המשבר בעזה מסוקר בתקשורת הישראלית בדרך כלל רק בעיצומם של סבבי הסלמה. כל סבב כזה פורץ, כביכול, משום מקום אחרי תקופה של רגיעה ו"שקט". בפועל, גם באותן תקופות המשבר בעזה ממשיך ללא הפוגה — עם שיעורי אבטלה מהגבוהים בעולם, מחסור בדלק, באספקת חשמל ומים, תנאי דיור קשים במיוחד והגבלות על חופש התנועה. לכך מתווספת החרדה המתמדת מפני מלחמה ומפני התקיפות הצבאיות שבשגרה, כולל ירי על דייגים וחקלאים באדמות בסמוך לגדר.

גם מציאות החיים ביישובי הנגב המערבי בישראל מתאפיינת בחרדה ביטחונית מתמדת. אך המציאות הזו אינה גזירת גורל, אלה תוצאה של מדיניות המצור בה נוקטות ממשלות ישראל מזה 12 שנה.

גם לעימות המתמשך בין השלטון המקומי של חמאס לרשות הפלסטינית יש חלק בהידרדרות בתנאי החיים בעזה, אבל האחריות המרכזית והמכרעת היא של שלטון נתניהו, ושל ראשי הצבא, שנקטו באופן ציני בענישה קולקטיבית מתמשכת כנגד 2.5 מיליון פלסטינים ברצועה.

ב־2009 נתניהו חזר לשלטון עם הבטחה לפתור את "בעיית עזה" אחת ולתמיד באמצעים צבאיים. מאז המשבר ברצועה רק מחריף.

השלטון המקומי של חמאס, שאותו נתניהו הבטיח למוטט, הפך להיות לסוג של שותף בשמירה על הסטטוס־קוו ברצועה. במערכת הביטחון מסתמכים עליו כברירת מחדל, כשמבחינתם כוחות אחרים ברצועה היו פחות יציבים ועם פחות נכונות ויכולות להגיע להסדרים. במקביל, ההפרדה השלטונית בין הרצועה לגדה עוזרת לשלטון נתניהו לטרפד כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינית, וזאת כחלק ממדיניות "ניהול הסכסוך".

מי משלם את המחיר?

בסבב הלחימה האחרון באמצע נובמבר נהרגו 35 פלסטינים, כולל תשעת בני משפחת א־סווארכה, שנהרגו לאחר הפצצת ביתם באמצע הלילה. דובר צה״ל בערבית פרסם בחשבון הטוויטר הרשמי שלו כי בהפצצה נהרג בכיר בג׳יהאד האיסלמי, אך בהמשך התברר כי מדובר ברועה צאן עני מדיר אלבאלח. בסבב לחימה בן יומיים במאי השנה נהרגו ארבעה אזרחים ישראלים מירי רקטות וטילי נ״ט, בהם גם נהג משאית שנהרג במפעל. מאז מרץ 2018, מעל ל־300 מפגינים פלסטינים, כולל בני נוער רבים, נהרגו מאש צלפים בהפגנות מחאה נגד המצור שהתקיימו בסמוך לגדר הרצועה. התושבים מהשורה משלמים את מחיר הדמים של "ניהול הסכסוך".

סוציאליסטים מתנגדים לניסיון לתחזק את המצור על עזה באמצעות תקיפות צבאיות ודיכוי קטלני של מחאה, ומגנים בתוקף גם את ירי הרקטות חסר ההבחנה לעבר תושבי ישראל.

לעומת זאת, שורה של פוליטיקאים מנצלים בצורה צינית את הכמיהה של תושבי הנגב לשגרת חיים נורמלית בשביל לקדם הסתה לאומנית.

זה נכון לגבי מחנה נתניהו, אך גם לגבי מי שמתיימר להציב לו אלטרנטיבה. ראשי כחול לבן — הרמטכ״ל, שר הבטחון ושר האוצר של מלחמת קיץ 2014 — מנסים להוכיח כי הם "ינהלו את הסכסוך" טוב יותר ובאופן תקיף יותר. בזמן סבבי הסלמה, עמיר פרץ וניצן הורביץ נגררים מאחוריהם. אף אחד לא קורא תיגר על המצור, על הכיבוש ועל המדיניות שמסלימה את הסכסוך.

שלטון נתניהו סירב עד לאחרונה לכינון הפסקת אש ממושכת בתמורה להסרת המצור, פתיחת מעברים ושיקום התשתיות ברצועה. ספק אם המשא ומתן, שצפוי להתחדש בימים אלה, יביא לתוצאה שונה. אם כבר, המשבר הפוליטי והאישומים בתיקי נתניהו הופכים את ממשלת המעבר של הימין ליותר הרפתקנית ומסוכנת — במיוחד עם בנט בתפקיד שר הביטחון.

סוציאליסטים נאבקים נגד המהלכים המסוכנים של שלטון נתניהו ונגד המצור והכיבוש מתוך הבנה שהמשבר בעזה, כמו גם בעיות הביטחון במערב הנגב, לא ייפתרו במנותק מפתרון שורשי לדיכוי הלאומי של הפלסטינים ולסכסוך. לא יהיה ביטחון ללא מציאות של שלום שתבטיח הגדרה עצמית לשני העמים ושוויון לאומי, כלכלי ופוליטי. לכן המאבק לפתרון קשור באופן יסודי לשינוי עמוק במציאות החיים ולמאבק לשינוי סוציאליסטי של החברה.