לאורך חודשים רבים חלה הסלמה במתחים שבין החות׳ים לכוחות במחנהו של סאלח שהתארגנו סביב מפלגתו, 'הוועידה העממית הכללית' (المؤتمر الشعبي العام). מתחים אלה התבטאו יותר ויותר בהאשמות פומביות הדדיות ובעימותים גלויים על שליטה בעמדות כוח במסגרת גופי השלטון המשותפים בהם השתמשו החות׳ים ואנשי הוועידה העממית הכללית כדי לשלוט בצנעא.

ביולי האחרון, ה־CWI (הארגון הסוציאליסטי הבינלאומי בו שותפה 'מאבק סוציאליסטי') כתב כי "האחדות בין סאלח והחות׳ים אינה אלא חיבור נסיבתי שברירי וארעי המכוון להילחם באויב משותף. יותר ויותר זוהי זירה של מתחים גוברים סביב עמדות כוח במדינה, נשק ומשאבים, וקיימת סבירות גבוהה שמתחים אלה יפרצו כהתנגשויות חדשות בעתיד, או אפילו כהתהפכות מוחלטת של הנאמנויות". הדבר התממש כשב־2 בדצמבר, אחרי ימי לחימה בצנעא בין נאמני סאלח לאנשי מיליציה חות׳ים, הראשונים אירגנו נאום טלוויזיוני שקרא לתימנים להתקומם נגד החות׳ים, ואמר שהגיעה העת "לפתוח דף חדש" עם ערב הסעודית כדי לסיים את העימות.

זה היה זיגזג אחד יותר מדי מצד סאלח, שנהרג בידי לוחמים חות׳ים כעבור יומיים. עלי עבדאללה סאלח היה רודן מושחת וברוטלי שהקריירה הפוליטית שלו נבנתה על התמחות באומנות ה"הפרד ומשול", השיסוי של צדדים שונים אחד בשני בזמנים שונים כדי לשמר את שלטונו. בשנת 2014, הוא צידד באופן אופורטוניסטי במורדים החות׳ים, שנגדם משטרו הוביל בעבר שש מלחמות, וזאת במסגרת ניסיונו לנווט את דרכו חזרה לשלטון — אותו איבד בשרשרת האירועים שהציתה ההתקוממות העממית של 2011 שהתרחשה בשלביו הראשונים של "האביב הערבי".

סיבה אחת שהמורדים החות׳ים נעשו גורם בעל משקל כזה מלכתחילה, והצליחו להשתלט על צנעא במהלך 2014, הייתה הזעם העממי על השחיתות המושרשת והעוני ההמוני שהותירו 33 שנות שלטונו של סאלח — וששועתקו תחת שלטונו של עבד־ראבו מנסור האדי, סגן־הנשיא לשעבר של סאלח, ששלט בארץ אחרי הפלתו של סאלח כחלק מההסדר הזמני שגובש מלמעלה כעסקה בין ריאד לוושינגטון. הזרם האולטרה־ריאקציוני של האסלאם הסוני שהופץ במשך שנים בידי האליטה הסעודית הווהאבית, שהייתה תומכת ותיקה של משטר סאלח, גם הביא לניכור של תושבים רבים, במיוחד באזור השיעי־זיידי בצפון, בסיסה המסורתי של התנועה החות׳ית.

לאחר שההשתלטות החות׳ית דחקה אותם לפינה לפני שלוש שנים, השליטים הסעודים, יחד עם קואליציה של משטרים בעלי ברית, נשענו על הממשלה הגולה של האדי ופתחו בבליצקריג צבאי, מתקפת בזק, במטרה לנסות ולסלק את החות׳ים שבתמיכת איראן מצנעא. מתקפת הפצצות זו, שזכתה לסיוע לוגיסטי וצבאי מצד מעצמות המערב, גרמה למספר גדול של הרוגים אזרחיים ולהחרבת תשתיות. היא נמשכת גם כעת, יחד עם מצור אכזרי החוסם העברת מזון, דלק וציוד רפואי, במטרה לחנוק את השטחים שבשליטת החות׳ים, מה שהביא מיליוני אזרחים לסף רעב.

במצב של קיפאון צבאי ששואב הררים של כספי ציבור, המשטר הסעודי קפץ על ההזדמנות כשסאלח ביצע את סיבוב הפרסה הפומבי נגד החות׳ים, והכריז על תמיכתו המחודשת ב"יקירם שחזר" ובמפלגתו. זה היה הימור מוטעה, שעה שבאופן מכריע, מרבית השייח׳ים החזקים והמנהיגים השבטיים בבירה ובסביבתה, זיהו שהמצב פונה לרעתו של סאלח ודי נטשו אותו לגורלו — מה שסייע בידי הלוחמים החות׳ים להשתלט על שטח העיר כולה ולחסל את הרודן לשעבר בתחילת דצמבר.

מה הלאה?

בעוד שמיליוני תימנים הסתערו אל מול אש חיה לפני שש שנים כדי להפיל את המשטר של סאלח, הריגתו כעת בידי לוחמים חות׳ים לא תקרב את ההמונים אפילו במעט להשגת דרישותיהם הממשיות לשינוי. אם כבר, היא צפויה ללבות את להבות המלחמה. עכשיו כשהחות׳ים הם השליטים הבלעדיים בבירה ולאחר שמותו של סאלח סגר את הפתח להסדר מדיני שיטיב עם המשטר הסעודי, האחרונים פונים להסלמת המערכה הצבאית ואילו הלוחמים החות׳ים מנסים מנגד לחתור להידוק אחיזתם שלהם.

יאסר, תומך של ה־CWI המתגורר בצנעא, מסביר: "הן החות׳ים והן הסעודים ינסו לתקוף, שני הצדדים ינצלו את המומנטום לטובתם: החות׳ים על רקע המורל הגבוה בקרב לוחמיהם והסעודים מכיוון שהם נדחקים לפעול כדי לנסות להימנע מתבוסה במלחמה. המצב בצנעא מפחיד, אנשים בכוננות ספיגה לקראת הידרדרות".

בין השאר, החות׳ים פועלים באופן גובר לייצוב משטרם בעזרת צעדי דיכוי ברוטליים. לוחמי המיליציה שלהם פשטו באחרונה על בתי תושבים בצנעא שזוהו עם דברי ביקורת כלשהם, חטפו מתנגדי משטר וגם החיבור האינטרנטי לרשתות החברתיות נחסם למשך ימים והגביל את זרימת המידע החוצה. "החות׳ים מבינים רק את שפת הנשק. אנחנו במצב רע מבחינת ביטחון אישי — הם עוצרים כל מי שכותב בפייסבוק או בוואטסאפ. אסור אפילו ליותר משלושה אנשים להישאר יחד באותו המקום", מתאר יאסר.

"העובדים והעניים הם הקורבנות הראשיים בעימות הזה — החות׳ים לא יעזרו לנו וגם לא ממשלת האדי או הסעודים. לא משנה מי מהפלגים ינצח, העניים יפסידו, העניים שמנהלים מאבק יומיומי להישרדות ושעתידם תלוי על סף תהום".

אכן, לאף אחד מהכוחות הלוחמים במלחמה בתימן אין פתרון של ממש למסכת המצוקות איתן מתמודדת מרבית האוכלוסייה. בהתבססם על נאמנויות עדתיות ושבטיות, ועל מעצמות קפיטליסטיות מתחרות, הם כולם מרוויחים מהמלחמה, כל הפלגים ביצעו מעשי זוועה ולכל אחד מהם יש למעשה אינטרס בהנצחת המצוקה והאבדון של העובדים, המובטלים והעניים הכפריים.

בניית כוח סוציאליסטי דמוקרטי, החייאת מסורות התנועה המהפכנית של 2011, מאבק לסיום המלחמה והמצור הרצחני, קידום מאבק מאוחד של עובדים ועניים סביב דרישות מעמדיות, תביעת בעלות ציבורית על העושר בחברה והכרה בשאיפות להגדרה עצמית של תושבי דרום תימן — כל אלה הם צו השעה נוכח המשבר המדמם בתימן.