בג״ץ דחה בתחילת נובמבר את ערעור תושבי שכונת עג׳מי ביפו כנגד כוונת חברת "באמונה" לבנות בשכונה שלושה בניינים לתושבים יהודים דתיים־לאומיים בלבד — כלומר לא לתושבי השכונה, שהם ברובם ערבים וסובלים ממצוקת דיור גדולה ומהזנחת תשתיות כתוצאה מאפליה על רקע לאומני.

"חשוב קודם כול להגיד שאין שום בעיה עם עצם העובדה שיהודים רוכשים דירות ביפו, זה דבר שקורה מדי יום", אומר בשיחה איתנו יו״ר ועד שכונת עג׳מי, כמאל אגברייה, ומסביר שבמקרה הנוכחי "מדובר בחברת 'באמונה' שהאג׳נדה שלה היא להכניס ציבור דתי־לאומי, התנחלותי, לערים מעורבות. הם רואים באוכלוסייה הערבית מחלת סרטן שמתפשטת, ותפקידם לכאורה הוא לעצור את ההתפשטות הזאת. ואני אומר שכל מי שרואה בערבי כמחלה הוא בעצמו חולה, לכן חשוב להבהיר שהמאבק שלנו הוא לא נגד יהודים, אלא נגד אנשים שבאים עם אג׳נדה קיצונית ומסוכנת שבאה להפר את המרקם המאוד עדין שקיים ביפו".

התפתחות זו מגיעה לאחר שבשלוש השנים האחרונות גם פועל בלב השכונה גרעין של ארגון המתנחלים הכהניסטי 'עטרת כהנים', שידוע בפעולותיו לנישול פלסטינים ולהעמקת הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

הערעור לבג״ץ הוגש לאחר שבית־המשפט המחוזי בת״א דחה את העתירה המקורית שטענה לאפליה בשטח שהוחכר ממינהל מקרקעי ישראל. אגברייה מזכיר התחייבות ממשלתית מ־1995 לספק 450 יחידות דיור לתושבי יפו הערבים — "בפועל סופקו כ־21 יחידות דיור בלבד, כל השאר לא סופקו ואין כל כוונה לספק אותן. במקום זאת, המינהל מצא לנכון להציע את הקרקעות לכל המרבה במחיר, במקום לאוכלוסייה הערבית".

בג״ץ קיבל באופן מרומז את הטענה שמינהל מקרקעי ישראל נושא באחריות לאפליה, אך בהחלטתו טען שעסקת החכירה כבר בוצעה ולכן לכאורה בית־המשפט מנוע מלהתערב.

"לצאת לרחובות למאבק המוני"

"בעצם ההחלטה המשפטית המפלה נגדנו ניתן האות למאבק ציבורי עיקש", אומר אגברייה ומסביר שזה עניין של מדיניות מערכתית, שקשורה לדבריו גם למחירי הדירות המאמירים. לדעתו, "חייבים לפתוח במאבק ציבורי פתוח ביפו, שבו נוטלים חלק כל מי שיפו חשובה לו, יהודים וערבים כאחד", שיוציא אנשים רבים לרחובות. במאבק כזה, מדגיש אגברייה, "חשוב שמובילי המאבק יגיעו מהאוכלוסייה המקומית", וחשוב לדבריו לגבש אג׳נדה ומסרים ברורים.

אגברייה מבהיר שהכיוון מבחינתו מוכרח להיות "לצאת לרחובות למאבק המוני". עם זאת הוא מצביע על כך שבקרב תושבים רבים בעג׳מי קיים בשלב הנוכחי ייאוש וחוסר אמון ביכולתם לשנות, בשונה ממאבקים בעבר הרחוק יותר נגד פינוי בתים בשכונה — אז "המשטרה הייתה צריכה להשבית את עבודתה בשביל פינוי אחד".

"כיום כדי להצליח להקים משפחה ולהשיג מקום מגורים, רבים מהתושבים נאלצים לעבוד בעבודות כפיים שמאפשרות להם בקושי לגרד את שכר המינימום. כל אלה מובילים להשקפה שאין להם סיכוי לקיום ביפו, וחלקם פונים לפשע על מנת להשיג כסף מזדמן גדול. נערים מאבדים חלק חשוב מהנעורים שלהם ובעיקר את התקווה, ככה שאין להם מה להפסיד... מאות נערים כאלה כיום לא מוצאים את עצמם בתוך החברה הכביכול־נורמטיבית היפואית, הופכים לפושעים, ולדעתי, גדולי הרוצחים השכירים היפואים יצאו מכאן". אגברייה מציין שמלבד התחברות בשלב הזה עם "קהלים חדשים", הוא בעיקר מקווה שיצליח לרתום לפעולה כמה שיותר צעירים מיפו.

מאבק משותף

אגברייה מתייחס להשפעה מעצבת שיכולה להיות להתפתחויות פוליטיות וחברתיות חדות על התודעה של אנשים — "אני צופה את האירוע המכונן היפואי בהקשר לקרקעות". לדעתו התפתחות כזאת קשורה בתהליך שירתום את הציבור למאבק שדרישה מרכזית בו תהיה "הקצאת קרקעות הוגנת גם לאוכלוסייה הערבית", כחלק ממאבק רחב יותר, שיצטרך להתגבר גם על מתיחות לאומית קיימת שניזונה מכך ש"אנשים מאבדים פה את הבתים שלהם". "אני טוען כיום שקבוצות שונות, בעלי אותו אינטרס משותף, צריכות להתגבש במטרה לקדם את הרעיון המשותף".