עשרות אלפים הגיעו מרחבי הארץ להפגנה שהתקיימה בתל אביב במוצ״ש האחרון (31.1) נגד הפשיעה המאורגנת והאפליה שהחריפו תחת ממשלת המוות.

הפגנת הרבבות הזאת — היקף ההפגנה הוערך בכ־40–50 אלף ולפי המארגנים אף כ־70 אלף בנקודת השיא — כללה התגייסות נרחבת מקרב הציבור הערבי־פלסטיני, עם נשים, גברים, ילדים וקשישים הגיעו באוטובוסים מכל הארץ, מהגליל ועד לכפרים הבלתי מוכרים בנגב, ובנוסף גם אלפי מפגינים יהודים. מדובר בהתגייסות חוצת לאומים יוצאת דופן, ובפרט למול ההשלכות של מדיניות שלטונית של אפליה גזענית. מעבר לכך, זו ההפגנה הגדולה ביותר מקרב הציבור הערבי־פלסטיני באחת הערים המרכזיות מאז פרוץ משבר הדמים ב־7 באוקטובר 2023. היא התארגנה בהמשך למומנטום של המאבק בשבועיים האחרונים לאחר ההפגנה הגדולה ושביתת המחאה בסח׳נין (22.1), וסדרת מחאות ושביתות מקומיות בעקבותיהן.

לאחר שביתה של מספר ימים בסח׳נין, ההפגנה הגדולה בעיר ויום הזעם שכלל שביתת מחאה ארצית, המומנטום של המאבק נמשך. משמרות מחאה ואף הפגנות גדולות התארגנו במוקדים רבים, וביום רביעי (28.1) התקיימו הפגנה ושביתת מחאה בטמרה בעקבות ירי בסמוך לבית ספר. בדומה לשביתה בסח׳נין' גם בטמרה השתתפו בשביתה קבוצות של עובדים ובעלי מקצוע שעובדים גם מחוץ לעיר — רופאות.ים, מורות, עובדות סוציאליות, מהנדסים, עורכי.ות דין ועוד. בהרבה מאירועי המחאה, כולל בזמן שביתת המחאה בטמרה, הצעדה הארצית בת״א סומנה בתור הצעד המרכזי הבא. קבוצות מאורגנות של נשים, תנועות נוער, והתארגנויות קהילתיות, נרתמו להגיע יחד למפגן הכוח בת״א.

גם אנחנו, פעילות ופעילי תנועת מאבק סוציאליסטי, צעדנו ביחד עם עשרות אלפים מרחבת מוזיאון ת״א לכיכר הבימה. הנפנו באנר עם הסיסמא "ממשלה גזענית, אפליה וכפיית עוני = פשע מאורגן", שלטים עם הסיסמאות "להשבית את כל המשק — נגד פשיעה, ממשלה גזענית וכפיית עוני", ו"די לממשלת פשע ומלחמה — דיור ופרנסה לא דיכוי ואפליה". הפצנו כאלף פלאיירים עם הצעות לבניית המאבק.

אלפי מפגינות.ים החזיקו שלטי מחאה, תמונות של קרובים.ות שנרצחו במשבר פשיעה וצעקו סיסמאות נגד המשטרה, הממשלה ומדיניות של אפליה ודיכוי לאומי. בגוש הסוציאליסטי שהובלנו, צעקנו בין היתר: "די להציף שכונות בנשק, להשבית את כל המשק", "ממשלה של פושעים, עוני הריסות בתים", "למשטרה יש מטרה — להנציח אפליה", "ما منهاب ما منهاب, مكمّلين بالإضراب" (לא מפחדים, בשביתה ממשיכים), "ليش نسكت، نسكت ليش — بدنا امان ولقمة عيش" (למה שנשתוק — דורשים ביטחון ופרנסה).

ח׳תאם אבו פנה, אם שכולה, שבנה פראס נרצח השנה, נאמה בעצרת בתום הצעדה: "רצחו את הבן שלי בדם קר. הוא רק רצה פרנסה. אני פה כדי להגיד שרצח זאת לא עוד ידיעה בחדשות, זה פשע. זאת עוד אימא שנשברת… אני לא כאן כדי לבכות, אלא כדי לצרוח. אני רוצה הגנה לאימהות שטרם חוו את הכאב הזה".

רבים מהמפגינים.ות איבדו את יקיריהם בעקבות משבר הפשיעה, שנוצר בגלל מערכת שלמה של אפליה ממסדית, דיכוי לאומי ועוני. ההשתתפות של רבבות ערבים פלסטינים בהפגנות ובשביתות האחרונות משקפת המשך התערערות של מחסום הפחד נוכח הרדיפה הפוליטית הכבדה מאז ה־7 באוקטובר. ההתקוממות ההתחלתית הזאת גם מבטאת התפרצות זעם שהצטבר על מכלול מדיניות הדיכוי הלאומי, הכיבוש ומלחמת ההשמדה — והדבר התבטא בחלק מהשלטים והסיסמאות בהפגנה. לאחר ההפגנה, המשטרה עצרה צעיר פלסטיני שהותקף על ידי בריונים תומכי ממשלת הדמים, שאירגנו הפגנת־נגד של קומץ ולפי דיווחים ניסו לתקוף מפגינים.

את ההפגנה ההמונית בת״א אירגנה ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, שנדחפה ליזום צעדי מחאה בעקבות הלחץ מלמטה. בתגובה להכרזה על ההפגנה, באופן משמעותי, איגוד העובדות הסוציאליות פרסם הזמנה להשתתף בצעדה, וכך גם התארגנויות מחאה כמו "החלוקים הלבנים — מצילים את חיי הדמוקרטיה" ו"בלי דמוקרטיה אין אקדמיה". בנוסף, מספר ארגונים ממסדיים המארגנים את ההפגנות השבועיות נגד הממשלה ב'הבימה' קראו לבטל הפעם את ההפגנה השבועית ולחבור להפגנה, אף שבהכללה, ההצהרה לא כללה מאמץ משמעותי לבנות מומנטום או לשכנע שכבות רחבות להתגייס לאירוע. אך בסופו של דבר אלפי יהודים כאמור אכן השתתפו באירוע, שקיבל אופי חוצה קהילות לאומיות.

איך לבנות על המומנטום שנוצר ולהימנע מאירוע "שחרור קיטור"?

רק בחודש ינואר, נרצחו 26 אזרחים ערבים בידי כנופיות הפשע המאורגן. גם לאחר ההפגנה בת״א, מקרי הרצח המשיכו. המאבק צריך להמשיך להסלים.

יומיים לאחר ההפגנה (2.2) התקיים יום פעולה תחת הכותרת "שעת אפס" (ساعة صفر), יוזמה שקוראת לצמצם ככל האפשר את פעילות האשראי והקניות למשך יום אחד. היוזמה הגיעה מתוך שאיפה בכיוון הנכון — רצון להצליח להגביר לחץ ברמת הכלכלה הישראלית, לפגוע בכיס של בעלי ההון ולשבש "עסקים כרגיל". אך כפי שהודגם בניסיונות דומים בעבר, הכוח של שביתות צרכנים פסיביות מהסוג הזה די סמלי. הכוח הפוטנציאלי הגדול מצוי בכוחנו כעובדים ועובדות, המסוגלים לארגן פעולות שביתה קולקטיביות, שמסוגלות גם לשתק את המדינה ואת הכלכלה.

יום הפעולה של ה־22 בינואר, שכלל גם צעדי שביתת עבודה מקומיים והשבתת מסחר, הצליח לשתק את המשק ברמה המקומית במספר מוקדים. אך בשביל להצליח להשבית חלקים משמעותיים במשק יש צורך לרתום לפעולה את העוצמה של העבודה המאורגנת למאבק — כולל גיבוי ויוזמה של צעדים ארגוניים.

חברת מועצת טמרה ואחת ממובילות "תנועת הנשים של טמרה" (الحراك النسائي الطمراوي), מרים עואד, דיברה בראיון לערוץ מסאואה مساواة (2.2) על יום שביתת המחאה בטמרה ועל הצעדים הבאים שלדעתה נחוצים כדי להסלים את המאבק, והסבירה: "חשוב שנגייס למאבק את כל ארגוני העובדים — הרופאים, איגוד המורים, איגוד האחיות, איגוד המהנדסים, כל האיגודים המאורגנים וההסתדרות. זה נחוץ כדי לתת להם (לעובדים ועובדות) את הביטחון להמשיך (בשביתה). הבת שלי שאלה אותי לקראת השביתה, למה לא מכריזים על מרד? למה אני צריכה להגיע לעבודה בקופת חולים?". היא סיפרה שכתוצאה מהלחץ הציבורי, ההנהלה באותה קופת חולים נדחקה בסוף גם לסגור במהלך יום המחאה בטמרה.

התגייסות של האיגודים אותם הזכירה עואד, ובפרט ההסתדרות הכללית, יכולה לשנות את יחסי הכוחות במאבק נגד הממשלה. שביתת אזהרה של 12 שעות שתכלול את מערכת החינוך, הבריאות, התחבורה, אבל גם שביתה בנמלים, בשדות התעופה, בבנקים ובבורסה, תהיה כמובן עליית מדרגה דרסטית לעומת מספר ימי שביתת מחאה מקומיים המתרכזים ברשויות המקומיות הערביות. אך יש צורך בהפעלת לחץ נרחב על הנהגות האיגודים הימניות והבירוקרטיות וביוזמות "מלמטה" כדי להצליח להניע חלקים בעבודה המאורגנת לפעולות בכיוון הזה.

בהשפעת לחץ "מלמטה", יו״ר ההסתדרות הרפואית (הר״י) ציון חגי, נאלץ להוציא הצהרה שבה הוא "מגנה" את פשיעה המאורגנת — אומנם בלי גיבוי ארגוני ליוזמות שביתה, התייחסות למצוקות חברתיות או לקיצוצים. אך עצם העובדה שהוא נאלץ להוציא את ההצהרה מראה את הפוטנציאל להפעלת לחץ על הבירוקרטיה באיגודים מקצועיים כדי לרתום את העבודה המאורגנת למאבק.

לפני ההפגנה, ממלא מקום יו״ר ההסתדרות הכללית, רועי יעקב, הכריז: "...המאבק נגד האלימות בחברה הערבית הוא מאבק שראוי להקשבה ולתמיכה. החוסן החברתי תלוי גם ביכולת לגלות סולידריות, לעמוד לצד מי שנפגעים ולפעול יחד לחיזוק הביטחון האישי של כל אזרח ואזרחית במדינה". רועי יעקב, שנחקר לא מזמן בפרשת השחיתות בהסתדרות, ושהתגאה על שיתוף הפעולה עם המעבידים בזמן משבר יוקר מחיה חריף, נאלץ לשלם מס שפתיים עם קריאה להצטרף להפגנה לתל אביב, אך עדיין בלי תמיכה בשום צעדי מאבק נגד הממשלה וגיבוי לצעדי שביתה.

הנאום שנשא בהפגנה יו״ר ועדת המעקב, ג׳מאל זחאלקה, שיקף חולשה בהקשר הזה — ההצעות להמשך בניית המאבק היו עמומות — "עוד הפגנות בדרך", בלי להציג מתווה פעולה ברור להסלמה. נקודה נוספת שבלטה בהיעדרה בנאום שלו ובנאומים נוספים קשורה לשאלה החשובה — מהם הגורמים היסודיים לצמיחת הפשיעה המאורגנת, ואיך ניתן לפתור אותם?

דרוש מאבק לשינוי שורשי מול מערכת שלמה של דיכוי לאומי, אפליה וכפיית עוני

תחת ממשלת המוות של נתניהו ובן גביר, מספר הנרצחים נמצא בשיא של עשורים. הממשלה שנותנת בפועל חסות לכנופיות הפשע המשתוללות ברשויות הערביות בתוך הקו הירוק היא אותה הממשלה שמטפחת את טרור המתנחלים, מובילה הסלמה ודיכוי מצד משטר הכיבוש בגדה המערבית, ואת המשך ההרג וההשמדה בעזה. ביום ההפגנה בת״א, יותר מ־30 בני אדם נספו בהפצצות של הצבא הישראלי בעזה, בהם ילדים.

הגורמים להשתוללות הפשיעה המאורגנת הם לא רק האפליה מצד המשטרה בטיפול בתלונות על אלימות והאחוזים הזעירים של פענוח מקרי רצח שבהם הקורבנות ערבים. מדובר גם במערכת שלמה של כפיית עוני, אבטלה, אפליה ודיכוי לאומי שדורסת קהילות ושואפת לפורר את החברה הערבית הפלסטינית. כפי שהסברנו בפלאייר שחילקנו בהפגנה "ארגוני הפשע גונבים צעירים שהמדינה גנבה להם את העתיד".

כוחות פוליטיים ששותפים למדיניות הזאת ורק מציעים לנהל את מערכת הדיכוי "טוב יותר מנתניהו", לא יכולים להיות חלק מהפתרון. בסופו של דבר, גם לגורמים ממסדיים באופוזיציה הקפיטליסטית כמו יאיר גולן, בנט ולפיד שהרכיבו את ממשלת "השינוי" של כיבוש ושלטון הון — יש אחריות למשבר הפשיעה. חרחורי המלחמה של ממשלת המוות, עם האיום בתקיפה אמריקאית־ישראלית באיראן והסכנה של חידוש מלחמת ההשמדה בעזה מדגישים גם הם שמפלגות ממסד מה"אופוזיציה" הרשמית, שמגבות פעם אחר פעם את צעדי התוקפנות הצבאית של הממשלה, הן חלק מהבעיה.

"אנחנו לא סומכים על המשטרה, אלא על הקהילה שלנו", כך אמרה סבאח חיג׳אזי, מנהלת אגודת "שהד" בטמרה, בזמן משמרת המחאה בעיר. יום קודם, המשטרה חסמה עם בטונדות כניסות לשתי שכונות ערביות בלוד, בהמשך למבצע הקטלני הסמי־צבאי של המשטרה נגד תושבי תראבין בנגב ולצעדי דיכוי לקראת הרמדאן. האירועים האלה מדגישים שאי־אפשר להסתמך על המשטרה, ושכחלק מבניית המאבק, צריך לנקוט צעדים עצמאיים נגד ארגוני הפשיעה וגם לדרוש פיקוח ציבורי דמוקרטי על עבודת המשטרה.

במסגרת הסלמת המאבק שנחוצה עכשיו אחרי צעדת הרבבות בת״א, נחוץ לקדם ולפתח התארגנויות של ועדות פעולה דמוקרטיות בשכונות, מקומות עבודה ולימודים, שיובילו אסיפות פומביות, ידונו על הצעדים הבאים להרחבת המחאה ולשינוי יחסי הכוחות במאבק, ויסייעו לארגן אכיפה של צעדי שביתה, חסימות כבישים המוניות, ולקדם פיקוח על פעולות המשטרה ופיתוח משמר קהילתי עצמאי להגנה מפני כנופיות הפשע. צעדים כאלה נחוצים כחלק ממאבק רחב, נגד מערכת שלמה של אפליה, דיכוי לאומי, כיבוש ושלטון ההון, ולמען קידום של אלטרנטיבה פוליטית לכלל מפלגות הממסד, בדמות מפלגת מאבק חוצת קהילות לאומיות של ציבור העובדות והעובדים עם סדר יום של שינוי סוציאליסטי.