בפברואר 2014 פירסמה קרן המטבע הבינלאומית כי הצמיחה בישראל בחמש השנים האחרונות היתה בשיעור ממוצע של 4% — נתון מרשים לכאורה בהשוואה לממוצע במדינות OECD, שהיה 0.7% בלבד. שיעור הצמיחה הממוצע בעשר השנים האחרונות היה 4.5%. אבל מה אומרת הצמיחה הזאת על רמת החיים שלנו? האם היא עוזרת לנו להתמודד עם יוקר המחיה והקיצוצים בשירותים החברתיים?

גובה המשכורות וגובה המחירים הם שני צדדים של אותו המטבע. לפי נתונים שפירסם ה־OECD בתחילת החודש, השכר הריאלי הממוצע בישראל ירד בחמש השנים האחרונות ב־5%! מדד המחירים לצרכן עלה באותה התקופה ב־12.8%.

משנת 2000 ירד השכר הריאלי הממוצע בישראל ב־9.5%! למרות המשבר הכלכלי החמור שמכה בכל כלכלות העולם מאז 2008, השכר הממוצע במדינות OECD דווקא עלה בחמש השנים האחרונות ב־2.5%. משנת 2000 הוא עלה ב־8.5%.

אז אם המשכורות שלנו צונחות כלפי מטה, מי בעצם מרוויח מהצמיחה? הטייקונים ובכירי הבנקים, שמתעשרים על חשבון העבודה שלנו ועל חשבון משאבי הטבע שאמורים להיות שייכים לכולנו. כך למשל, הרווח הנקי המשותף של חמשת הבנקים הגדולים בישראל במחצית הראשונה של שנת 2014 הסתכם ב־3.62 מיליארד שקל. חברת כיל, שמאיימת בימים אלה לחסל אלפי מישרות, הרוויחה 813 מיליון שקל בשנת 2013 ושילמה בפועל מס של כ־1% בלבד על הפקת הפוספטים, אחד ממשאבי הטבע החשובים בארץ.

באחרונה הוריד משרד האוצר את תחזית הצמיחה לשנת 2014 ל־2.4%. אם בתקופות של צמיחה רצינית יותר השכר הריאלי ירד, מה יהיה בהמשך? הדרך היחידה להפוך את המגמה היא שארגוני העובדים, ובראשם ההסתדרות, ינהלו מאבק כולל להעלאה מיידית של שכר המינימום ל־30 שקל לשעה — כצעד בדרך להעלאות נוספות — ולתוספות יוקר שנתיות שיהיו צמודות לעלייה ביוקר המחיה ויחולו גם על העובדים הלא מאוגדים. המאבק צריך להיות גם להטלת פיקוח על מחיריהם של מוצרי הצריכה המובילים, ולהעברת נטל המס מהעובדים והעניים לבעלי ההון.