המחאה נגד שוד הגז, שכללה שורה של הפגנות במקומות שונים בארץ והגיעה לשיאה עם צעדה לוחמנית של כ־7,000 מפגינים ומפגינות בתל אביב, עדיין לא הצליחה למנוע מנתניהו להמשיך לנסות לאשר את מתווה הגז שגובש בחודשים האחרונים בין הממשלה ליצחק תשובה ונובל אנרג׳י. נתניהו נחוש לאשר את המתווה ללא שום שינוי עוד לפני יציאת הכנסת לפגרת הקיץ ב־2 באוגוסט, ובשביל זה הוא גם מנסה לקצר את "השימוע הציבורי" שהוא נאלץ לקיים.

שר הכלכלה, יו״ר ש״ס אריה דרעי, שמחזיק בסמכות הפורמלית להעניק פטור "ביטחוני" למונופול מחוק ההגבלים העסקיים (סעיף 52), התנגד תחילה תחת לחץ ציבורי לניסיון של נתניהו לעקוף את רשות ההגבלים העסקיים, אבל נראה שהוא כבר הספיק לסגת בו. סיבוב הפרסה הזה מחדד את הצורך להרחיב את המאבק ואף כבר בימים הקרובים.

אין ספק שיש לכך פוטנציאל לאור ההתנגדות הרחבה בציבור לשוד משאבי הטבע. עם זאת, לאורך שלושת השבועות האחרונים מספר המשתתפים בהפגנות פחת באופן משמעותי, והשאלה המתבקשת היא: למה?

סקר מדד השלום שנערך באחרונה מגלה כי 66% מהנשאלים העידו שאינם מבינים את פרטי מתווה הגז. מקרב אלו שכן גיבשו עמדה בנושא היה רוב של מתנגדים למתווה. אך יותר מ־40% מהנשאלים ענו כי הם "לא תומכים ולא מתנגדים" למתווה, וזאת למרות שיש רוב מוצק הן בציבור היהודי (57%) והן בציבור הערבי־פלסטיני (53%) שלא סומך על שיקול הדעת של נתניהו בנושא. תוצאות הסקר מדגישות שאחת המשימות של כל מי שמעורבים במאבק הגז היא להצליח להסביר: על מה המאבק הזה, בכלל?

שאלה של חלוקת משאבים

המאבק נגד המתווה מובל על־ידי מטה שכולל מספר ארגונים, ביניהם 'מגמה ירוקה', 'הפורום נגד יצוא הגז', 'חדר המצב' ובאופן מצער ומזיק גם ארגון הימין הקיצוני 'הפורום המשפטי למען ישראל'.

בהפגנות האחרונות המארגנים הדגישו מצדם את הקריאה "גם ימין וגם שמאל מפרקים את המונופול". הקריאה הזאת מנסה להראות שלהתנגדות למתווה הגז יש תומכים מכל המחנות הפוליטיים, והיא מקדמת את האשליה שאם מאבק הגז יהיה "לא פוליטי" הוא יצליח לרתום פוליטיקאים מכל מפלגות הכנסת, כולל מהקואליציה, לעצירת המתווה. מדובר בסופו של יום בגישה שגויה שמובילה למלכודת.

המאבק הוא פוליטי, קודם כל מכיוון שהוא יוצא נגד ההחלטה הפוליטית לאשר את המתווה שהתקבל על־ידי ראש הממשלה ושותפיו לקואליציה. מעבר לכך, המאבק מעלה שורה של סוגיות פוליטיות־כלכליות והמרכזית שבהן היא: כיצד מתחלקת השליטה על המשאבים בחברה?

בין המתנגדים למתווה הגז ניתן למנות זרמים פוליטיים שונים החל מסוציאליסטים שדורשים להעביר את מאגרי הגז באופן מלא לידיים ציבוריות ועד לגורמי ימין ניאו־ליברלי שמקדמים גישה לפיה "תחרות" ו"שוק חופשי" היא דרך היעילה ביותר לניהול משק הגז.

כך למשל, עורך עיתון דה־מרקר גיא רולניק מוביל קמפיין ציבורי נגד המתווה מעל דפי העיתון. הקמפיין אמנם עוזר להעלות את הסוגיה לתודעה הציבורית, אך הוא גם מקדם סדר יום ניאו־ליברלי. רולניק ודומיו היו רוצים לראות מתווה שבסך הכול מאפשר לחלק את מאגרי הגז בין עוד מספר תאגידים וטייקונים. שלא במקרה הקמפיין שלהם לא מעלה את נושא התמלוגים והמיסוי הנמוך והשערורייתי על רווחי העתק של תאגידי הגז. רולניק ושות׳ יהיו הראשונים לקרוא להפסיק את ההפגנות ברגע שיוצג מתווה חדש שיכלול את השינוי המינימלי שהם דורשים.

אך רוב המתנגדים למתווה, מקרב הציבור הרחב, לא עושים זאת מתוך תמיכה בגישה של רולניק אלא מתוך זעם עמוק על החלוקה הבלתי שוויונית של העושר והמשאבים בחברה. זה משתקף בין השאר בפופולריות של הסיסמאות "לא למדינה של טייקונים" ו״לא ניתן את הגז לטייקונים״ בהפגנות.

הימין הניאו־ליברלי בעד לתת את הגז לטייקונים, אלא שחלקם היו מעדיפים שהשלל יתחלק בין מעט יותר טייקונים, או אולי בין טייקונים אחרים, באמצעות מכרז מסודר יותר וכו׳. ה"תחרות" שעליה מדברים אותם גורמי ימין כלל אינה מבטיחה שרווחי הגז ילכו לצרכים החברתיים או יגיעו לכיס של הצרכן במקום לחשבונות הבנק של בעלי ההון והתאגידים הגדולים.

מי מקבל במה בהפגנות?

באופן מצער, מארגני ההפגנות מנסים לרוקן את המאבק מתוכן פוליטי ולצמצם אותו לשאלות כביכול "מקצועיות". אבל השאלה של חלוקת המשאבים בחברה, ובמקרה הזה של מאגרי הגז, היא לא שאלה טכנית אלא שאלה של מדיניות פוליטית.

בהפגנה שהתקיימה ב־4 ביולי בתל אביב הדובר המרכזי היה החשב הכללי לשעבר באוצר, ירון זליכה. הוא עזר בנאומו לחשוף את השחיתות העומדת מאחורי שוד הגז. אבל זליכה, כלכלן ניאו־ליברלי שתומך בהפרטה, טען שההתנגדות לשוד הגז היא "לא עמדה פוליטית", והסתפק בביקורת על היעדר תחרות ובקריאה לחקירה פלילית של חלוקת הרשיונות להפקת הגז. שלא במקרה הוא לא התייחס לצורך לפתוח מחדש את נושא התמלוגים או את שאלת הבעלות.

בהפגנה שבוע קודם לכן, אחד מהנואמים שהוזמנו היה מנכ״ל מפעל הקרמיקה חרסה, המתנגד למתווה בגלל החשש מעלייה במחירי הגז, אך בו־זמנית בעלי המפעל מאיימים על עובדי המפעל בשבירת העבודה המאורגנת ובסגירה. הניסיון ליצור רושם של שותפות אינטרסים במאבק הזה בין הציבור הרחב של האנשים העובדים לבין מיעוט קטן של מעבידים הוא טעות. הרי רוב הסיכויים שאם מחיר הגז יעלה בעתיד ורווחי המפעל יפגעו, פגיעה זו תגולגל, על־ידי אותו מנכ״ל, לפתחו של הציבור באמצעות העלאת מחירי המוצרים או פיטורים ופגיעה בשכר העובדים.

אם נציגי ארגוני עובדים היו מוזמנים לנאום באחת ההפגנות, הם היו יכולים להדגיש כי המאבק הרחב של ציבור העובדים למען זכויותיהם צריך לכלול גם התנגדות לגזילת משאבי הטבע מהציבור. בעלי הון והמנכ״לים המשרתים אותם לא יוכלו להיות שותפים למסר הזה אלא יצמצמו אותו לאינטרסים הצרים שלהם כמעבידים — גז זול שיאפשר להם להמשיך לנצל עובדים ולמקסם רווחים.

אף שחלק גדול מהמארגנים מגדירים עצמם שמאליים ואף סוציאליסטים או סוציאל־דמוקרטים, ואף שח״כים המזוהים כשמאל הם הבולטים והעקביים ביותר בכנסת בהעלאת ההתנגדות לשוד הגז, לא ניתנה במה לאף דובר שמייצג באופן מובהק וגלוי את השמאל וגם לא לאף דובר או דוברת מארגון עובדים.

במקום זה, בהפגנה האחרונה בירושלים, המארגנים בחרו להזמין לנאום נציג של 'הפורום המשפטי למען ישראל', ארגון ימין קיצוני התומך בתוכנית הגזענית של 'ארץ ישראל השלמה'. עצם הנוכחות של דובר מארגון ימין קיצוני על הבמה מספיקה כדי להרתיע שכבה גדולה של יהודים וערבים־פלסטינים התומכים במאבק. בנוסף לכך, הפורום המשפטי מתנגד למתווה ולשליטה המונופוליסטית של תאגיד זר על מאגרי הגז מסיבות לאומניות, ולא מציע שום תכנית שהיא מעבר להגיון הניאו־ליברלי.

באותה ההפגנה, המארגנים אף פנו לפעילים של מאבק סוציאליסטי וחד״ש בבקשה, שלא הסכמנו לה, להוריד שלטים ודגלים. פעילת חד״ש התבקשה להוריד שלט עליו היתה כתובה המילה 'שוויון' בעברית וערבית. וכך הגישה הא־פוליטית של "גם ימין וגם שמאל" מובילה לסתימת פיות ולהיווצרות מצב של "רק ימין, ללא שמאל" בחזית המאבק.

הגז חייב להיות בידי הציבור

כדי למצוא את הדרך הטובה ביותר לקדם את המאבק, חיוני לפתח דיון רחב, משותף ודמוקרטי בהפגנות ובהזדמנויות אחרות. אבל לצערנו, מארגני ההפגנות בוחרים באופן מכוון לא לתת במה למי שתומכים בהלאמת משאבי הגז או למי שמבקר משמאל את ממשלת נתניהו, ומנגד לתת במה לימין ולתומכי הניאו־ליברליזם.

זה מעלה את השאלה מדוע אין מטה מאבק דמוקרטי שיכלול את כל הארגונים השותפים במאבק שיחליטו יחד על מטרות המאבק, דרכי מאבק, אסטרטגיה וטקטיקה וכפועל יוצא מזה גם על רשימת הדוברים בהפגנות. מטה כזה יוכל גם להתרחב בהמשך הדרך עם הצטרפות ארגוני סטודנטים וארגוני עובדים למאבק.

הניסיון לסרס את מחאת הגז ממסרים פוליטיים נובע גם מחוסר ביטחון של חלק מהמארגנים בכך שניתן להוביל מאבק רחב ועוצמתי נגד ממשלת נתניהו. המחשבה שצמצום המאבק לכדי כמה דרישות מינימליות שניתנות לעיכול אפילו על־ידי תומכי הניאו־ליברליזם יוביל להצלחה, גם אם חלקית, היא אשליה.

בשביל לעצור את שוד הגז צריך לבנות תנועה רחבה. בשביל להתרחב תנועה כזאת צריכה להתארגן סביב דרישות שישפרו בצורה משמעותית את חיי הרוב המוחלט בחברה. לכן השאלה של מי מרוויח מהגז — הציבור או הטייקונים — היא השאלה המרכזית במאבק.

הדרך הטובה ביותר להבטיח שמשאב הגז הטבעי ישמש בצורה המועילה והדמוקרטית ביותר את הציבור — להתייעלות אנרגטית, להפחתת יוקר המחיה ולהקפדה על התקינה הסביבתית המחמירה ביותר — היא הלאמה של משאבי הגז והעברתם לבעלות ציבורית תחת פיקוח וניהול דמוקרטיים של ארגונים חברתיים, ארגונים סביבתיים ונציגי ציבור.