ארגון העובדים הגדול במשק הולך לקלפי ב־22 במאי. זה קורה רגע לפני שממשלת "התרגיל המסריח" מנסה לגלגל את מחיר המיתון המתקרב על כתפי העובדים והעובדות דרך קיצוצי תקציב והתקפות חדשות על תנאי המחייה.

מערכת הבחירות להסתדרות ולנעמ״ת נותרה רדומה יחסית גם בשלביה האחרונים, ובכל זאת היא שונה באופן חד מהבחירות הקודמות ב־2007. תנועת המחאה החברתית ומאבקי העובדים הגדולים בשנה וחצי האחרונות שמים במוקד תשומת הלב את שיתוף הפעולה של יו״ר ההסתדרות המכהן עיני עם בעלי ההון והממשלה, ואת הצורך במאבק אמיתי נגד שחיקת השכר ויוקר המחייה, ונגד ההעסקה הקבלנית וההפרטה. הקמפיין של סיעת "הבית החברתי" בראשות ח״כ איתן כבל מנסה להתכתב עם הקולות האלה.

כך למשל, אחד מסירטוני התעמולה של הרשימה מתמקד בכישלון ההסתדרות בראשות עיני לספק גיבוי למחאה. "ככה זה כשאתה חלק מהשיטה", מסביר הסרטון, שמצביע על הצורך לגייס את העוצמה הפוטנציאלית שיש לארגון העובדים הגדול במשק לטובת המאבק הרחב לצדק חברתי. הסרטון קורא "לנצח את השיטה" באמצעות הצבעה לבית החברתי.

סיסמאות הקמפיין שמופיעות על גבי שלטי החוצות והאוטובוסים, כמו "יעיני מנהיג חברתי, בתכלס משת״פ של הטייקונים", הן בהחלט נקודת התייחסות עבור עובדים וצעירים הסולדים מהמדיניות המשת״פית והפרו־קפיטליסטית של עיני. גם הדגש של הבית החברתי על המועמדת מטעמם לראשות נעמ״ת, חברת מועצת העיר ת״א, תמר זנדברג (מרצ), ושילובן של עובדות סוציאליות ופעילות מ"מחאת העגלות" ברשימה, ללא ספק מסייעים לקמפיין להגיע ספציפית לנשים עובדות — משהו שהקמפיין של עיני לא ממש מנסה לעשות.

עיני, המועמד של שלטון ההון

המועמדות של עיני, ידידו של דנקנר, נתמכת על־ידי שר האוצר, שר התחבורה, הליכוד, העבודה בראשות יחימוביץ', ש״ס, סיעת "עוז" בהסתדרות ותנועת "דרור ישראל" (בוגרי "הנוער העובד והלומד"). הקמפיין של עיני כלל לא טורח להתייחס למחאה החברתית, ליוקר המחייה הכבד ולבעיות איתן מתמודדים האנשים העובדים.

במקום זאת, הקמפיין מתמקד ב"הישגי" ההסתדרות לאורך שנות כהונתו של עיני בתפקיד. מבחינת המטה של עיני, המסר הוא שבשורה התחתונה המדיניות של ההנהגה הנוכחית השתלמה לעבודה המאורגנת. לצורך הדגשת המסר, עמוד האינטרנט של עיני וסיעתו מציג שורה ארוכה של הסכמי עבודה שנחתמו בתקופתו. אלא שהסכמים אלה לא הצליחו למנוע את שחיקת השכר, את התרחבות העוני בקרב משפחות עובדות, את המשך ההפרטה והתפשטות ההעסקה הקבלנית במשק. ככלל, ההסכמים המשמעותיים יותר שיקפו את העדפת ההנהגה להימנע ככל האפשר ממאבק ולהסתפק לשם כך בפירורים, ללא התחשבות ברצון העובדים. כך לדוגמה, ההסכם הגרוע שהונחת על העובדות הסוציאליות בשנה שעברה נדחה בשאט נפש על־ידי שכבה משמעותית של עובדות שהיו בחזית המאבק.

הקמפיין של עיני זוקף לזכותו גם התאגדות של כ־40 מקומות עבודה חדשים בתקופת כהונתו. אין ספק שמגמת ההתאגדויות בשנים האחרונות היא התפתחות חשובה. אך הסיבה העיקרית לה היא לא מדיניות הנהגת ההסתדרות, אלא בגלל מכלול של נסיבות תקופתיות, ובמרכזן הצמיחה הכלכלית שלא היטיבה עם עובדים שתנאיהם רוסקו בשנים הקודמות. יותר ויותר עובדים אזרו אומץ והחליטו להתארגן. אך דווקא הנהגת ההסתדרות הערימה קשיים על לא מעט עובדים שניסו ללכת בדרך זו, ועשתה זאת גם תוך שיתוף־פעולה עם מעבידים מאחורי גבם של העובדים. זה, אגב, היה הרקע להקמתו של ארגון כוח לעובדים, שראשי ההסתדרות פעלו כדי לחבל בחלק מההתארגנויות שנעשו במסגרתו, אך נדחפו גם בהשפעת צמיחתו להקים יחידה חדשה לאיגוד עובדים.

יתרה מכך, הגידול במספר החברים בהסתדרות לא תורגם לחיזוק כוחה של העבודה המאורגנת מול ההתקפות הקשות יותר מצד בעלי ההון והממשלה. עיני נכנע לתכתיבי ההון בעת אישור תקציב המדינה, מאבק העו״ס, המחאה החברתית, המאבק בהעסקה הקבלנית, וגם מאבק עובדי הרכבת — שבגלל הבידוד שנכפה עליו, לא הצליח לעצור את התקדמות תהליך ההפרטה והרחבת ההעסקה הקבלנית.

משיקולי תדמית, עיני שם בחזית התעמולה באינטרנט לא את העסקנים מהנהגת ההסתדרות, אלא חברי ועדי עובדים שתומכים בו מ"בנק לאומי", "מקורות", "סונול" ועוד, שמספרים על המאבקים שניהלו. ברמה ההצהרתית, עשרות רבות של ועדי עובדים תומכים בעיני. אין ספק שמלבד מיעוט של חברי ועדים קנויים ומושחתים, ישנם גם ועדים, בייחוד החדשים יותר, שמרוצים מהישגים נקודתיים שהושגו אצלם בשנים האחרונות. אך ישנה גם שכבה משמעותית של חברי ועדים שיוצאים מנקודת הנחה שהמנגנון של עיני ינצח במילא ושמוטב להם לרכוש את תמיכתו העתידית או לפחות לא להסתכסך איתו. זוהי תפיסה מוטעית ומסוכנת, שנותנת חמצן מיותר להנהגה הנוכחית. פניה של הקואליציה של עיני הם להמשך כבילת ידי העובדים ולכניעה להפרטה, להעסקה הקבלנית ולפגיעה המתמשכת בתנאי המחייה של האנשים העובדים. הצבעה לעיני היא למעשה הצבעה למדיניות המשרתת בשורה התחתונה את האינטרסים של ההון ולא את האינטרסים של העבודה המאורגנת.

מחאה נגד עיני והביורוקרטיה

תנועת מאבק סוציאליסטי מצביעה לאורך תקופה ארוכה על הצורך החיוני שבהחלפת ההנהגה בהסתדרות במנהיגות לוחמנית ודמוקרטית, שתהיה נאמנה באופן בלעדי לאינטרסים של העובדים והעובדות ושתוביל מאבק נחוש להגנתם. כפי שכבר פרסמנו בחודשים האחרונים, התנועה הייתה מעורבת במאמצים להקמת רשימת אופוזיציה עקרונית למדיניות של עיני (קיראו את "שוב בחירות בלי בחירה בהסתדרות?").

אפשר בהחלט להבין עובדות ועובדים שמתכוונים במצב שנוצר להצביע עבור הבית החברתי לאות מחאה על המדיניות הרקובה של עיני וכביטוי לשאיפה "לנצח את השיטה". מבלי שנתמוך ברשימה, אנו מברכים על הצבעת מחאה שכזו נגד עיני והביורוקרטיה. אך עם זאת, אפשר גם להבין עובדים ועובדות שחשים כי אין עבור מי להצביע. למרות אימוץ של מספר דרישות חיוביות, כפי שיפורט בהמשך, הבית החברתי אינה מציעה דרך ברורה למאבק בהתקפות על מעמד העובדים, ולמרבה הצער היא אינה התארגנות שמנסה לבסס עצמה על מאבקי העובדים בשטח. כבל עצמו, עד לאחרונה מזכ״ל מפלגת העבודה, שלא היה חבר כבר שנים בהסתדרות, לא התייצב באופן נחרץ לצד אף אחד ממאבקי העובדים הבולטים בשנים האחרונות. למעשה, כלל לא ברור האם הבית החברתי תהיה מוכנה לפעול כאופוזיציה חיה ובועטת מול עיני לאחר הבחירות במידה ואכן לא ינצחו בסיבוב הנוכחי. העובדה שאת הרשימה מובילים גורמים מהמפלגות המרכזיות של ההון — קדימה, הליכוד והעבודה — מגבילה מראש את היכולת המעשית של הקואליציה הזאת להתייצב מאחורי ההתחייבויות המשמעותיות יותר שמופיעות במצע.

המצע של כבל

לעומת המצע הריקני של עיני, המצע של הבית החברתי מדבר על חמישה צירים שעליהם ההסתדרות צריכה להתבסס: איגוד מקצועי חזק ומשפיע, ארגון חברתי המגן על כלל העובדים במשק, דמוקרטיזציה של ההסתדרות, מאבק למען שוויון בחברה ונגד האפליה לרבות כלפי נשים וערבים, ו"בית לעובדים" — דאגה למוסדות תרבות ופנאי עבור העובדים:

המצע של הבית החברתי מכיל שורה של דרישות שגם סוציאליסטים תומכים בהן, כמו העלאה ניכרת של המיסוי על בעלי ההון, סוף לאפלייה של עובדים לפי שיטת ה"דורות", מאבק בהעסקה הקבלנית, הבטחת הזכויות של מהגרי עבודה ועובדים מהשטחים הפלסטיניים שעובדים בישראל, שוויון לנשים במקומות העבודה ובחברה בכלל, והתנגדות לרמיסת חירויות דמוקרטיות. המצע אף מדבר על הצורך בשיתוף פעולה בין כלל ארגוני העובדים והארגונים החברתיים במשק במאבק נגד גזירות הממשלה. דרישות אלו עוזרות במידה מסוימת להמחיש מה צריך להיות התפקיד של ארגון העובדים הגדול במשק ומה ביכולתו לעשות.

אולם החולשה המרכזית במצע היא באסטרטגיה ובדרכי פעולה שהוא מציע להשגת המטרות שמופיעות בו. אסטרטגיה שבאמת יכולה "לנצח את השיטה" חייבת להתבסס על גיוס נרחב של עובדים מהשורה למאבק מתמשך ועוצמתי נגד הממשלה והמעבידים מצד אחד, ולהחדרת דמוקרטיה של עובדים להסתדרות כדי להבטיח שהאינטרסים והשאיפות של העובדים יישמרו. אלא שהחלקים ממפלגות הממסד הקפיטליסטיות שמעורבים ברשימה אינם מעוניינים באמת במאבק כזה.

בתחילת הגירסה המפורטת של מצע הבית החברתי אמנם נכתב כי על ההסתדרות "לפתוח במערכה לשינוי המדיניות הכלכלית והחברתית הניאו־ליבראלית", אך הכוונה שמאחורי הכותרת הזאת אינה מוסברת. הקמפיין עצמו אינו מתייחס לצורך בצעדים ארגוניים, לרבות שביתות פעילות, כדי להגיע להישגים. כמו כן, מלבד התייחסות לבגידה במאבק העובדות הסוציאליות, המצע נמנע מלחבר בין הדרישות הכלליות של "הבית החברתי" למאבקים של התקופה האחרונה, ובהם המאבקים בתנובה, קיקה, קופ״ח כללית, מאבקי מורות הקבלן ועוד.

הפרק העוסק בהפרטה קובע באופן חיובי שההסתדרות צריכה להתייצב "באופן נחרץ וברור נגד הפרטות", ומביע תמיכה בהלאמה מחדש של שירותים שהופרטו. עם זאת, כבל נמנע במובהק עד כה מלתמוך במאבקים הקריטיים ביותר נגד תהליכי ההפרטה, כולל ברכבת ישראל, בנמלי הים ובחברת החשמל. כבל עצמו תקף את מאבק עובדי הרכבת ואת הצעדים הארגוניים של העובדים, כאילו היה מדובר בגחמות של עיני. להתייחסות קונקרטית וחד־משמעית למאבקים אלה יש חשיבות מיוחדת בשל מעורבותם ברשימה של גורמים ניאו־ליברליים עם רקורד של קידום הפרטות. כבל עצמו הוא יו״ר השדולה הפרלמנטרית של ארגון "הכל חינוך", המקדם בפועל את הפרטת החינוך.

איך ייראו ההסכמים הקיבוציים שלך?

הפרק על המאבק בהעסקה הקבלנית מותח ביקורת נכונה על עיקרי ההסכם (שעד עכשיו עדיין לא פורסם במלואו) שחתמה הנהגת ההסתדרות בעקבות השביתה הכללית במשק, אך בהמשכו נכתב כי "חייבים לצאת למאבק מתמשך להעסקה ישירה. לא בשביתה פוליטית, אלא במו״מ בכל מקום עבודה, בכל כריתת הסכם שכר חדש, בכל דיון על תקציב המדינה". שביתת המחאה המנומנמת והסמלית שהוביל עיני אכן הייתה מהלך ריק מתוכן, אך באופן לא מקרי נמנעים בבית החברתי מלהדגיש את הצורך בצעדי שביתה במאבק הזה. אמנם יש צורך במאבק רוחבי ומתמשך, שיגיע לכל מקום עבודה רלוונטי, אך כדי לנצח הוא יצטרך לכלול הפגנות וצעדי שביתה, כולל מהלכים של שביתה כללית נגד הממשלה והמעבידים הפרטיים, שתהיה לוחמנית הרבה יותר מהגירסה האנמית שהוביל עיני.

אחד הפתרונות שהבית החברתי מבליט במיוחד לתופעת ההעסקה הקבלנית הוא "הקמת קואופרטיבים של עובדים אשר יוכלו להתחרות עם קבלני שירותים ולזכות במכרזים". אלא שאימוץ כיוון כזה כאסטרטגיה, ולא כטקטיקה למקרים נקודתיים וחריגים, משמעו הסתגלות לתופעה הקיימת ולא מאבק רציני לחיסולה, ובכלל זה לחיסול המכרזים ומעבר להעסקה ישירה וקיבוצית. ראוי להדגיש גם שהיכולת של קואופרטיבים כאלה להתחרות בחברות הקבלן הגדולות הוא מוגבל מאוד.

הקמת קואופרטיבים באופן כללי זוכה לפרק שלם במצע כאסטרטגיה להבטחת זכויות עובדים, אף שמדובר בסוגיה משנית וטקטית. במקום זאת, בייחוד על רקע אפשרות הגלישה למיתון, ראוי היה להדגיש דווקא את החשיבות של מאבק להלאמת מפעלים ומקומות עבודה שנסגרים, והעברתם לניהול ופיקוח ציבוריים ודמוקרטיים.

כשנשאל בראיון ל־The Marker ב־17 באפריל "איך ייראו ההסכמים הקיבוציים שלך?" ענה כבל: "שונים מאוד מאלה של היום, כשמצד אחד יש עבודה מאורגנת שההסתדרות מגינה עליה ומצד שני חסמה כל אפשרות למצוא גמישות זו או אחרת". כלומר, כבל מבקר את עיני מימין על חוסר נכונות לכאורה ל"גמישות" בהסכמי עבודה — הגדרה שהיא שם קוד להסכמי עבודה מוחלשים שאינם מגינים על עובדים מפני פיטורים וכו'. עיני, אגב, היה מהמובילים של הסכמים מוחלשים שמספקים יותר "גמישות ניהולית", למשל בהסכם מע״צ.

סיעה על בסיס הסכמה מוגבלת

היחס של כבל ל"גמישות ניהולית" ומגבלות המצע של הבית החברתי מבטאים את רמת ההסכמה המוגבלת בין השותפים השונים ברשימה, שמגיעים מרקע פוליטי ומעמדי שונה ומנוגד. הוא גם מצביע על חוסר הנכונות של כבל ושאר הגורמים הפרו־קפיטליסטיים בסיעה לקדם מאבק של ממש מול בעלי ההון.

בעוד שעיני נתמך רשמית כאמור על־ידי הליכוד והעבודה, כבל הצליח למשוך ל"בית החברתי" פלגים משתי המפלגות, וזאת לצד סיעות קדימה, מרצ וחד״ש. מרצ וקדימה, לפחות עד למועד הבחירות, הן עדיין שותפות קואליציוניות בהנהגה של עיני, וקדימה הפכה גם לסיעה הגדולה בממשלת נתניהו.

ראש מטה הבחירות של כבל להסתדרות הוא ח״כ אבי דואן מקדימה, שהיה לפני זמן קצר יו״ר מטה הבחירות של מופז בפריימריז בקדימה. את הפלג הליכודניקי, "אופק", שחבר לבית החברתי, מוביל ליאון בנלולו, שרץ לראשות ההסתדרות ב־2007 מטעם הליכוד ו"ישראל ביתנו", והצטרף בהמשך לקואליציה של עיני. בנלולו לא זכה בהצבעה על המשך כהונתו כראש הליכוד בהסתדרות, ובעקבות כך הוביל פילוג וחבר לכבל. ללא ספק אחד הגורמים הרקובים ביותר בבית החברתי.

גם רשימת התורמים של כבל, כפי שנחשפה לבקשת העיתון גלובס, יכולה להעיד על הסתירות הגלומות בחזית. בין התורמים ניתן למצוא מעבידים ועורכי־דין המייצגים מעבידים. הדמות הבולטת ברשימה היא רם בלינקוב, שכיהן כממונה על אגף התקציבים באוצר בתחילת דרכה של ממשלת נתניהו. הוא התפטר מתפקידו מיד עם אישור עסקת החבילה בין הממשלה להסתדרות ב־2009, במחאה על מה שנראה בעיניו כוויתורים מופלגים מדי להסתדרות, שכללו מתן תוספת שכר לעובדי קופת חולים כללית ואישורם של חוקי עבודה המקלים על איגודי עובדים.

אך במקביל הצטרפו לפעילות למען הרשימה גם פעילות ופעילים מחויבים למאבקי עובדים, כמו עו״ס מיה חסקל, דיאגו שירטה שהיה מיוזמי ההתארגנות במרכז הלוגיסטי של "קסטרו", חברי הוועדים של רשת עמל ורשות האכיפה והגבייה, מספר עובדים מאוגדים, ופעילים מחויבים מחד״ש ומרצ, מ"מחאת העגלות" ומהמחאה החברתית. קמפיין השטח של הבית החברתי מבוסס בעיקר על פעילים ופעילות אלה.

בכנס הפעילים הראשון של הבית החברתי שנערך בתל אביב ב־16 באפריל התוודה כבל שעד לפני חודשים ספורים כלל לא חשב להתמודד לתפקיד יו״ר ההסתדרות. הגיוני בהתחשב בכך שכבל מעולם לא ייצג עובדים, לא היה מעורב באופן בולט בשום מאבק עובדים וכבר שנים אינו חבר בהסתדרות. הוא תיאר כיצד דווקא ח״כ אילן גילאון ממרצ, יפעת סולל ממרצ וח״כ דב חנין מחד״ש ניגשו אליו ושכנעו אותו להתמודד. חבל שחד״ש ומרצ עשו את הבחירה הזאת על פני האפשרות שהייתה מונחת על הפרק להרצת עובדת סוציאלית לראשות ההסתדרות. במקום זאת, חד״ש ומרצ מספקות כעת לכבל כיסוי שמאלי ומתאמצות לטפח לו תדמית כוזבת של מועמד אותנטי המחויב לאינטרסים של מעמד העובדים ותנועת המחאה החברתית.

העניין היסודי שמאחד את כל הגורמים בקואליציה של כבל הוא ההתנגדות לעיני בבחירות הנוכחיות, כל גורם וסיבותיו הוא. הבית החברתי כמעט ולא מדברת על הדרכים להיאבק ולצקת תוכן לסיסמאות, מכיוון שאין ולא יכולה להיות על כך הסכמה עקרונית בין כל השותפים בגוש. לליכוד, לקדימה וגם למפלגת העבודה יש רקורד מפואר של פגיעה במעמד העובדים. המחלוקות המהותיות בין הצדדים הן עקב האכילס של הסיעה. באופן בלתי נמנע הן יצופו ויחריפו אחרי הבחירות בסופו של דבר. הן ימנעו מהבית החברתי לפעול ברצינות כחזית אחת, בתור אופוזיציה או הנהגה, לקידום של הדרישות המשמעותיות יותר שהיא מעלה כעת.

היום שאחרי הבחירות

נכון לעכשיו נראה כי הסיכויים של הבית החברתי לזכות בהנהגת ההסתדרות קלושים. כבל ודאי צודק כשהוא מתאר את "שלטון הפחד" בהסתדרות, כלומר את האיומים המרומזים או הישירים מצד המנגנון של עיני כנגד חברי ועדים ועובדים מאורגנים שעשויים היו להצטרף לקמפיין. אך ודאי שאם מדובר היה ברשימה עם נוכחות בולטת במאבקי העובדים ועם אסטרטגיה חלופית שהייתה נתפסת בעיני עובדים רבים ככזו שבאמת שווה להילחם עבורה, הקמפיין היה מסוגל להוציא עובדים לאסיפות והפגנות, והתמונה הייתה משתנה. במקרה כזה גם רבים מהטרמפיסטים הקרייריסטים והניאו־ליברליים היו מתרחקים מהקמפיין כמו מאש.

התארגנות בהסתדרות שחותרת באמת לנצח לא רק את עיני, אלא את השיטה שהוא מייצג, צריכה קודם כול לעשות מאמץ להפוך לכתובת רצינית עבור עובדים שיוצאים למאבק ובייחוד עבור אלה מביניהם שחשים נבגדים על־ידי מנגנון ההסתדרות. ללא פעילות יומיומית ובנייה של בסיסי תמיכה במקומות העבודה, בקרב הוועדים הגדולים ובקרב קבוצות עובדים לוחמניות, לאף תנועה בהסתדרות לא יהיו השיניים בשביל "לנצח את השיטה".

הפעילים והפעילות הרציניים והמחויבים יותר בבית החברתי, שמעוניינים לא רק בהבעת מחאה נגד עיני והביורוקרטיה אלא בשינוי של ממש בהסתדרות, יצטרכו לפעול לפירוק הברית הבלתי עקרונית שנעשתה עם מפלגות הממסד הקפיטליסטיות המחויבות להון. אותן מפלגות לא ייתנו להפוך את הבית החברתי לכלי מאבק אפקטיווי בידי העובדים נגד סדר־היום הניאו־ליברלי שהן עצמן מקדמות, חלקן דרך הממשלה. במקום זאת דרושה חזית רחבה ועקרונית עם קבוצות עובדים בשורות ההסתדרות ומחוצה לה, דוגמת תנועת העובדות הסוציאליות "עתידנו" וארגון כוח לעובדים, ועם ארגונים חברתיים המתנגדים באופן חד־משמעי לניאו־ליבראליזם, להפרטות, להעסקה הקבלנית, לגזענות ולאפליה בין עובדים ועובדות. דרושה חזית שתיתן גיבוי, תוביל ותיזום מאבקים בשטח, שתהיה נאמנה באופן בלעדי לאינטרסים של מעמד העובדים ושתפעל ביומיום לגיוס כל כוחה של העבודה המאורגנת נגד מדיניות הממשלה והמעבידים הפרטיים ושותפיהם במנגנון ההסתדרות. בלי זה לא ניתן לנצח את השיטה.