"המשטרה נעשתה נחוצה ברגע שהחברה האנושית התפצלה בין בעלי האמצעים לחסרי האמצעים". את הדברים האלה אמר אוֹמאלי ישיטֶלָה, פעיל פוליטי אמריקאי שבעצמו נכלא לשנה וחצי בשל פעולת מחאה בלתי־אלימה במהלך תנועת זכויות האזרח של שנות ה־1960 וזכותו להצביע נשללה ממנו לעשרות שנים. כפי שהסביר, המשטרה קשורה בטבורה לחברה המעמדית ולשמירה על האינטרסים של המעמד השליט של בעלי ההון.

המשטרה במתכונתה המודרנית כפי שאנחנו מכירים אותה — כוח אכיפה חמוש של המדינה לטיפול (בעיקר) בנושאי פנים — הוקמה בתחילת המאה ה־19, על רקע המהפכה התעשייתית, והיא שימשה לדיכוי של שביתות עובדים, מרידות עבדים, לכידת עבדים שברחו וכו'.

ההתפתחות של מרכזי תעשייה יצרו תהליך של עיור מואץ. הערים נהפכו למרכזי מגורים עבור עובדים שהיגרו מהכפר, ואוכלוסייתן גדלה במהירות. מרכזים אלה נולדו מאבקי העובדים, האיגודים המקצועיים והשביתות הראשונות במפעלים ובמכרות. למדינה לא היתה תשובה הולמת להתעצמותו של מעמד העובדים. בעוד במרידות בכפרים מבודדים ניתן היה לרוב לדכא באמצעות כוח צבאי, האלימות הגסה של הצבא רק הלהיטה את הרוחות ועוררה עובדים נוספים להצטרף למאבקים. עבור המעמד השליט היה נחוץ כוח חמוש מסוג חדש ומתוחכם יותר: המשטרה.

אנסה להמחיש את תפקיד המשטרה דרך מספר דוגמאות של מאבקים שונים מסביב לעולם.

המשטרה נגד מחאות ומאבקים

באחרונה מתנהל בארה״ב מאבק הרואי של אמריקאים־ילידים בשמורת סטנדינג רוק במדינת צפון־דקוטה. ילידי המקום נאבקים נגד הקמת צינור נפט סמוך למקור המים המרכזי של האזור. תאגידי הנפט, בעזרתה של הממשלה האמריקאית, גייסו את המשטרה ואת הצבא לאבטח את הקמת הצינור ולדכא בברוטליות את התנגדות התושבים.

היה ברור להם כבר משלביו הראשונים של המאבק כי למעשה המשטרה נמצאת בצד של התאגידים. תובנה זו, שחושפת את המשטרה כזרוע־בפועל של תאגידי הנפט, עזרה להם להציג לשכבות רחבות יותר מיהם הפושעים האמיתיים ולגייס סולידריות רחבה מול ההסתה הממסדית נגדם. אפילו קבוצות מסוימות של שוטרים וחיילים החלו לסרב לקחת חלק בדיכוי התושבים. המאבק העיקש אילץ את ממשל אובמה לבטל את פרויקט צינור הנפט. (מאז ההרצאה שנערכה בכנס סוציאליזם 2016, טראמפ, כבר בשבוע הראשון לכהונתו כנשיא, החליט להפוך את ההחלטה, ובימים אלה המאבק מתחדש).

השנה האחרונה היתה שנה סוערת גם באתיופיה. הממשלה האתיופית תיכננה להעביר אדמות בגודל שטחה של בלגיה לשליטת תאגידי חקלאות בינלאומיים. בתגובה לכך החלו הפגנות שהובילו בעיקר איכרים וצעירים, ושדחפו למאבק כמעט את כל חלקי האוכלוסייה של אזור זה, המיושב בעיקר על־ידי בני האמורו. תשובת המשטר היתה דיכוי ברוטלי באמצעים צבאיים, שהביא להריגתם של 400 תושבים. למרות הדיכוי הרצחני, הנחישות ההרואית של המפגינים הביאה את הממשלה לסגת בינתיים מתוכנית הגזל הזאת. המאבק באתיופיה טרם הוכרע אך גם במקרה זה אפשר לראות מצד אחד את הברוטליות של הממשלה ומצד שני את הפוטנציאל שיש לפעולה מאורגנת ונחושה להתמודד ולהדוף את כוחות הדיכוי.

גם בישראל המשטרה ממלאת תפקיד דומה. אפשר לראות זאת למשל כשנציגים מחברת נובל אנרג׳י, אחת החברות השולטות במאגרי הגז, העבירו תדרוך לשוטרים שהוצבו מול ההפגנות נגד מתווה הגז של ממשלת נתניהו. אפשר להיווכח בכך גם כשבוחנים את התפקיד שממלאת המשטרה בפינויי הבתים בשכונות גבעת עמל והארגזים בתל־אביב לטובת הקמת מיזמי נדל״ן של טייקונים. בשיאה של המחאה החברתית ב־2011 זכו השוטרים להעלאת משכורות בגובה 40%, למעשה כדי למסמס אפשרות להזדהות שלהם עם המחאה.

הדוגמאות הללו מוכיחות על מי המשטרה מגינה.

אלימות כלפי הקבוצות הכי מוחלשות

רוב התופעות של ברוטליות משטרתית אינן מתרחשות על רקע התפרצות מאבקים חברתיים. האלימות המשטרתית מופעלת באופן יומיומי ובעיקר נגד קבוצות מיעוט וקבוצות מופלות אחרות בחברה. בארה״ב, בממוצע בכל 28 שעות נרצח אדם שחור בידי המשטרה.

תנועת Black Lives Matter ("חיי שחורים נחשבים"), הביאה למודעות הציבורית, בעזרת מאבק רחב והפגנות המוניות, את הגזענות והאלימות המשטרתית כלפי שחורים אמריקאים.

בישראל ניתן לראות באופן בולט איך האלימות המשטרתית מופנית כלפי ערבים־פלסטינים, מהגרי עבודה, פליטים ויוצאי אתיופיה.

בשנת 2015, 12% מהתיקים שנפתחו באשמת תקיפת שוטרים היו נגד אתיופים — פי 6 מגודלם היחסי באוכלוסייה! אלימות משטרתית היא חלק בלתי נפרד מדיכוי ואפליה עמוקים הרבה יותר. יחס המשטרה הוא ביטוי לאופי הכללי הרחב שבו מתייחס הממסד לאוכלוסייה.

הקבוצות שסובלות יותר מאחרות מאלימות משטרתית הן גם הקבוצות המרוששות והמנוצלות ביותר של מעמד העובדים, שסובלות בצורה החריפה ביותר מהמדיניות הקפיטליסטית של הפרטות, קיצוצים ופיטורים.

עשורים של הפרטות וקיצוצים בשירותי הרווחה והחינוך יצרו מצב שבו משפחות עובדות רבות נלכדות בחיי עוני. כ־35% מבין המועסקים בקרב יוצאי אתיופיה בגילאי 22–64 הם עובדים בלתי מקצועיים. משמעות נתון זה היא למשל שליוצאי אתיופיה יש סבירות גבוהה להיכלל באוכלוסיית עובדי הקבלן. בשנת 2015 יוצאי אתיופיה היו בתחתית סולם השכר. בקרב ערבים־פלסטינים ישראלים יש מעל 50% אבטלה ומעל ל־50% מהמשפחות הערביות בישראל חיות מתחת לקו העוני.

גזענות ממסדית

בני ובנות נוער שמישירים מבט לעתיד שלהם ורואים דרך ללא מוצא, עשויים בסבירות גבוהה יותר להתייאש ואף להידרדר לפשיעה אלימה ולשימוש לרעה באלכוהול ובסמים אחרים.

מחקרים רבים כבר הוכיחו את הקשר הישיר בין העבירה הפלילית הראשונה לבין הנשירה ממערכת החינוך. ההצדקות לכך והתעמולה של הממסד והמשטרה בפרט הן ביסודן גזעניות: "הנוער האתיופי הוא אלים", "הבדואים הם גנבים ידועים", "סודנים אנסים ושודדים"... מפכ״ל המשטרה אלשיך ביטא זאת באמירתו כי "טבעי" לחשוד באוכלוסיות "מהגרים" וערבים כיוון שאלו מעורבות יותר בפשיעה, ולכן "טבעי" ששוטרים יחשדו בהם יותר.

כל אלה באו להצדיק את "שיטור היתר" ואת ה"אפיון הגזעי" ("פרופיילינג") — אפיון של עבריינים פוטנציאליים לפי מאפיינים גזעיים, כדי להכשיר את הקרקע ו"דעת הקהל" וליצור רושם שקיים צורך בהפעלת אלימות משטרתית.

למעשה, המשטרה משמשת לטיפול בכוח הזרוע בבעיות שבעזרת תכנון חברתי נכון והשקעת המשאבים הנחוצים ניתן היה למנוע (למשל, מעצרים על רעש ושתייה במקום יצירת מקומות בילוי ועבודה לנוער ולצעירים, כליאה במקום חינוך וכו'). בנוסף, ישנם מדדים של "תפוקה" שלפיהם המשטרה נמדדת ומתוקצבת מצד הממשלה (למשל, תיקצוב תחנות משטרה לפי כמות כתבי האישום שהם מגישים).

פיקוח ציבורי על המשטרה

המקרה של החייל האתיופי, דמאס פיקדה, שהוכה ללא סיבה בידי שוטרים, הוציא אלפים לרחובות בזכות התיעוד המצולם של התקיפה האלימה שהוא עבר. מקרה נוסף של תיעוד מצולם של אלימות שוטרים זיכה תושב חדרה מאשמת תקיפת שוטר. הניגוד בין מקרים יוצאי דופן אלה לבין מציאות בה 93% מהתלונות המוגשות למח״ש על אלימות משטרתית נסגרות, הופך את הצורך בפיקוח ציבורי דמוקרטי על המשטרה לברור יותר ויותר.

צילום ותיעוד הם לא "פתרון קסם", ובטח שאי־אפשר לסמוך על המשטרה שתפקח על עצמה. בעיר אוקלנד בארה״ב נמחקו בשל "סיבה טכנית" רבע מהצילומים שאספה המשטרה על השוטרים. בישראל, המשטרה ומח״ש לרוב לא מכירות בצילומים כאלה ובמקרים מסוימים אפילו תובעים את מי שמצלם אותם.

כדי להתגונן מפני המשטרה ולתת מענה לפשיעה צריך להתארגן באופן עצמאי. בשנות ה־70, הפנתרים השחורים בארה״ב הקימו את ההתארגנויות "Police the Police — PIGS PATROLS", שהיו קבוצות מאורגנות שהגיעו בזמן המעצרים לפקח ולוודא שהמשטרה לא מתעמרת בתושבים, ובמקביל לזה קידמו את המלחמה הפנימית של הקהילה בפשע. פרד המפטון, ממנהיגי הפנתרים השחורים, עזר לחסל את המלחמה בין הכנופיות הכי גדולות בשיקגו, דבר שהמשטרה מעולם לא הצליחה לעשות.

בשכונת דורה בנתניה התפתחה מסורת של הפגנות מול מעצרים ואלימות משטרתית בשכונה, דבר שהביא לירידה בהתעמרות המשטרה בצעירים תושבי השכונה. בקריית משה ברחובות קיימות גם כן התארגנויות מסוימות נגד אלימות משטרתית והתארגנות נוספת שהחלה להתמודד עם האלימות והפשע בשכונה באופן קהילתי.

התארגנויות קהילתיות מפתחות את היכולת להדוף מצד אחד את האלימות המשטרתית ומצד שני לספק ביטחון לתושבים גם מפני הפשיעה. ועדי שכונות, ועדי עובדים וארגוני נשים צריכים להתארגן למען יצירת מנגנוני פיקוח עצמאיים ודמוקרטיים על המשטרה. הם אלה שיוכלו לשים סוף להתעמרות בתושבים ולתפירת התיקים ולהבטיח ששוטרים אלימים, מטרידנים וגזענים יתנו את מלוא הדין על פשעיהם. התארגנויות כאלו יכולות גם להיות בסיס להתארגנות רחבה יותר בשכונות ובמקומות הלימודים והעבודה, שתוכל להיאבק גם נגד העוני, ההזנחה והניצול הקפיטליסטי.