התפרצות ההפגנות ב־7 בינואר נגד חוק התקציב החדש, שכולל שורת צעדים נגד מעמד העובדים ושכבות הביניים, שמה שוב בפרספקטיבה את המעשייה של פרשנים ליברלים אודות "המעבר הדמוקרטי המוצלח" של תוניסיה. במציאות, תוניסיה נותרה שדה קרב בין כוחות של מהפכה ושל מהפכת־נגד.

הפגנות מחאה חברתיות פרצו בחלקים רבים ברחבי הארץ, לצד מהומות ועימותים אלימים ברחובות בין צעירים למשטרה, במיוחד באזורי פריפריה מודרים ובשכונות מעמד עובדים בפרברי תוניס וערים נוספות. המפגינים והמפגינות, שהחלו מהיענות לקמפיין שיזמו פעילים ברשתות החברתיות (#فاش_نستناو, #למה_אנחנו_מחכים?), מוציאים את הזעם שנצבר כבר זמן רב על הידרדרות תנאי המחיה.

תקציב 2018 שאושר ב־9 בדצמבר כולל סדרה של גלולות מרות עבור העניים, במיוחד העלאת המע״מ — שמעלה את מחיריהם של מוצרי צריכה בסיסיים כגון תרופות, דלק ומזון — העלאת ההפרשה לביטוח הלאומי והטלת מכסים חדשים על מוצרים מיובאים. לפי מחקרים שהתפרסמו, כתוצאה מהצעדים האלה צפויה לגדול ההוצאה החודשית הממוצעת של משקי הבית התוניסאים בעד 300 דינר (425 שקל).

ההתקפה הגדולה הזאת על ציבור העובדים גובשה בפיקוח צמוד ובעידוד מצד קרן המטבע הבינלאומית, שמפעילה לחץ כבד להאצת קצב "הרפורמות המבניות", שמכוונות למימון החזרי החוב הציבורי לספקולנטים פיננסיים. בניגוד למיתוס הנפוץ, אין כל קשר בין החוב הזה ל"משקל הרב של השכר" במגזר הציבורי. מדובר בירושה רעילה שהותירה המאפיה שאחזה בשלטון לפני המהפכה. הציבור התוניסאי מעולם לא ראה גרוש מהכסף הזה.

המדינה הגיבה לתנועת המחאה בכוח רב. מאות אנשים נעצרו, לרבות "מעצרי מנע" של פעילים שפירסמו הצהרות או כתבו סיסמאות שקראו להפגנות. ב־8 בינואר בלילה, אדם בשנות ה־40 לחייו נהרג לאחר שלפי דיווחים ניידת משטרה דרסה אותו בעיירה טבּוּרבּה, 30 ק״מ ממערב לבירה תוניס. אי־אפשר להתעלם מהעובדה שבעוד שהממשלה מיישמת בשיטתיות צעדי צנע חמורים, התקציב החדש מעניק תוספת משמעותית למשרדי ההגנה והפנים, והדבר נעשה כשברקע גוברת מדיניות הפללת המחאה. מצב החירום, שמחודש דרך קבע מאז נובמבר 2015, משמש לדריסת זכויות דמוקרטיות, ובשנה שעברה הממשלה שלחה את הצבא לדרום להגן על אתרי מכרות וייצור גז ונפט בתגובה למחאות של תושבים עניים (שאיימו לשבש את הייצור ודרשו שהעושר העצום שמפיקים התאגידים הזרים ממשאבי הטבע יופנה לפיתוח מקומי).

לגבי כל המעללים האלה, טראמפ ומנהיגים אימפריאליסטיים אחרים מהמערב, שפנו לחבק בצביעות את המחאה שפקדה באחרונה את איראן, שמרו על שתיקה מוחלטת, שכן המחאה בתוניסיה מתרחשת דווקא במרחב ההשפעה שלהם.

קיטוב מעמדי

פער העושר הגרוטסקי שהיה בלב ההתקוממות המהפכנית נגד משטר בן־עלי לפני שבע שנים רק התרחב מאז. אפילו האיחוד האירופי הקפיטליסטי סימן את תוניסיה כ"מקלט מס" עבור עשירי־העל, בעוד שמחירי מוצרי הצריכה הבסיסיים, במיוחד מזון, שוברים שיאים — תופעה שמוחרפת כתוצאה מספקולציות פיננסיות בשוק וכתוצאה מפירוק מערכת הסובסידיות בידי הממשלות האחרונות. גירעון הסחר שולש בתוך שבע שנים, מה שהביא לצניחת ערך הדינר, להעלאת מחירי ההלוואות ולריסוק תנאי המחיה של אנשים מהשורה. אין פלא שבסקר שפורסם באחרונה 73.3% מהציבור סבורים שהמשק "הולך בכיוון הלא נכון".

המצב באזורים העניים יותר, בפנים הארץ, נפיץ במיוחד, לאחר שקהילות מקומיות לא ראו כל שינוי או השקעה ציבורית משמעותית. צעירים רבים מרגישים שאחרי שהם נתנו הכול במהפכה של 2010–2011 הם קיבלו רק עוד יותר מצוקה ואבטלה. כל ניצוץ עשוי להצית את האש, כפי שמראה הדוגמה של סג׳נאן שבצפון: הפגנות של אלפים ושתי שביתות כלליות מקומיות טילטלו את הרשות המקומית בתוך פחות מחודש בסוף 2017, במחאה על היעדר מישרות, על עוני ועל הידרדרות השירותים הציבוריים. הטריגר למחאה המקומית היה הצתה־עצמית של אם לחמישה מול בניין הרשות המקומית לאחר שנשללה ממנה קצבה חיונית — מאורע טרגי שמהדהד את הטריגר ל"אביב הערבי" בדצמבר 2010.

גם לפי נתוני הבנק העולמי, מעמד הביניים בתוניסיה התכווץ למחצית מגודלו מאז 2011. עובדה זו לבדה מבטאת את הדילמה של המערכת הקפיטליסטית בתוניסיה: מהפכת 2011 אילצה את המעמד השליט לעטות כסות של דמוקרטיה פרלמנטרית; אך עדיין, אין לכך בסיס כלכלי יציב. בשש השנים האחרונות נרשמה צמיחה כלכלית ממוצעת של פחות מ־1%, כך שבעלי ההון אינם יכולים להרשות לעצמם ויתורים ניכרים לעובדים ולעניים במידה שתוכל לספק למערכת הפוליטית המעוצבת־מחדש שלהם בסיס תמיכה חברתי בר־קיימא.

כעדות למציאות זו, תשע ממשלות החליפו האחת את קודמתה בתוך פחות משבע שנים מאז הפלתו של בן־עלי. את כולן טילטלו ולעיתים הפילו התפרצויות של מאבקים עממיים מלמטה. המצב לא יהיה שונה עם הממשלה הנוכחית, שהוקמה ב־2016. ממשלת "האחדות הלאומית" של יוסף שאהד מורכבת מארבע מפלגות, כשאת התפקיד המוביל ממלאות 'נידא תוניס' (בעיקרה מסגרת למיחזור כוחות שהגיעו ממפלגתו של בן־עלי, 'האסיפה החוקתית הדמוקרטית', RCD, שהתפרקה בינתיים) ומפלגת 'א־נהדה' (מפלגת הימין האסלאמיסטית ששלטה בתוניסיה עד 2013). שתיהן מתמודדות עם משברים פנימיים וחוו פילוגים.

'נידא תוניס' היא גם מפלגתו של נשיא הרפובליקה אל־באג׳י קאיד א־סֶבּסִי, ונשלטת בידי בנו חאפז. האחרון הוא הדמות השנואה ביותר בתוניסיה ואחריו ברשימה נמצא מנהיג מפלגת 'א־נהדה', ראשד גנושי. התחזיות מדברות על סדר־גודל של 70% מהציבור שיימנעו מלהשתתף בבחירות המוניציפליות הקרבות (הראשונות מאז המהפכה, שמתוכננות לתחילת מאי). המיאוס מהממסד השליט זועק, והוא התגבר בעקבות סבב חילופי תפקידים בממשלה, שהכניס אליה פוליטיקאים שהיו קשורים ישירות למשטר בן־עלי.

בשנה שעברה, הממשלה ניסתה לחתור תחת הנפילה בתמיכה הציבורית באמצעות השקה וקידום קולני של "מערכה נגד השחיתות". השחיתות השלטונית נפוצה כיום אפילו יותר מכפי שהייתה בימי בן־עלי. בעבר היא נשלטה והתרכזה סביב החוגים הפנימיים של הדיקטטור לשעבר, אך כעת היא משגשגת בכל פינה. השחיתות הקולוסלית של האליטה השלטת הייתה גורם חשוב שהזין את המהפכה, ופוליטיקאים בהחלט מודעים לכך. אותה מערכה נגד השחיתות הסתכמה בעיקר במספר מעצרים מתוקשרים של דמויות מושחתות שהיו מעורבות ברשתות גניבה והברחות. אך אין כל אמון ציבורי בממשלה שתטפל בנושא ברצינות — ודאי שעה שהמפלגות השליטות עצמן הן האדריכליות של "חוק הפיוס", בעל השם המעוות, שאושר בפרלמנט בספטמבר ולמעשה מנקה גורמים רשמיים ממנגנון המדינה מאשמות שחיתות הנוגעות במקרים שאירעו בעידן בן־עלי.

מנהיגי איגודים מועלים בתפקידם

באופן מביש, המנהיגים המרכזיים של 'איגוד העובדים הכללי', UGTT, נקטו גישה של שיתוף פעולה קרוב עם הממשלה סביב תוכניות הצנע — אף שתנועת המחאה האחרונה הכריחה אותם לשמור מרחק במידה מסוימת מבחינה רטורית. לכל אורך 2017, העיתונות הממסדית הוצפה בשבחים למזכ״ל נור א־דין טבובי, שכן היבחרותו לראשות התאחדות האיגודים בשנה שעברה סימנה שלב חדש של משת״פיות מעמדית בצורה מפורשת יותר. לאחר שפעלו כ"יועצים חברתיים" עבור הממשלה הניאו־ליברלית הנוכחית, ולאחר שלא עשו דבר כדי להכין את המאבק אל מול המלחמה החברתית של הממשלה בעובדים ובעניים, המנהיגים המרכזיים של ה־UGTT מתאמצים כעת להעמיד פנים שהם בצד של המדוכאים. המפגינים, בצדק, לא חיכו לכל סימן מראשי האיגודים כדי לצאת לרחובות, אחרת הם היו נאלצים לחכות לנצח.

מנהיגי האיגודים מרימים גבה על מעשי האלימות והביזה. מובן שיש להתנגד למעשי ונדליזם כאלה; הם משחקים ישירות לידי המדינה הקפיטליסטית, מספקים לה תירוץ לנסות לפגוע בלגיטימציה של דרישות המחאה ולהצדיק את רמיסתם של מפגינים שלווים. התנועה בשטח צריכה לבודד ולהקיא בוזזים וסוכנים מדיחים. אולם, האחריות על ההתפתחויות האלו מונחת גם על כתפי אותם מנהיגי איגודים. צעירים עניים ומנוכרים רבים אכן מתפתים לדרך ללא מוצא של פעולות נואשות מכיוון שה"מנהיגים" האלה נטשו את עבודתם ולא נטלו כל יוזמה רצינית שהיא כדי להוביל קרב נחוש לשינוי התנאים החברתיים הבלתי נסבלים איתם מתמודדים הצעירים.

אם המנהיגים אינם מוכנים לנקוט מהלכים רציניים להרחבת ולחיזוק המחאה הנוכחית, יש להחליף אותם במי שכן מוכנים לכך. חשוב להעלות על סדר היום בכל אחד מסניפי ה־UGTT את הצורך לארגן גל שביתות נגד תוכנית התקציב. אחרי הכול, הטלת כוחו של מעמד העובדים באופן מאורגן למערכה היא שחתמה את גורלו של בן־עלי לפני שבע שנים — זהו הכוח שיכריע את כל מי שינסו להמשיך במדיניות הכלכלית של המשטר הישן.

מנהיגי 'החזית העממית', קואליציית השמאל התוניסאית, צודקים בקריאתם להרחיב את ההתגייסות להפגנות. אך קריאתם המקבילה ל"בחירות בזק" אינה מספקת בהתחשב במה שנדרש כעת. כמובן שגם אנחנו לא מתנגדים עקרונית לבחירות שיקדימו את סיום כהונת הממשלה הנוכחית. אך קידום רעיון כזה בעיצומו של המאבק מסגיר את דאגתם הטיפוסית של מנהיגי 'החזית העממית' לתעל קרבות חברתיים אל הערוצים הבטוחים של הפוליטיקה הממוסדת. רבים לא שכחו איך ב־2013 אותם מנהיגים ביזבזו שתי הזדמנויות מהפכניות נפלאות בעזרת אסטרטגיה דומה.

לדעתנו דרושה חזית מאבק מאוחדת וחזקה שתכנס פעילי מחאה, עובדים ואיגודים, ארגוני מובטלים וקהילות מקומיות, פעילים פוליטיים וחברתיים— ושתוביל להסלמת המאבק עד להפלת תוכנית התקציב ההרסנית וממשלת שאהד שיצרה אותה.

אך כפי שהראה שוב ושוב הניסיון בשבע השנים האחרונות, אלא אם התנועה תתבטא גם במישור הפוליטי באופן עצמאי ומאורגן, על בסיס דרישות המהפכה, המעמדות השליטים הקפיטליסטיים ימשיכו לדאוג להרכבת ממשלות שתואמות את האינטרסים שלהם ולרסק את שאיפות הציבור. כדי למנוע חזרה על אותו התרחיש, תנועת המחאה צריכה להתארגן מלמטה דרך הקמת ועדי פעולה עממיים במקומות העבודה ובקהילות. כך ניתן יהיה לתאם ולארגן מאבק פוליטי המוני בחתירה להפלת הממשלה, ולהניח תשתית להקמת ממשלה מהפכנית, שתורכב מנציגים ונציגות של עובדים, צעירים ופלאחים עניים שייבחרו באופן דמוקרטי. עם מדיניות סוציאליסטית דמוקרטית, על בסיס בעלות ציבורית על הבנקים, המפעלים, אחזקות הקרקע והנכסים הגדולים, מציאות החיים באמת תוכל להשתנות מהיסוד עבור הרוב בתוניסיה.