכותי בהתפתחות התודעה הפוליטית, מבחינת הכללת מסקנות פוליטיות ודרישות. אך ניכר שמשטר ארדואן נמצא בעמדה המעורערת ביותר עד כה.
62. עם זאת, ה־CHP, מפלגת הממסד הישן, המייצגת ביסודו של דבר אסטרטגיה חלופית לייצוב הקפיטליזם הטורקי, ונשענת על בסיס תמיכה מסורתי בעיקר בקרב פלח של שכבות ביניים חילוניות, גם אם תצליח לשוב לשלטון לא תוכל לחזור לעמדה ההגמונית בה החזיקה במאה ה־20 — אלא תוביל לסדרה חדשה של משברים ולהתפכחות מאשליות בכיוונים שונים, לרבות פוטנציאל לצמיחת חלופה משמאל. הדבר מדגיש את הנחיצות בהתערבות כוחות משמאל, לרבות מקרב מסגרת חזית השמאל ב־DEM, עם סדר יום פוליטי עצמאי מ־CHP, המבוסס על אסטרטגיה של מאבק מעמדי ותוכנית שינוי סוציאליסטי.

נפילת משטר אל־אסד והכיבוש הישראלי בלבנון

63. המשטר הדיקטטורי של אל־אסד, שהתבסס על העדה העלווית, איבד בשנים האחרונות גם את שרידי בסיס התמיכה שנותר לו. גם כוחות האימפריאליזם הרוסי והמשטר האיראני, כמו גם חזבאללה, שהתערבותם הצבאית הצילה אותו בעבר, הגיעו לצומת הנוכחי מוחלשים על רקע המלחמות באוקראינה ובמזרח התיכון. לא נותר להם אלא לצפות בקריסת בעל־בריתם ובהתרחבות משטר תחריר א־שאם ממחוז אידליב אל מרבית שטח סוריה — משטר שפנה מייד בגלוי לעסקים עם גוש האימפריאליזם המערבי, כחלק מאסטרטגיה לשיקום הקפיטליזם הסורי ולהתייצבות, ובכלל זה קמפיין להסרת הסנקציות הכלכליות.
64. המשטר החדש, בהמשך לדגם של המשטר המוקדם במחוז אידליב, מייצג מהפכת־נגד שמוביל פלג כיתתי אחד במעמד השליט שהדיח פלג כיתתי יריב, ומיישם בהתאם מדיניות פרו־קפיטליסטית בשילוב היבטים של כיתתיות דתית. הפעם זו מופנית כנגד העדה העלווית — שהפכה למטרה להתקפות, בהן מעשי טבח המוניים^[97], בידי כוחות המשטר הריאקציוני החדש, שנראה שמאמץ היגיון של עקירה ושל השמדה לצורכי "טיהור אתני" במסגרת מאבקו לחיסול שרידי תומכי המשטר הישן.
65. ההתנגשויות הצבאיות התדירות בין כוחות משטר א־שרע לבין חזבאללה, לרבות תקיפות סוריות בלבנון, ממחישות כשלעצמן שמלחמת האזרחים הסורית טרם הסתיימה. עבור חזבאללה, שהפגיעות שספגה במתקפה הישראלית הובילו להפסקת האש הנפרדת בלבנון, נפילת משטר אל־אסד סימנה מהלומה נוספת, לרבות שיבוש נתיבי אספקה מאיראן. בינואר חזבאללה ספגה מכה נוספת בדמות מינויו של המועמד בחסות וושינגטון וריאד, רמטכ״ל צבא לבנון דאז ג׳וזיף עאון, לתפקיד נשיא לבנון, לאחר כשנתיים שבהן חסמה את איוש התפקיד.
66. עם זאת, בקרב ההמונים בלבנון, במישור התודעתי, בהשפעת תוקפנות המשטר הישראלי בחסות האימפריאליזם האמריקאי, חלו תזוזות בכיוון מנוגד עוד בתחילת 24', טרם מטח הטרור המדינתי ששיגר המשטר הישראלי. לפי סקר עומק של Arab Barometer, האהדה לאיראן בלבנון, שאינה גבוהה מחוץ לקהילה השיעית, טיפסה במעט בשאר הקהילות — בציבור הכללי מ־28% ב־22' ל־36% ב־24' — בעוד האהדה לארה״ב צנחה — בציבור הכללי מ־42% ל־27%; וכך גם, למרות חוסר האמון בחזבאללה מחוץ לקהילה השיעית, האהדה ל"מעורבותה בפוליטיקה האזורית" התחזקה במעט בכל הקהילות העדתיות, אף שבקהילות הלא־שיעיות זו מסתכמת בשיעורים נמוכים של 12%–16%, לצד אי־אמון מוחלט בחזבאללה מצד 70%–77% בקהילות אלו, לעומת 5% בקהילה השיעית. ברקע, שיעורי התמיכה בשוויון מגדרי ובהפרדת דת ומדינה, כמו גם חוסר האמון במנהיגים דתיים בלבנון, הם מהגבוהים באזור, ואילו האמון בממשל ובמנגנון המדינה הוא מהנמוכים באזור^[98]. המצוקה הכלכלית ההמונית הקיצונית, כשרוב מוחלט באוכלוסייה אינם מצליחים לסגור את החודש ומתמודדים עם הפסקות חשמל ומים יום־יומיות, נתפסה בתחילת 24' כבעיה הבוערת ביותר ברמה המקומית. הסנטימנט השכיח מתחת לגיל 30 היה לקוות לפתרון אישי למצב הכלכלי דרך הגירה לחו״ל — רוב מוחלט של מי שהתקשו לסגור את החודש אמרו שדרושה "רפורמה פוליטית" שתתרחש בבת־אחת ולא בהדרגה. תפיסה זו מהדהדת את השאיפות לשינוי עמוק שלא מומשו מהתקוממות אוקטובר 2019, שדרשה את הסתלקות כל האליטה הפוליטית — "כולם זה אומר כולם" ("كلّن يعني كلّن"). התוקפנות הצבאית הישראלית המסיבית שינתה את סדר־היום והקצינה את כל המצוקות ההמוניות תחת גשם הפצצות האמריקאיות והישראליות. אך הרקע הזה גם ממחיש עד כמה מעורערת הקרקע שעליה האימפריאליזם האמריקאי והצרפתי מנסים לעצב סדר פוליטי חדש שיתיישר עם צורכיהם שלהם ושל המעמד השליט הישראלי.
67. שעה שחזבאללה, שניהלה מלחמת התשה בעצימות בינונית בשנה הראשונה, הייתה לכוח הצבאי החזק ביותר במחנה טהראן מעבר לכוחות המשטר האיראני, במעמד השליט הישראלי התפתח תחילה ויכוח שביטא מתח בין שאיפתם לנצל הזדמנות לשיגור מתקפה צבאית אסטרטגית בחתירה לגריעת יכולות מחזבאללה כחלק מהמערכה האזורית בכללותה, לבין חששם ממתיחת־יתר של מכונת המלחמה של הקפיטליזם הישראלי ומאובדן שליטה יחסי על האירועים. בלבנון נעקרו מבתיהם מאות אלפים, לראשונה מאז המלחמה של 2006, ואילו בצד הישראלי של הגבול נערך פינוי ממושך בממדים חסרי תקדים של מעל 60 אלף תושבים^[99], אף שמרבית האוכלוסייה הערבית־פלסטינית והענייה יותר בגליל נותרה במקומה. התמשכות והסלמת מלחמת ההתשה על גבול ישראל–לבנון, בעיקר בהשפעת המשך המתקפה הג׳נוסיידית ברצועת עזה, שימשה חלקים במעמד השליט הישראלי לקידום קמפיין שניצל את מצוקת התושבים המפונים והלא־מפונים בגליל להכשרת דעת־קהל לתמיכה במתקפה ישראלית אסטרטגית בלבנון. זו יצאה לפועל לבסוף החל מטרור הביפרים ב־17 בספטמבר, כשלכאורה השיקול המכריע בהחלטה היה חשש מהתגלות מלכוד הזימוניות. האירוע הצית את תוכנית המגירה למתקפה אסטרטגית נרחבת. קודם לכן, תרחישי הייחוס העיקריים לאירועי הסלמה צבאית נרחבת אליהם נערך המשטר הישראלי העריכו פוטנציאל הרג והרס בקנה־מידה נרחב בהרבה בקרב אוכלוסיית מדינת ישראל כתוצאה ממערך הטילים של חזבאללה, שכן שיגור מסיבי היה מסוגל לגבור על מערך ההגנה מפני טילים של מדינת ישראל, אולם נראה שראשי חזבאללה העריכו כי אין להם אינטרס בהסתבכות בהתנגשות צבאית בהיקף מלא.
68. המשטר הישראלי הפגין שרירים בהפרת הסכם הפסקת האש, תחילה עם עיכוב בהסגת כוחות הכיבוש חזרה אל "הקו הכחול", ובהמשך עם הותרת חמישה מוצבים בשטח דרום לבנון לאורך הגבול. בלחץ וושינגטון לייצוב הפסקת האש, ולייצוב השינוי במאזן הכוחות הפוליטי הפנים־לבנוני לרעת חזבאללה, "ממשלת המוות" הישראלית שחררה מספר אסירים לבנונים, "כמחווה של רצון טוב לנשיא לבנון החדש ג׳וזיף עאון"^[100], והסכימה להתקדם במו״מ בחסות האימפריאליזם האמריקאי והצרפתי מול ממשלת לבנון החדשה על הסגת כוחות הכיבוש הישראליים מדרום לבנון, על שחרור שאר האסירים הלבנונים (לכאורה עוד 14, נכון למרץ^[101]) ועל הסדרת נקודות המחלוקת בגבול היבשתי — בהמשך להסדרת הגבול הימי ב־22', בהסכם שנתניהו נשבע במקור לבטל. עבור המשטר הישראלי, התקוות — עד כדי שאיפות להסכם נורמליזציה — סביב התזוזות הפוליטיות בצמרת מדינת לבנון השבורה מתחרות בעשורים האחרונים רק בניסיונו במלחמת לבנון ה־1 להמליך את הפלנגות הרצחניות בחסות כידוני הכיבוש — שהוביל לטבח ס׳ברא ושאתילא בגיבוי הצבא הישראלי — ולהכריז על "הסכם שלום" ניאו־קולוניאלי בין שתי המדינות. עם זאת, בצל שובלי המוות והחורבן שהותירה מכונת המלחמה של הקפיטליזם הישראלי בלבנון, בממדי זוועה שלא נראו מאז מלחמת לבנון ה־1, חזבאללה פועל גם לשקם את כוחו פוליטית וצבאית, ובהקשר זה הוא אף שב, אומנם במידה מוגבלת, להתערבות בסוריה.

חילופי המשטר בדמשק

69. ב"ועידה להכרזת ניצחון המהפכה הסורית" (مؤتمر إعلان انتصار الثورة السورية) שאירגן המשטר החדש ב־29 בינואר, בהמשך לכינוס המקדים בדצמבר, הוכרז על פירוק כל מוסדות המשטר הישן, לרבות מפלגת הבעת׳ וחוקת 2012, ועל התפרקות מרבית המיליציות, לרבות תחריר א־שאם, והשתלבות כוחותיהן במנגנון המדינה החדש^[102]. החוקה הזמנית החדשה שפורסמה במרץ הגדירה פורמלית את המשטר הנשיאותי הסמכותני החדש, בדיוק כמו בחוקה הקודמת, כמשטר אסלאמיסטי המסתמך על השריעה, ותחתיו הסמכות המבצעת נתונה בלעדית בידי הנשיא^[103], השליט האוטוקרט אחמד א־שרע (אל־ג׳ולאני). המשטר מוביל גם מעבר מקפיטליזם מדינתי תחת שליטה ממשלתית הדוקה ואפליה דתית־כיתתית לכלכלת שוק מותאמת יותר לצורכי הון מקומי וזר, ובכלל זה מיושמים פיטורים המוניים במגזר הציבורי, למרות העלאת שכר, ומקודמת הפרטת ענק של מעל 100 חברות ממשלתיות תעשייתיות^[104]. הפיטורים אף הספיקו לעורר מחאה, גם אם ראשונית ומוגבלת בשלב זה, מצד ועדות תיאום עצמאיות של עובדות ועובדים מפוטרים.^[105]
70. לאחר ההכרזה על ההסכם בין הממשל לכוחות ה־SDF הכורדיים על השתלבות במדינה החדשה־ישנה, הופיעו דיווחים על הסכם דומה מול המיליציה הדרוזית הגדולה ביותר, "גברים של כבוד" (رجال الكرامة), מהקהילה במחוז א־סווידא — שהתחלפו בתוך זמן קצר בהצהרת התנגדות נמרצת מצד המנהיג הדתי הדרוזי חִכּמת אל־הִג׳רי, כי "אין כל הבנות או הסכם עם הממשלה הנוכחית בדמשק", אותה הגדיר "רדיקלית"^[106].
71. ברקע, המשטר הישראלי מתערב בסוריה, תוך ניצול עד תום של חולשת המשטר החדש להרחבה וביסוס של נוכחות לטווח ממושך של כוחות כיבוש בדרום סוריה, ושיגור איום מנתניהו כי ממשלתו לא תאפשר נוכחות של צבא המשטר הסורי החדש מדרום לדמשק^[107]. מייד עם חילופי המשטר בדמשק החלה מתקפה אווירית ישראלית נרחבת על שרידי צבא אסד — 800 הפצצות בתוך שבוע^[108] — ובתוך זמן קצר החלה פלישה קרקעית, שהובילה לכיבוש מאות קמ״ר בשטח סוריה לאורך קו הפרדת הכוחות של 1974 ("הקו הסגול"), התוחם את הגולן המסופח, תוך השתלטות על יישובים ומקורות מים מרכזיים, והקמת בסיסי צבא. נתניהו הבהיר שהכיבוש יימשך עד שיושג הסדר על כוח "אפקטיבי" לאכיפת הסכם הפרדת הכוחות, לאחר קריסת כוח UNDOF. השליט הסורי החדש א־שרע הצהיר שמשטרו לא יאפשר לכוחות מ"ציר ההתנגדות" לשגר תקיפות צבאיות נגד ישראל משטח סוריה ודרש נסיגה ישראלית לקו הפסקת האש, אך כוחות הכיבוש הישראליים נערכים לשהייה של שנה לפחות ב"אזור החיץ"^[109].
72. בתוך כך, המשטר הישראלי חותר להעמקת השפעה דרך ליבוי המתיחות בין משטר א־שרע לבין חלקים בקהילה הדרוזית — קו אסטרטגי המשיק לחתירה לייצר בריתות אסטרטגיות עם כוחות ריאקציה בקהילות כורדיות ונוצריות באזור ומעלה באוב גם את הפנטזיות של חלקים בממשלת ישראל ב־1967 על הקמה מחדש של מדינת ג׳בל א־דרוז, במטרה שזו תהיה בברית אסטרטגית עם מדינת ישראל. לכן "ממשלת המוות" הישראלית, עם רקורד רצחני המקביל לזה של אסד, לובשת מסכה של אבירת ההגנה על הדרוזים. נתניהו וכ״ץ קפצו על עימותים בין כוחות המשטר בדמשק לבין כוחות דרוזיים בג׳ראמנה בפאתי דמשק כדי לשגר איום (1.3) כי "לא נאפשר למשטר הטרור של האיסלאם הקיצוני בסוריה לפגוע בדרוזים. אם המשטר יפגע בדרוזים — הוא ייפגע על ידינו… אנו מחויבים לאחינו הדרוזים בישראל לעשות הכול כדי למנוע פגיעה באחיהם הדרוזים בסוריה"^[110]. לראשונה מאז 1948 הגיעה משלחת של אנשי דת דרוזים מסוריה, משטחים שבשליטת הצבא הישראלי, לביקור במתחם נבי שועייב בגליל^[111], ועשרות עובדים דרוזים היו אמורים להתחיל לעבוד — בתנאי ניצול לטובת רווחי המעבידים הישראלים — בסוף מרץ בחקלאות ובהמשך גם במפעלים בשטח הגולן המסופח שבשליטת מדינת ישראל^[112]. בעוד א־שרע הסתפק עד כה בגינויים רטוריים לתוקפנות הישראלית, חלקים בקהילה הדרוזית בסוריה אירגנו הפגנות נגד נתניהו וכל התערבות ישראלית^[113].
73. ראוי להזכיר שהמשטר הישראלי סיפק בעבר כמדיניות תמיכה לפצועי המיליציה המקומית של אל־קאעדה דאז, ג׳בהת א־נוסרה (جبهة النصرة) בהנהגת שליט סוריה כיום אחמד א־שרע^[114]. בטווח הקצר–בינוני, חילופי המשטר בדמשק השתלבו במגמת היחלשות "ציר ההתנגדות", לא רק לטובת המשטר הטורקי, נותן החסות בפועל של המשטר הסורי החדש, אלא גם לטובת האימפריאליזם המערבי וציר המשטרים הישראלי–ערבי (שנתניהו מכנה "ציר הברכה").
74. עבור הקפיטליזם הישראלי סולקה גם התלות בתיאום צבאי הדוק של פעולותיו בסוריה מול האימפריאליזם הרוסי, שנקודת האחיזה החשובה ביותר שלו במרחב האזורי ספגה מכה אנושה. היבט זה היה מקור למתיחות גוברת בין ממשלות ישראל לקרמלין בשנים האחרונות, ועמד ביסוד מדיניות ההימנעות מחבירה לקמפיין הסיוע הצבאי של נאט״ו למשטר זלנסקי במלחמה באוקראינה. השלב החדש לא הביא לשינוי רשמי במדיניות, שעה שבמשטר הישראלי חוששים ממגמת הסיוע הצבאי הרוסי למשטר האיראני. זו התגברה לאורך המלחמה באוקראינה, וקיבלה חיזוק נוסף עם הכרזת ההסכם האסטרטגי בין רוסיה ואיראן ב־17 בינואר — אשר מחליף את קודמו מ־2001, וכולל קידום של שיתוף הפעולה הצבאי, אך ללא ברית הגנה רשמית דוגמת זו שנחתמה בין רוסיה וצפון־קוריאה ביוני 24'. ימים לאחר מכן דווח על ההעברה העקיפה המשמעותית ביותר של סיוע צבאי עד כה מהמשטר הישראלי למשטר זלנסקי בדמות עשרות סוללות טילי פטריוט^[115]. עם זאת, על תפיסת התועלת הגיאו־אסטרטגית לטווח הבינוני מנקודת המבט של המשטר הישראלי מעיב חשש מההשלכות מערערות היציבות של חילופי המשטר בדמשק. לכן, גורמים בממשל הישראלי העלו להפתעת וושינגטון כי הם סומכים למעשה יותר על הכוחות הרוסיים שנותרו בסוריה מאשר על התפקיד שממלאת מדינת טורקיה, חברת נאט״ו^[116].
75. בתקופה שקדמה לנפילת משטר אל־אסד, הליגה הערבית פעלה בגלוי מאז 2021 בהובלת ירדן, סעודיה, מצרים והאמירויות לנרמול היחסים הדיפלומטיים מולו, לאחר ויתור על האפשרות להחליפו במשטר אנטי־איראני. אפילו ממשל ביידן, חרף עמדתו הפורמלית, סיפק הסכמה בשתיקה למגמה^[117], בעוד אסד, כשנה לפני הדחתו, התקבל על שטיח אדום בבייג׳ינג לחתימת הסכם "שותפות אסטרטגית". הסכמים דומים קיימים בין בייג׳ינג למרבית מדינות הליגה הערבית, ומידת חשיבותו האסטרטגית של משטר אל־אסד עבור בייג׳ינג לא הייתה גבוהה כפי שהייתה עבור מוסקווה, היא לא התערבה צבאית בסוריה ואין מדובר בפגיעה מהותית בנכסים כלכליים או בנוכחות האזורית. אך נפילתו מסמנת נסיגה ברורה מבחינת האינטרסים הגיאו־פוליטיים של הגוש האימפריאליסטי בהובלת סין.
76. נפילת המשטר תפסה גם את וושינגטון בהפתעה. אך בעוד הפגיעה באינטרסים של טהראן, ושל המחנה הסיני–רוסי, שיחקה לידי המשטר הישראלי והאימפריאליזם המערבי, הרי שבו־זמנית היא הגבירה את אי־הוודאות, עם פוטנציאל מסבך גם עבורם. ראשית, בהקשר של הפוטנציאל להמשך התפתחות עימותים צבאיים, לרבות פלישה טורקית שעל הפרק, ועימותים חמושים בין כוחות המשטר החדש לבין פלגים יריבים שונים. ושנית, עצם הסתלקותו של אסד, אומנם לא ישירות על רקע תנועת המונים, מציבה על הפרק במרומז עבור ההמונים באזור את שאלת שרידותם של משטרים אחרים.
77. כעשור וחצי מאז הגל המהפכני ששטף את האזור ב־2011 ושהצית במקור התקוממות עממית נגד משטר אל־אסד, ונפילתו של הרודן התקבלה תחילה בתחושת אנחת רווחה המונית בקרב המונים בסוריה, שאף יצאו לרחובות כדי להיפטר מסמלי המשטר הישן. צורה זו של פעולה ישירה המונית, מוגבלת ככל שתהיה, היא גם תמרור אזהרה עבור המשטר הקפיטליסטי החדש בהובלת כוחות ימין אסלאמיסטי, שנראה שמחשש מהתפתחות תגובת־נגד חריפה ומערערת יציבות שיקולי יציבות נסוג בינתיים מניסיונו במקור להשליט כפייה דתית ובמיוחד על נשים.
78. משטר מפלגת הבעת׳ היה דיקטטורה קפיטליסטית שייצגה את השריד האחרון באזור של משטר שהגדיר עצמו פורמלית כמחויב ללאומיות פאן־ערבית ול"סוציאליזם" — מעטה פופוליסטי שהידהד באופן מעוות את התודעה ההמונית ששררה במזרח התיכון בשיאה של "המלחמה הקרה הערבית" בצל המלחמה הקרה ההיסטורית בין הקפיטליזם לסטליניזם וביטאה ביסודה שאיפות לשחרור מהאימפריאליזם המערבי ולמהפכה חברתית. תהליכי המהפכה ומהפכת־הנגד באזור במאה ה־21, בהקשר של משבר קפיטליסטי מערכתי ברמה הגלובלית, טרם הובילו להתגבשות תודעה המונית סביב רעיונות של חלופה לקפיטליזם ולאימפריאליזם, אך התנאים החומריים מוסיפים ומלבים שנאה המונית למשטרי הדיכוי האוליגרכיים באזור, לוחמנות ושאיפות לשינוי.

הקצנת הסתירות במערכת האזורית

79. באוגוסט הערכנו כך:

^{העובדה שביידן נותר ברווז צולע והתרחיש האפשרי עדיין של ניצחון חוזר לטראמפ במרוץ הצמוד כעת לנובמבר מפיחים נחישות בממשלת נתניהו והימין הקיצוני. זאת, אף שההתפתחויות ב"שנת הבחירות" העולמית ממחישות שהתהליכים מחוללי המשבר במערכת הקפיטליסטית — שהציתו בשבועות האחרונים מאבק המוני בקניה, הפגנות ענק נגד יוקר המחיה בניגריה והתקוממות המונית בבנגלדש שהובילה להתפטרות ראשת הממשלה — אינם מעלים לשלטון רק כוחות פופוליזם ימני וימין קיצוני מסוכנים האוהדים את נתניהו, אלא מזינים זעם על ממשלות וקיטוב פוליטי, לרבות רדיקליזציה לשמאל. "ידידו" של נתניהו, מודי, איבד את הרוב בפרלמנט ההודי, ובמקביל, תבוסת המפלגה השמרנית בבריטניה, והמפלה בצרפת לימין השמרני של מקרון תוך ניצחון אלקטורלי ל"חזית העממית החדשה" (NFP) מול הימין הקיצוני, משקפות תסיסה חברתית ומאותתות לממשלת נתניהו למדיניות רשמית מעט פחות סבלנית מצד המעצמות המרכזיות בגוש האימפריאליזם המערבי. בארה״ב, בעוד שממשל בראשות האריס ימשיך את התמיכה היסודית בקפיטליזם הישראלי, אך גם יהיה תחת לחץ מוגבר לפייס זעם ציבורי על הזוועות בעזה, ממשל בראשות טראמפ אומנם לא "ירקוד לפי החליל" של נתניהו והימין הקיצוני הישראלי, וסביר שיהיה הפכפך ותחת לחץ להימנע מהתערבויות צבאיות נרחבות, אך ישוב לקדם גיבוי מפורש, גס ובוטה עוד יותר לכיבוש ולדיכוי של ההמונים הפלסטינים — אף שהדבר רק יתדלק עוד זעם המוני ברמה הגלובלית נגד האימפריאליזם האמריקאי, ויעורר תנועות נגדיות אסרטיביות אף יותר בקרב מעמד העובדות והעובדים ובקרב שכבות צעירות.[118]}

80. הטלטלה העולמית שמוביל טראמפ הציתה כאמור גל הפגנות חדש על זוועות ההמונים שמחולל הכיבוש הישראלי בחסות וושינגטון. הוא משתלב בתהליכים רחבים של תסיסה, וביסודו של דבר, של מהפכה ומהפכת־נגד באזור. גלי המחאה והשביתות במצרים, בטורקיה ובאיראן בתקופה האחרונה חושפים פוטנציאל להתפרצויות מחודשות של מאבקים המוניים. אלה מציבים איומים ישירים ועקיפים עבור המשטרים של המעמדות השליטים. ידן של מגמות הריאקציה החריפות ביותר אומנם על העליונה בשלב זה, כשאת שיא הברבריות מייצגת "ממשלת המוות" הישראלית, שנותרת בתקופה זו הכוח המסוכן ביותר בדינמיקה של משבר המלחמה בהקשר האזורי. אך למגמות אלו אין יכולת לעצור התפתחות של זעם המוני ותנועות המוניות, לרבות כוחות מאורגנים מקרב מעמד העובדות והעובדים. המסקנה הבסיסית שאין די אפילו בהפגנות המונים חדורות נחישות ורוח לחימה כדי לחולל שינוי יסודי ותפנית כוללת במצב באזור מסוגלת לחדד את המסקנה שיש צורך בבניית כוחות פוליטיים מאורגנים מול המעמדות השליטים.
81. בנייה והתערבות של כוחות שמאליים סוציאליסטיים בהקשר זה חיונית כדי לסייע למאבקים לתעל את הזעם ההמוני למאבק מאורגן לעבר מוצא של ממש, דרך פעולות לעצירת הרצח השיטתי של העם הפלסטיני בידי הכיבוש הישראלי והאימפריאליזם המערבי, לעצירת תוקפנות צבאית אזורית, לבלימת התקפות כלכליות וצעדי דיכוי, ולהפלת המעמדות השליטים במערכה ל"אביב סוציאליסטי". זאת, החל מבעלות ציבורית ושליטה דמוקרטית בידי מעמד העובדות והעובדים על המשאבים באזור, במסגרת קונפדרציה של מדינות סוציאליסטיות על בסיס השתתפות וולונטרית ושוויונית, עם הבטחת שחרור מלא לפלסטינים ושוויון זכויות לכל האומות. חולשת כוחות השמאל באזור ככלל מציבה אתגר מורכב ביותר נוכח ממדי הזוועות, אך פופולריזציה מחודשת של רעיונות סוציאליסטיים באזור שידע בעבר מפלגות המונים שהבטיחו להוביל מאבק להגשמת שאיפות לשינוי סוציאליסטי מסוגלת להתרחש בזינוקים בתוך הקשר של מאבקים חיים לעצירת הריאקציה, לקידום הישגים מוחשיים לשיפור תנאי המחיה, ולקידום חלופה פוליטית מאורגנת.
82. המצב ההפכפך ברמה האזורית טומן בחובו עוד זוועות ענק, שביסודו של דבר מבטאות את דרגת הריקבון של הקפיטליזם הדיסטופי במאה ה־21 ואת התפקיד של האימפריאליזם האמריקאי ככוח הריאקציוני ביותר ברמת ההשפעה העולמית. מול הריאקציה מתפתחות גם תנועות נגדיות חשובות, עד כדי מאבקים המוניים, במאה שכבר ראתה את תנועות ההמונים הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית פורצות בדיוק באזור זה שבו הסתירות של המערכת העולמית מגיעות לדרגת קיצון. עבור כוחות מרקסיסטיים, עובדה זו צריכה לסייע להמחיש את הצורך החיוני בחיבור המאבקים המתפתחים למערכה סביב תוכנית שינוי סוציאליסטית לא כערך מופשט לאחרית הימים אלא כמענה הרציני ביותר למול עומק הקטסטרופה האזורית.