"ישראל היא המקום היחידי בעולם שבו ראש העיר נחשב גרוע כשמחירי הנדל״ן עולים", כך הגיב ראש עיריית תל־אביב–יפו, רון חולדאי, בכינוס באוניברסיטת תל אביב כשנשאל מדוע העירייה אינה פועלת להורדת מחירי הדיור. שכר הדירה הממוצע בעיר הוכפל בשש השנים האחרונות.

מחר, שלישי, יתקיימו הבחירות לרשויות המקומיות. בתל אביב זו יכולה להיות הזדמנות להפיל את חולדאי ואת המדיניות שהוא מייצג.

ביסוד המדיניות שמוביל חולדאי ב־15 השנים האחרונות עומד המאמץ להפיכתן של תל אביב ויפו לשוק רווחי לכרישי הנדל״ן על חשבון ה־99%, ובעיקר על חשבון משפחות מעמד העובדים בדרום תל אביב וביפו. מדיניות של עיר לעשירים.

בשנים האחרונות הפריט חולדאי קרקעות עירוניות לטובת מיזמי נדל״ן של מגדלי יוקרה ודירות פאר. במקביל הופרטו שורה של שירותיים עירוניים, כולל ניקוי הרחובות, פינוי אשפה, גינון וכו׳. מורים בבתי הספר בעיר נהפכו ל"מורי קבלן". גם פרויקט הדגל של חולדאי, שירות השכרת האופניים "תל־אופן", אינו מופעל על־ידי העירייה אלא על־ידי תאגיד פרטי, שרק בשנה שעברה הצליח לרמוס ניסיון של העובדים להתארגן על רקע תנאי עבודה גרועים.

שכונות דרום תל אביב נהפכו למוקד של משבר חברתי כתוצאה מהזנחת התשתיות ארוכת השנים, והמצב החמיר בעקבות הגידול הניכר במספר תושבי השכונות הן כתוצאה ממעבר של צעירים עקב מחירי הדיור הגבוהים במרכז העיר והן כתוצאה ממדיניות צינית שדחסה לתוך אותן שכונות עוד מאסה של תושבים עניים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה.

הגידול באוכלוסייה לא לווה בהשקעה תואמת בתשתיות. אף שלעירייה יש די משאבים לכך, לא נפתחו בתי ספר וגנים חדשים, לא נוסף תקציב לשירותי הרווחה, ובוודאי שלא הייתה השקעה בדיור ציבורי עירוני נאות וביצירת מישרות. המדיניות הזאת העצימה את המצוקה וההתפוררות החברתית, שנוצלו בשנים האחרונות על־ידי גורמי ימין קיצוני שמנסים לתעל באופן ציני את התסכול והזעם של תושבים ותיקים לעבר העניים מבקשי המקלט במקום לנתיב של מאבק בגורמים המערכתיים לעוני, למצוקה ולמשבר החברתי.

על שכונות יפו עובר תהליך דומה. שם ההתפוררות החברתית היא תוצאה של הזנחה ואפליה גזענית נגד תושבי יפו הערבים ו"פיתוח" האזור בשיטת ה"פינוי ובינוי" — פינוי התושבים הוותיקים אל מחוץ לשכונה ובניית מיזמי נדל״ן לעשירים.

ההתנגדות לחולדאי

המדיניות של חולדאי, שמועמדותו זוכה לתמיכת "יש עתיד" ו"העבודה", מהווה המשך ישיר למדיניות של ממשלות ההון בשנים האחרונות, ולכן גם אין פלא שהוא התייצב נגד תנועת המחאה החברתית ושלח פקחים כדי לפרק באלימות אוהלי מחאה. הפינוי האלים של דפני ליף ופעילים נוספים בשנה שעברה עורר הפגנות של אלפים מול בניין העירייה, שאף הובילו לפילוג הקואליציה של ראש העיר, עם פרישת סיעת מרצ בלחץ השטח.

רבים ציפו לבחירות העירוניות כדי להעניש את חולדאי ולהיפטר מהמדיניות שלו, ועל הרקע הזה, עשרות אלפים צפויים להצביע ביום שלישי לניצן הורוביץ ממרצ ולאהרון מדואל מ"עיר לכולנו", הסיעה שגייסה את מספר הקולות הרב ביותר בבחירות הקודמות ב־2008 ונותרה מאז באופוזיציה לחולדאי.

ובכל זאת, אחוז ההצבעה צפוי להיות נמוך. הבחירות לרשויות המקומיות מלכתחילה נתפסות בעיני חלקים גדולים בציבור כבלתי רלוונטיות להשגת שינוי ממשי. בנוסף, מגמות מסוימות של אכזבה וייאוש מחוסר ההצלחה לחדש את המחאה החברתית למרות ההידרדרות בתנאי המחיה, כולל על רקע תקציב הגזירות האחרון, תרמו את חלקן לעובדה שמערכת הבחירות הנוכחית די רדומה בהשוואה לזו שקדמה למחאה החברתית, כשעיר לכולנו בראשות דב חנין הצליחה להגיע להישג משמעותי מול חולדאי.

"לוקחים את העיר"

הקמפיין של הורוביץ נהנה מתקופה של זינוק דרמטי בתמיכה במרצ ברמה הארצית לרמות שיא, עם סקרים שאומדים את התמיכה בה בלא פחות מ־12 מנדטים, שעה שהתמיכה במפלגתו של שר האוצר לפיד מתרסקת.

לפי סקר אינטרנטי שהוזמן על־ידי המטה של הורוביץ, הוא זוכה בתל־אביב ל־38% תמיכה ואילו חולדאי ל־45%. לשם השוואה, בבחירות 2008 הצליח חנין להשיג באופן משמעותי 34% מהקולות לעומת 51% לחולדאי. עם זאת, לפי סקר טלפוני, שהוא לרוב אמין יותר, שהוזמן על־ידי מפלגת העבודה, חולדאי זוכה ב־53% לעומת 33% בלבד להורוביץ.

מבלי להיכנס לפרטי המצע של הורוביץ, הקמפיין שלו מקדם כמה דרישות חיוביות ברמה העירונית, כמו מעבר להעסקה ישירה בעירייה והגברת ההשקעה התקציבית בדרום תל אביב וביפו, בשירותי החינוך, בבניית דיור ציבורי עירוני, בתחבורה הציבורית ובפיתוח שטחים ירוקים בעיר. דרישות אחרות כוללות צעדים נגד האפלייה של הציבור הערבי־פלסטיני ביפו.

אלא שבעוד שבין העובדים והצעירים התומכים בקמפיין של מרצ ישנה בוודאי שאיפה להשיג שינוי חברתי עמוק יותר, אותן הדרישות ועיקר המסרים בקמפיין, הרדום למדי, אינם מחוברים כמעט לפתרונות עומק לבעיות החברתיות הבוערות, בין השאר מכיוון שהם אינם מחוברים למאבק הכללי נגד המדיניות הניאו־ליברלית של הממשלה ונגד שלטון ההון. הביקורת של הורוביץ נגד חולדאי נוטה להיות נקודתית ולא לתקוף באופן רחב את המדיניות שהוא מייצג, וגם הסיסמה המרכזית, "לוקחים את העיר", אינה מנסה באמת להציג אלטרנטיבה — היא יכולה לשמש כל מועמד לראשות העיר מטעם כל תנועה שהיא. בנוסף לכך, הקמפיין אינו כולל הבטחה לשבור מהשותפות ארוכת השנים של מרצ בקואליציה של חולדאי.

עוד חולשה לא מבוטלת היא העובדה שהרשימה של מרצ למועצת העיר אינה מורכבת מנציגי שכונות, נציגי עובדים ופעילים ופעילות חברתיים, ומי שעומדת בראש הרשימה, מיטל להבי, הייתה עד לפני כשנה הסגנית של חולדאי. המחאה בשטח, כולל לחץ מפעילי שטח של מרצ, אילצו אותה כאמור לפרוש מהקואליציה. אך אין בכך הבטחה שהלחץ יישמר. גם ב־2008 פרשה מרצ בתל אביב מהקואליציה לפני הבחירות, ניהלה קמפיין "אופוזיציוני", ולבסוף חברה לחולדאי מיד לאחריהן.

השילוב של הרקורד, הרכב הרשימה והתוכנית הפוליטית שמקודמת בקמפיין מגביל בצורה משמעותית את האטרקטיביות של הקמפיין עבור אותן שכבות שמחפשות שינוי רציני. ישנם תומכים של הורוביץ שקוראים למדואל להסיר את מועמדותו כדי לחזק את המומנטום להצבעה נגד חולדאי ולא לפצל את ההצבעה, אך הבעיה היא שהקמפיין הנוכחי של הורוביץ אינו נתפס כרלוונטי או משכנע עבור רוב ציבור התומכים של מדואל.

"מהפך חברתי"

במקביל, "עיר לכולנו" קוראת לתושבים להתגייס ל"מהפך חברתי". היא מחזיקה ברקורד של הסיעה היחידה שנשארה בצורה עקבית באופוזיציה לאורך כל הקדנציה. נציגיה בשנים האחרונות, כמו שרון לוזון, ממובילי התארגנות המרצים באוניברסיטה הפתוחה, נרתמו פעמים רבות להביע סולידריות עם התארגנויות עובדים ומאבקים וגם יצאו נגד פעילות הימין הקיצוני בשכונות, וניצלו את ישיבות מועצת העיר כדי לחשוף את מדיניות העירייה ואת הפוליטיקה של חולדאי לציבור. רשימת הנציגים בבחירות הקרובות כוללת פעילי שכונות, פעילים חברתיים — כמו אמיר בדראן, מהמאבק נגד האפלייה והנישול של ערביי יפו, ושלי דביר, מיוזמות "מחאת העגלות" — וגם נציגת עובדים, ענבל חרמוני, חברת ועידת איגוד העובדים הסוציאליים.

עיר לכולנו, שהוקמה על רקע מאבקי שכונות וקמפיינים בנושא הדיור בעיר לקראת הבחירות הקודמות, הצליחה לשנות במידה מסוימת את הפוליטיקה העירונית, וגם תנועת "מאבק סוציאליסטי" לקחה באותה התקופה חלק במאמצי הבנייה שלה. קמפיין הבחירות הקודם של עיר לכולנו נפתח באסיפת מחאה של מאות תושבים בגן מאיר. העובדה שהיא הצליחה לגרוף יותר קולות מרשימתו של חולדאי מדגישה את המומנטום שהיא הצליחה לייצר סביבה אז. יותר מ־45 אלף תושבים הצביעו עבור דב חנין ואחוז ההצבעה עלה באופן יחסי.

למרות זאת, חולדאי ניצח בפער של 22 אלף קולות על חנין. יותר מ־60% מהקולות שקיבל אז חולדאי הגיעו מהשכונות האמידות והמבוססות בצפון העיר. ביפו ובשכונות הדרום, חולדאי קיבל את מספר הקולות הנמוך ביותר, אך גם אחוז ההצבעה שם היה נמוך במיוחד.

שכונות הדרום

אף שעיר לכולנו צמחה על רקע מאבקי שכונות בדרום העיר וביפו, הקמפיין הקודם, שנוהל באופן הרסני ובלתי דמוקרטי על־ידי יחצן חיצוני, פנה לכיוון אחר. כפי שכתבנו אז ערב הבחירות, "קמפיין הבחירות היה יכול להיות הזדמנות מצוינת לחיזוק הבסיס של עיר לכולנו כארגון מאבק בשטח, אבל דווקא הקמפיין והדרך בה התנהל על־ידי מטה הבחירות שינו את המיקוד של ההתארגנות, את הפנייה שלה לשטח, ו'הצניעו' את כל אותן הדרישות הרדיקליות שבזכותן הצליחה עיר לכולנו לבסס את מעגל התומכים שלה בדרום העיר. המיקוד של הפעילות עבר מדרום העיר למרכז ולחלקים היותר מבוססים. גם חומרי ההסברה שונו בהתאם ונהפכו להרבה יותר אנמיים, כמעט ללא כל מסר ייחודי... חומרי ההסברה של הקמפיין התייחסו באופן דל לבעיות איתן מתמודדים תושבי השכונות והאנשים העובדים ביומיום, ולכן גם לא היה מאמץ במהלך הקמפיין לארגן הפגנות של תושבים או אסיפות מחאה בשכונות... השינוי במיקוד הפעילות לא עולה לעיר לכולנו רק באובדן קולות, אלא גם בהחלשת הקשר בינה לבין המאבקים שהיא הייתה אמורה לייצג" ("רק אלטרנטיבה פוליטית תשיג את השינוי", 1 בנובמבר 2008).

הפעם בחרה עיר לכולנו למקד חלק מכריע מהקמפיין שלה בשכונות דרום תל־אביב. מלבדה ישנן עוד שש רשימות לפחות שקיבלו החלטה דומה, אך בשונה מממנה מרביתן היו חלק מהקואליציה של חולדאי ולמעשה הן שותפות לאחריות למשבר בשכונות.

הסיעה התל אביבית של הליכוד וישראל־ביתנו שברה את כל שיאי הצביעות ורצה תחת הסיסמה "תל אביב — לא רק לעשירים", שעה שמפלגות שלטון ההון האלו הן בין האחראיות המרכזיות לקידום האינטרסים של העשירים ובעלי ההון ברמה הכלל־ארצית על חשבון האנשים העובדים; רשימת הלוויין שלהן, "תל אביב בטוחה", הוקמה על־ידי חבר מועצת העיר מטעם הליכוד, שלמה מסלאווי, שותף נאמן בקואליציה של חולדאי; כרמלה עוזרי, חברת מזכירות הליכוד, שרשימתה רצה תחת השם "צדק חברתי", הייתה שותפה נאמנה בקואליציה של חולדאי; ובנוסף, גם "יהדות התורה" וש״ס רצות ברשימה משותפת תחת הסיסמה "אני אוהב את דרום תל־אביב".

סיעות הלוויין ה"דרומיות" של חולדאי אינן מציעות פתרונות עומק מערכתיים למשבר בשכונות הדרום אלא רוכבות באופן דמגוגי על מצוקות התושבים ולמעשה מיישמות את התרגיל הישן של סימון קבוצת עניים בתור שעיר־לעזאזל ובתור האחראים לבעיה, במקום סימון של העוני ושל המדיניות והשיטה הכלכלית האחראים לו. בעזרת התארגנויות כאלו מקדמת האליטה מדיניות של "הפרד ומשול". גם הרשימה החדשה "דרום העיר" מקדמת תוכנית דומה (ראו מסגרת).

"השוק החופשי" לא יפתור את המשבר בשכונות

הקמפיין של הורוביץ מציע פתרון שונה מסיעות הימין הקפיטליסטיות, אך גם כן בעייתי. הוא אמנם קורא באופן חיובי להגברת ההשקעה בדרום תל אביב וביפו, ובפרט בתשתיות ובתאורה, ולתקצוב השירותים העירוניים לשכונות בהתאם לגודל כלל האוכלוסייה המתגוררת בהן.

עם זאת, גם הורוביץ מסמן את העניים ולא את העוני, ויומיים לפני הבחירות אף פירסם בפייסבוק כרזה דמגוגית שקוראת להצביע עבורו "בגלל הפליטים". הוא אינו מדגיש כי קיימים המשאבים הנחוצים כדי להבטיח דיור ראוי, פרנסה בכבוד וחיי רווחה לכלל האוכלוסייה — למרבה הצער, לא רק שהורוביץ אינו תוקף את העובדה שהממשלה מעדיפה להשקיע משאבים בבניית בתי כלא ומסרבת באופן כמעט גורף להעניק מקלט מדיני, הוא אינו תוקף את עצם השימוש בכוח עבודה זול על־ידי קבלנים, ש"מייבאים" עובדים מהגרים מחו״ל. הורוביץ אינו מציע להיאבק ליצירת מישרות ולשכר שווה על עבודה שווה לכל עובד ועובדת במשק אלא דורש שפליטים ועובדים מהגרים בשכונות דרום תל אביב יחליפו עובדים מהגרים ש"יובאו" לפי מכסות כדי לשמש כוח עבודה זול בחקלאות ובבניין, ושייאסר עליהם להתפרנס במקומות עבודה אחרים. בכך מותיר הורוביץ לשוק העבודה ה"חופשי" לפתור את בעיות הפרנסה דרך תחרות על מישרות הזבל הקיימות.

עיר לכולנו פירסמה לפני שלוש שנים תוכנית שמצביעה על כיוון בריא לפתרון, ושבין היתר תוקפת את ההסתמכות על שוק הנדל״ן ה"חופשי" שמביאה לכך שמבקשי המקלט העניים מוכוונים באופן ציני דווקא לאזורים המרוששים והמופלים בעיר ללא השקעה בתשתיות. אותה תוכנית כוללת דרישות לתוספות תקציביות ולהשקעה בשירותים העירוניים ובתשתיות בדרום העיר, והקצאת משאבים ברמה הארצית והעירונית גם כדי להבטיח "מגורים ורווחה כראוי למבקשי מקלט — למשל באמצעות הקצאת דיור מוגן — ובמיוחד לטפל בצרכיהם המיוחדים לחינוך, הגנה והכוונה של ילדים וצעירים פליטים" ו"לקיחת אחריות על ביטחונם האישי של תושבי הדרום, ותיקים וחדשים כאחד". לתוכנית נלוותה קריאה לוועדים ולארגונים הפעילים בשכונות, כולל לארגוני הסיוע לפליטים, לפתח רב־שיח סביב אותן דרישות במטרה לדון "בדרכים להיאבק יחד למען זכויותינו". באותה התקופה הצהירה עיר לכולנו גם על הצלחתה להעביר 70 מיליון שקל מתקציב העירייה לטיפול בבעיות תשתית ותברואה בשכונות הדרום.

המבוא של התוכנית מופיע במצע הבחירות של עיר לכולנו, אולם התוכנית הזאת וסדר־היום של מאבק משותף על הזכויות, אינם מקבלים ביטוי אמיתי במסרים של הקמפיין, ולמעשה מדואל מקדם מסרים סותרים, שנראים למרבה הצער כניסיון להתחרות בדמגוגיה של רשימות הימין. בראיון שהתפרסם באתר העוקץ מדואל לא רק זנח את הרעיון של מאבק משותף ואת הדגש על פתרונות חברתיים רחבים אלא אף קרא לשקול "להחזיר אנשים לאריתריאה בתיאום עם השגרירות אם מתברר שהם לא פליטים" — בכך הוא מציע לשתף פעולה עם המשטר הדיקטטורי באריתריאה ולהחזיר בכפייה תושבים שהצליחו להימלט מסיבות של רדיפה פוליטית, חששות ביטחוניים או מצוקה כלכלית, ושרק מיעוט מהם הגיע לישראל. התחליף המצער שמציע מדואל לדרישה להכשרה מקצועית ועבודה לכל דורשת ודורש הוא הטענה התמוהה שמבקשי המקלט והעובדים המהגרים "אינם מתאימים לשוק העבודה הישראלי". הוא הוסיף וקרא לקיים הפרדה בגנים ובבתי הספר בין ילדי התושבים הוותיקים לילדי הפליטים והמהגרים ונימק זאת בכך ש"אף הורה אחראי שרוצה שהילדים שלו יתקדמו בחיים לא ישלח את הילדים שלו ללמוד עם זרים" — לא בטוח שהדעה־הקדומה הזאת הייתה מושמעת ביחס לילדי משפחות יהודיות שעברו לארץ. הגישה שמציגים מדואל ומטה הבחירות של עיר לכולנו בנושא הזה תורמת לליבוי ה"הפרד ומשול" בשכונות ולא להצבת אלטרנטיבה אמיצה ולקידום פתרונות עומק אמיתיים.

אין "צד חברתי" בליכוד

העמדות של מדואל בסוגיית הפליטים עשויות להיות קשורות לעובדת השתייכותו בעצמו למפלגת שלטון ההון, הליכוד, שאת התדמית שלה הוא מנסה לחזק גם בקמפיין הבחירות הנוכחי ולטפח אשליות כאילו מדובר ב"מפלגה חברתית". לפני הבחירות הקודמות כתבנו כי "באופן תמוה, עיר לכולנו לא הסתייגה רשמית מהתבטאויות לאומניות ומהתמיכה בליכוד שהובעה מצד אהרון מדואל, יו״ר ועד שכונת כפר שלם", אך ציינו גם ש"מדואל הוא פעיל שכונות מחויב שפועל בצורה כנה ועקבית נגד הפגיעה של העירייה בשכונת כפר שלם, ואף השתתף בהפגנות משותפות עם תושבי יפו נגד גירוש משפחות ערביות משכונת עג׳מי. מדואל מתמודד בפועל נגד רשימת הליכוד בת״א ונגד המדיניות ההיסטורית של הליכוד".

כבר סביב הבחירות הקודמות הצהיר מדואל שהוא נמצא "בימין של הליכוד", אך בקמפיין הבחירות הנוכחי הזיהוי של מדואל עם הליכוד מודגש הרבה יותר. בראיון האחרון שפורסם באתר "העוקץ" הוא הסביר כי "בתוך המפלגה [הליכוד] אני קרוב יותר לכחלון ולצד החברתי של הליכוד, שאני מאמין שעוד יחזור בגדול. הליכוד בבסיסו הוא מפלגה של השכבות החלשות בישראל, כשהבעיה היא שההנהגה שלו מייצגת את ההנהגה של השכבות החזקות".

אין ספק ש"עיר לכולנו" צריכה לפתח דיון סבלני עם מצביעי ליכוד, והדבר נכון לשמאל באופן כללי. ישנם פעילים בעיר לכולנו שטוענים כי רק מדואל מסוגל לרתום תומכי ליכוד ומדגישים את זהותו: מזרחי שגדל וחי כל חייו בשכונת כפר שלם בדרום־מזרח העיר, הוביל בה מאבקים נגד פינוי תושבים ומשמש כמזכיר ועד השכונה. בעוד שהיו פעילים שקידמו את מועמדותו של מדואל בעיקר בגלל זהותו המזרחית, מדואל עצמו הסביר שזהות עדתית היא לא הדבר המכריע. בהקשר של המאבק נגד פינויי משפחות בשכונת כפר שלם הוא אמר כי המאבק "הוא בעיקרו של בעלי ההון מול אוכלוסייה שחשבו אותה לחלשה. בצד כנגדנו ראיתי הרבה מזרחים שהתעשרו ופועלים בצורה הכי זדונית נגד כפר שלם... אני לא רואה את זה כמאבק מזרחי". השאלה היא לא רק מהו הרקע של מועמד אלא גם איזה סוג של רעיונות הוא מקדם.

אלטרנטיבה למפלגות ההון

עיר לכולנו מוצגת על־ידי מדואל כתנועה עירונית שמורכבת מנציגי כל הקשת הפוליטית, מהליכוד והבית היהודי ועד למרצ וחד״ש, שהתאחדו סביב הצורך בפתרון לבעיות החברתיות. אך מהו הפתרון של הליכוד ושל הבית היהודי לבעיות החברתיות הבוערות שהם עצמם יוצרים? עוד גזירות, עוד הפרטה, עוד העסקה קבלנית, עוד הפחדה ביטחונית וגזענות.

מדואל אמנם יצא נגד הקמפיין של סיעת הליכוד־ביתנו בתל אביב שקרא "להשתיק את המואזין" ביפו, וזה דבר חיובי כשלעצמו. אך הגינוי שלו לקמפיין הגזעני לווה במכתב פומבי לראש הממשלה נתניהו בו נכתב: "אדוני יו״ר הליכוד, אני פונה אלייך כחבר בליכוד, ההתלהמות הקיצונית והפרובוקציה הגזענית שגלעד [יו״ר סיעת הליכוד בת״א] מנסה ליצור, תחת הלוגו של תנועת הליכוד, איננה דרכך, איננה דרכי, איננה דרכו של הליכוד". אלא שזוהי בדיוק דרכו של הליכוד: להנחית גזירות וקיצוצים על עובדים ועניים ובמקביל לחרחר סכסכנות גזענית והפחדה ביטחונית כדי להישאר בשלטון.

למרות העשייה החיובית שלה, אחת החולשות הגדולות של עיר לכולנו, שהקשתה עליה לבנות תנועה מתמשכת בשטח אחרי הבחירות הקודמות כדי לגייס תושבים לפעולה והתבטאה גם בחוסר הרלוונטיות שלה לתנועת המחאה החברתית לפני שנתיים, היא הנתק המלאכותי מהמאבק הארצי נגד שלטון ההון והמדיניות הניאו־ליברלית של הממשלה. מדואל טוען כי "כל הטיה של הסיפור לשמאל־ימין, מדיני, נועדה לזרוע חול בעיני הציבור". אלא שדווקא ההפרדה בין המאבקים העירוניים — להשקעה תקציבית בשכונות, לדיור ציבורי ולהפסקת ההעסקה הקבלנית — לבין המאבק הארצי נגד המדיניות של ממשלת הליכוד היא זו שזורעת חול בעיני הציבור. המדיניות של חולדאי ממשיכה את המדיניות של ממשלת הליכוד. הזיהוי של מדואל — וכפועל יוצא במידה מסוימת גם הזיהוי של עיר לכולנו — עם הליכוד מרחיק שכבה משמעותית של תומכים ופעילים שמתנגדים בצדק לליכוד, ובא על חשבון קידום של אלטרנטיבה פוליטית ברורה למדיניות ולשיטה שמקדמות הליכוד ושאר מפלגות שלטון ההון.

כדאי לשאול איך עשויה להיראות קואליציה היפותטית בראשותו של מדואל. האם היא תוכל לכלול את הליכוד או את הבית היהודי? או אולי את ש״ס, לאחר שבימים האחרונים פורסם שמדואל הלך במיוחד לקבל ברכה ותמיכה מחבר הכנסת לשעבר של המפלגה ואחד ממנהיגיה הדתיים, הרב משה מאיה, שראוי לציין שהתבטא בעבר באופן קשה גם נגד נשים ונגד הומואים (אותם הגדיר במליאת הכנסת כ"חייבים מיתה"). במילים אחרות, לא מדובר בהבעת תמיכה מצד רב כלשהו שמזוהה עם מאבקים חברתיים אלא בפוליטיקאי שנהפך לאיש דת בשירות מפלגת ימין פופוליסטית, שתומך בבחירות האלו ברשימה של ש״ס והבית היהודי. ברור שהפנייה אליו היא צעד טקטי שנועד לגייס כך קולות לטובת מועמדותו של מדואל, אך הנכונות ליצור זיהוי בין גורמים כמו מאיה לבין עיר לכולנו מזיקה, והיא אף יוצרת רושם של זלזול באינטליגנציה של תומכיו של מאיה, כאילו אין דרך לשכנע את חלקם על בסיס התוכנית שמקדמת עיר לכולנו.

ניצול עובדים

מעל כל אלה מעיבות גם תביעות משפטיות שהגישו שלושה עובדים פלסטינים נגד מדואל, שעושה את כספו מהיותו קבלן בעל חברת שיפוצים קטנה. אחד העובדים טען בתחילת השנה כי "אהרון מדואל הפר את זכויותיי הסוציאליות, העסיק אותי בתת־תנאים ובצורה מחפירה... ולא שילם לי פיצויים [על פיטורים]". מדואל מצדו טען כי הוא לא עבר כל עבירה וכי "הרבה מעסיקים נתבעים על־ידי פועלים".

לא ברור כרגע אם אכן הייתה הפרה של זכויות חוקיות או לאו, מכיוון שעד לשלב הזה לא התפרסמו הראיות או הכרעות משפטיות, אבל הסיבה ש"הרבה מעסיקים נתבעים על־ידי פועלים" היא קודם־כול הניצול של אותם הפועלים, גם אם הוא נעשה בדרך "חוקית". עיר לכולנו נאבקת בהעסקה קבלנית ולמען הגנה על זכויות עובדים וצריכה לייצג באופן עקבי וחד, וללא ניגודי אינטרסים, את הקול והאינטרס של אותם עובדים לדרוש את זכויותיהם, לתבוע את מעסיקיהם ולהתארגן כדי לשפר את תנאיהם, כך שעדיף היה, במיוחד לאור התביעות, אם הייתה מציבה בראשה דווקא עובד או עובדת קבלן.

הצבעת מחאה נגד חולדאי

כסוציאליסטים, פעילי ופעילות "מאבק סוציאליסטי" בתל אביב אמנם לא יכולים להזדהות עם הקמפיינים של הורוביץ או מדואל מהסיבות שתוארו, אבל אנחנו תומכים בהצבעת מחאה לראשות העיר נגד חולדאי ונגד סדר היום של "עיר לעשירים".

אולם כדי לשנות את מציאות החיים בעיר ובכלל חשוב לדבר גם מעבר להצבעה, על המאבקים הבאים ברמה העירונית והארצית, כולל המאבק לפתרון המשבר בשכונות דרום תל אביב ויפו ולמען השקעה מסיבית בפיתוח כל חלקי העיר לטובת כלל האוכלוסייה. למאבקים ברמה העירונית יכולים להיות הישגים חשובים בתחומים רבים, אבל ההישגים האלה יישארו לרוב מוגבלים ללא חיבור למאבקים ברמה הארצית נגד שלטון ההון ולשינוי החברה.

כשברקע מכרסמות הגזירות הכלכליות האחרונות של ממשלת ההון שמוביל הליכוד, חיוני לחזור ולהדגיש את הצורך בקידום אלטרנטיבה פוליטית למפלגות ההון, שתיבנה מתוך מאבקי העובדים והמאבקים החברתיים, והמאבקים לשלום ולשוויון, ושתחבר ביניהם ותציב אלטרנטיבה ברורה, סוציאליסטית, לשלטון ההון.