הסבב האחרון של מאבק עובדי רכבת ישראל נגד תהליך ההפרטה הסתיים ב־27 במרץ עם ההסכמות בין יו״ר ההסתדרות, עופר עיני, ליו״ר דירקטוריון הרכבת, אוֹרי יוגב, על מתווה להסכם קיבוצי חדש.

צעדי ההשעייה, הפיטורים והתביעות המשפטיות שננקטו באופן ביריוני כנגד יו״ר ועד העובדים, גילה אדרעי, ונגד חברי ועד ועובדים נוספים בוטלו.

עובדי הרכבת הצליחו להביא לביטול הסכם מיקור־החוץ שהממשלה חתמה בחטף עם בומברדייה, אף שזו תזכה בסכום הנאמד בחמישה מיליון שקלים מכספי משלמי המסים כ"פיצוי" על ביטול החוזה.

העובדים גם השיגו התחייבות משמעותית בהסכם שלא יהיו פיטורי צמצום ברכבת עד שנת 2030, וגם הצליחו להביא לקליטתם של 140 עובדי קבלן — קופאיות, עובדי תדלוק, איתות אלקטרוני ותוכנה — להעסקה ישירה ברכבת ישראל בינואר 2013. בנוסף השיגו העובדים עוד 30 תקנים חדשים לתחזוקה, תוספות שכר בעלות של 25%, וכל עובדת ועובד אמורים לכאורה לזכות גם במענק של 40,000 שקל. התנאים של עובדי "דור ב'", המופלים לרעה, שופרו במעט.

עד כאן ההישגים, שבפני עצמם נראים טוב מאוד. אלא שלממשלה הניאו־ליבראלית של נתניהו שווה במיוחד לשלם את המחיר הזה בהתחשב בתמורה שהיא קיבלה, ולא מדובר רק באיסור הרשמי על צעדים ארגוניים מצד העובדים כנגד ההתקפות עליהם למשך שלוש וחצי שנים, או במעבר למשמרות של 12 שעות עבודה במערך התחזוקה או במעבר להעסקת מפקחים ומנהלים באמצעות חוזים אישיים...

תחזוקת הקרונות הישנים ברכבת (IC3), המהווים 30% מכלל צי הקרונות, תועבר לקבלן פרטי. קרונות אלה אמנם מתוכננים לצאת משימוש בשנים הקרובות, אך הוסכם שגם 30% מתחזוקת קרונות הרכבת החשמליים שייכנסו לשימוש בעתיד יועברו לידי קבלן פרטי! כך קיבלנו הפרטה של שליש מהתחזוקה.

גם התוכנית שעליה הכריז כץ על הקמת חברות־בת לניהול נדל״ן ולשינוע מטענים, תצא לפועל בשינויים קלים בלבד. לא רק שחברות־הבת מוקמות ממילא כשלב בדרך להפרטתן, אלא שהראשונה תפעל למטרות רווח בשיתוף קבלנים פרטיים, והשנייה תהיה מלכתחילה בבעלות פרטית של 51%! באופן זמני, עובדי תאגיד המטענים "יושכרו" מהרכבת, כלומר יישארו עובדי רכבת ישראל, אך בטווח הארוך התאגיד יוכל לרכוש רכבות משלו ולשמש כתאגיד רכבת פרטי לכל דבר ועניין.

בשורה התחתונה, על אף המתקת הגלולה המרה, ההסכם לא בולם אלא מקדם את התהליך של ההפרטה הזוחלת ברכבת ואף מצעיד את הרכבת לעבר הרחבת היקף ההעסקה הקבלנית.

עובדי הנמלים ספגו מכה דומה בפברואר 2005, כשהנהגת ההסתדרות דאז בראשות עמיר פרץ הסכימה לפירוק רשות הנמלים לארבעה תאגידים נפרדים ולקידום הפרטה של רציפים. גם התבוסה ההיא הומתקה באמצעות מענקים והבטחות לביטחון תעסוקתי.

עיני ייבש את המאבק

תוצאות ההסכם משקפות את יחסי הכוחות שנוצרו בין ההנהלה, שזכתה לגיבוי מלא מצד ממשלת ההון, התקשורת הממסדית ובית־הדין לעבודה, לבין עובדי הרכבת אשר נותרו מבודדים כתוצאה ישירה מהתנהלותה של הנהגת ההסתדרות בראשות עיני. חשוב להדגיש שקבלת ההפרטה לא הייתה בלתי נמנעת. להסתדרות הייתה אפשרות מעשית לחלוטין לשנות את יחסי הכוחות ולא לתת להפרטה לעבור.

משלב מוקדם היה ברור שעיני אינו מגבה את עובדי הרכבת, פועל במטרה לרסן אותם, ואינו מתכוון כלל וכלל להפעיל כנגד גזירות הממשלה את מנופי הלחץ שיש להסתדרות בכדי לשנות את יחסי הכוחות לטובת העובדים.

זה מה שעובדי הרכבת גם דרשו מראשי ההסתדרות. ב־25 במרץ, היום שבו החליטה הנהלת הרכבת על צעדי ההשעייה והפיטורים, העובדים אפילו צעדו ספונטנית מבניין ההנהלה ליד תחנת הרכבת תל־אביב מרכז אל בית ההסתדרות ועיני נזקק לבריון בשכר כדי לעצור אותם מלהיכנס בקריאות מחאה ללשכתו. בתום שעות ארוכות של דיונים בין עיני לחברי הוועד, הם הצליחו להביא לכינוס חירום של ראשי הוועדים בענף התחבורה עוד באותו הערב. הציפייה של חלק מהעובדים הייתה שבכינוס יוחלט לכל הפחות על שביתת סולידריות של כלל ענף התחבורה למשך ארבע שעות, אך עיני הסתפק בהכרזה סמלית על סכסוך עבודה בנמלים ובאיום להשבית את הרכבת. התגובה הרפה הכשירה את הקרקע להסכם שהושג בתוך קצת יותר מיממה, ואשר קיבל את ההפרטה כ"גזירה משמיים" שלא ניתן לעשות דבר נגדה.

העיתון The Marker פירסם כי מלבד יו״ר ועד עובדי נמל חיפה, מאיר תורג׳מן, אשר קרא כבר מראש להשבית את כל ענף התחבורה, יתר ראשי הוועדים בענף לא גיבו את עובדי הרכבת. בין אם הדיווח מדויק ובין אם לאו, האחריות העיקרית במקרה זה היא על "רוח המפקד" של עיני — שבמקום להוביל מהלך נרחב, העדיף לתת לוועדים בענף התחבורה להבין שאין צורך בוער בפעולה שלהם. כך הגיעה ההסתדרות חזרה לשולחן המו״מ מעמדה מוחלשת, והעובדים אמנם זכו להטבות מוחשיות, אבל נאלצו לקבל את תכתיבי ההפרטה והפגיעה בעבודה המאורגנת שדחו זמן קצר קודם לכן.

מתכוננים להמשך

עובדי הרכבת עוד יגלו בשנים הקרובות, כפי שחלקם מבינים כבר כעת, שאין להם ברירה אלא לשוב ולהיאבק כדי לבלום ולהפוך על פיו את תהליך ההפרטה. הצלחה מירבית בקרבות הבאים מצריכה הערכה מפוכחת, ביקורתית ומאוזנת של המאבק האחרון וההסכם שהושג. מהבחינה הזאת, דבריה של אדרעי בכנס עובדים בחיפה לפיהם "כץ חזר מכופף. 18 שנה לא ייגעו בנו — אין הגנות כאלה", מצביעים רק על חלק מהתמונה ולא עוזרים לעובדים להבין שבמקביל העבודה המאורגנת ברכבת חטפה מכה ושיהיה צורך במאבק קשה בעתיד כדי להפוך את ההפרטה. גם דברי התודה לעיני מצד אדרעי לא מסייעים להדליק נורות אזהרה מפני התפקיד ההרסני שהוא ממלא ביחס לעבודה המאורגנת כולה.

הפרשנים הניאו־ליברליים בעיתונות הכלכלית כבר קוראים לממשלה למנף את ההסכם ברכבת לצורך האצת תהליך ההפרטה בנמלי הים, בענף התעופה ובחברת החשמל. הם מיהרו להפנים שההסכם מהווה ניצחון לקפיטליזם הישראלי ולא לעובדים בישראל.

מאבק עובדי הרכבת מחדד את המסקנה שאף אחת מקבוצות העובדים החזקות שעל הכוונת לא תוכל לעצור את ההפרטה לבדה. הצורך בבניית מטה מאבק רחב למאבק בהפרטה, בהובלת ועדי עובדים, ממשיך להיות חיוני.

נתונים: אתר ההסתדרות, גלובס, דה־מרקר