שביתת המורים היתה השביתה הלוחמנית והארוכה ביותר בתולדות מערכת החינוך הישראלית (שברה שיא של 45 יום של שביתה כושלת של מורי העל־יסודיים ב־1978). לאחר שביתת הסטודנטים הגדולה, היא הוסיפה והבהירה שהתסיסה החברתית שמתחת לפני השטח, עזה כפי שלא היתה מעולם. מורי העל־יסודיים הדגימו את דרכו של מאבק פעיל, עיקש ונחוש.

למגזרים רבים בציבור היה קל להזדהות עם הדרישות שעלו במאבק — למען תוספת שכר משמעותית, החזרת שעות הוראה ומיליארד שקל לתקציב החינוך לאחר שנים של קיצוצים, הקטנה משמעותית של מספר התלמידים בכיתות הלימוד, דחייה של ההתקפות על השירותים הציבוריים ותהליכי ההפרטה, ודחייה של הניסיון להכפיף את החינוך ושאר השירותים הציבוריים לנורמות עסקיות, שפירושן פחות ביטחון תעסוקתי, יותר עבודה בפחות שכר לשעה ופגיעה בטיב השירות.

100 אלף איש הגיעו להפגנה ההיסטורית ב־17 בנובמבר להפגין נגד הממשלה ולתמוך במורים ובדרישותיהם — המאסה הגדולה ביותר שיצאה לרחוב בישראל למען תמיכה במאבק עובדים ובאמצעי השביתה. מרבית המפגינים, כמו גם מעגל רחב יותר של אנשים שתמכו ולא הגיעו, הבינו היטב את הרלוונטיות של המאבק לחייהם. אם אירגון המורים היה קורא להחרפת המאבק ולהמשך מוביליזציה במהלך חודש דצמבר, מספר המפגינים היה אפילו עולה ובמקביל גם מספר ההתארגנויות בשטח התומכות במאבק. כך שיקף יו״ר אירגון המורים רן ארז את מצב הרוח הכללי בנאומו בעצרת: "כולם נאבקים לבד ואף אחד לא מצליח. עכשיו כולנו יחד... אנחנו יוצאים למאבק חברתי למען מדינת רווחה. חינוך זה סגירת פערים, טיפול באלימות, אלכוהוליזם..."

תמיכה מקיר לקיר

השביתה זכתה למפגן סולידריות מרשים ותקדימי, בעיקר ברמת השטח, מצד מורי הסתדרות המורים, הורים, תלמידים, סטודנטים. המוני עובדים ממגזרים אחרים הביעו אהדה. אלא שהמוקש הגדול היה היעדר תמיכה אירגונית ממשית מצד ההסתדרות הכללית, הסתדרות המורים ואגודות הסטודנטים (מלבד האגודה של אוניברסיטת חיפה).

בזמן שמועצת התלמידים הארצית ואירגון ההורים הארצי (אפילו שאיננו לגמרי מאורגן בפריסה ארצית) התאמצו לגבות את המורים בצעדי השבתה, בהפגנות ובהתארגנויות שונות, היו קודקודי האירגונים החזקים עסוקים בלתקוע מקלות בגלגלים: יו״ר התאחדות הסטודנטים, איתי שונשיין, שמכר את שביתת הסטודנטים הגדולה, הסתפק בדיבורים וחלוקת חולצות הזדהות, ונמנע מלהכריז על שביתת סטודנטים, הצטרפות להפגנות ויצירת ברית שתקשור במאבק זה גם את דרישות הסטודנטים במתכונת של הגנה הדדית. מזכ״ל הסתדרות המורים, יוסי וסרמן, שכבר בגד וחתם עם הממשלה על קבלת תוכנית "אופק חדש" של הממשלה (ובכך הראה שהוא נמצא בצד של האוצר וקבוצות ההון ולא בצד של חברי האירגון שלו), הצטרף להסתה הקשה בכלי החדשות הממסדיים. אחרון חביב, עופר עיני, פעל באופן נלהב כדי לפנצ׳ר את השביתה והוכיח שלא רק שלא מספיקים דיבורים על סולידריות, אלא ש"סולידריות" שלמעשה נועדה לנטרל את המאבק משתווה להתנגדות למאבק.

במשך 64 ימי השביתה עברה שכבה רחבה של מורים רדיקליזציה בולטת. הוקמו מטות מאבק אזוריים, שהובילו יוזמות בשטח וניהלו הסברה עצמאית אפקטיבית. זאת כללה גם שיעורים פומביים שניתנו במאהלי המחאה, בנושאים "רגילים" ובנושאי שביתה, מאבקים בעולם, מאבק המורים ועוד. במאהלים התקיימו דיונים לתכנון הצעדים הבאים בשביתה וללמידת הנושאים שעומדים על הפרק. המורים מחו במהלך נאום רה״מ, הפגינו — אפילו חסמו כבישים באופן סמלי בכמה הזדמנויות — הוכו על־ידי ביריונים של היס״מ וכמה מהם גם נעצרו. שוב, כמו בשביתת הסטודנטים, נגררה ההנהגה אחרי הגרעין הפעיל והמחוייב שהפך להנהגה בשטח. גם כשרן ארז התנדנד במהלך השביתה, דחפה אותו "הנהגת השטח" לא לוותר. הלחץ הזה הוא שאיפשר את עמידת השביתה בניסיונות ההתשה של הממשלה במשך תקופה כה ארוכה והוא זה שגרם להרחבת דרישות המאבק לדרישות פוליטיות כלליות.

ב־13 בדצמבר הכניע איום צווי המניעה את רן ארז. למרות שחלק משמעותי מהמורים לא נרתע מהצווים והיה נחוש להמשיך בשביתה, התקפלה הנהגת האירגון והחליטה לחתום על הסכם דל במיוחד. המורים חזרו ללמד למרות שלא ניתנה להם ההזדמנות אפילו לראות את ההסכם לפני החתימה. מורים רבים מקבלים את ההסכם כ"רע במיעוטו", בהתחשב בבגידה הגלויה של עופר עיני ויוסי וסרמן שסירבו לסייע למאבק. רבים אחרים זועמים על ההישג הדל.

תמונה צינית

חשוב להדגיש שהשביתה הלוחמנית והעיקשת הזו היתה יכולה להשיג יותר. ההסכם שנחתם הוא הסכם רע. אפילו הפרשן הכלכלי של הערוץ הראשון, עודד שחר, ביקר כבר באותו הערב את הכניעה:

"נלך סעיף־סעיף ונראה שהתמונה ממש צינית. קודם כל, 5% תוספת שכר — כולם מקבלים, אז אין פה שום דבר חריג; 4% תוספת שחיקה — תשלום שהובטח ממילא למורים; 8.5% תוספת שכר לרפורמה — אם תהיה רפורמה... על שעתיים הוראה שבתו 60 יום ורבים שנה; צמצום מספר התלמידים בכיתה — נושא שלא הוגדר... ועדה תגיש לשרים מסקנות בתוך חודש וחצי. כשאני שומע את המילה ועדה, אני מאוד סקפטי; החזר שעות לימוד שקוצצו — לא הוגדר... רה״מ מתחייב בהודעה שהוא הוציא הערב להביא לממשלה תוכנית רב שנתית. מתי הוא יביא את התוכנית? בעוד 45 יום. למה בעוד 45 יום? כי תקציב 2008 יאושר בכנסת בעוד שבועיים." בעניין תוספת התקציב: "בשנת 2008 — 100 מיליון! מתוך תקציב של 27,500 מיליון — אז זה לא מפנה בחינוך... כולם אומרים שהשתנה מעמד המורה ושהנושא עלה לכותרות. הנושא ירד מסדר היום [בכלי החדשות]. הערב אנחנו דנים בו. מחר אולי. ביום ראשון לא נזכיר את המורים. יש לנו את וינוגרד בדרך ואת עזה ואת שדרות. הנושא ירד מסדר היום עד השביתה הבאה."

ההסכם מביא את המורים להתחיל את המו״מ על תוכנית הממשלה (ה"רפורמה") מעמדה נחותה יותר ממה שאפשר היה להשיג לו השביתה היתה נמשכת אפילו לפחות עוד יום אחד — יום שבו היו מראים המורים שלא יהיה פשוט לשבור אותם בצעדים אנטי־דמוקרטיים. הפרת צווי המניעה היתה מנטרלת את הממשלה מכלי נשק זה מכיוון שהיתה מרוקנת אותו מתוכן. הנהגת אירגון המורים בראשות רן ארז, העדיפה לא להסלים את העימות עם הממשלה ונשק הצווים נשאר בידי הממשלה. בנוסף, התחייבה הנהגת אירגון המורים לשקט תעשייתי עד ינואר 2009, והסכימה להתניית תוספות השכר בהסכמה עתידית ל"רפורמה", באמצעות הצהרה אישית של כל מורה. סיכומים אלה יכבידו על יכולת המורים לארגן אופוזיציה לתוכניות ההפרטה של הממשלה.

שביתה חזקה

למרות ההסכם הרע, השביתה זכתה לפופולריות גבוהה מכיוון שהיא קראה תיגר בפועל על מדיניות הניאו־ליברליזם והשלכותיה בדמות המתקפות החוזרות ונשנות נגד העובדים והשירותים החברתיים. השביתה היוותה את חוד החנית של המאבק החברתי, המעמדי, בישראל. הפעילות היומיומית, ההסברה העצמאית, שיתוף־הפעולה עם התלמידים והתמיכה הציבורית סיפקו שיעור חשוב בניהול שביתה אקטיבית וחזקה.

ההקדמה לשביתה הזו היתה שביתת הסטודנטים בקיץ שיצרה דפוסים חדשים בניהול מאבק: התארגנות פעילה ודמוקרטית בשטח, הפגנות סוערות וחוסר אמון בממסד הפוליטי. שביתת המורים הושפעה, בין היתר, גם מאמצעים שבהם השתמשו הסטודנטים, ולקחה אותם צעד אחד קדימה. ההסברה העצמאית והפעילות בשטח הצליחו לנצח את התעמולה וההסתה של הממשלה והתקשורת הממסדית. המאבק נוהל על ידי התארגנות נחושה בשטח שביטאה אפס־אמון ב"רצונה הטוב" של הממשלה לפתור את המשבר.

הפוליטיקאים, שכל כך מנוסים בלשבור שביתות, הופתעו מעוצמת הלחץ שמפעילים המורים על הנהגת הארגון. כך נמנעה חתימה על שני הסכמים גרועים. שר האוצר המתוסכל כינה את רן ארז "סמרטוט", אבל למעשה לחץ המורים דווקא מנע מרן ארז להימרח על רצפת משרדי הממשלה. חוסר האמון בממסד כולו הגיע לשיא בהחלטה של ועדי מורים מכ־200 בתי־ספר (מתוך כ־800) להפר קולקטיבית את צווי המניעה. צעד זה, לו היה מיושם בשטח ולא מטורפד על־ידי ההסכם, היה מקבל חשיבות היסטורית לא רק עבור המורים — אלא גם עבור מאבקי העובדים בישראל בכלל.

מסגרת התקציב של הממשלה

המורים הם ציבור העובדים המאורגן הגדול בישראל. גם שכרם מוצמד לשכר של קבוצות גדולות אחרות במגזר הציבורי. במשך שנים, במקום להעלות את שכר המורים, העדיפו להקטין את היקף המשרה. למורים נוצרה אפשרות לעבוד בכמה משרות הוראה, ולהשלים הכנסה בשיעורים פרטיים. כך צמצמו את מספר השעות ואת מספר המורים... אחלה דיאטה ל"איש השמן" מנאומי ביבי. אבל הציבור בישראל מרגיש את הדיאטה הזו בפחות חינוך, ביותר הוצאות פרטיות ובפחות הכנסה במשכורת.

"נתנו מיליארדים! מה אתם רוצים? כסף בלי עבודה?" כך, כמו תקליט שבור, חוזרת התעמולה של הממשלה. הרצועה השנייה של התקליט גם מוכרת: "אופק חדש — הסכמי השכר במגזר הציבורי — ועדת שוחט". ה"הישג" של הממשלה הוא בעצם ההכנעה של עובדי המגזר הציבורי, המורים והסטודנטים. הישג שמשמעותו המשך הפגיעה בתנאי העבודה וברמת השירותים... "אבל לפחות שמרנו על מסגרת התקציב!"

אז מהי מסגרת התקציב הזו שכולאת את מרבית החברה במציאות ההזנחה והעוני המתגברים? הרי בתקופת הצמיחה הנוכחית נצבר בכל שנה עודף של כ־10 מיליארד שקלים. הממשלה לא מוכנה להגדיל את התקציב ביותר מ־1.7%. גם החוק בישראל, ובעיקר קרן המטבע הבינלאומית (IMF), חברות דירוג האשראי וממשלת ארצות־הברית, מונעים ממנה לעשות זאת.

את ה"איום" של שירותים ציבוריים איכותיים ביטא בנאום נרגש שר האוצר, רוני בר־און: "אם מחר נוריד את מספר התלמידים בכיתות בהסכם קיבוצי, יבואו העובדים הסוציאליים ויגידו 'יש לנו יותר מדי מטופלים' ויבואו האחיות ויגידו 'יש לנו יותר מדי חולים'... אם מחר נחליט שבכל הכיתות במדינה יש 30 תלמידים, מה נעשה עם עשרת התלמידים הנותרים בכל כיתה? נשלח אותם הביתה?" (פגישה עם ראשי התאחדות התעשיינים, 25.11).

הממשלה מבטיחה מיליארדים על גבי מיליארדים ל"צרכים חברתיים", אז מה הפחד הגדול מהסכם קיבוצי? במשרד האוצר יודעים שהתחייבות שאינה כפופה לשמירה של האיגודים המקצועיים לא שווה כלום וניתן להתנער ממנה בקלות. זה ה"סוד הגדול": בשביל שירותים ציבוריים, יש צורך בהסתדרות חזקה שתמנע תהליכים של קיצוצים והפרטה. "ארגון עובדים לא יכתיב דרישות להנהלה" — כך נאמר במהלך השביתה שוב ושוב. זו דווקא הוכחה נוספת לכך שללא אירגוני עובדים חזקים, אי־אפשר לשנות את המדיניות שגוררת את החברה לעוני במרוץ להעצמת רווחי בעלי־ההון.

השביתה הסתיימה — המאבק חייב להימשך

השביתה יכלה להגיע להישגים לא רק עבור המורים, אלא גם עבור קבוצות עובדים נוספות במגזר הציבורי שהיו מצטרפות למאבק נגד ההפרטה. יו״ר ההסתדרות הכללית, עופר עיני, הובך כשהמאמץ הנחוש של המורים הדגיש באופן כה ברור את הבגידה של הנהגת ההסתדרות הכללית, שוויתרה לחלוטין על מאבק רציני למען שיפור בשכר עובדי המגזר הציבורי. ערב סיום השביתה העז עיני לבקר את הממשלה על כך שוויתרה יותר מדי, לדעתו, למורים: "לדברי גורמים במו״מ, בשעות הערב המאוחרות התברר כי יו״ר ההסתדרות, עופר עיני, מתנגד לחלק מההסכמות שאליהן הגיעו הממשלה והמורים. לטענתו, תוספת העבודה שאליה התחייבו המורים אינה מצדיקה את תוספת השכר, ולפיכך, גם סקטורים אחרים במשק ידרשו תוספת דומה — ללא תוספת עבודה מצידם" ("הארץ", 13.12). הקול הוא קולו של עיני, הידיים ידי ביבי/ברק. טעות קשה עשתה הנהגת אירגון המורים שלא חשפה באופן חד את תפקידם של עיני ו־וסרמן, ולא קראה באופן עקבי לעובדים באיגודים האחרים להצטרף למאבק ולהחליף את נציגי ההון המשמשים כרגע כמנהיגי האיגודים.

חולשתו של רן ארז, התנהלותו הריכוזית בשלבים האחרונים של המאבק וחוסר יכולתו להישאר נאמן לקריאות המורים בשטח — אלו הוכיחו כי אותו גרעין פעיל שהוביל את השביתה בשטח, צריך להתארגן כדי לשמש אלטרנטיבה לוחמנית יותר להנהגת המורים. בכך מתמודדים גם חברי אירגון המורים עם הבעיה הקיימת בשאר האיגודים — הצורך הבוער להחליף את ההנהגה. סיעת האופוזיציה שקמה בהסתדרות המורים, "התעוררות", עדיין קטנה. בכל זאת, היא יכולה להיות סנונית המבשרת על תחילתן של התארגנויות אופוזיציה רציניות בהסתדרות הכללית ובאיגודי המורים.

פעילי השביתה הנחושים מבינים שחייבים להמשיך את המאבק, גם אם ניהולו יהיה כעת קשה יותר. עכשיו מתחילה העבודה האירגונית של חיזוק ועדי המורים בכל בית־ספר, ביסוס המטות האזוריים והקמת מטה מאבק ארצי שיוכל למנוע חתימת הסכמים שמבצעת באופן בלתי דמוקרטי. התארגנויות בכל הרמות צריכות לשלב פעילים מההתארגנות בהסתדרות המורים ומקרב הסטודנטים וסגל ההוראה בהשכלה הגבוהה.

חשוב גם להרחיב את דרישות המאבק, כך שיכללו התנגדות גורפת להפרטות השירותים הציבוריים. כך יוכלו המורים לחזק את מאבקם ולשלב ידיים עם מגזרי עובדים נוספים. עובדי המגזר הציבורי מביטים בעין אחת על "העלאת השכר" של 2.5% שקיבלו השנה — שכבר נשחקה לחלוטין מול עליות המחירים — ובעין השנייה הם רואים את המורים נאבקים על יותר מאותו הסכם מביש שהקליקה של עופר עיני כפתה עליהם. זה הזמן לפנות לאחיות, לעובדות הסוציאליות, לעובדי הרשויות (שלחלקם עדיין מלינים את השכר), ולמקומות עבודה נוספים שנמצאים בסכסוכי עבודה. הרחבת המאבק תפעיל לחץ כלכלי כבד יותר על הממשלה, ובעיקר תגביר את הלחץ הפוליטי: היא תהפוך את התחושה שמתפתחת כאן מלחמה כוללת על עתיד השירותים הציבוריים לעובדה מוצקה בשטח. אבל מי יאחד את כל הכוחות האלה? רק אירגונים לוחמניים ודמוקרטיים. התפקיד ההיסטורי של חיזוק האיגודים המקצועיים מוטל כרגע גם על מטות המאבק שקמו בשביתה.

הממשלה יוצאת מהשביתה כשהיא חלשה עוד יותר ממקודם. אמנם היא הצליחה להימנע מוויתורים משמעותיים למורים בשלב הזה. אבל, בעתיד הקרוב ייתכן ונראה את הישגיה העקיפים של השביתה, בדמות מאבקים לוחמניים נוספים, שעשויים גם ללכת רחוק יותר. מהמאבקים הקרובים יוכלו לצמוח היסודות להנהגות לוחמניות חדשות באיגודי העובדים ולהקמתה של מפלגת עובדים, שתהווה אלטרנטיבה לכל המפלגות הקיימות שמשרתות את ההון, ותאחד את מאבקי העובדים והמאבקים החברתיים.