גל הפגנות מטלטל את איראן. בעשרות ערים ברחבי המדינה נערכו הפגנות לוחמניות של מאות ושל אלפים עד כה במחאה על מצוקות כלכליות ועם קריאות נגד משטר האייתוללות.

ההפגנות החלו ביום חמישי, 28 בדצמבר, במשהד, העיר השנייה בגודלה, התפשטו במהירות ונראה שסחפו כבר במצטבר עשרות אלפי בני־אדם. הסיסמה "מוות לדיקטטור", בהתייחסות ל"מנהיג העליון" ח׳אמנאי, מהדהדת בהפגנות. בחלק מהמוקדים הוצתו מבני ממשל ובנקים, ומספר מפגינים הסתערו על מטה מקומי של "משמרות המהפכה".

זוהי המחאה הגדולה ביותר נגד המשטר לפחות מאז גל ההפגנות של פברואר 2011, כשרבבות לקחו חלק בהפגנות בהשראת התקוממויות ההמונים בארצות ערב. המשטר חושש בבירור שההפגנות יצליחו לצבור תאוצה ולהביא להתפרצות תנועה המונית כפי שקרה עם "התנועה הירוקה" ב־2009–2010, כשמחאה על רקע טענות לזיופים בבחירות נהפכה להתקוממות של מיליונים שקראה תיגר על הדיקטטורה.

מעל 20 בני־אדם נהרגו על רקע גל ההפגנות הנוכחי בנסיבות שונות, כולל במסגרת עימותים בין מפגינים לשוטרים. כוחות משמעותיים של משטרת ההפגנות הוצבו במוקדים שונים ולפי דיווחים שוטרים סמויים רבים נשלחו להשתתף בהפגנות. מאות מפגינים נעצרו.

הנשיא רוחאני קרא לציבור "לגלות איפוק" וטען שלציבור יש כביכול זכות למחות על המדיניות הכלכלית של הממשלה, אך ללא "אלימות" ו"פגיעה בהזדמנויות להשקעה". גורמים אחרים היו בוטים יותר באיומים. מיליציית "משמרות המהפכה" מאיימת לרסק את המחאה "ביד ברזל" אם זו תימשך. במקביל להסתה שנועדה לבודד את המחאה בעזרת סימון של המפגינים כ"מתפרעים", הממשלה שיבשה את הגישה לרשתות החברתיות באינטרנט לזמן מסוים כדי לחסום התפשטות של מידע על הפגנות, לאחר שהתברר שחלק מההפגנות התארגנו בעזרת אפליקציית המסרים המוצפנת 'טלגרם'. על הטלוויזיה הציבורית נאסר לסקר הפגנות.

מ"התנועה הירוקה" לרוחאני

את "התנועה הירוקה" ניצחו כוהני הדת בעזרת דיכוי רצחני וניצול של חולשת ההנהגה הפוליטית של המחאה, שזוהתה עם המחנה הרפורמיסטי בממסד האיראני, שתומך במשטר ובמדיניות הניאו־ליברלית שמיטיבה עם בעלי ההון האיראנים על חשבון העובדים והעניים. נשיא איראן הקודם, אחמדינז׳אד, מהמחנה השמרני, הוחלף לבסוף בבחירות לנשיאות ב־2013 ברוחאני ה"מתון", שהורשה להתמודד לאחר שסוכלה התמודדותם של מנהיגי "התנועה הירוקה", אך לא היה המועמד המועדף על "המנהיג העליון". המכה האלקטורלית לח׳אמנאי הוציאה צעירים לחגוג ברחובות טהראן. אלא שעצם האמון והאשליות בקידום "שינוי מתוך המערכת" בעזרת רוחאני דווקא איפשרו למשטר להתייצב לתקופה מסוימת.

רבים בציבור האיראני קיוו שתחת נשיאותו של רוחאני "המצב ישתפר", ובפרט לאחר ההכרזה על הסכם הגרעין עם המעצמות הגדולות ב־2015. אולם חגיגות דומות לא נראו כשרוחאני לקח שוב את הבחירות לנשיאות לפני כחצי שנה, הפעם כ"ברירת מחדל", תוך דחיית יריביו מהמחנה השמרני.

באופן מרשים, נשים צעירות תופסות מקום בולט בהפגנות האחרונות. מצביעים ומצביעות שקיוו שרוחאני יקדם רפורמות מהותיות כלשהן הנוגעות לזכויות נשים, מיעוטים ומתנגדים פוליטיים נחלו אכזבה קשה מהיעדר התקדמות, בניגוד לרושם שנועדה ליצור ההכרזה של משטרת טהראן, ביום בו פרץ גל ההפגנות הנוכחי, לפיה מעתה נשים ללא כיסוי ראש בבירה לא ייעצרו עוד. רוחאני חותר להימנע ככל האפשר מעימות עם "המנהיג העליון" ועם המחנה השמרני, וממשלתו השנייה, שהוקמה באוגוסט האחרון, ללא ייצוג לנשים ולמיעוטים, אינה מייצגת שינוי במדיניות.

רוחאני "מתעדף" לכאורה טיפול במשבר הכלכלי. אלא שלמעשה, ממשלתו הפרו־קפיטליסטית מבשרת על הקצנת המצוקות הכלכליות של עובדים ועניים.

משבר כלכלי וגזירות צנע

בבנק העולמי ובקרן המטבע הבינלאומית בירכו על יציאת המשק האיראני ממיתון בעקבות הסרת הסנקציות החלקית והגברת יצוא הנפט, אך מחוץ למגזר האנרגיה אין ממש התאוששות, ולמרות מיסוי נמוך על ההון, השקעות הון זרות לא ממהרות לאיראן. כמו כן, על המערכת הבנקאית עדיין מוטלות סנקציות והיא נתונה במשבר.

המצב מבחינת הציבור האיראני נותר גרוע ביותר. שיעור האבטלה רק טיפס מחדש מאז הסכם הגרעין אל מעבר ל־12% — ובקרב צעירים מתחת לגיל 25 מדובר בכ־30%! שיעור האינפלציה הרשמי רוסן תחת רוחאני אך נותר גבוה, סביב קצב של 10% בשנה. מחירי הביצים והעופות היו בין הסמלים שניקזו את הזעם הגואה על יוקר המחיה בתקופה האחרונה. כוח הקנייה של העובדים והעניים באיראן נשחק כתוצאה מהאינפלציה ומהתרסקות ערך המטבע, הריאל, גם מול מטבעות אחרים בהשפעת הסנקציות.

כאילו שזה לא מספיק, רוחאני מקדם הצעה לתקציב צנע, לשנה הפרסית שמתחילה ב־21 במרץ, על רקע גירעון בתקציב המדינה — ההכנסות מנפט אומנם עלו, אך נוכח הירידה במחירי הנפט בשנים האחרונות הן נותרו למעשה פחותות בהרבה מכפי שהיו ערב הטלת הסנקציות. בנוסף, ההוצאות על ההתערבויות הצבאיות ההרסניות בסכסוכים ברחבי האזור רק תפחו.

במסגרת התקציב מתוכננת העלאת מיסים ומחירי הדלק ושלילת קצבאות מיוחדות, שניתנות מאז 2010 כפיצוי על ביטול סובסידיות על מוצרי יסוד, מכ־34 מיליון אזרחים. ברקע הולך ומתפתח משבר חריף בקרנות הפנסיה האיראניות, שמטיל בספק את תשלומי הפנסיה לעשרות מיליוני עובדים.

אסון רעידת האדמה שפקד את איראן בנובמבר וגבה מאות הרוגים הוסיף גם הוא לזעם על הממשלה בקרב רבים בעקבות מחדלים במתן סיוע.

הסתה וחיבוק דוב

לפי חלק מהדיווחים היו אלה דווקא גורמים מהימין השמרני שניסו במקור לרכוב על תחושות המיאוס מיוקר המחיה, מאי־השוויון הכלכלי, מהעוני ומהשחיתות השלטונית כדי לארגן מחאה נגד רוחאני. אם זה נכון, הם ודאי לא ייחלו למחאה שתצא גם נגד "המנהיג העליון" ומשטר האייתוללות! הטענות של חוגים מהמחנה הרפורמיסטי שהימין השמרני עומד מאחורי המחאה הספיקו לגרור התנערות פומבית מצד הנשיא לשעבר אחמדינז׳אד. כעת הימין השמרני עסוק בקריאות להתגייסות להפגנות תמיכה במשטר, שלמרבה הצער משכו בעצמן עשרות אלפים.

בחלק מההפגנות נגד המשטר תועדו קריאות במחאה על הפניית תקציבים להתערבויות צבאיות ומדיניות ברחבי האזור — התערבויות שנעשות בשירות האינטרסים והיוקרה של האליטה השלטת האיראנית ולא של מרבית הציבור האיראני — כולל באופן חיובי הסיסמה "תעזבו את סוריה, תחשבו עלינו". לצד זאת, נשמעו סטודנטים שחזרו על הסיסמה "לא עזה, לא לבנון, חיי למען איראן". נראה שהמפגינים שמאחורי אותה קריאה לא קידמו מסר חלופי של סולידריות בינלאומית אמיתית עם עמי האזור והתנגדות להתערבויות אימפריאליסטיות באשר הן — מצד המערב או מצד איראן, רוסיה ומדינות אחרות — מה שמקל על המשטר להמשיך להתחפש באופן ציני לכוח שכביכול מקדם התנגדות לתוקפנות אימפריאליסטית מצד מעצמות המערב ובעלי בריתן וסולידריות עם המדוכאים. כך גם אי־אלו קריאות ריאקציוניות מצד גורמים בחלק מההפגנות שהביעו אהדה לדיקטטורה הישנה של השאה עומדות בסתירה גמורה לשאיפות שביסוד המחאה וישחקו לידי המשטר.

באופן טיפוסי, ההסתה נגד המחאה כוללת את ההאשמה שניצבים מאחוריה "סוכנים זרים". אף שלא ניתן באמת לשלול שישנם תקציבים שמגיעים בדרך כלשהי מארה״ב, מסעודיה או מישראל להתארגנויות אופוזיציה מסוימות באיראן, אין כל ספק שהמחאה הזאת מבוססת על התגייסות ספונטנית של שכבות משמעותיות על רקע מצוקות אמיתיות.

מנגד, טראמפ ונתניהו הביעו באופן צבוע תמיכה במחאה. זהו חיבוק דוב. טראמפ, שתומך בדיקטטורות אחרות וממשיך לחנוק את אזרחי איראן בסנקציות עוד עלול להוביל למלחמה באיראן. ואילו נתניהו, שיוצא בעזות מצח נגד "הכאתם של גיבורים איראנים צעירים ברחובות", דוחף להחמרת הסנקציות הפוגעות באיראנים הצעירים, דחף למלחמה עם איראן בעבר, מתמודד בעצמו עם מחאה נגד שחיתות שלטונית ואחראי בעצמו לדריסת זכויות אזרח, להכאת מפגינים נכים ולהכאתם, לכליאתם ולהריגתם של מפגינים צעירים פלסטינים שאינם פחות גיבורים במאבקם על עתידם.

חיזוק המאבק

עדיין לא ברור אם המחאה תצליח לגדול משמעותית. אך היא כבר מציפה אל פני השטח זעם אדיר וצמא לשינוי. מבחינה גיאוגרפית היא הצליחה להתפשט בקצב מדהים, ולמעשה באופן מהיר ונרחב יותר גם בהשוואה להתקוממות המיליונים של 2009. נראה גם שהתנועה הזאת מתאפיינת בפעולות נועזות עוד יותר בחלק מהמוקדים.

התנועה כוללת באזורים שונים מפגינים מקבוצות שמגיעות מרקעים חברתיים־מעמדיים שונים — סטודנטים צעירים מרקע מעמד ביניים, אך גם עובדים ומובטלים, ומפגינים מקרב מיעוטים לאומיים מדוכאים. האופי המגוון של תנועת המחאה מדגיש את הפוטנציאל להתרחבות, והמעורבות הפעילה של חלקים מקרב מעמד העובדים במאבק הזה חשובה ביותר.

גידול משמעותי בהפגנות, אם יתרחש, צפוי לגרור שוב דיכוי קטלני יותר. אך הוא גם צפוי להוביל לפילוגים בשורות המשטר — כבר עכשיו דווח על קצין משטרה שהכריז על תמיכה בהתקוממות עממית. האתגר המיידי שניצב בפני התנועה הוא הרחבת ההפגנות והתארגנות. אך תנועת המחאה הזאת צריכה להיהפך להתקוממות כללית נגד הדיקטטורה.

גורמים מתוך תנועת המחאה העלו קריאה לשביתה כללית במשק היום (שלישי), 2 בינואר. בהתחשב בדיכוי הפוליטי הכבד במדינה ובשלילה למעשה של זכות ההתאגדות, ללא ארגוני עובדים עצמאיים חוקיים, מימוש של קריאה כזו בשלב הנוכחי יהיה אתגר מורכב. אך זהו רעיון בכיוון הדרוש של התגייסות מצד מעמד העובדים להובלת מאבק מאורגן במטרה לשתק ולהכריע את הדיקטטורה.

הניסיון של 2009 מדגיש שהעובדים והצעירים האיראנים לא יכולים להסתמך על גורמים מהמערכת שיובילו את המאבק שלהם לזכויות דמוקרטיות ולצדק חברתי, והכרחי שיתארגנו עצמאית סביב תוכנית פוליטית משלהם. זהו גם לקח מרכזי מהמהפכה של 1979, שהצליחה להיפטר מהדיקטטורה של השאה, אבל נחטפה בידי מהפכת־הנגד של ח׳ומייני. תוכנית שתציע אלטרנטיבה סוציאליסטית למשטר האייתוללות, לדיכוי של קבוצות לאומיות באיראן, לכלכלה הקפיטליסטית פושטת־הרגל ולאימפריאליזם תוכל לזכות לתמיכה גם מקרב חלקים בציבור שמוכנים אולי בינתיים לתת עוד צ׳אנס לממשלת רוחאני או שחושדים במניעים או בסדר היום שמציעה המחאה.

איראן היא אחת המדינות הגדולות ביותר במזרח התיכון. הישגים של העובדים והצעירים במאבקם נגד הדיקטטורה שם יוכלו להפיח מחדש ביטחון בקרב המונים באזור לשוב לנתיב המאבק נגד הדיקטטורות והאליטות המושחתות השליטות ולמען מהפכה חברתית.

ברמה הבינלאומית הדרך לחזק את המחאה הזאת היא לקדם סולידריות אמיתית עם ההפגנות, עם העובדים והצעירים באיראן, ולכן גם נגד טראמפ, נתניהו ושותפיהם שמייצגים סדר־יום אנטי־דמוקרטי, חרחורי מלחמה ואיום על עתיד תושבי איראן והאזור.