ועידת מאבק סוציאליסטי, 2—4 בנובמבר 2017: פרק נוסף מתוך הדוח הפוליטי שהתגבש לאורך תהליך דיון תנועתי מקיף וגירסה מלאה שלו נידונה ואומצה פה־אחד בוועידה הארצית.
שלטון נתניהו נהנה מבסיס תמיכה משמעותי עדיין, שמתוחזק בעיקר בעזרת דמגוגיה ביטחונית וכפועל יוצא של היעדר חלופה הולמת משמאל. אך הוא מתאפיין בחוסר יציבות גובר, שעה שהוא מעורר תרעומת מצד חוגים בולטים במעמד הקפיטליסטי ונכנס לעימותים בהיקף שיא עם מוסדות מרכזיים של המדינה הקפיטליסטית — בית המשפט העליון, הפרקליטות, ראשי המשטרה והצבא, נשיא המדינה, מבקר המדינה — ועם העיתונות הקפיטליסטית ומוסדות תרבות ממסדיים.
בד־בבד, כחלק מהמערכה לחיזוק משטר הכיבוש, חלה הסלמה בפעולות לדיכוי התנגדות בקרב אזרחים פלסטינים ובכלל להשתקת התנגדות לכיבוש ולאפליה לאומית. מגמה של ציד־מכשפות ברוח מקארתיסטית הרימה ראש נגד אזרחים מתנגדי כיבוש, ובמיוחד ארגונים אזרחיים — שוברים שתיקה, בצלם, ארגונים ליברליים הממומנים בידי 'הקרן החדשה' ומדינות שונות — עיתונאים, אקדמאים, מנהלי בתי ספר, מורים, אומנים. הרדיפה החמירה, אף שעדיין לא הרחיקה־לכת לממדי קמפיין הרשימות השחורות, שימועי הראווה, הגירושים והמאסרים של פעילי שמאל ואישי ציבור כפי שהוביל מקארתי בארה״ב, וזאת גם לאור סלידה ציבורית מהצורות הוולגריות ביותר של הרדיפה, כפי שהשתקף בתגובה לקמפיין ה"שתולים בתרבות" של 'אם תרצו' בינואר 2016.
רוחות לאומניות־גזעניות מטופחות הן מצד מפלגות השלטון והן מצד יריבותיהן הקפיטליסטיות ב"אופוזיציה", אך ברקע, הלכי הרוח והגישות בחברה הישראלית לא מעידים על הליכה כללית ואחידה ימינה אלא על מגמות סותרות ועל פוטנציאל לשינוי.
נטיות בונפרטיסטיות
ראשי קמפייני ה"טרנספר" ו"בלי נאמנות אין אזרחות" וכו' ישבו בממשלות ישראל עוד לפני שלטון נתניהו. אולם חזרתם של נתניהו והליכוד להגה השלטון ב־2009 חיזקה מגמה של הסתה דמגוגית לאומנית ורדיפה פוליטית "שגרתית" נגד מעגלים מתרחבים של אזרחים מתנגדי כיבוש, בראש ובראשונה פלסטינים אך גם יהודים ובינלאומיים. המגמה הזאת משתלבת במגמה נרחבת יותר של ליבוי שוביניזם לאומי, גזענות, פחד ביטחוני, וסימון שעירים־לעזאזל מקבוצות שונות — בעיקר פלסטינים, מבקשי מקלט, עובדים מהגרים ו"שמאלנים" — במטרה לייצר דה־לגיטימציה להתנגדות לכיבוש וכהסחת דעת כללית מההשלכות ההרסניות של מדיניות השלטון בתחומים השונים.
על הרקע הזה נרשם זינוק בהיקף מהלכי חקיקה ריאקציוניים ואנטי־דמוקרטיים[1]. בין החוקים הבולטים שאושרו ניתן למנות את "חוק הנכבה", "חוק החרם", "חוק שלילת אזרחות" ו"חוק ועדות הקבלה" (אושרו ב־2011); "חוק מימון העמותות", "החוק למניעת הסתננות", "החוק להדחת חברי כנסת", "חוק הטרור" (אושרו ב־2016) והממשלה מקדמת חוקים נוספים דוגמת "חוק הלאום", "חוק המואזין", "חוק נאמנות בתרבות" ועוד.
לצד זאת, שלטון נתניהו פועל לאיוש ראשי מערכת המשפט של המדינה בשופטים שמרנים יותר ולהחלשת סמכות התערבותה בהחלטות הכנסת ("אקטיביזם שיפוטי") — סמכות שמאפשרת לעיתים לבלום מהלכים שרירותיים של המשטר באמצעות עתירות לבג״ץ. שלא במקרה, בית המשפט העליון הוא המוסד היחידי של המדינה שזוכה בדרך־כלל לאמון משמעותי יחסית בקרב האזרחים הערבים־פלסטינים, שכן הוא נתפס כבלם אחרון מול התעמרות ורדיפה מצד המשטר[2]. אף שבג״ץ משמש כחותמת גומי לכיבוש ולהתקפות רבות על הפלסטינים ועל מעמד העובדים, נחוץ להתנגד למאמצי הממשלה להחלישו, שכן אלה מכוונים רק להסיר מעליה עוד רסן.
שלטון נתניהו האיץ גם מהלכים להפללת ולהחלשת ההתארגנות הפוליטית בקרב אזרחים פלסטינים בישראל, שהגיעו לשיאם עם הוצאתה מחוץ לחוק של 'התנועה האסלאמית הצפונית' ב־2015 (כשאפילו ראש השב״כ טען שאין ראיות שקושרות ארגון זה לפעולות טרור), ההסלמה בהתקפות על מפלגת בל״ד, אישור חוק ההדחה וקביעת אחוז החסימה על רף שכוון ספציפית להקשות על המפלגות הפלסטיניות ועל חד״ש.
תחת שלוש הקואליציות של נתניהו מאז 2009, מאפיינים בונפרטיסטיים של המשטר הלכו והתחזקו.
היסטורית, המדינה הקפיטליסטית הישראלית — שנבנתה מראשיתה באופן מכריע גם כאמצעי לנישול ולדיכוי על רקע לאומי של האוכלוסייה הערבית־פלסטינית — התאפיינה תמיד בהיבטים סמכותניים משמעותיים, בראש ובראשונה כלפי האוכלוסייה הפלסטינית, כשהיא נשענת על מנגנוני ביטחון חזקים. היבטים אלה כללו לאורך השנים בין השאר תופעות של הסתה גזענית, רדיפה פוליטית, הפללת פעילות ומעצרים נרחבים של אזרחים פלסטינים, ירי באש חיה לעבר אזרחים פלסטינים, ורדיפת מתנגדי כיבוש גם מהציבור היהודי לרבות באמצעות השב״כ ובאמצעות מאסרים. עד היום מדינת ישראל מוגדרת בחוק כנתונה ב"מצב חירום", שנועד להקל על צעדים שרירותיים ודרקוניים מצד המשטר, כגון מעצרים מינהליים של אזרחים. גם כשתקנות לשעת חירום שנותרו מהכיבוש הבריטי מוחלפות בחקיקה חדשה, זו מותירה לרוב סמכויות דרקוניות, כפי שנעשה ב"חוק הטרור" של 2016.
מסגרת הדמוקרטיה הקפיטליסטית בישראל עוצבה מראש, כפועל יוצא של המדיניות הציונית, כ"אתנוקרטיה", והיא מצומצמת במובהק ביחס לאזרחים הפלסטינים, גם לאחר שהוסר מעליהם הממשל הצבאי ב־1966. קיימים כיום עשרות חוקים המפלים על רקע לאומי[3]. הייצוג הערבי־פלסטיני בכנסת נתפס מנקודת המבט של המעמד השליט לא רק ככיסוי תעמולתי לבניית תדמית "ליברלית" למשטר אלא גם כחלופה עדיפה — ייצוג "לא מזיק" של מיעוט בפרלמנט — לצורך התמודדות עם אי־שביעות הרצון בקרב האזרחים הפלסטינים על פני הדרה רשמית מלאה שתגרור רדיקליזציה. במקביל, מיליוני פלסטינים נטולי אזרחות בשטחים הכבושים נתונים בצורות שונות תחת שליטה דיקטטורית של השלטון הישראלי.
אך גם מרחב הדמוקרטיה הקפיטליסטית עבור אזרחי ישראל נמצא בנסיגה. באיזה שלב אנחנו נמצאים בתהליך הזה? לשם השוואה, ברוסיה, במשך כמעט שני עשורים, משטר פוטין שולח מתנקשים כדי לסגור חשבונות עם יריבים פוליטיים ועם עיתונאים ביקורתיים. כשפוטין מתמודד עם איום של תנועת מחאה בהובלת פוליטיקאי יריב, הוא אוסר על קיום הפגנות, שולח את משטרת המהומות ומאותת לכוחות ימין קיצוני לתקוף פיזית את המפגינים. בישראל, בעוד שהפגנות של אזרחים, ובמיוחד אזרחים פלסטינים, עשויות בהחלט להתמודד עם תוקפנות מצד המשטרה ולעיתים מצד כוחות ימין קיצוני, ועיתונאים שמבקרים את ראש הממשלה מתמודדים עם הסתה, הרי שנתניהו, שממשלתו אכולת עימותים פנימיים, יכול רק לחלום להצטייר "כל יכול" ולנהוג באופן דומה ביריבים פוליטיים, בעיתונאים ואפילו בהפגנות המצומצמות נגד השחיתות שמובלות בידי גורמים ממסדיים. למעשה, המערכת הקפיטליסטית הישראלית יכולה להרשות לעצמה בעת הזאת יותר "שסתומי בטיחות" פוליטיים להכלת אי־שביעות רצון, מיאוס וזעם בקרב ציבור האזרחים (בניגוד לנתינים הפלסטינים בשטחים הכבושים) בהשוואה לרוסיה, למצרים ולטורקיה, עקב יציבות חברתית יחסית רבה יותר. מצב זה מאפשר להמשיך לקיים את הסדר הקפיטליסטי בישראל על בסיס כללי משחק, אומנם חלקיים ומוגבלים, של דמוקרטיה פרלמנטרית.
למרות זאת, עליית הניאו־ליברליזם בישראל, שהעצימה את מעמד בעלי ההון באופן חסר תקדים, עירערה מנגד את הבסיס החברתי של המדינה הקפיטליסטית, עם ניכור גובר של שכבות רחבות בציבור היהודי ממנגנון המדינה ומשתי המפלגות המסורתיות של המעמד השליט, מפלגת העבודה והליכוד, שהתוצאות האלקטורליות שהשיגו יחד צנחו מאז שיאן בבחירות 1981 (אז עם 95 מושבים לשתי הרשימות שהן הובילו) ונחתכו דרסטית מאז תחילת שנות ה־1990. חוסר היציבות הטבוע בשיטת הממשל הקואליציונית בישראל הוחרף. כדי להגדיל מלאכותית את כוחן של המפלגות הגדולות והממשלה קודמו מהלכים "להגברת המשילות", דוגמת החוק הקיקיוני לבחירה ישירה לראשות הממשלה, הגבלות על הצעות אי־אמון בממשלה והעלאות אחוז החסימה, כולל הגבהתו לשיא של 3.25% לקראת בחירות 2015. כל אלה כשלו בייצוב המערכת הפוליטית.
הפנטזיה הקפיטליסטית על מערכת דו־מפלגתית מאובנת נוסח ארה״ב לא רק שאינה בהישג היד של המעמד השליט ברמת חוסר היציבות בחברה, שמשתקפת בדינמיקה של המאבקים בין הפלגים הפוליטיים כיום, אלא גם לא תהפוך על פיו את התהליך היסודי של התערערות היציבות החברתית והפוליטית. למעשה, בארה״ב וברמה העולמית כיום מערכות דו־מפלגתיות הולכות ומתערערות. אמצעים ביורוקרטיים כגון אחוז החסימה יכולים לעמעם את הביטוי שהתהליך בחברה הישראלית מקבל מבחינת הרכב הכנסת, ולעכב צמיחת מפלגות קטנות, אך לאורך זמן, החלשת היבטים של ייצוג דמוקרטי מחלישה את פוטנציאל המערכת הפרלמנטרית לספוג זעם חברתי ולגייס אמון מקרב מעמד העובדים ושכבות הביניים.
הקמת מפלגות "מרכז" קפיטליסטיות חדשות, ובמיוחד הניסיון הכושל של מפלגת קדימה, לא הצליחה לייצר עבור המעמד השליט מפלגה גדולה ויציבה חדשה. היחלשות המפלגות הקפיטליסטיות הגדולות מרופפת את שליטת בעלי ההון והאליטות השליטות במערכת הפוליטית שלהם. התמשכות משברים חברתיים ו"ביטחוניים" הובילה לעלייה בייצוג הפרלמנטרי של כוחות פופוליסטיים וולגריים מהימין ומהימין הקיצוני, בזרמים שונים מחוץ למסגרת הליכוד ובתוכה (על חשבון האגף הבורגני־שמרני של הימין המסורתי). אלה נשענים על אוכלוסיית המתנחלים הגדלה כבסיס הראשי עבורם, לצד פנייה פופוליסטית, תוך ניצול השסעים העדתיים והלאומיים, לשכבות מעמד עובדים בציבור היהודי. הפילוג שהוביל שרון בליכוד, בניסיון להיפטר מהשפעת גורמי ימין קיצוני פופוליסטיים, תרם בעקיפין להתחזקותם בליכוד עצמו, ששב במהרה לשלטון.
ברוח טראמפ, נתניהו זעק על "מסע ציד בולשביקי" נגדו מצד העיתונות הממסדית, שמייצרת כביכול "מבול של 'חדשות מזויפות'", משום שלטענתו "השמאל שולט בתקשורת באופן בלתי דמוקרטי". כמובן ש'ישראל היום', במימון "בלתי דמוקרטי" של טייקון הימורים אמריקאי, שימש עד לאחרונה כביטאונו האישי ונותר קרוב לעמדותיו. התקשורת הישראלית ככלל נוטה להיות ימנית מאוד ומגויסת לצד השלטון בנושאים רבים. אך בדומה לטראמפ, פוטין וארדואן, שלטון נתניהו מודע לכך שמתחת לפני השטח קיימת התנגדות נרחבת כלפיו, שגם הביקורת המוגבלת בעיתונות הממסדית עשויה להזין. לכן הוא מנהל מערכה שיטתית במטרה לרפות ביקורת עיתונאית, דלה ככל שתהיה, על שלטונו, ודאי שעה שהוא עצמו נתון בחקירות משטרה בפרשות שחיתות. בחתירה להגביר את האחיזה בעיתונות ולבלום את ניסיון יריביו להגביל את ביטאונו באמצעות "חוק ישראל היום" נתניהו לקח לידיו את תיק התקשורת ב־2014, ואישורו הטרומי של החוק היה אחד הטריגרים להקדמת הבחירות. בנוסף, הוא נפגש בחשאי עם מו״ל 'ידיעות אחרונות' ערב בחירות 2015 כדי לבחון עסקה לריסון הביקורת עליו — חשיפת הפרשה כנראה עלתה לו במיתון התמיכה מצד 'ישראל היום'.
המערכה הזאת, שאולי ראויה הייתה להיקרא "נאמנות בעיתונות", מייצגת בו־זמנית הן פחד מאובדן השלטון והן תחושת שיכרון כוח, כפי שעלה לדוגמה מהשתלחותו הפרסונלית המגוחכת של נתניהו בעיתונאית אילנה דיין. ואילו יו״ר הקואליציה ח״כ דוד ביטן לא היסס לחשוף שהממשלה ניהלה מעקב אחר עיתונאים בתאגיד השידור החדש והסיקה שעדיף לסגור אותו כי מדובר ב"תאגיד שמאלני אנטי־ממשלתי". כדברי שרת התרבות מירי רגב, "מה שווה תאגיד השידור אם אנחנו לא שולטים בו? השר צריך לשלוט". הסגנון הישיר הביא להתנערות מסוימת מצד חלקים בהנהגת הליכוד, ובהם השרה גמליאל שטענה שמדובר באמירות "הגובלות ממש בפשיזם". אך מלכתחילה הליכוד הוביל את ההתקפה על רשות השידור עם מוטיבציה כפולה: בראש ובראשונה לצורך הידוק הפיקוח השלטוני על השידור הציבורי, כמו גם במטרה להיפטר מהעבודה המאורגנת שם לצורך הרעת תנאי עבודה וצמצום תקציבי. באופן שערורייתי, המהלך יצא לפועל אל מול קול ענות חלושה מצד ההסתדרות ואגודת העיתונאים.
נתניהו נדחף פעמים רבות להתנער פומבית מהתבטאויות של גורמי ימין קיצוני גם ממפלגתו, כולל ח״כים ושרים, וטרח להבהיר במספר הזדמנויות שבכל הסוגיות המהותיות הוא אישית יכריע — ברמיזה, הוא ולא ה"פרחחים". במציאות, נתניהו עצמו תלוי בברית עם גורמי ימין קיצוני ועם תנועת ההתנחלות. במרדף אחר ביצור עמדתו כראש הממשלה הוא לא רק דואג להיפטר מכל יריב פוטנציאלי משמעותי ממפלגתו שלו אלא גם פועל כדי לקנות תמיכה מתומכי הימין הקיצוני בליכוד ולהתחרות על הבסיס הריאקציוני ביותר מול הבית־היהודי וישראל־ביתנו. הדבר ניכר היטב בבחירות 2015, אך גם כשהימר לבסוף על ברית קואליציונית עם ליברמן על פני הפלג של הרצוג במפלגת העבודה. מאותה הסיבה זיגזג נתניהו בהתייחסותו ל"פרשת אזריה" והיה מוכן להעביר את משרד הביטחון לשליטת ליברמן ולהדיח לשם כך שר בכיר מהליכוד ולגרור ביקורת על הממשלה מצד חוגים שונים במעמד השליט.
שלטון נתניהו נעשה כאמור פחות יציב. החתירה מצד הממשלה תחת מוסדות שפועלים כמנגנוני ויסות ובלמים שנועדו בשורה התחתונה לאפשר למערכת להכיל חוסר שביעות־רצון וזעם בחברה, מקימה עליה יותר התנגדות מקרב המעמד הקפיטליסטי וחלקים במנגנון המדינה שחוששים ליציבות המערכת, אך גם מקרב שכבות לא מבוטלות במעמד הביניים ובמעמד העובדים שחוששים מפגיעה בחירויות דמוקרטיות ומהכיוון הכללי בו צועד השלטון הקפיטליסטי.
שוביניזם לאומי וסתירות בתודעה בקרב הציבור היהודי
מאז נסיגת תנועת המחאה הישראלית של 2011 לא התפתחו עדיין מאבקים חברתיים כוללניים בקנה־מידה המוני בחברה הישראלית, והשנים האחרונות התאפיינו בפרט ברמת מאבק נמוכה יחסית של מעמד העובדים הישראלי, למרות גל ההתאגדות החשוב במקומות העבודה. מחאת 2011 — שהייתה מאורע תקדימי בתולדות החברה הישראלית, סחפה השתתפות ותמיכה בשיעורים גבוהים יותר מתנועות מחאה מקבילות באותה התקופה באירופה ובארה״ב, ועוררה בהלה אמיתית במעמד השליט — בכל זאת כשלה מבחינת הישגים כלכליים ופוליטיים ממשיים, ולא הצליחה להצמיח מתוכה כוח פוליטי עצמאי חדש. מהפכת־הנגד באזור ליבתה פחדים ביטחוניים בציבור היהודי ושברה את ההשראה וההתלהבות שעוררו תחילה המהפכות הערביות גם בקרב עובדים וצעירים יהודים. נסיגת המאבק ההמוני של 2011, גם על רקע החולשה הניכרת של כוחות השמאל הפוליטי המאורגן בישראל, פינתה את הדרך להתעוררות מחודשת של תהליכי ריאקציה בחברה הישראלית, כשאכזבה, ייאוש ופחד משמשים קרקע פורייה להתחזקות של שוביניזם לאומי מבאיש ושלל דעות קדומות.
השלטון הניאו־ליברלי נותר במרבית השנים מאז המהפך הימני של 77' בידי קואליציות בהובלת הימין הפוליטי המסורתי בדמות הליכוד. היסטוריה של אפליה על רקע עדתי והתקפות על מעמד העובדים מצד ממשלות 'העבודה', כמו גם התוצאות ההרסניות של הסכמי אוסלו, והזיהוי הכוזב של מפלגות 'המערך' כ"שמאל", סייעו בידי הממשלות בהובלת הליכוד לרכוש תמיכה מקרב מעמד העובדים היהודי על בסיס דמגוגיה ביטחונית, "הפרד ומשול" על בסיס לאומי־אתני, קמפיינים פופוליסטיים ימניים נגד האליטות הישנות והתקשורת, וסימון ערבים, מהגרים לא־יהודים או מבקרים משמאל כשעיר־לעזאזל.
מאז שנת 2000 חלה תזוזה מסוימת ימינה בנטייה הפוליטית הכללית של הזרם המרכזי באוכלוסייה הישראלית־יהודית, על רקע סבבי ההסלמה בסכסוך הלאומי. המגמה משתקפת גם בקרב בני־נוער יהודים בגילאי בית־ספר ולקראת שירות צבאי — רובם מחשיבים עצמם "ימנים"[4], הם ימניים יותר בהשוואה לסוף שנות ה־1990[5] ונוטים ימינה יותר מהממוצע בקרב כלל שכבות הגיל[6]. שלא במפתיע, מדובר בנוער פסימי שכמעט באופן גורף אינו מאמין בסיכוי לפתרון הסכסוך הלאומי. כמחצית מהציבור היהודי הלא־חרדי תומכת כיום בשלילת זכות הצבעה "ממי שלא מסכים שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי", מתנגדת לרעיון של ממשלת קואליציה שתכלול מפלגות ערביות או למינוי שרים ערבים ומתנגדת להשקעת משאבים בטיפוח תרבות ומורשת ערביות. רוב היהודים שוללים את הרעיון של זוגיות בינם או בין קרוביהם לבין ערבים2 וכמעט מחצית מהיהודים לא היו רוצים להתגורר באותו הבניין עם שכנים ערבים[7], אוהדים את הרעיון של טרנספר לפלסטינים אזרחי ישראל[8], וסדר־גודל דומה מתנגדים כיום לפינוי התנחלויות[9]. כמו כן, רוב בציבור היהודי צידד בגל הריסות הבתים ביישובים הערביים[10] ובהוצאה להורג שביצע החייל אזריה (שיעורי התמיכה הגבוהים ביותר נרשמו בגילאי גיוס, 18–24)[11].
אלא שהגישות הפוליטיות הרווחות בציבור היהודי רוויות סתירות ונדרשת תשומת לב לאותן סתירות בתודעה כדי להבין מהן מגבלות הריאקציה ומהו הפוטנציאל לשינוי. למשל, הגישות הריאקציוניות ביותר מאפיינות את האוכלוסייה החרדית ואת זו המזוהה עם הציונות הדתית, בפער ניכר לעומת שאר האוכלוסייה היהודית, ובמיוחד החילונית. כך גם, למרות הנטייה להקצנה ימינה בקרב תלמידים יהודים, הרי שבקרב סטודנטים קיים קיטוב פוליטי בולט יותר ולמעט בקמפוסים הנחשבים למעוזים ימניים, קיימת נטייה שמאלה יחסית לשאר החברה, כפי שהמחישו תוצאות מדגמים בקמפוסים לקראת שתי מערכות הבחירות האחרונות לכנסת (לקראת בחירות 2015, סקר התאחדות הסטודנטים העניק 60 מנדטים יחד למחנ״צ ולמרצ, לעומת 17 לבית־היהודי ו־10 לליכוד[12]; סקר נפרד ומקיף באוניברסיטה העברית בירושלים העניק למחנ״צ ולמרצ 68 מנדטים, לעומת 33 לבית־היהודי ולליכוד[13]). בעוד שמפלגת העבודה וגם מרצ הן מפלגות פרו־קפיטליסטיות ששותפות לקידום שוביניזם לאומי, ולכן אינן מייצגות אלטרנטיבה שמאלית אמיתית, בכל זאת התמיכה המוגברת בהן בעת הזאת והדחייה של הליכוד והבית־היהודי מעידה על התנגדות הנוטה שמאלה של שכבות משמעותיות של צעירים לממשלה.
מאז שנתניהו והליכוד חזרו לשלטון על גבי גל הריאקציה החריף שהתלווה לסבב המלחמה בעזה ב־2009, אין ספק שהתקפות הממשלה על הפלסטינים, על מיעוטים וגם על מעמד העובדים הישראלי התגברו, וכוחות ימין קיצוני הרימו ראש. אך לא נוצר בשנים האלו סחף המוני ימינה, למעט התפרצויות תקופתיות של גלי ריאקציה אלימים של לאומנות ומיליטריזם סביב משברי מלחמה וסבבי הסלמה בסכסוך. גם בהשוואה לריאקציה האגרסיבית שעליה דהר שרון בשיא האינתיפאדה השנייה, אין סימנים למגמה של הקצנה אחידה ימינה של הזרם המרכזי בציבור היהודי. כעדות חלקית לכך, אז הליכוד גרף 38 מושבים וההצבעה המצרפית לליכוד, לימין הקיצוני ולימין החרדי קטפה 69 מושבים — נתונים שלא שוחזרו בינתיים. בבחירות 2009, אחרי המלחמה בעזה, הנתון האחרון נסק חזרה ל־65, אך פחת במערכות הבחירות הבאות. בשיא המלחמה של 2014 הסקרים לימדו על תזוזה חדה ימינה בתמיכה במפלגות, אך לא מדובר היה במגמה ממושכת ובבחירות 2015 לא נרשמה תזוזה משמעותית לעומת הבחירות שקדמו להן.
למרות העלייה היחסית בייצוג הפרלמנטרי של כוחות ימין קיצוני, גם הימין הקיצוני ה"חילוני" של ליברמן וגם הציונות הדתית בהנהגת בנט נדרשים למאמצי הסוואה עצמית מפעם לפעם כדי להצליח לפנות לזרם המרכזי בציבור היהודי. כך למשל, אחרי שנים של בריתות אלקטורליות כושלות של מפלגות הציונות הדתית, הבית־היהודי ותקומה/האיחוד־הלאומי שבו להתמודדות משותפת לקראת בחירות 2013 והצליחו להגדיל את כוחן האלקטורלי לשיא תקופתי, בין השאר על בסיס פניית ההנהגה החדשה בראשות בנט לשכבות רחבות יותר תוך מאמץ לייצר תדמית פחות שמרנית, דתית ופנאטית. אולם אף שלא ניתן לשלול לגמרי תרחיש עתידי שבו התמוטטות של הליכוד תלווה בהתחזקות של הבית־היהודי ובעליית ממשלת קואליציה בראשות בנט, הרי ששלטון כזה יישען בהכרח על תמיכה מוגבלת ומעורערת עוד יותר. הסלידה הקיימת בציבור היהודי הרחב לפחות מחלק מהתופעות הבוטות יותר של גזענות מפורשת מחייבת אפילו את בנט לפעול להצנעת צורות וולגריות יותר של גזענות במפלגה שלו, במאמץ לפנות לשכבות מהזרם המרכזי בציבור היהודי. הבסיס החברתי של הימין הקיצוני על זרמיו השונים נותר מצומצם למדי. בפרט, הימין הכהניסטי־פשיסטי, אף שממשיך להוות סכנה מוחשית במספר זירות, נותר עד כה מבודד ביותר ברמה הארצית והבסיס החברתי היחסי שלו לא התרחב בהשוואה לשיאה של התנועה הכהניסטית בשנות ה־1980, בימי חייו של החלאה שייסד אותה.
הסוציולוג סמי סמוחה, שניהל את הסקרים המקיפים של 'מדד יחסי ערבים־יהודים' בשנים 2003–2015 וערך מחקרי דעת־קהל נוספים בקרב יהודים וערבים בישראל בעשורים האחרונים, מסיק שבניגוד לתזה נפוצה המתארת תהליך ליניארי ואחיד שבו במשך שנים ארוכות "הציבור היהודי עובר סחף לימין ולדת ומתחפר בעמדתו לגבי הכיבוש ומדינה יהודית", מסתמנת בציבור זה "לאורך התקופה 1980–2015 יציבות בעמדות ברוב המקרים והתמתנות בחלק לא מבוטל של העמדות, אך כמעט ואין החרפה"[14]. כלומר, ההקצנה ימינה היא אינה מגמה כללית, גורפת ועקבית. אומנם, בהיעדר חלופה פוליטית בולטת משמאל ברמה הארצית, קיימת רמה גבוהה של שוביניזם לאומי באופן חוצה־מעמדות בקרב יהודים בישראל והדבר מתבטא גם בנטייה לתמיכה בהתקפות על הפלסטינים ולצידוד בהמשך היבטים שונים של כיבוש ודיכוי לאומי. אולם חלה נסיגה בחלק מההשקפות הגזעניות. למשל, ירידה בשיעור התמיכה ברעיון הטרנספר או בהתנגדות של עובדים יהודים לעבוד תחת מנהל ערבי. רוב בציבור היהודי מתנגד על פניו להפרדה בין יהודים לערבים במרחב הציבורי, ולדוגמה גם להפרדה בין יולדות יהודיות וערביות7. רוב בציבור היהודי הלא־חרדי דוחה את הטענה שישראל "כמדינה יהודית" צריכה להזרים יותר תקציבים ליישובים יהודיים מאשר לערביים.
בשורה של נושאים הגישות הנפוצות בציבור היהודי נמצאות דווקא משמאל לממשלה ולכנסת. בחלק מהסוגיות עולה שהתרחשה תזוזה שמאלה לאורך השנים האחרונות. המגמה הבינלאומית של התפתחות התנגדות לקפיטליזם הניאו־ליברלי, במיוחד על רקע המשבר הגלובלי בעשור האחרון, לא נעדרת מישראל. בנוסף, גם בגישות החברתיות ביחס לכפייה דתית ולדיכוי נשים ולהט״ב, בהשפעת מאבקים בינלאומיים ומקומיים, חלו תמורות עם נטייה שמאלה. רוב מוצק בציבור היהודי תומך בהכרה בנישואים אזרחיים וחד־מיניים ובהפעלת תחבורה ציבורית בשבת, תומך בהפרדת דת ומדינה ומתנגד להדרת נשים[15] — הדבר השתקף בין השאר בהתגייסויות הנרחבות להפגנות פרו־להט״ביות אחרי הפיגוע בברנוער ב־2009 ובעקבות הפיגוע במצעד הגאווה בירושלים ב־2015; בפופולריות עולה של יוזמות מחאה נגד דיכוי נשים, ובהתנגדות בולטת לתהליכי ריאקציה של "הדתה" ו"התחרדות". רוב בציבור היהודי תומך גם בהלאמת משאבי הטבע, בהתאגדויות עובדים ובהסכמים קיבוציים — שהניאו־ליברלים ניסו להציג עד לפני שנים לא רבות כתופעות מיושנות — ובהעלאת המיסוי על בעלי ההון. רוב אפילו מקרב מצביעי המפלגות הניאו־ליברליות הליכוד ויש־עתיד מעדיפים "גישה סוציאל־דמוקרטית" על פני "גישה קפיטליסטית". כרבע מהציבור הכללי, משתי הקבוצות הלאומיות, סבורים שהעמדה שלהם השתנתה בכיוון "סוציאל־דמוקרטי", לעומת 16% בכיוון "קפיטליסטי" בשנים האחרונות[16].
המחסור בנקודות התייחסות בולטות משמאל עבור הזרם המרכזי של מעמד העובדים בציבור הישראלי, שיציעו אלטרנטיבה אמיתית לגישות השוביניסטיות ולסכסוך, מאפשר בשלב הנוכחי לשוביניזם הלאומי שמטפח המעמד השליט הישראלי לזכות למשקל משמעותי. בהשפעת לחצים משמעותיים של גורמי ריאקציה ומנגנונים אידיאולוגיים, התופעות ההרסניות של גזענות ושלל דעות קדומות נפוצות בחברה קיימות בכל העולם, והיו קיימות גם בקרב שכבות נרחבות במעמד העובדים הרוסי שהוביל את מהפכת 1917. אולם הסתירות בתודעה הפוליטית משקפות פוטנציאל חשוב להתיישבותן גם דרך אימוץ של עמדות שמאליות עקביות יותר, על בסיס ניסיון מהתפתחויות ומאבקים שידחפו למסקנות פוליטיות חדות יותר, כמו גם בסיוע צמיחה והתערבות אפקטיבית של כוחות שמאליים ברמה הארצית והבינלאומית. בשלב שבו תתפתח חלופה פופולרית משמאל בחברה הישראלית, התמורות בגישות הפוליטיות ביחס לפתרון הסכסוך עשויות להיות מהירות יחסית — רמזה לכך לדוגמה המהירות שבה התפתחו תחילה תקוות ואשליות המוניות משני צידי הסכסוך סביב הסכמי אוסלו. הנטייה בציבור היהודי לתמוך ברעיון של הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל מלווה כיום פעמים רבות בתפיסות שוביניסטיות. אולם התפיסות האלו יוכלו להיבעט הצידה בשלב שבו תתפתח חלופה פוליטית שמאלית בחברה שתצליח לסחוף תמיכה סביב תוכנית שמאלית לפתרון ממשי של הסכסוך.
באופן הבסיסי ביותר, מפלגות הימין והימין הקיצוני לא יוכלו לספק מענה ממשי לשאיפות ההמונים בציבור היהודי באף תחום. אפילו הדרישה הדמוקרטית להפרדת דת ומדינה מתנגשת בישראל עם מנגנוני המיון וההפרדה הנחוצים לשימור פריבילגיות לאומיות ולהבטחת אופיה הציוני של המדינה. לכן למשל גם ליברמן ולפיד מתנגדים מפורשות לדרישה הזאת, משום שהלאומנות הציונית זקוקה לדת, כפי שמוסבר במצע ישראל־ביתנו: "יש זיהוי מוחלט בין הדת והלאום היהודי ואין להפריד את הדת מהמדינה", מכיוון שהדבר יקדם את הפיכת ישראל ל"מדינת כלל אזרחיה". עליית הניאו־ליברליזם בישראל כבר הביאה איתה התנכרות מהותית וארוכת־טווח ממוסדות המדינה וממפלגות הממסד. הידרדרות התנאים הכלכליים גררה גלים של שביתות חסרות תקדים, מאבקים המוניים של עובדים וסטודנטים ואת המחאה ההמונית של 2011. גם בכל הנוגע למשטר הכיבוש בשטחי 67' ולמלחמות הריאקציוניות, ההיסטוריה הוכיחה כבר היתכנות להתפתחות של התנגדות — שמגבלותיה הפוליטיות עד כה אינן מבטלות את חשיבותה — מתוך הזרם המרכזי בחברה הישראלית.
המיאוס מהמבוי הסתום אליו מוביל שלטון הימין על רקע סבבי המלחמה וההסלמה בסכסוך הלאומי שב ומעלה לאורך זמן ספקות וביקורת פוליטית גם בקרב שכבות משמעותיות בציבור היהודי. המלחמה ב־2014 הביאה להקמת הארגונים 'נשים עושות שלום' ו'התנועה לעתיד הנגב המערבי'. אלה מייצגים ניסיונות לגייס שכבות מהזרם המרכזי בציבור היהודי נגד סבבי המלחמה ולמאבק למען פתרון פוליטי. באופן משמעותי, נשים עושות שלום הצליחו כבר לארגן הפגנות בסדר־גודל של 20–30 אלף משתתפות ומשתתפים. תנועת 'ארבע אמהות' שהוקמה לפני עשרים שנה, בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה, הצליחה למלא תפקיד מזרז בבניית הלחץ נגד הכיבוש הישראלי בדרום לבנון — ועל רקע סבבי המלחמה התכופים יחסית בשנים האחרונות, קיים פוטנציאל לתנועה דומה נגד הכיבוש והמצור. עם זאת, ארגון נשים עושות שלום אינו צועד בכיוון הזה עדיין, שעה שהוא מסתפק בדרישה מעורפלת ל"הסכם מדיני" וממאן לקדם התנגדות קונקרטית לכיבוש ולהתנחלויות ולמצור. אך עצם ההתגייסות המשמעותית סביב היוזמות של אותו הארגון מבטאת תהליך של חיפוש מצד חלקים המגיעים גם מהזרם המרכזי בחברה, אומנם על בסיס מסקנות פוליטיות חלקיות ומבולבלות, אחר חלופה להמשך משטר הכיבוש בשטחי 67'.
תנועת 'שוברים שתיקה', כהתארגנות של חיילים קרביים לשעבר הפועלת נגד הכיבוש מאז שלהי האינתיפאדה השנייה, הצליחה להגיע תחת שלטון נתניהו לשיא כוחה כנקודת התייחסות ציבורית. העובדה שזוהי התארגנות שמביכה את המשטר הישראלי עם חשיפה שיטתית של פשעי הכיבוש היא הסיבה הראשית לציד המכשפות נגדה, כמו נגד בצלם. השפעתה של ההסתה הפראית תורגמה בסוף 2015 לסקר שהעלה שרוב בציבור הישראלי תומך בהוצאת שני הארגונים מחוץ לחוק. אך העובדה שמדובר בהתארגנות של חיילים קרביים שנשלחו בעצמם לאכוף את הכיבוש בשטח מוסיפה בכל זאת לסמכות הציבורית היחסית שלהם בעיני שכבות משמעותיות, וזהו מקור לדאגה עבור הממסד תומך הכיבוש.
מעבר לשוליים השמאליים שמייצגת תנועת הסרבנות הפוליטית נגד הכיבוש — שאינה בשיא בו הייתה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, אך כוללת פעילות דינמית של נוער שמאלי יהודי (דוגמת 'מסרבות') וערבי (דוגמת אורפוד' הדרוזית) — היחס בקרב הנוער בציבור הרחב לסוגיית הגיוס לצבא מלמד על קושי אחר עבור משטר הכיבוש. כביטוי להתרופפות המחויבות האידיאולוגית בקרב חלק מהנוער היהודי כלפי המדינה, ישנה ירידה יחסית במוטיבציה של בני־נוער לשירות קרבי, שרשמה ביולי 2017 שפל של עשור[17], לצד ירידה מתמשכת בשיעורי הגיוס לצבא — מ־75% מקטגוריית מחויבי הגיוס ב־1990 ל־65% ב־2016. המגמה צפויה להימשך. בנובמבר 2015 נרשם שפל של עשור בגיוס בנים יהודים־חילונים וגם גיוס בנות יהודיות־חילוניות נמצא בנסיגה[18]. ספין ה"שוויון בנטל" וניסיונות חלקים בממשלה לאכוף גיוס חובה בקרב נוער יהודי חרדי משמשים בעיקר צורך תעמולתי, בין אם לצורך סימון שעיר־לעזאזל והסטת זעם ציבורי, ובין אם, לצד הענקת זכויות־יתר ליוצאי צבא, בחתירה לתת קונטרה למגמת הירידה במוטיבציה לגיוס.
התפרצויות נוספות של זעם ומחאה בקנה־מידה משמעותי סביב נושאים ספציפיים ובאופן כללי מקרב קבוצות שונות של עובדים וצעירים בישראל בשנים הקרובות הן בלתי־נמנעות, ואלה יספקו הזדמנויות להתקדמות המשימה של בניית חלופה פוליטית בולטת משמאל.
ההתקפות על הציבור הערבי־פלסטיני בישראל
"יחסי המדינה והרוב היהודי עם החברה הערבית־פלסטינית בישראל נוגעים ישירות לביטחון הלאומי, במובנו הרחב והעמוק של המושג", קובע מאמר בדוח של 'המכון למחקרי ביטחון לאומי'[19], שטוען במילים אחרות שההתקפות הבוטות של השלטון על הציבור הערבי־פלסטיני עוד עשויות להתפוצץ בפנים של הממסד הישראלי. לדבריהם, "מדיניותן של ממשלות ישראל כלפי האוכלוסייה הערבית־פלסטינית בשנים האחרונות לוקה בסתירה פנימית עמוקה. מצד אחד, המדינה משקיעה תקציבים ניכרים לפיתוח החברה הערבית ולהשתלבותה בכלכלה הלאומית, מתוך הכרה שמדיניות זו (גם בהתייחס למגזר החרדי) תורמת לצמיחה הכלכלית של ישראל. להבנה זו שותפים פקידים בכירים במנגנון הממשלתי וכן מומחים לכלכלה לאומית. מצד שני, אותן ממשלות נוקטות צעדים שמשמעותם הברורה היא הדרת האוכלוסייה הערבית מהשדה הפוליטי, התרבותי והחברתי, בין היתר באמצעות חקיקה המצמצמת את הזכויות האזרחיות של המיעוט הערבי". תיאור ההשקעה התקציבית מוגזם, אך לדאגה מפני השלכות הגישה הפרובוקטיבית של ממשלות נתניהו שותפים גם גורמים אחרים בממסד הפוליטי ומקרב המעמד השליט. כך לדוגמה נזף במרומז נשיא המדינה ראובן ריבלין בנתניהו לאחר בחירות 2015: "מי שמפחד מפתקים בקלפי, סופו שיקבל אבנים שנזרקות ברחובות". ההתייחסות באה בעקבות קמפיין ההפחדה הגזעני שהוביל נתניהו נגד ההשתתפות של אזרחים ערבים בבחירות, שהגיע לשיאו באמירה "שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים". על כך הבהיר בהמשך יו״ר הנהלת הקואליציה של נתניהו, דוד ביטן, באופן כנה כי "אני מעדיף שבכלל לא יגיעו להצביע".
שלטון נתניהו, על שלוש הממשלות האחרונות, נשען על תעמולת הפחדה ותדלוק של שוביניזם לאומי בקצב טורבו כדי להבטיח את שרידותו. ריבלין וחוגים במעמד השליט חוששים שהגזענות הבוטה של נתניהו תגרור פגיעה ביחסים הבינלאומיים של ישראל ורדיקליזציה בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל. אך המעמד השליט והממשלות שלו נוטים, כפי שהסברנו, להישען פוליטית יותר על גורמי ימין קיצוני, וכך גם מקדמים באופן אגרסיבי יותר את התוכניות הקולוניאליות באופיין לנישול ולדחיקת האוכלוסייה הערבית־פלסטינית בישראל לטובת הבטחת שליטה לאומית־אתנית יהודית בכל שטח.
שלטון נתניהו הכביד בצורה ברורה את ההתקפות על המיעוט הלאומי הערבי־פלסטיני, במסגרת צעדים לדיכוי המאבק הפלסטיני, לקידום דחיקה של אוכלוסייה ערבית או כדי לגייס תמיכה מקרב הציבור היהודי, או חלקים ממנו, על בסיס טקטיקות ספין, הפחדה ו"הפרד ומשול". לצד הסתה פרועה, שלטון נתניהו, במיוחד הקואליציה של 2009–2013 והקואליציה הנוכחית, קידם שורה של הצעות חוק להגברת הסימון, הרדיפה והאפליה הספציפית של פלסטינים. המטרה העיקרית של מהלכי החקיקה היא תעמולתית, אך הם כוללים הכבדת היבטים של אפליה. "חוק הלאום" לדוגמה, בנוסחיו השונים, לא רק שב ומעגן את אופייה הציוני של מדינת ישראל, ובכלל זה שולל ביטויים להגדרה עצמית לאומית פלסטינית בגבולותיה אלא גם מעמיק רשמית את אפליית השפה הערבית. כחלק מהמאמצים להחליש את המאבק הפלסטיני, השלטון פועל גם נגד ביטויי לאומיות פלסטינית, למען טיפוח הזדהות עם המדינה המפלה ולליבוי שסעים דתיים־עדתיים בקרב האוכלוסייה הערבית — כולל עידוד צעירים ערבים נוצרים להתנדב לצבא וצעירים ערבים בכלל להתנדב ל"שירות לאומי". אך כל ההתקפות האלו מעוררות מידה של התנגדות ורדיקליזציה, במיוחד בקרב שכבות של צעירים, לרבות בקרב דרוזים.
לאחר כישלון תוכנית פראוור לעקירת ערביי הנגב, הממשלה הקודמת והנוכחית הובילו גלי הריסות בתים כאמצעי להגברת הלחץ על האוכלוסייה להיכנע לתוכניות הממשלה או כאמצעי תעמולתי. למעשה, הממשלה מנצלת את מדיניות הפללת הבנייה השיטתית בקרב האוכלוסייה הערבית גם לצרכים תעמולתיים, במקרה הזה כדי להדוף ביקורת מתנועת ההתנחלות. ההריסה הברברית של הכפר הבדואי אל־עראקיב שבנגב בידי מדינת ישראל מעל 100 פעמים מאז הוחרב לראשונה ב־2010, כדי לטעת במקומו יער של קק״ל, מסמלת מצד אחד את נחישות השלטון לדחוק את רגלי האוכלוסייה הערבית בנגב, ומצד שני גם את הנחישות, הגבורה והעמידה האיתנה של תושבים שאינם מוכנים להיכנע. המאבק בתוכנית פראוור, בהשתתפות ערבים ויהודים, הצליח ב־2013 לטרפד את העברת התוכנית בחקיקה, לאחר שהחלה התגייסות משמעותית של תושבים ששיאה ב"יום זעם" מרשים בדצמבר באותה השנה. ההתגייסות גררה עימות פנימי בקואליציית השלטון, שגורמים בה ביקשו להגיב בקידום הצעת חוק גרועה עוד יותר כחלק ממהלך להחרפת העימות בין המדינה לבדואים.
היסטורית, המדינה שפלשה לחיי התושבים הבדואים הגדירה אותם באופן ציני כ"פולשים", שעה שעקרה אותם, ובנגב ריכזה אותם בכפייה ב"אזור הסייג" תחת הממשל הצבאי — מעין "תחום המושב" לבדואים — במטרה לשלוט באוכלוסייה ולפנות שטחים להתיישבות יהודית. התהליך נמשך עם הקמת העיירות הבדואיות הייעודיות (1968–1988), שנותרו גטאות עוני עד היום. עשרות יישובים בדואיים שהתפתחו, בעיקר ב"אזור הסייג", מוגדרים כ"בלתי מוכרים" והמדינה ממשיכה לחתור להחריבם. רק 11 מהם הצליחו להשיג הכרה רשמית, בתחילת העשור שעבר, אם כי לא שיפור מהותי בתנאי המחיה, ועוד 35 יישובים, בהם מתגוררים עד 40 אלף אזרחים, ממשיכים להתקיים כיישובים "שקופים" ללא חיבור לתשתיות בסיסיות ותחת איום מתמיד. תוכנית פראוור, שהחלה להתגבש עוד בתקופת ממשלת אולמרט, ביקשה למעשה לעקור אלפים עד רבבות, למען "ייהוד הנגב". התוכנית המקורית נגנזה, אך המדינה ממשיכה לפעול לקידום אותה המטרה בעזרת הגברת הלחץ והרדיפה של התושבים, כולל באמצעות הרחבת היקף פעולות ההריסה של מבנים בלתי מורשים.
האוכלוסייה הבדואית, המונה כרבע מיליון בני־אדם בנגב, יושבת כיום על כ־3% בלבד מאדמות הנגב — כלומר, לא "חסר מקום". אך המדינה שואפת לתפוס חלק מהשטח המדובר באמצעות יישובים יהודיים חדשים, "חוות בודדים" של יהודים או יערות של קק״ל. כך, את היישובים הבלתי מורשים הצמודים עתיר ואום אל־חיראן, שהוקמו בפקודת המושל הצבאי ב־1956 ומנו עד לאחרונה מעל אלף בני־אדם, אמורים להחליף הרחבת יער סמוך של קק״ל ויישוב יהודי־דתי של גרעין מתנחלים. בג״ץ סיפק למדינה עוד הכשר ביורוקרטי־משפטי מיני רבים כשפסק שהעובדה שהאזרחים התיישבו במקום בהוראת המדינה אינה רלוונטית שכן "התיישבותם בוטלה כדין" והמדינה רשאית לעשות בהם כרצונה!
המועצה האזורית העצמאית לכפרים הבלתי מוכרים דורשת ליישם תוכנית הסדרה תכנונית שגובשה בהשתתפות התושבים ושתבטיח הכרה מלאה בכל הכפרים וחיבור לתשתיות. הדרך הסבירה ביותר להביא תוכנית כזו לידי מימוש היא בנסיבות של מאבק המוני שיוכל לכפות זאת על השלטון. ככל שהכרה פורמלית אכן תהיה הישג חשוב כשלעצמה, מצבם המחפיר של היישובים הבדואיים המוכרים מצביע על היקף המאבק הנדרש כדי להיפטר מהעוני, מהאפליה, מהניחשול ומהנישול על רקע לאומי של כלל האוכלוסייה הערבית. כחלק מהמאבק במערכת שלמה של אפליה, יש לדרוש גם את הפקעת נכסיהם ופירוקם של קק״ל והחטיבה להתיישבות — ארגונים המשמשים כזרועות מיוחדות של התנועה הציונית והמדינה להוצאתן לפועל של תוכניות נישול קולוניאלי.
המלחמה של שלטון נתניהו באזרחים הערבים בכלל והבדואים בפרט קיבלה ביטוי גרפי בתקרית בה נורה למוות אזרח ונפגע ונהרג שוטר במהלך פשיטה לצורך הריסות באום אל־חיראן בינואר 2017, והקמפיין שהובילו אז המפכ״ל המוצנח מהשב״כ אלשיך והשר לביטחון פנים ארדן, בסיוע בזוי מצד עיתונות מגויסת, להפללתו של ההרוג כטרוריסט. גם בתקרית בכפר קאסם ביוני 2017, בה נורה למוות מפגין בידי מאבטח מופרט של המשטרה, המשטרה והממשלה, בסיוע כתבי חצר, לא בחלו בהסתה נגד האזרח ההרוג. כ־50 אזרחים ערבים נורו למוות בידי משטרת ישראל מאז שנת 2000. זוהי עדות לתפיסות השוביניסטיות והגזעניות בשורות המשטרה, לנטייה להשתמש בשיטה של סימון תושבים על רקע לאומי־אתני (פרופיילינג), כמו גם השתקפות של האפליה הממסדית והחברתית העמוקה ככלל כלפי המיעוט הלאומי הערבי־פלסטיני, שהמערכת מתירה את דמו.
בו־זמנית, המדינה מגלה פחות עניין ברציחות בין אזרחים ערבים מאשר בין אזרחים יהודים, ובפרט ברצח נשים בידי בני זוג וקרובי משפחה. אלימות חמושה משתוללת בגטאות העוני הערביים שהמדינה טיפחה, וגורמי ריאקציה חמולתיים־שבטיים, כנופיות ובריונים מטילים אימה על שכונות ויישובים. הממסד הישראלי תולה בדרך־כלל, במרומז או במישרין, את האשמה ב"תרבות" של האוכלוסייה הערבית, ולמעשה מנצל באופן ציני את מצוקתן של הקהילות הנפגעות לצורך הסתה שוביניסטית. דווקא התרבות ההגמונית בחברה הקפיטליסטית הישראלית היא זו שבאופן האלים ביותר מוחקת את ההיסטוריה, הזהות והתרבות של קהילה לאומית שלמה והופכת את מצוקותיה לעניין טריוויאלי. המדינה שהיסטורית עקרה ושיסעה ודיכאה ופוררה את הקהילות הערביות, ידעה גם לטפח משת״פים לחיזוק השליטה באוכלוסייה, לרבות גורמים ריאקציוניים שבטיים שמקדמים אידיאולוגית "נקמות דם" ו"רצח על כבוד המשפחה".
קהילה לאומית שלמה נדרסת בידי מערכת שלמה של אפליה וריסוק חברתי; מודרת ומופללת בידי המערכת הפוליטית השלטת שרואה בה בעיה דמוגרפית ונהדפת לתחתית המערכת הכלכלית — העובדה שרוב המשפחות הערביות בישראל מוגדרות רשמית כעניות היא כשלעצמה כתב אישום חמור נגד החברה הקפיטליסטית הישראלית. על רקע היעדר מישרות בתנאים טובים או בכלל, והאפליה המתמשכת גם בקבלה לעבודה במגזר הציבורי, בדוח העוני של הביטוח הלאומי שהתפרסם בדצמבר 2016 שיעור העוני הרשמי בקרב משפחות ערביות רשם עלייה נוספת של 0.7 נקודות אחוז ל־53% ודווח על הידרדרות בחומרת העוני. לדברי יו״ר פורום מנהלי מחלקות הרווחה ברשויות הערביות, נדרשת תוכנית השקעה ממשלתית רחבת היקף ו"המצב הקיים הוא פצצת זמן שמחכה להתפוצץ"[20]. צעירים נואשים ומנוכרים שהמערכת בעטה לעזאזל והבהירה שאין להם מקום בחברה מתגלגלים בחלק מהמקרים לחפש פרנסה וכבוד בעסקי סמים ונשק, בכנופיות או כשכירי חרב, ואחדים אף מצאו את דרכם לשורות דאע״ש.
כתוצאה מ"הפללת העוני" ומהאפליה הלאומית, שיעור הערבים מקרב האסירים אזרחי ותושבי ישראל הוא יותר מכפול משיעורם באוכלוסייה הכללית. ספציפית בקרב אסירים המסווגים כפליליים, הנתון אף גדל בשנים 2010–2014 מ־42% ל־49%[21]. הכליאה ההמונית כשלעצמה צריכה לשמש נורת אזהרה מהבהבת נגד תוכניות "החוק והסדר" של שלטון נתניהו, שאינן מייצגות התקדמות אלא סכנה. המשרד לביטחון פנים והמשטרה מתגאים בהקמת תחנות משטרה לראשונה בחלק מהיישובים הערביים, אך זו אינה בשורה אמיתית עבור התושבים. בכפר קאסם למשל, בשנתיים מאז שהוקמה תחנת המשטרה הראשונה, ביטחון התושבים אפילו הידרדר עוד יותר על רקע פעילות כנופיות. התערבות מוגברת מצד המשטרה לא מציעה פתרון אמיתי לבעיות החברתיות היסודיות שמצמיחות את האלימות בחברה, ואף מביאה איתה לא פעם התעמרות נוספת בתושבים.
עם זאת, באופן מובן, המדיניות של הגברת נוכחות משטרתית במוקדי עוני ואלימות מעוררת פעמים רבות אהדה מצד חלקים במעמד העובדים באופן כללי שעה שקהילות נאלצות לחיות בפחד יומיומי, נשים נרצחות תדיר על רקע מגדרי, ועובדי שירותים ציבוריים, ובמיוחד עובדות סוציאליות, עובדי הוראה וצוותים רפואיים, סופגים אלימות קשה. הכעס על התעמרות המשטרה בתושבים מצד אחד (כביכול "שיטור־יתר") ועל האטימות הממסדית, היחס המפלה לתלונות וחוסר השקעת המשאבים בטיפול בהן מצד שני (כביכול "שיטור־חסר"), מתורגם פעמים רבות בו־זמנית לחוסר־אמון עמוק במשטרה ולדרישה שתתערב נגד האיומים הקשים על ביטחונם האישי של התושבים ו"תעשה את תפקידה" — סנטימנטים כאלה עולים מקרב קהילות ערביות־פלסטיניות, יהודיות־אתיופיות, או בהקשר של המאבק ברצח נשים וכו'.
גישה כזו לפתרון הבעיה החברתית הבוערת של האלימות הפנים־קהילתית החמורה ביישובים הערביים מקדמים ראשי רשויות ערביות, ראשי ועדת המעקב והח״כים של 'הרשימה המשותפת', כולל דרישות ל"איסוף" נשק בלתי מורשה על־ידי המשטרה. אין ספק שתפוצת נשק גבוהה, כולל הנשק המורשה שהחברה הישראלית מוצפת בו, מגבירה את הסיכון שהוא ישמש בתקיפות אלימות בקהילה, ולכן יש חשיבות גם לדיון על צעדים שמסוגלים להגביר את ביטחון התושבים מפני תקיפות חמושות. אולם אמצעי הלחימה כשלעצמם אינם לב הבעיה. בהחלט צריך להיאבק כדי להפעיל לחץ ולאלץ את המדינה הקפיטליסטית להיענות לדרישות מיידיות לצעדים שעשויים לשפר אפילו חלקית את המצב עבור הקהילה ומעמד העובדים. צריך להפעיל לחץ על המשטרה מול כל יחס מפלה ולמען השקעת מירב המשאבים בטיפול בתלונות, אך מדיניות "אכיפה מוגברת" מצד המשטרה, כולל עוד פשיטות של כוחות מיוחדים, עלולה להיות מסוכנת ובשורה התחתונה היא לא באמת מקדמת את עקירת בעיית האלימות בקהילה.
אנחנו תומכים בפנייה למערכת המשפט ולמשטרה של המדינה הקפיטליסטית בכל מקרה שבו הדבר עשוי להועיל לביטחון אישי או למאבק, לרבות מעצרים של פושעים מסוכנים לחברה, אך בכל זאת, קריאות כלליות ל"הגברת אכיפה" עלולות להוביל בסבירות לא קטנה גם לנקיטת אמצעי דיכוי חריפים עוד יותר נגד אזרחים. יחס המשטרה לאזרחים הערבים־פלסטינים מזכיר עדיין את יחס הממשל הצבאי שהוטל לאחר הנכבה. אחת העדויות לכך היא בהיקף העצום של המעצרים. מבין כ־300 אלף מעצרים שביצעה משטרת ישראל בשנים 2011–2015, הרוב (כ־57%) היו בגין "עבירות סדר ציבורי", והרוב (כ־60%) הן מתוך אותם מעצרים והן מכלל המעצרים היו של לא־יהודים (בעיקר ערבים)[22].
תפקיד המשטרה, כזרוע של המדינה הקפיטליסטית, הוא בסופו של דבר לאכוף את הסדר החברתי והפוליטי — סדר של אי־שוויון עמוק בין קבוצות לאומיות ואתניות, ובאופן היסודי ביותר בין מעמדות. לכן, כסוציאליסטים וסוציאליסטיות, אנחנו מדגישים את הנחיצות בהתארגנות עצמאית של הקהילות ושל מעמד העובדים בכלל, כולל בעזרת דרישות לפיקוח דמוקרטי על פעילות המשטרה ולחקירת מקרי ברוטליות משטרתית, כחלק ממאבק עצמאי לטיפול בבעיות היסוד בחברה.
בשלב הנוכחי של רמה נמוכה של התארגנות ומאבק מעמדי, הקריאות המסמנות את המשטרה כנדבך מרכזי לפתרון בעיות האלימות בקהילה משקפות תחושות חוסר אונים. אנשים רוצים בצדק פתרונות מיידיים, אפילו חלקיים, למצוקות ולאיומים על שלומם, ולא רואים כרגע כוחות חברתיים חזקים מספיק שיוכלו להתערב מיידית. מה היה קורה אם ההסתדרות הייתה מטילה את מלוא כוחה למאבק כלל־ארצי לוחמני אמיתי סביב תוכנית למיגור העוני והאפליה ולמלחמה באלימות בקהילה? התמונה הייתה משתנה דרמטית. המשטרה ומערכת המשפט לא באמת יפתרו את הבעיה ואין מנוס מקידום של מאבק עצמאי כדי לעקור את הגורמים המשליטים אימה בקהילה. ישנן דוגמאות מהתקופה האחרונה להתארגנויות מקומיות התחלתיות של תושבות ותושבים נגד האלימות בקהילה. קידום תוכנית פעולה למאבק באלימות ובמצוקות הכלכליות והחברתיות — כולל משמר קהילתי דמוקרטי להגברת הביטחון ברחובות — יוכל לעזור לקדם התגייסות רחבה יותר של הקהילה ולקדם את בניית המאבק הרחב הדרוש ברמה הקהילתית והארצית. מאבק כזה יוכל גם לתרום לחיזוק הסולידריות החברתית ולהפחתת רמת האלימות בקהילה.
אנחנו אף פעם לא מציעים להמתין עם כל פתרון אפשרי של בעיות עד למהפכה חברתית עתידית, אך מדגישים שמאבקים סביב דרישות מיידיות מוכרחים לשמש כצעדים לבניית רמת המאבק וההתארגנות שדרושים אובייקטיבית באופן בוער כדי להצליח לטפל בבעיות היסוד בחברה. כשמדובר במצוקות הציבור הערבי־פלסטיני, אי־אפשר שלא לדבר על הצורך במאבק לעקירת האפליה הלאומית העמוקה.
המאבק לשוויון של המיעוט הערבי־פלסטיני בישראל הצליח לאורך השנים להפעיל לחץ ולמקד תשומת לב בתופעות של אפליה לאומית ממוסדת במדינת ישראל וחיזק במעט את התביעה להפיכתה ל"מדינת כלל אזרחיה". סוציאליסטים מתנגדים לכל אפליה או זכות־יתר על רקע לאומי, אתני, דתי ובכלל בכל מדינה — ובהתאם, מאבק סוציאליסטי תומכת בשוויון זכויות לאומי ואזרחי ומתנגדת לכל צורות האפליה בחוק הישראלי, לרבות "חוק השבות".
ניתן להגיע להישגים חשובים במאבק של הציבור הערבי־פלסטיני לשוויון והוא יוכל לנצח. אך בעוד שחשוב לבנות מאבק למען כל שיפור אפשרי, שוויון של ממש לא יושג דרך הצטברות תיקונים חקיקתיים של מדינת ישראל הקפיטליסטית לאורך שנים. עקירת האפליה הלאומית תדרוש לא פחות ממהפכה.
התקפות שלטון נתניהו על הציבור הערבי־פלסטיני דוחקות במיוחד בצעירים פלסטינים רבים לפנות לנתיב של מאבק פוליטי והתארגנות. בד־בבד, ההתקפות על חירויות דמוקרטיות וההסתה הלאומנית־גזענית, לצד היעדר אופק להתקדמות לפתרון הסכסוך הלאומי, גוררים סלידה והתנגדות בקרב שכבות חשובות בציבור הכללי, ובפרט מעוררים רדיקליזציה גם בקרב שכבה חשובה של צעירים יהודים. התפקיד של ארגוני העובדים, של השמאל ושל מאבק סוציאליסטי הוא להתגייס בצורה נחרצת לטובת המאבקים נגד הכיבוש, הגזענות וההתקפות על חירויות דמוקרטיות, ולמען שלום, שוויון ודמוקרטיה, תוך קידום סולידריות מעמדית ודרישות לשיפור תנאי המחיה של כלל מעמד העובדים כחלק מהמאבק בממשלת הימין, בשלטון ההון ולחברה סוציאליסטית.
[1] הדוחות:
[2] 'מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016', 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', ספטמבר 2016
[3] אתר 'עדאלה', מאגר חוקים מפלים בישראל
[4] סקר, nrg, יוני 2015
[5] סקרי קרן פרידריך אברט בקרב נוער בישראל מהשנים 1998, 2004, 2010
[6] סקר, ynet, פברואר 2015; סקר, 'ישראל היום', אפריל 2016
[7] סקר 'פגוש את העיתונות', חדשות 2, אפריל 2016
[8] סקר מכון Pew, מרץ 2016
[9] סקר 'פגוש את העיתונות', חדשות 2, אוקטובר 2015
[10] 'מדד השלום' שהתפרסם בתחילת פברואר 2017
[11] 'מדד השלום' שהתפרסם בתחילת ספטמבר 2016
[12] מדגם הבחירות של התאחדות הסטודנטים, מעריב, מרץ 2015
[13] מדגם הבחירות של 'מכון טרומן למען קידום השלום' באוניברסיטה העברית, מרץ 2015
[14] מדד יחסי ערבים־יהודים בישראל 2015 (השוואה רב־שנתית), נובמבר 2015
[15] סקרי עמותת חִדו״ש; סקר האגודה לזכויות האזרח, דצמבר 2016
[16] סקר 'המכללה החברתית־כלכלית' לרגל 'כנס האחד במאי', מאי 2016
[17]ynet, אוגוסט 2017
[18] אתר "חיילים מצייצים", נובמבר 2016
[19] דוח "הערכה אסטרטגית לישראל 2016–2017", המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), נובמבר 2016
[20] ynet, דצמבר 2016
[21] דוח "מדיניות הטיפול של המשרד לביטחון הפנים והמשטרה באלימות חמורה בחברה הערבית", מרכז המחקר והמידע של הכנסת, יולי 2014
[22] שיחה מקומית, יוני 2016
אולי יעניין אותך גם...
