התקשורת במצרים היתה עסוקה במחסור בגז הבישול ובשביתות עובדי התחבורה והתברואה כשהממשלה הזמנית, שמונתה ביולי לאחר הדחתו של הנשיא הקודם מוחמד מורסי, הודיעה על התפטרותה.

המהלך נועד ככל הנראה לנסות לפייס את דעת הקהל הציבורית כדי לקדם את מועמדותו לנשיאות של מפקד הצבא היוצא, עאבד א־סיסי, שכבר הודיע על התפטרותו לקראת הבחירות הצפויות בחודשים הקרובים.

החוקה החדשה

אף שמשאל העם על החוקה החדשה שהציג הצבא בינואר גרף 98% תמיכה, העובדה שרק 38.5% מבעלי זכות הבחירה טרחו להצביע מעידה שהתמיכה בשלטון הצבאי בכל זאת מוגבלת. למעשה, שיעור ההשתתפות מזכיר את משאל העם על החוקה הקודמת בדצמבר 2012, בתקופת הנשיא שהודח, מוחמד מורסי. אז עמד שיעור ההצבעה על 33%.

האחים המוסלמים אמנם החרימו את הבחירות, ובאזורים הבלתי מתועשים, שבהם התמיכה בהם גבוהה יותר, שיעורי ההצבעה הסתכמו ב־20% בלבד. אלא שהחרמת משאל העם על־ידי האחים המוסלמים לא יכולה להסביר לבדה את ההשתתפות הנמוכה, בייחוד כאשר שיעור ההשתתפות בקרב צעירים מתחת לגיל 30 — החלק הכי פעיל במהפכה לפני שלוש שנים — עמד על 19%!

בניסיון לחזק את האחיזה של הצבא בשלטון ולרסק כל ניסיון התנגדות למשטר, החוקה החדשה, שנכתבה על־ידי ועדה לא נבחרת, ללא שום ייצוג לאיגודי העובדים, מאפשרת לדוגמה לצבא להעמיד אזרחים לדין במשפט צבאי.

ניסיון להחזיר לאחור את גלגלי ההיסטוריה

בהיעדר תנועה פוליטית עצמאית, מאורגנת על בסיס המוני, של מעמד העובדים בחברה, הצבא הצטייר בעיני רבים באופן שגוי ככוח שעשוי להתערב כדי לקדם לכאורה את רצון ההמונים. ראשי הצבא נכנסו לוואקום וניצלו את ההתקוממות ההמונית ביוני–יולי בשנה שעברה כדי לתפוס את השלטון במטרה להחזיר את גלגלי ההיסטוריה לעידן הדיקטטורה של מובארכ. הם נקטו דיכוי רצחני כלפי הפגנות של תומכי מורסי ומתנגדי הצבא, כמו גם כלפי שביתות עובדים.

חוקים חדשים מגבילים את זכות המחאה, ומחייבים לתת הודעה של 24 שעות מראש על פעולות מחאה, שעות התחלה וסיום, ושמות המארגנים. בחודשים האחרונים מפגינים שהתנגדו לחוקים הללו הוכו והוטרדו מינית במעצר. בכסות של מאבק בתנועת האחים המוסלמים, הממשלה מדכאת גם פעילים חברתיים, פעילי איגודים ועובדים נאבקים.

חוסר יציבות

התמיכה הכספית של סעודיה ונסיכויות המפרץ, שהעבירו למצרים 12 מיליארד דולר מאז נפילת מורסי, איפשרה עד עכשיו לממשלה הזמנית להימנע במידה מסוימת מהתפוצצות חברתית, למרות המצב הכלכלי הקשה וגלי השביתות, למשל באמצעות העלאה מסוימת של שכר המינימום במגזר הציבורי.

ראשי הצבא מנסים כעת לבנות את א־סיסי כמועמד המוביל בבחירות לנשיאות מתוך תקווה שיצליח לנצל את השנאה לאחים המוסלמים ואת העייפות של חלקים בחברה משלוש שנות מאבק.

ב־25 בינואר, יום השנה השלישי לפרוץ המהפכה, חגגו רבבות בכיכר תחריר וגם הביעו תמיכה בממשלה הזמנית ובא־סיסי, מה שהבהיר כי למרות ההשתתפות הנמוכה במשאל העם, הצבא בכל זאת נשען עדיין על תמיכה מצד שכבות משמעותיות בשל תפקידו בהדחת מורסי ובשל העובדה שהוא מסוגל להציג עצמו כ"מגן הסדר" מול המשך התקפות הטרור מצד גורמים אסלאמיסטיים.

עוד מוקדם להעריך מי ינצח בבחירות לנשיאות. גם חמדין ס׳באחי — פוליטיקאי נאצריסט בעל רטוריקה חברתית שקיבל רק 3% פחות ממורסי בסיבוב הראשון של הבחירות הקודמות לנשיאות — כבר הודיע שיתמודד הפעם. אך גם אם ממשלה קפיטליסטית חדשה בראשות א־סיסי או מועמד אחר תוכל לגייס תחילה תמיכה, היא תתקשה לשמור על יציבות לאורך זמן.

לא הצבא ולא "האחים"

העובדים והצעירים שהביאו להפלת מובארכ ומורסי גילו איזה כוח אדיר יש למאבק המוני. הם ימשיכו להתארגן ולהילחם על האינטרסים שלהם.

בהפגנות ה־25 בינואר התארגנה גם הפגנה של כמה מאות פעילים נגד דיכוי עיתונאים, במהלכה נקראו סיסמאות נגד הצבא ונגד האחים המוסלמים. באופן משמעותי יותר, כבר בקיץ, אחת ממנהיגות הפדרציה העצמאית של איגודי העובדים (EFITU), פאטמה רמאדאן, זכתה לתמיכה משמעותית כשקראה לארגון העובדים לאמץ עמדה עצמאית נגד מורסי ונגד הצבא, ובעד האינטרסים של האנשים העובדים.

התארגנות בכיוון כזה תוכל לבנות כוח שיאחד את ההמונים במצרים סביב מאבק להתנגדות לגזירות ולשינוי סוציאליסטי ודמוקרטי של החברה.