מחאת האפודים הצהובים דורשת שינוי
השביתה צריכה להיות רק תחילת המאבק
תפריט אפשרויות פייסבוק العربية
הצטרפו למאבק. הצטרפו לתנועת מאבק סוציאליסטי. רק תשאירו טלפון ונחזור אליכם.
הצטרפו למאבק!
העבודה המאורגנת · כיבוש ושלום · המזה״ת · עולמי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · מאבק סוציאליסטי
X
ממשלת משבר
מדיניות המצור סיבכה את שלטון הימין
סבב ההסלמה האחרון במשבר ברצועת עזה הצית משבר פוליטי, המשקף משבר עמוק הרבה יותר במדיניות שלטון הימין ■ אין להם פתרון, הם חלק מהבעיה

הדפסה
הפצצה בעזה, 12.11 (צילום: מוחמד זענון, אקטיבסטילס)

סבב ההסלמה החמור האחרון במשבר ברצועת עזה, ב־11–13 בנובמבר, הסתיים על סף מלחמה והצית משבר פוליטי, עם התפטרות ליברמן מתפקיד שר הביטחון, שהחלישה את הממשלה וכמעט הביאה לנפילתה.

ליברמן ובנט ניסו, בעזרת תחרות איומים פנאטית נגד תושבי הרצועה, להדוף ביקורת ציבורית ולהתנער מאחריות למשבר העמוק שממשלת הימין מייצרת ומעצימה. פוליטיקאים לאומנים נוספים חברו למקהלת חרחורי המלחמה, כשהיישוב הפלסטיני העני ח׳אן אל־אחמר משמש כשעיר־לעזאזל תורן. אלא שהעימותים הפנימיים בשלטון הימין סביב הפסקת האש משקפים בסופו של דבר את המשבר המתמשך במדיניותו, שעה שאף אחד ממרכיביו לא מצליח לעמוד בהבטחותיו הכוזבות ל"השגת שקט".

כפי שהודה השר צחי הנגבי (הליכוד), ממשלת ישראל היא שהציתה את סבב ההסלמה, כשיזמה פעולה חשאית, שנחשפה, של כוח צבא ישראלי בלב הרצועה בעיצומו של המשא־ומתן על הסדר חדש להפסקת אש ממושכת לכאורה.

בתגובה, המיליציות של חמאס והג׳האד האסלאמי, שיגרו מאות רקטות ופצמ״רים לעבר יישובים ישראליים בדרום, ובו־זמנית, חיל־האוויר הישראלי הפציץ עשרות מבנים ברחבי הרצועה. מספר תושבים ברצועה נהרגו, באשקלון נהרג תושב פלסטיני מהגדה כתוצאה מפגיעת רקטה בבית, ומשני עברי הגדר נספרו פצועים ומשפחות איבדו את בתיהן.

האירועים הדגישו עד כמה המצב בשטח נפיץ, בהמשך לדינמיקה המסוכנת שאפיינה את החודשים האחרונים, עם סבבי הסלמה קצרים אחת לכמה שבועות. כפי שאנחנו במאבק סוציאליסטי הזהרנו, זוהי התוצאה הצפויה והמסוכנת של פעולות ממשלת נתניהו להגנת המשך המצור והכיבוש. בכלל זה, שליחת צבא נגד מפגינים לא חמושים — כ־200 נורו למוות, כ־20,000 נפצעו עד כה! — לצד סירוב להקלות מהותיות ותחת זאת, נקיטת צעדים נוספים של ענישה קולקטיבית ותקיפות צבאיות.

זעם ומחאה

הפסקת האש שהושגה לא התקבלה באשליות המוניות, משני עברי הגדר, שמדובר בהתקדמות כלשהי לקראת פתרון מהותי. אך בעוד שחמאס הצליח להוציא אלפים מתומכיו לרחובות וחגג "ניצחון" פוליטי, בדמות מבוכה בשלטון הישראלי והתפטרות שר הביטחון, מנגד, בישראל, הממשלה התמודדה עם גל של אי־אמון ציבורי גם בקרב בסיס התמיכה שלה.

התסכול של תושבים מהדרום תורגם בחודשים האחרונים להפגנות של מאות ולצעדה ושביתת מחאה של תלמידים. גורמי ימין קיצוני הצליחו להתערב פוליטית בהפגנות, ולעיתים שלטו בשטח מסרים ריאקציוניים לחלוטין דוגמת סיסמאות גזעניות וקריאות למלחמה, ומפגינים אף חסמו לפרקי זמן את מעבר הסחורות בכרם שלום — פעולה הראויה לכל גינוי. אך מפעם לפעם עלו גם קולות של תושבים מתוסכלים, עייפים, אובדי עצות, שמאסו בהבטחות הממשלה ופשוט רוצים לחיות בשקט. "התושבים יגידו אמן לכל הצעה קונקרטית וארוכת טווח", צוטטה למשל מפגינה אחת ב'הארץ' בזמן חסימת צומת עזריאלי בתל אביב.

השר הנגבי הצליח להעצים את הזעם כלפי הממשלה כשהתייחס ביובש להבדל האסטרטגי בעימות צבאי בין ירי לעבר ריכוז האוכלוסייה במטרופולין תל אביב לבין ירי לעבר הדרום, והגדיר את מטח מאות הרקטות כעניין "מינורי". בין השורות הוא אישש את מה שהתושבים מבינים: הממשלה לא באמת סופרת אותם ואין לה פתרון למציאות העימות ממנה הם סובלים ביומיום.

הבטחת משרד ראש הממשלה לקדם "תוכנית חוסן" ליישובי הנגב המערבי בדמות השקעה של חצי מיליארד שקל בחיזוק שירותים חברתיים לאורך השנתיים הבאות היא יותר מכול ניסיון לפייס את זעם התושבים. מה היא לא? תוכנית לפתרון.

פתרון לסבל של תושבי הנגב המערבי בעימות לא יהיה ללא פתרון אמיתי וצודק לתושבי עזה, הנאנקים שנים תחת המצור הברוטלי ובצל ממדים מפלצתיים של שכול, חורבן וקריסה חברתית. המיאוס ממציאות החיים הבלתי נסבלת הזאת הוא שעומד ביסוד הפגנות האלפים השבועיות של תושבי עזה על הגדר.

ארגון 'קול אחר', של תושבים מהנגב המערבי, פועל בשטח לקידום המסר החשוב, שפתרון לתושבי הנגב המערבי כרוך בהכרח בפתרון לתושבי עזה: "החיים בשני צידי הגדר הם סיוט מתמשך והסבב הבא הוא רק עניין של זמן ללא הסכם ארוך טווח... אסור להתעלם מהמציאות ההולכת ומחריפה בעזה... נמשיך לקרוא... לגיבוש תוכנית מדינית ארוכת טווח לשיקומה של עזה, שתעניק לתושבים משני צידי המתרס חיים של תקווה וכבוד". אותו ארגון התעקש באופן מרשים לקיים משמרת מחאה בנושא בצומת יד מרדכי, גם לאחר שנאלץ לדחות אותה תחת איומים מצד גורמי ימין קיצוני.

מדיניות המצור

במסיבת העיתונאים שכינס בפריז ב־11 בנובמבר, רגע לפני ההסלמה, נתניהו הסביר שהקבינט המדיני־ביטחוני הציב יעד לחזור לתנאי ה־29 במרץ — ערב פרוץ המחאה האזרחית ברצועת עזה והתפתחות העימותים על הגדר — ובפרט מבחינת אספקת חשמל והעברת משכורות. במילים אחרות, הם החליטו לסגת לפחות חלקית מצעדי הענישה הישראליים שהגבירו את אי־היציבות. נתניהו ציין גם שלהערכתו מלחמה נוספת בעת הזאת תהיה "מיותרת" ותסתיים מבחינה פוליטית בחזרה לאותם התנאים שקדמו להפגנות. מה זו אם לא הודאה בכישלון מדיניות שלטונו ברצועת עזה?

מדיניות המצור נועדה מיומה הראשון, לפני למעלה מעשור, להשיג תכלית פוליטית, להפעיל לחץ שיוביל להפלת ממשל חמאס ברצועת עזה ולהחזרת הרשות הפלסטינית, ככוח פוליטי "נוח יותר" בעיני שליטי ישראל ומצרים. המדיניות האימפריאליסטית הזאת כשלה במימוש השאיפה הפוליטית שעמדה ביסודה. למעשה, המצור התוקפני נגד תושבי הרצועה דווקא משמש את תנועת חמאס כדי לגייס תמיכה מול האיום "מבחוץ". יותר מכך, מדיניות המצור גררה משבר הולך ומחריף.

התלכדות של אינטרסים גיאו־פוליטיים, נוכח החשש של גורמים במשטר הישראלי ובמשטרים הערביים מפני ההשלכות מערערות היציבות של המשבר בעזה ומפני התגברות של השפעה איראנית בשטח, הובילה לניסיונות לייצר "רגיעה" ו"הסדרה". קדם לכך ניסיון כושל "להכניע" את חמאס במסגרת הסדר "פיוס" בינו לפת״ח, טרם פרוץ המחאה העזתית.

בהקשר של מאמצי ה"הרגעה" ניתנה ההסכמה הישראלית לבסוף לאפשר לממשל חמאס לקבל מקטאר דלק לייצור חשמל וכסף לתשלום משכורות לפקידי הממשל בתחילת נובמבר, בשאיפה לייצב במעט את משטר המצור, בשיתוף פעולה עם מצרים וקטאר, תוך המשך הימנעות מוויתורים מהותיים מצד השלטון הישראלי.

בממשלת נתניהו דחו המלצות מצד גורמים בממסד הביטחוני להקלות במצור, מחשש מפני תמונה של הישגים פוליטיים לחמאס ושל חולשה מצידם בעימות מולו. גם ברשות הפלסטינית, השותפה למצור על עזה, סירבו לשתף פעולה עם הקלות משיקולים דומים.

נתניהו "המבוגר האחראי"?

נתניהו מנסה למצב את עצמו כ"מבוגר האחראי" בממשלה. אך המדיניות שהוא מתמרן ומנסה לשמור ב"שיווי משקל" גם מול לחצים בתוך הקואליציה, נושאת באחריות למלחמות נוראיות ולמגמה כללית של החמרת המשבר ברצועת עזה והעמקת הסכסוך הלאומי.

נתניהו חזר לשלטון ב־2009 על גבי גל לאומני בעקבות מלחמה בעזה, תוך ניצול חששות ביטחוניים ותחושת מיאוס מהמצב הקיים, ועל בסיס הבטחה לאומנית דמגוגית למוטט את ממשל חמאס ברצועת עזה בהתערבות צבאית. עשור לאחר מכן, הוא מתמודד מול דמגוגיה דומה מצד יריבים בימין.

סבב ההסלמה האחרון רק שב וחשף שלאף אחת ממפלגות הממסד אין כל פתרון אמיתי למשבר בעזה, שעה שהשלטון הישראלי מצוי במבוי־סתום מבחינה אסטרטגית: הסטטוס־קוו בלתי יציב, אך בו־זמנית, כל תוכנית הרפתקנית לכיבוש הרצועה תגרור עבורם ערעור דרמטי של היציבות ברצועה לטווח של שנים קדימה. ומנגד, ויתורים מהותיים במדיניות המצור עשויים להצטייר כהישגים פוליטיים של חמאס ולהחליש את הרשות הפלסטינית, הממלאת, במובלעות שבניהולה בגדה, בעיקר תפקיד של משליטת סדר, כקבלן מישנה תחת משטר הכיבוש. הרשות עצמה עומדת בפני משבר מעמיק, נוכח זעם ציבורי על המדיניות המשת״פית והפרו־קפיטליסטית של ממשלת הרשות ועל אליטת הרשות המושחתת. הסתלקותו של עבאס, במוקדם או במאוחר, צפויה להחריף את אי־היציבות.

היעדר אפשרויות אסטרטגיות "טובות" מבחינת השלטון הישראלי השתקף גם בכהונת ליברמן בשנתיים וחצי האחרונות. כניסת ליברמן לממשלה סימנה תזוזה נוספת שלה ימינה, מגמה שזכתה לרוח גבית גם עם כניסת טראמפ לבית הלבן. למרות זאת, כדאי לזכור איך ליברמן הבטיח במקור שמהרגע שיהיה שר ביטחון יציב לאסמאעיל הנייה — אז ראש ממשל חמאס, כיום ראש הלשכה המדינית — אולטימטום שיתנקש בו בתוך 48 שעות אם לא יעביר את האזרחים הישראלים וגופות החיילים. מה שכמובן לא קרה. המערכת "מישמעה" את ליברמן והוא סיים את תפקידו מבלי שיהיה מזוהה עם כל שינוי ממשי במדיניות.

חרחורי מלחמה

לאחר שנתניהו, לפי הדיווחים, סיכם על הפסקת האש האחרונה ללא החלטה רשמית בקבינט המדיני־ביטחוני, כפי שעשה בתום המלחמה ב־2014, ליברמן ניצל את ההזדמנות להתפטרות כדי לחמוק מביקורת ציבורית על אחריות למשבר המתמשך. הוא הימר שהבחירות יוקדמו והמהלך האופורטוניסטי יעזור לו להרוויח קולות מהתסכול של חלקים בציבור הישראלי החשים שהממשלה מפקירה את ביטחונם. הסקרים מנבאים אפקט שולי בלבד בכיוון הזה. יתרה מכך, סקר 'החדשות' שפורסם לאחר התפטרות ליברמן העלה ש־69% אינם מרוצים מהתנהלותו סביב המשבר בעזה. רק מעט פחות מנתניהו.

נתניהו הצליח להאריך את חיי הממשלה כשניפנף את האולטימטום של בנט והבית היהודי לקבלת תיק הביטחון — דרישה שלא זכתה לתמיכה ציבורית — בעזרת פנייה לבסיס הימני יותר של הממשלה. הוא עשה זאת עם אזהרה חמורת סבר מפני הפלה "לא אחראית" של ממשלת ימין, תוך טענה לשיקולים ביטחוניים חשאיים נגד הליכה לבחירות.

לטענת ח״כ עמר בר־לב (העבודה), חבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, "בתור מי שחשוף למידע הביטחוני, אנחנו לא בקטסטרופה, אנחנו בפני עימות צבאי". ייתכן שנתניהו רק מבקש להלך אימים על הציבור לצורכי תעמולה, אולי תוך לקיחה בחשבון גם של התקדמות חקירות השחיתות. ייתכן גם שהמדינה אכן נערכת לקראת עימות צבאי קרוב, ולא חסרים לצערנו תרחישים אפשריים בכיוונים שונים. ואולי דווקא הוא בונה על מהלך של עסקת חילופי אסירים עם חמאס.

אולם בכל מקרה, על בסיס המדיניות הקיימת, הסכנה להתפתחות סבבי הסלמה חמורים בעזה, עד כדי מלחמה, עדיין ממשית, בייחוד מצד ממשלת קואליציה ימנית, מקרטעת ו"פצועה" לקראת בחירות. שרי הממשלה כבר הספיקו לנבוח ולאיים בהתנקשות בראש ממשל חמאס יחיא סנוואר, במלחמה חדשה ואפילו בכיבוש מחדש של הרצועה לתקופה ממושכת.

אל מקהלת מחרחרי המלחמה הצטרף השרלטן לפיד, במאמציו להתחרות בגורמי ימין פופוליסטיים אחרים. גם גבאי איגף את נתניהו מימין כשיצא נגד העברת הכסף הקטארי למשכורות פקידי הממשל וקרא "להכות בכוח בחמאס". אותו גבאי, שבשנה שעברה אמר כי "ברגע שיש הסלמה בעזה והסלמה משמעותית, צריך לכבוש את עזה ולגמור את העניין", קורא כעת גם "ביד השנייה כבר לחפש את הפתרון המדיני שישים סוף להסלמה הזו". אבל הוא יכול להמשיך לחפש עד מחר, שכן מלבד הסיסמאות הנבובות מדף המסרים, הוא ומפלגת העבודה לא מקדמים כל תוכנית לפתרון אמיתי למשבר.

כשכך נראית ה"אופוזיציה" העיקרית במערכת הפוליטית, פלא שהשיח הכללי בציבור הישראלי לגבי אפשרויות לפתרון נותר מיואש ופטליסטי?

הקיסר נתניהו

אחרי ששמט את השטיח מתחת לתמרון הפוליטי של בנט, נתניהו עשוי להצטייר כמנצח של המשבר הפוליטי וכ"איש החזק" במערכת. אומנם במערכת מעורערת, ובקואליציה בלתי־יציבה ורוויית עימותים פנימיים וחיכוכים סביב המטרות והשאיפות השונות של המפלגות השותפות בה, הוא מיצב את עצמו כסוג של "בורר". אך למרות נטיותיו הקיסריות, הבונפרטיסטיות, המגמה בעת הזאת היא דווקא של ירידה בלגיטימציה הציבורית שלו ושל ממשלתו.

חולשת סמכותו הציבורית של נתניהו נרמזת גם מסקר שהעלה ש־58% מהציבור לא מאמינים לטענותיו שהוא פועל למניעת הקדמת הבחירות משיקולים "ביטחוניים" (20.11). העובדה שהרמטכ״ל לשעבר בני גנץ מצליח לגרוף בסקרים כ־15 מנדטים, כולל מקרב מצביעים למפלגות השותפות בממשלה, וזאת מבלי שהציג מעולם רעיונות כלשהם, מעידה כשלעצמה על הלך רוח של תסכול מחוסר היכולת של ממשלת ה"ימין־ימין" לספק מענה לחששות הביטחוניים של חלקים משמעותיים בציבור.

בו־זמנית, הצלחת שותפתו לשעבר של ליברמן, ח״כ לוי־אבקסיס, לככב בסקרים מעל אחוז החסימה כבר תקופה ממושכת, על סמך תדמית מזויפת של "דאגה לחלשים", מבהירה שהמיאוס של שכבות משמעותיות מהמצב הקיים רחב יותר. בנוסף, על הרקע הזה, ממשיכה להתקיים פתיחות לא מבוטלת לתמיכה גם בכוחות פוליטיים חדשים, ככל שאלה מצליחים להיתפס כ"בעלי סיכוי" ורלוונטיים.

נראה שסמכותו של נתניהו עצמו פוחתת אפילו בקרב הבסיס החברתי של הליכוד. מערכת הבחירות המקומיות חשפה פילוגים גלויים במפלגה, בראש ובראשונה בבת ים ובקריית שמונה. גם אחרי "חיסול" שיטתי של יריבים פוליטיים במפלגת השלטון המרכזית, נתניהו לחוץ לקדם את חוק "גדעון סער", שאמור למנוע אפשרות שהנשיא ימנה אחרי הבחירות ח״כ אחר מהליכוד להרכבת הממשלה.

נתניהו והליכוד נהנים מההפקר, מהיעדר קריאת תיגר פוליטית חזקה מספיק נגדם בשלב הזה, והליכוד עדיין מוביל בסקרים, אבל יש להם סיבה לחשוש מבחירות. לא רק שהליכוד עשוי להיחלש אלקטורלית בבחירות הבאות — ומאוד לא סביר שהיעד שהציב נתניהו ל־40 מנדטים יושג — חלק ממרכיבי הקואליציה צונחים אל סף אחוז החסימה. בייחוד ש״ס, אך גם 'כולנו' בראשות שר האוצר כחלון. אז למה נתניהו נרתע באמת מבחירות? בין השאר כי "הגוש שלנו אינו מהודק מספיק", כפי שפלט בשיחה פרטית.

אז איך תיראה הקואליציה הבאה? מובן שישנם סימני שאלה לגבי ההרכב, וגם לגבי תרחיש אפשרי שבו תוקם קואליציה שלא בראשות נתניהו והליכוד. נתניהו כבר שיחק עם הרעיון של הפחתה מחדש של אחוז החסימה שהועלה לקראת הבחירות הקודמות, רק כדי להקל עליו פוטנציאלית ללקט מפלגות ימין קטנות לקואליציה הבאה.

אחרי תמונת הניצחון של נתניהו בבחירות 2015, הוא נאלץ להרכיב קואליציית 61 חלשה של חמש מפלגות. הוא צירף בהמשך את ליברמן, מה שסייע לו פרלמנטרית בשיפור יחסי הכוחות בהליכי החקיקה, אבל רק הגביר את חוסר היציבות המובנה בקואליציה ולווה במשבר פוליטי — עם פרישת שר בכיר מהליכוד ושר נוסף, שהתייצב, אומנם באופן כושל, בראש מפלגת העבודה.

כחלון מצידו פתח בקמפיין תעמולה עם שלטי חוצות בחודשים האחרונים וקיווה להגיע לבחירות כמה שפחות חבול מבריחת רבבות מצביעים מאוכזבים. הבטחתו המרכזית, לטיפול במשבר המתמשך בתחום הדיור, הסתיימה בכישלון צפוי של התוכניות מבוססות השוק שקידם.

סדרה של מחאות סוערות התפרצו בשנה החולפת נגד היבטים שונים של מדיניות ממשלת ה"ימין־ימין", ובמיוחד המחאה נגד השחיתות השלטונית, המחאה נגד גירוש מבקשי המקלט, המחאה והשביתה נגד אפליית להט״ב, המחאה נגד חוק הלאום, המאבק המצומצם אבל הסוער למען קצבאות הנכים, וגם המחאה נגד אסדת הגז.

אם הנהגת ההסתדרות בראשות ניסנקורן לא הייתה שומרת על הברית עם שר האוצר — היא אפילו לא הזיזה אצבע בתגובה לקיצוץ הרוחבי האחרון במשרדי הממשלה! — אלא מתגייסת במלוא בכוח לטובת המאבקים שהתפתחו, כל אחד מהם היה יכול להגיע רחוק יותר, ואף ניתן היה להציב חזית רחבה יותר נגד ממשלת ההון וההתנחלויות.

בכל זאת, כעת, מאזן הכוחות משתפר מול ממשלת קואליציה מוחלשת, הנשענת בכנסת על חודו של אורן חזן ושאר חדלי אישים, ורוויית מתחים ושסעים פנימיים, עם בחירות באופק. זוהי עדיין ממשלה מסוכנת ביותר, אבל גם סחיטה ופגיעה יותר מול מאבקים שיתפתחו. כך, המאבק הלוחמני של איגוד העובדים הסוציאליים בימים אלה בתגובה למקרי אלימות כלפי עובדות ועובדים, נמצא בעמדה טובה יותר להפעיל לחץ להשגת דרישותיו.

פתרון למשבר בעזה?

האירועים האחרונים שבים ומזכירים שגם האשראי הפוליטי שחלקים בציבור הישראלי מוכנים לתת לשלטון הימין בסוגיות "ביטחוניות" נשחק עם הזמן.

מהבחינה הזאת, סוציאליסטים דוחים לחלוטין את התפיסה הפסימית העמוקה של חלקים בשמאל ביחס לפוטנציאל השינוי בחברה הישראלית, כחלק מהפוטנציאל לשינוי ברמה האזורית והעולמית. הבעיה העיקרית שמקלה על גורמי ימין פופוליסטיים לנצל באופן ציני את המיאוס ממציאות הסכסוך המדממת בקרב מעמד העובדים הישראלי היא חולשת השמאל והיעדר הסברה שמאלית רצינית כנקודת התייחסות בולטת על סדר היום ברמה הארצית.

מהו הפתרון למשבר בעזה? נדרש מאבק לסיום מיידי ומלא של המצור וכל תוקפנות צבאית, כלכלית ומדינית מצד שלטונות הימין בישראל ובמצרים, וגם מצד הרשות הפלסטינית, לצד העברת מלוא המשאבים הנחוצים לשיקום ולבניית הרצועה. המאבקים של תושבים מהשורה בעזה נגד המצור הברוטלי ולמען חיים בכבוד ובשוויון צריכים לזכות לסולידריות גם מצד עובדים וצעירים בישראל. אך אין די בכך.

פתרון אמיתי לעזה מחייב גם פתרון לאומי בכלל עבור הפלסטינים ופתרון של הסכסוך הלאומי. כל ניסיון לדבר על "פתרון לעזה", שיכלול המשך של הכיבוש וההתנחלויות ושלילת הזכויות הבסיסיות של מיליוני פלסטינים הוא זריית חול צינית בעיני הציבור הישראלי.

המאבק לפתרון המשבר בעזה מחובר למאבק לסיום הכיבוש ומפעל ההתנחלויות, להכרה בזכות הגדרה עצמית שווה לפלסטינים בארצם, ולהבטחת חיי רווחה, שוויון, דמוקרטיה ושלום לכל.

למרבה הצער, על בסיס קפיטליסטי, אין כל היתכנות לספק תנאים כאלה למיליוני ישראלים ופלסטינים, ובייחוד להשיג שוויון מלא בזכויות ובתנאים בין שתי הקבוצות הלאומית, כולל כינון מדינה פלסטינית שוות זכויות — בניגוד לרעיון של מדינת בובה ניאו־קולוניאלית על בסיס הרשות הפלסטינית.

כחלק ממאבק לשינוי פני האזור כולו לכיוון סוציאליסטי, נדרש מאבק לכינון שתי מדינות שוות, דמוקרטיות וסוציאליסטיות, עם שתי בירות בירושלים, שישתפו פעולה ביניהן במסגרת קונפדרטיבית מסוימת, ויושתתו על שוויון זכויות מלא למיעוטים.

בהקשר של תהליך כזה יהיה צורך להפקיע מידי הטייקונים את השליטה בכלכלות הלאומיות, ולהעביר לבעלות ציבורית ולשליטה וניהול ציבוריים ודמוקרטיים את הבנקים והתאגידים העיקריים, במטרה לרתום את מלוא המשאבים באופן מתוכנן ודמוקרטי לעקירת העוני, המצוקה ואי־השוויון ולהניח את היסודות למציאות חיים חדשה המושתתת על הכרה, צדק חברתי, דמוקרטיה, שוויון ושלום.

לצד זאת, נדרשת לא רק הכרה בזכות שווה לקיום ולהגדרה עצמית לשני העמים אלא גם הכרה בעוול ההיסטורי שנגרם לפליטים הפלסטינים — המהווים, בין השאר, 70% מאוכלוסיית רצועת עזה — ובזכותם לפתרון צודק, מקיף ודמוקרטי. פתרון כזה יכלול אפשרות גם למעוניינים בכך לשוב, תוך הבטחת חיי רווחה ושוויון ושמירת זכויותיהם של כלל התושבים בשתי המדינות.

במסגרת המאבק לשינוי סוציאליסטי ולשלום יוכל להיווצר גם הבסיס לבניית אמון, סולידריות, הכרה הדדית, כמו גם הידברות דמוקרטית על האפשרויות להסדרה מוסכמת של פתרונות מעשיים והוגנים לנושאים שבמחלוקת.

מאבק להצבת אלטרנטיבה

פתרונות סוציאליסטיים אינם מוצגים ואינם מוסברים לציבור הרחב כיום, שעה שהשמאל חלש ומפלגות הממסד מוכרות אשליות הנעות בין הבטחות ל"פתרון" על בסיס המשך הכיבוש והמצור לבין הבטחות למאמצים להשיג "הסדר מדיני" בין שלטון ההון הישראלי לרשות הפלסטינית המקרטעת ולדיקטטורות באזור.

מרצ הליברלית אומנם לא תמכה במקרה הזה בפעולות הצבאיות של שלטון הימין, כפי שדווקא עשתה לא מעט בעבר, אבל הקו שלה לא היה שונה מהותית מזה של המחנה הציוני. ראשת מרצ זנדברג טענה ש"דוברי הליכוד מתדרכים בדף המסרים של מרצ", כשהם מסבירים מדוע עדיפה הפסקת אש, ולצד התנגדות דמגוגית להעברת הכסף הקטארי, פיזרה סיסמאות מעורפלות על הצורך ב"הסדר מדיני".

בדומה לקמפיין שלהם בבחירות 2015, שהבטיח ממשלת "מרצוג", גם כעת חוזר המסר שהמפלגה שואפת לשבת בממשלה הבאה שיובילו מפלגות "מרכז". במילים אחרות, להיות עלה־תאנה בממשלה פרו־קפיטליסטית לאומנית.

משמאל, בחד״ש כבר הודיעו שימשיכו להיאחז ב'רשימה המשותפת', שמעולם לא הייתה פרויקט של אלטרנטיבה שמאלית.

יש מקום לדאגה מהאפשרות שבדומה לבחירות לכנסת ב־2015, גם במערכת הבחירות בשנה הבאה לא יהיה כל קמפיין ארצי ממשי של שמאל, וסביר שיהיה לכך אפקט מייאש ומעכב על התפתחות של אלטרנטיבה פוליטית לשלטון הימין הלאומני והקפיטליסטי.

לדעתנו, קיים עדיין בסיס ליזום מהלך של "רשימת חירום" בשמאל, על בסיס שיתוף פעולה בין גורמים שונים בשמאל ובארגוני העובדים ומקרב המאבקים החברתיים, כפי שגם הצענו בכנס סוציאליזם 2018 בספטמבר. מהלך כזה יוכל לעזור באופן ממשי לדחוף ולהאיץ בנייה של תנועה רחבה יותר בשטח, לקראת הקמה של מפלגת שמאל רחבה חדשה, של עובדים וצעירים, יהודים וערבים, סביב סדר־יום של שינוי סוציאליסטי.

האתגר של בניית אלטרנטיבה פוליטית אפקטיבית בשמאל נותר משמעותי. בעוד שמפלגות הממסד מתווכחות ביניהן על הדרך לניהול המערכת הקפיטליסטית הישראלית והסכסוך הלאומי, נדרש מאבק לגיבוש הכוחות והרעיונות הסוציאליסטיים הנחוצים שיוכלו לקרוא תיגר ישירות על שלטון הימין ולהציע פתרונות עומק אמיתיים.




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־CWI, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.