ב־31 באוקטובר התפטרה מתפקידה הפרקליטה הצבאית הראשית (הפצ״רית), יפעת תומר־ירושלמי, עקב חקירה שנפתחה נגדה, לאחר שנחשפה מעורבותה בהדלפת הסרטון שהציג את ההתעללות החמורה בעציר פלסטיני במתקן "שדה תימן" ביולי 2024.

כזכור, בתגובה למעצר החיילים החשודים בהתעללות ובמטרה לטרפד את החקירה, הובילו שרים וחברי כנסת מ'הליכוד' ומ'עוצמה יהודית' מאות פעילי ימין קיצוני חמושים שהתפרצו למחנה המעצר והעינויים שדה תימן ולאחר מכן לבית המשפט הצבאי בבית־ליד. איש מהם לא נעצר, למרות עדויות לתקיפות פיזיות מצידם.

מדיניות של התעללות שיטתית

החקירה המקורית נפתחה בעקבות התעללות קיצונית בעציר פלסטיני — שוטר ממחלק הסמים של הממשל האזרחי ברצועה, שבפרט נכלא בלא כל אישום. הוא "נעצר" בעזה יחד עם אלפי גברים "בגילאי המאבק" כחלק ממסע הכיבוש וההשמדה הצבאית בעזה, בין היתר לטובת שימוש כקלפי מיקוח בעסקת חילופים. הסרטון וכתב האישום מציגים תקרית של תקיפה סדיסטית שנמשכה 15 דקות ברציפות בידי חמישה חיילים מיחידת הסוהרים המיוחדת 'כוח 100' נגד עציר בודד, שגרמה נזק גופני חמור ביותר שדרש התערבות כירורגית מצילת חיים.

המקרה המדובר חריג בעיקר בכך שנחקר ופורסם. ב"גואנטנמו הישראלי" בשדה תימן ובשאר "מתקני הכליאה" של הכיבוש התעללות כזו היא עניין שבשגרה. עשרות רבות של אסירים לכל הפחות נהרגו בכלא לפי דוח של האו״ם מספטמבר האחרון. אלפים רבים — בהם נשים, קטינים, חברי צוותים רפואיים, בעלי מוגבלויות ועוד נחטפו למעשה, ללא צו וללא הבאה למשפט — ואלפים עדיין מוחזקים ללא משפט או כתבי אישום. אלה ששוחררו נשארו עם טראומות גופניות ונפשיות לשארית חייהם. תחקירים משורה של ארגונים ועמותות, כמו גם עדויות של משוחררים במסגרת עסקת הפסקת האש, חושפים כיצד אותם המתקנים הם בפועל מתקני עינויים, השוררים בהם תנאים לא אנושיים, ללא זכויות בסיסיות, הכוללים אלימות שגרתית, אכזרית ושרירותית מצד הכולאים. השר בן גביר מתרברב בהחמרת תנאי הכליאה של אסירים פלסטינים.

מדיניות הכליאה ההמונית וחסרת ההבחנה של פלסטיניות ופלסטינים — כולל שימוש בעינויים — אינה חדשה. היא אחת מאבני היסוד של השליטה הצבאית הישראלית במיליוני בני אדם. כמו כל צעדי הדיכוי האכזריים היא מוצגת באופן ציני לציבור הישראלי־יהודי כחיונית ל"שמירה על הביטחון".

בפועל, המקור לייאוש שמוביל לאירועי טרור יחידים, וליכולת של חמאס לגייס פלסטינים ופלסטיניות לאסטרטגיה ההרסנית של תקיפות חסרות הבחנה נגד ישראלים וישראליות, הוא קודם כול תנאי החיים תחת דיכוי לאומי אכזרי, ומדיניות הכיבוש, המצור, כמו גם "ניהול הסכסוך" באמצעות תקיפות צבאיות ברוטליות. הכליאה ההמונית וחסרת־ההבחנה של פלסטינים היא חלק בלתי נפרד מכך — לא מדיניות של צדק נגד פשיעה אלימה, אלא מדיניות של ענישה קולקטיבית נגד ההמונים הפלסטינים על כך שהם מעזים לדרוש סוף לכיבוש ועצמאות לאומית.

ומה לגבי המיעוט מתוך האסירים והעצירים הפלסטינים שאכן היו מעורבים בתקיפות נגד א.נשים מהשורה, ישראלים ומלאומים אחרים כחלק מהסכסוך הלאומי המדמם? תנועה המונית חוצת־לאומים בהובלת א.נשים מהשורה היא שתוכל לעשות צדק באמת, ולמצות את הדין בהליך הוגן גם עם יחידים שביצעו פשעים נגד א.נשים מהשורה מכל קהילה, אבל קודם כול עם הפושעים הכי גדולים — הגנרלים, הפוליטיקאים ובעלי ההון שאחראים על משטר הכיבוש והדיכוי הלאומי.

המדינה הכובשת בוויכוח עם עצמה

פוליטיקאים ואנשי תקשורת מהימין, כמו גם חברי כנסת מ"האופוזיציה", קפצו לגנות את "הפשע" של הדלפת סרטון ההתעללות לתקשורת, וחברי ממשלת המוות גם ניצלו את ההזדמנות לסנגר על "ההפיכה המשפטית" שלהם שנועדה להסיר גם את הרסן המינימלי שמנגנון המדינה מציב לעיתים רחוקות למדיניות הכיבוש וההתנחלויות — "הבאה בתור, היועמ״שית העבריינית", צייץ בן־גביר. מאז התפוצצות פרשת ההדלפה, ההסתה נעשתה כל כך אינטנסיבית, והפצ״רית־לשעבר אולי נדחפה לאבדנות. הדלפת הסרטון מלכתחילה נעשתה, לטענתה, כתגובה לקמפיין הסתה והכחשה כנגד החקירה הבודדת לאירועי ההתעללות בשדה תימן.

כמובן שהחקירה לא נעשתה מתוך נקיפות מצפון או התנגדות למדיניות של התעללות שיטתית באסירים שרובה אינה נחקרת כלל. כמובן שאין מה לדבר על חקירת המערכה הצבאית הג׳נוסיידית בעזה, או מדיניות הכיבוש והמצור באופן רחב יותר. בסופו של דבר, תפקיד הפרקליטות הצבאית הוא לספק מעטה שקרי של לגיטימיות, מוסריות וניקיון־כפיים, באמצעות חקירה נקודתית של פשעים ספציפיים. מה שחריג לרוב הוא תיעוד שמקשה על טיוח בתחקירים פנימיים כפי שנעשה ברוב המקרים בהם אין ראיות מלבד עדויות הקורבנות.

כפי שהסבירה תומר־ירושלמי בעצמה בכנס לשכת עורכי הדין במאי 2024: "למן יומה הראשון של הלחימה, התייצבו קצינות וקציני הפרקליטות הצבאית לצד מפקדי צה״ל בגזרות השונות, על מנת לסייע להם לממש את מטרות המלחמה שקבע הדרג המדיני, בהתאם לדין". היא גם הציגה באותו הנאום את הנרטיב השקרי שהיא סייעה לבנות: "מטבע הדברים, במלחמה בהיקף ובעצימות שכאלה, קורים גם אירועים קשים…במלחמה מתרחשים גם אירועים בהם עולה חשד להפרות של דיני הלחימה ופקודות הצבא. ואולם, אלה הם חריגים שאינם מעידים על הכלל, ואין בהם כדי ללמד על מדיניות החורגת מן הדין. ההפך הוא הנכון — חשדות אלה נבדקים באופן יסודי ונחרץ, כחלק מהמחויבות העמוקה שלנו לדין".

החקירה של פשעי מלחמה ספציפיים גם מסייעת למערכת המשפט הישראלית לעמוד ב"עקרון המשלימות" של בית הדין הבינלאומי, ולמעשה "מחסנת" את הצבא הישראלי ברמה הפרוצדורלית מצעדים (מוגבלים כשלעצמם) כל עוד מתקיימים פורמלית הליכי חקירה עצמאיים של המדינה. הפגיעה במנגנון הגנה זה היא אחד הנימוקים של החלק בממסד המתנגד לממשלת נתניהו נגד מדיניות "ההפיכה המשפטית" — כפי שניסח זאת יובל שני בטור דעה באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה: "בית משפט עצמאי הוא 'כיפת ברזל' לצה״ל ומפקדיו".

כנגד החלק הזה בממסד וההיגיון הצבוע והסתירתי שלו ניצבת הגישה של הימין הביביסטי והמתנחלי, שההיגיון שלה דוחף (ביתר־שאת מאז ה־7/10) לשימוש חשוף יותר בכח הזרוע ובדיכוי אלים נגד פלסטינים, מבלי לבקש לגיטימציה משפטית או גיבוי ממדינות אחרות — כאשר בקצה של ההיגיון הזה נמצא חזון "סופר־ספרטה". גישה זו מגייסת תמיכה באופן פופוליסטי דרך ניצול זריקת האחריות המערכתית על פשעי המלחמה מהממשלה וראשי הצבא אל עבר החיילים מהשורה — לא כדי לשפוט את הפושעים המרכזיים, אלא כדי לקדם דרישה לחיסיון משפטי מוחלט לכיבוש.

עצם קיומו של הוויכוח הזה — והעוצמות בהן הוא מתנהל — מעידות על עומק המשבר האסטרטגי בו נמצא משטר הכיבוש, וזאת למרות שנתיים של מלחמת השמדה שהייתה אמורה לתרגם את העליונות הצבאית הישראלית וההגמוניה האזורית שלה לחיסול השאיפות הלאומיות הפלסטיניות.

להיאבק על שינוי מהשורש

הוויכוח הזה גם מקבל ביטוי מרכזי בעימות בתוך המערכת הפוליטית הממסדית בין הממשלה של נתניהו והימין הקיצוני לבין ה"אופוזיציה" הלאומנית והפרו־קפיטליסטית — כולל גורמים כמו יאיר גולן, שאיגף פעמים רבות מימין את הממשלה בכל הנוגע לניהול המלחמה. בפועל, מדובר בוויכוח על מה הדרך האפקטיבית ביותר בה המשטר הישראלי צריך "לנהל את הכיבוש", לא ויכוח על לגיטימיות משטר הכיבוש, הדיכוי הצבאי והכליאה ההמונית מלכתחילה.

אף אחת משתי הגישות האלה לא מייצגת תקווה לעתיד טוב יותר, לסיום הסכסוך הלאומי המדמם שדורש בהכרח את סיום הכיבוש והמצור. הדרך קדימה עוברת במחאות, מאבקים והתארגנות של א.נשים מהשורה, בהובלת מעמד העובדות והעובדים. הפסקת האש הרעועה לא מהווה קו סיום למחאות נגד ממשלת המוות ומשטר הכיבוש בכלל. המאבקים לא ייעלמו מהשטח: לא תנועת הסולידריות הבינלאומית נגד משטר הכיבוש, לא המאבקים בגדה נגד עקירה, טיהור אתני וטרור מתנחלים, לא המאבקים של פלסטינים בשטחי 48' נגד מדיניות של אפליה והזנחה מערכתית שהובילה למשבר אלימות הנשק ובסולידריות עם אחיהם ואחיותיהם בשטחים, וגם לא המאבקים של יהודים ישראלים מהשורה, מותשים ומותשות ממלחמות אינסופיות וגזירות תקציביות למימון שלהן, נגד ממשלת המוות של נתניהו.

נחוצה למאבקים האלה אלטרנטיבה פוליטית עצמאית המבססת עצמה על הכוח של מעמד העובדים מכל הקהילות הלאומיות, שתוכל להציב אתגר רציני מול ממשלת המוות ולכל סדר־היום הקפיטליסטי של דיכוי לאומי, טבח, כליאה המונית והתעללות שיטתית שהיא מייצגת, ולהעמיד את כל המערכת הפושעת למשפט.