ב־3 בפברואר נפתחו דיוני בג״ץ בחמש העתירות שהגישו שורה של ארגונים חברתיים וסביבתיים, סיעות מרצ והמחנה הציוני והמרכז האקדמי למשפט ועסקים נגד מתווה הגז של נתניהו.

העתירות מתנגדות לאופן בו אושר המתווה — באמצעות הפעלת הסעיף בחוק המאפשר לשר הכלכלה, במקרה של עילה ביטחונית לכאורה, לעקוף את רשות ההגבלים העסקיים ולספק פטור מהגבלות שמוטלות על מונופולים (כגון פיקוח מחירים ממשלתי). סעיף זה לא הופעל מעולם קודם.

בנוסף, העתירות תוקפות סעיפים ספציפיים במתווה: "סעיף היציבות" הקובע שאף ממשלה לא תבטל את הפטור ב־10 השנים הקרובות, הקלות על יצוא הגז בניגוד להחלטות הממשלה ב־2013, וההסכמה של הממשלה למחירי גז גבוהים יחסית.

זו הפעם השלישית שההתנגדות לשוד הגז מגיעה לבג״ץ. בשנת 2012, למשל, נקנס המתמטיקאי שמואל קניאל בהוצאות משפט של 18 אלף שקל על כך שעתר בנושא הזה, שלדעת בג״ץ צריך להיקבע בהתאם למדיניות הממשלה. זו גם היתה עמדת בג״ץ ב־2013, לאחר שהמאבק הציבורי לא מנע את אישור הממשלה ליצוא הגז, ומספר חברי כנסת וארגוני חברה וסביבה עתרו בטענה שהאישור צריך להתקבל על־ידי הכנסת ולא על־ידי הממשלה.

הפעם הלחץ הציבורי משמעותי יותר. בית המשפט נאלץ לנהל דיון שנוגע חלקית גם באופן בו הממשלה כפופה למעשה לאינטרסים של טייקוני הגז, ואף ביקש מהממשלה לשקול את אישור "סעיף היציבות" באמצעות חקיקה בכנסת. במהלך הדיונים התברר שסעיף זה חושף את המדינה לתביעות עתידיות בבתי דין בינלאומיים ולקנסות אפשריים, אם תקום ממשלה שתחליט לשנות את המתווה. עורך־הדין מטעם המדינה גם לא הצליח להסביר מדוע החליטה הממשלה לשנות את הסדרי המס (המרוככים) של ועדת ששינסקי ומדוע הממשלה פועלת בניגוד להחלטתה על היצוא משנת 2013. אך את השאלה הבסיסית ביותר שופטי בג״ץ לא מתכננים לשאול: מדוע לתת במתנה נכס השווה מאות מיליארדים לקבוצת טייקונים?

סביר להניח שבג״ץ יעדיף שלא להתערב בהחלטה על אישור המתווה עצמו, בתירוץ שמדובר בהחלטה שיש להשאירה בידי "קובעי המדיניות". אך מי קובע את מדיניות הגז באמת? נובל אנרג׳י, דלק ושאר תאגידי הגז לא רק רוכשים לעצמם פקידים ואנשי תקשורת בכירים, ומשקיעים ביחסי ציבור ובעבודת לובי. הם מאיימים בפועל לשתק את הפקת הגז אם דרישותיהם לא ייענו. זוהי הסיבה המרכזית לכך שנתניהו, שטייניץ ושאר שרי הממשלה מתפקדים כ"שתולים" של תשובה ונובל אנרג׳י.

הלחץ הבהיל את נתניהו לשאת דברים באופן חריג בפני השופטים, ונציגי הממשלה מאיימים שכל עיכוב באישור המתווה בשלמותו יהיה קטסטרופה, אך בשורה התחתונה בית המשפט הוא זירה נוחה עבורם לניהול הדיון הציבורי. הדינמיקה המשפטית מאפשרת לנציגי הממשלה "להסביר" את מדיניותם באמצעות ערפל של איומים ביטחוניים ולהוציא את הדיון מההקשר של מדיניות ההפרטה הניאו־ליברלית. מנגד, העותרים נדחקים לטיעונים פורמליים על האופן בו נקבעת המדיניות, ולא יכולים אפילו לשאול מדוע בכלל לתת פטור או הקלות כלשהן לטייקונים שקיבלו מתנה בשווי מאות מיליארדים.

להיאבק על מדיניות חלופית

חשוב להעביר את הדיון מכותלי בית המשפט לאסיפות הסברה במרכזי הערים והשכונות, במוסדות הלימוד ובמקומות העבודה. באסיפות כאלה ניתן יהיה להפריך את טיעוני הממשלה והתאגידים, לחשוף את כפיפותה של הממשלה לשלטון ההון, ובאופן הזה לייצר לחץ שיידחק את השופטים לפינה שתקשה עליהם לדחות את העתירות בלי להסתכן בפגיעה קשה באמון הציבור הרחב בבית המשפט.

אסיפות כאלו יוכלו גם לבחון את האסטרטגיה והטקטיקה הנוכחיות של המאבק — וזאת כדי לוודא שגם אם שופטי בג״ץ יפסקו לטובת ממשלת ההון, התנועה נגד שוד הגז תגיע מוכנה יותר לסבב המאבק הבא.

הגישה האנטי־פוליטית של "גם ימין וגם שמאל" סייעה בפועל לממשלה לערפל את התמונה ולבודד את המאבק. יש לנצל את אירועי המחאה הקרובים כדי להבהיר לציבור הרחב שמדובר במאבק של האנשים העובדים מול מדיניות ימנית וקפיטליסטית של ממשלות הכפופות לבעלי ההון. לצד זאת, יש להפעיל מאמץ מודע לגייס את ארגוני העובדים והסטודנטים, שיכולים גם לנקוט צעדים ארגוניים נוספים מעבר להפגנות, כמו אסיפות במהלך יום הלימודים והעבודה ואף שביתות במקרה הצורך.