"לא למלחמה — לא למדיניות מחרחרת מלחמה. הפסקת אש מיידית היא דרישתנו הדחופה", כך נחתמה הצהרה שפרסמו ב־17 ביוני, תחת הפצצות, מספר איגודי עובדים ועובדות עצמאיים באיראן וארגוני זכויות עובדים עצמאיים, בהם איגוד נהגי האוטובוסים של טהראן והפרברים ואיגוד עובדי מפעל הסוכר 'האפט־טאפה'.

בין השאר נכתב בהצהרה:

האנשים העובדים באיראן — בהם פועלים.ות, מורות, אחיות רפואיות, גמלאים, ושכירים אחרים — מעולם לא הרוויחו ממלחמה, ממיליטריזציה, מהפצצות אוויריות ומדיניות של שליטה וניצול, ולעולם גם לא ירוויחו. התקיפות הצבאיות מצד ישראל, לרבות ההפצצות של מאות מטרות ברחבי אזורים שונים של איראן — מתשתיות מפתח ואתרים תעשייתיים לבתי זיקוק ושכונות מגורים — הן חלק מסדר־יום של מלחמה תוקפנית. את המחיר על כך משלמים אנשים מהשורה, במיוחד המעמד העובד, דרך אובדן חיים, מקורות פרנסה, והיעדר ביטחון ברמה יום־יומית.

ממשלות ישראל וארה״ב הן מחוללות מובילות של הג׳נוסייד המתמשך בעזה ואינספור זוועות אחרות ברחבי האזור והעולם. גופים בינ״ל דוגמת האו״ם, המעמידים פנים כמקדמי שמירת שלום בעודם שומרים על שתיקה בפני אותם הפשעים, שותפים לפשע במערכת השליטה העולמית. הסדר הקפיטליסטי העולמי — עם ההיגיון מוכוון־הרווח ומוקדי הכוח האימפריאליסטיים — ניצב בשורשן של מלחמה, קטסטרופה הומניטרית, והתמוטטות אקולוגית.

לנו, ארגונים עובדים עצמאיים וארגוני שטח באיראן, אין אשליות שארה״ב או ישראל מתכוונות להביא לנו חירות, שוויון או צדק, בדיוק כפי שאין לנו אשליות לגבי טיבה הדכאני, ההתערבותי, מחרחר־המלחמה, ודורס העובדים של 'הרפובליקה האסלאמית'.

אנו קוראים לכל איגודי העובדים, קבוצות זכויות האדם, תנועות נגד המלחמה, פעילי.ות סביבה, וכוחות שוחרי שלום ברחבי העולם להעלות קול מלוכד בדרישה לסיום מיידי למלחמה, להפצצות, לטבח בחפים מפשע, ולהחרבת הסביבה. אנו מבקשים מהם להתייצב בסולידריות עם המאבקים של העם האיראני ועמים אחרים באזור כדי לשים קץ לג׳נוסייד, למיליטריזם ולדיכוי סמכותני.

למחרת הצהרה זו, פרסם גם ארגון המורים בטהראן הצהרה דומה תחת הכותרת: "עומדים למען שלום, מתנגדים לחרחורי המלחמה". איגוד עובדי האוטובוסים בטהראן ופרבריה אף פרסם הצהרה נוספת בעקבות ההפצצה האמריקאית — בה הם חוזרים על הקריאה להפסקת אש מיידית, תוך הפסקת התוקפנות כלפי איראן והתנגדות לכל תגובה מסלימה מצד 'הרפובליקה האסלאמית'.

גילויי־הדעת של האיגודים העצמאיים התגבשו כשברקע, בשנים האחרונות, גם בהשפעת המשבר הכלכלי תחת הסנקציות, התפתחו שורה של מאבקים סוערים על תנאי עבודה ומחיה, ונגד דיכוי, עם הצהרות אופוזיציה נגד המשטר מנקודת מבט חוצת־קהילות של המעמד העובד — כולל תוך כדי ולאחר התפרצות ההתקוממות ההמונית ב־2022 תחת הסיסמה "אישה, חיים, חירות".

בהקשר הזה התפתחו מחאות ושביתות של מורות ומורים, נהגי אוטובוס, עובדי מפעל הסוכר הגדול "האפט־טאפה" ועובדים בתעשיית הנפט — כולם נדחפו לארגן מאבק בשנים האחרונות למרות דיכוי כבד שכלל מאסר של מנהיגי העובדים, שרבים מהם מאורגנים באופן בלתי רשמי, חוקי־למחצה. רק בחודש שעבר, ב־22 במאי, החלה שביתת נהגי משאיות (רובם עובדים "עצמאיים") בדרישה לעצירת ייקור הדלק ומחירי התובלה הנקבעים בידי הממשלה, ואף דרישות נוספות דוגמת תשתיות בטוחות יותר. השביתה התפשטה ליותר מ־150 ערים, עם יותר מ־90% השתתפות — למרות ניסיונות לשבור אותה באמצעות לוגיסטיקה צבאית.

הנהגות איגודי עובדים ישראליים והמלחמה

בניגוד לעמדה האמיצה של ארגוני העובדים העצמאיים באיראן, ההנהגה הפרו־קפיטליסטית של ההסתדרות הכללית יישרה קו עם תעמולת המלחמה של ממשלת המוות הקפיטליסטית של נתניהו, וגיבתה את ההפצצות באיראן ואת מלחמת ההשמדה בעזה. אפילו כאשר היא נדחפה במהלך דרמטי להוביל שביתה כללית בספטמבר היא לא דרשה את סיום המלחמה. בכך היא צידדה בפגיעה אנושה ראשית כול בהמונים העובדים, העניים והמדוכאים בעזה, ובגדה המערבית, בלבנון, וכעת באיראן — אך בפועל גם בפגיעה בחטופים ובציבור העובדות והעובדים מכל הקהילות בישראל. במקום להוביל מאבק נגד המלחמה ונגד מדיניות הצנע שנועדה לממן אותה, ולמען מיגון שוויוני, שיקום ורווחה לכול, בר־דוד סגר דילים עם סמוטריץ', ואפילו כעת, כשרוב מוצק בציבור בישראל תומך בסיום המתקפה בעזה, הנהגת ההסתדרות לא מחזקת את תנועת המחאה בנושא.

ארגון כוח לעובדים העצמאי, שבשורותיו מאורגנים אף עובדים פלסטינים ממזרח ירושלים, לא הביע תמיכה בתעמולת המלחמה — וזהו בהחלט הבדל מהותי — אך נמנע מלאמץ עמדה המבהירה מנקודת המבט של ציבור העובדות והעובדים קריאה לסיום המלחמה.

העובדה שישנם עובדים ועובדות ישראלים רבים שעדיין תומכים במלחמה מתוך פחד קיומי אמיתי אינה פוטרת את הנהגת הארגון מלנקוט עמדה הלוקחת בחשבון את האינטרס הרחב של כל מעמד העובדים.

האם לא ניתן להעלות על הדעת עמדה המסרבת לתמוך במלחמה קטסטרופלית הפוגעת בהמונים העובדים, בדיוק כפי שעשו ארגוני העובדים העצמאיים באיראן? האם לא ניתן לגנות את מדיניות ההשמדה, ההרעבה וההפצצות חסרות ההבחנה של המשטר הישראלי, הפוגעות גם בחטופים, ובו־זמנית להתנגד גם לפגיעה באזרחים ועובדים מכל הקהילות בישראל? לדעתנו הצבת תמרורי אזהרה כאלה מנקודת מבט מעמדית היא חיונית, תוך קידום תהליך דיון דמוקרטי שייקח בחשבון גם את ההשפעה של תעמולת המלחמה וגם עובדים ועובדות החוששים מהשלכות. מדובר בקטסטרופה המטלטלת את החיים של מיליוני עובדים ועובדות, ומתדלקת גם שסעים על בסיס לאומי ברמה המקומית והאזורית. איגודי עובדים אומנם אינם מפלגות אך התעלמות ממציאות של סופת דמים היסטורית פותחת פתח להחרפת ההשלכות ההרסניות של המלחמה בקרב עובדות ועובדים.

עובדות ועובדים בשורות איגודי העובדים בישראל יכולים לקחת השראה מהדוגמה שמציבים האיגודים האיראניים ולקדם התנגדות למלחמה וסולידריות מעמדית חוצת־גבולות.