אז מה יהיה עכשיו? – מאות מיליונים ברחבי ארצות הברית, המזרח התיכון ושאר העולם, תוהות ותוהים, עם תחושת חרדה לא קטנה, מאז שזכה טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית. מוקדי החירום הטלפוניים עבור להטב״ק מדווחים על זינוק בפניות.

טראמפ כבר הכריז על שורה של מינויים פרובוקטיביים לתפקידים בכירים בממשל החדש וסימן לו מטרות לתחילת הכהונה: תוכנית גירוש של מיליון מהגרות ומהגרים, וביטול חוקים סביבתיים במטרה לאפשר לו לעודד הרחבה של הפקת נפט, גז ופחם. הוא אמנם הבטיח באופן פופוליסטי שיהיה נשיא "שיסיים מלחמות ולא יפתח מלחמות חדשות", אבל המדיניות שלו תוביל להחרפת המתחים מול סין ולחופש פעולה מוגבר עבור ממשלת הדמים הישראלית של נתניהו להעצים את ההתקפות הרצחניות שלה על הפלסטינים ושאר תושבי האזור.

אמנם יותר מיליארדרים תמכו בהאריס, אבל טייקונים רבים תמכו בטראמפ כולל הידוע לשמצה בהם אילון מאסק — האיש העשיר בעולם — שישתלב בממשל. הזינוק בוול סטריט לאחר פרסום תוצאות הבחירות מעיד על אופטימיות בקרב בעלי התאגידים, שמצפים להסרת רגולציות שתאפשר להם להעמיק ניצול עובדות ועובדים ואת הרס הסביבה לטובת מיקסום רווחים. המגזר הציבורי יעמוד בפני איום של קיצוץ חסר תקדים. סביר שהליכה בכיוון הזה תייצר התנגדות משמעותית של עובדות ועובדים שתדחוף את העבודה המאורגנת להיאבק כנגד מי שהתחפש בבחירות לנציגם של "האנשים העובדים" מול האליטות.

מוקדם לקבוע כמה רחוק טראמפ יילך עם תוכניותיו המסוכנות ובאיזה קצב. הרבה תלוי גם בהתפתחות של ההתנגדות לצעדיו, מול לגישה היהירה וההרפתקנית של הנשיא החדש.

בעד סדר היום של טראמפ או נגד הסטטוס קוו?

איך זה ייתכן שטראמפ זכה ברוב הקולות בכל שבע המדינות המתנדנדות — פנסילבניה, ג׳ורג׳יה, צפון קרוליינה, מישיגן, אריזונה, ויסקונסין ונבאדה — וגם בספירה הכללית (popular vote)? איך הוא הצליח להתחזק ב־49 מתוך 50 המדינות, כולל במעוזים של המפלגה הדמוקרטית? האם הציבור האמריקאי שבר ימינה ואימץ את סדר היום של טראמפ:גירוש מהגרים, שנאת להט״ב ומיזוגיניה, הגבלת זכות ההפלה, התקפה על זכיות טרנס* ופירוק העבודה המאורגנת?

טראמפ הצליח לנגן על פחדים אבל גם על דעות קדומות והלכי רוח ריאקציונרים שבהחלט קיימים בחברה האמריקאית, כולל ההתנגדות להגירה שמוצגת כ"איום" על משרות. בד בבד, בשורה של מדינות, משאלי עם להגנה על זכות ההפלה זכו דווקא לרוב. במיזורי למשל, בה טראמפ זכה ב־58.5 אחוזי תמיכה, 51.6 אחוזים תמכו בהגנה על זכות ההפלה ו־57.6 אחוזים תמכו בהעלאת שכר המינימום ובעד הזכות לתשלום על ימי מחלה. בפלורידה, התמיכה בזכות ההפלה הייתה גבוהה ב־1.4 מיליון קולות מאשר ההצבעה להאריס — הפער הזה חזר על עצמו במספר מדינות בהם התקיים משאל עם בנושא במקביל לבחירות.

הדבר מראה בעיקר כי האריס לא הסבירה איך ניצחון שלה בבחירות יעזור להגן על זכות ההפלה. היא גם לא איתגרה את הקמפיין הגזעני של טראמפ להאשמת המהגרים במצבם הכלכלי הקשה של עובדות ועובדים, או את מסע הרדיפה נגד טרנס*. שעה שקמפיין המתנגד לטראמפ משמאל היה יוצא נגד ה"הפרד ומשול" בין אוכלוסיות ותומך בהעלאת תנאי העבודה ובזכויות לכולם ללא אפליה, האריס התרברבה ברקורד שלה של רדיפת מהגרים כשהיתה תובעת כללית במדינת קליפורניה.

עיקר הקמפיין של האריס היה מכוון לטובת הגנה על מוסדות המדינה ה"דמוקרטיים" מפני הטראמפיזם. הדמוקרטים חשפו את האופי הממסדי של המפלגה, בעוד הרפובליקאים בעזרת טראמפ התחפשו לאנטי־ממסדיים.

אחרי שהדמוקרטים שלטו בבית הלבן ב־12 מתוך 16 השנים האחרונות כבר לא היו הרבה ציפיות מהם לשינוי, בייחוד כשקמפיין הבחירות התמקד בשמירה על הסטטוס־קוו. הדמוקרטים שלטו בכל בית הנבחרים בשנתיים הראשונות לכהונת ביידן. אבל במקום "גרין ניו דיל" שהבטיחו הם ניצחו על שיאי כריית דלקי מאובנים. במקום חקיקה פדרלית של חוק השוויון ללהטב״ק ועיגון הזכות להפלה — עברו מאות הצעות חוק ברמת המדינות נגד זכויות נשים וטראנס*. הנשיא שכינה את עצמו "הכי תומך בעבודה מאורגנת אי פעם" שבר את שביתת עובדי הרכבות ולא גיבה את מאבקי ההתאגדות של עובדי תעשיית הרכב. יוקר המחייה זינק אבל שכר המינימום הפדרלי לא עלה. מאז תחילת משבר הדמים וההתקפה הג׳נוסיידית על עזה, ביידן והאריס פיזרו הצהרות ריקות על הצורך בהפסקת אש כשבפועל הם המשיכו לתדלק בתחמושת וכסף — ולאפשר באופן מכריע — את מרחץ הדמים ברצועה ואת התרחבות המלחמה בלבנון וברחבי האזור.

הקמפיינרים הדמוקרטים חשבו כרגיל שאוכלוסיות שנמצאות על הכוונת של טראמפ וחוששות מחזרתו — עובדות ועובדים, א.נשים לא־לבנים, להטב״ק נשים וצעירים — נמצאים בכיס שלהם ויצביעו להם הפעם בתור הרע במיעוטו. אך נתוני ההצבעה מראים על ירידה בהצבעה למפלגה הדמוקרטית בקרב שחורים מ־91% ל־83%, בקרב צעירות וצעירים מתחת גיל 30 ירידה מ־61% ל־51%, בקרב לטיניים מ־63% ל־55%, בקרב תושבי ערים מ־66% ל־63%, בקרב נשים מתחת לגיל 44 מ־61% ל־55%.

בהצהרה שפורסמה מיד לאחר היוודע תוצאות הבחירות כתב הסנטור ברני סאנדרס: "אין זו הפתעה שהמפלגה הדמוקרטית שנטשה את מעמד העובדות והעובדים, גילתה שמעמד העובדות והעובדים נטש אותה", והוא הוסיף "בשעה שהנהגת המפלגה הדמוקרטית מגנה על הסטטוס קוו, הציבור האמריקאי כועס, ורוצה שינוי — והוא צודק".

אך הצהרה זו הגיעה אחרי שסאנדרס, בדומה לאלכסנדרה אוקסיו קורטז, הגן לאורך כל הקמפיין על כהונת ביידן ועודד ללא ביקורת של ממש הצבעה לעוד 4 שנים של "עוד מאותו דבר" (במקרה הטוב). זה איפשר להאריס — שלמעשה הייתה משוחררת מכל לחץ מצד האגף של סנדרס וקורטז במפלגה הדמוקרטית — להריץ קמפיין נטול כל הבטחות לרפורמות עבור א.נשים מן השורה.

חשוב להזכיר כי גם ב־2020 טראמפ סולק מהבית הלבן למרות המפלגה הדמוקרטית ולא בזכותה. היו אלה המאבקים ההמוניים שיצרו מומנטום ציבורי נגד טראמפ: החל מצעדות של מיליוני נשים ביום כניסתו לתפקיד, שביתות עובדים והשתלטויות על שדות תעופה במחאה על תקנות איסור ההגירה ממדינות בעלות רוב מוסלמי מספר חודשים לאחר מכן ועוד.

אפשר בהחלט לצפות לתנועות נגדיות, כולל התחדשות המחאה נגד המלחמה על עזה, גם לאורך כהונתו הנוכחית של טראמפ, אך אותן תנועות לא יכולות לסמוך על המפלגה הדמוקרטית — מפלגה המייצגת באופן יסודי את האינטרס של ההון — שתיתן להם גב או ייצוג פוליטי. הדמוקרטים ירצו שוב לתעל כל תנועת מחאה להצבעה למפלגתם בבחירות הבאות, ולמעשה לרוקן אותה מכל תוכן שיאיים על המערכת הקפיטליסטית. הניצחון של טראמפ הוא בעיקר עדות לחוסר היכולת של הדמוקרטים להציב חלופה לפופוליזם הימני ולבעיה העמוקה יותר של חוסר ייצוג פוליטי של מעמד העובדות והעובדים במערכת הדו־מפלגתית בארה״ב.

מאבק למען האינטרסים של הא.נשים מהשורה — לרבות הגנה בלתי מתפשרת על זכויות נשים, להטב״ק, קהילות מודרות ועוד — דורש שבירה מהמפלגה הדמוקרטית תוך בניית מאבקים בשטח נגד הממשל החדש ודרכם גם כוח פוליטי שיכול לאתגר את הטראמפיזם גם ברחובות וגם בקלפי — לא עם הצבעה ל"רע במיעוטו", אלא עם תוכנית שינוי סוציאליסטית.