בעוד שהשרה רגב קראה "למי שיש תודעה ספרדית־מזרחית להצביע לליכוד", מאחורי פוליטיקת הזהויות המזרחית הצינית הזאת מסתתר יחס אליטיסטי עמוק של מפלגת השלטון הקפיטליסטית לציבור תומכי הליכוד ממעמד העובדים המזרחי — יחס שביטא בחדרי חדרים נתן אשל, יועצו הקרוב של המיליונר נתניהו. לפי אשל, "הציבור הלא־אשכנזי הזה" רוצה פוליטיקאים מושחתים ו"שונא הכול", ו"השנאה הזאת היא מה שמאחד את המחנה שלנו... והעם לגמרי מתנתק מהדברים האחרים".

במציאות, ההסתה וליבוי השסע העדתי בעזרת פנייה פופוליסטית ימנית לסלידה מ"האליטות הישנות" ומהממסד הישן שדיכא מזרחים באופן בוטה הם קלף שמשמש את הליכוד מזה עשורים כדי לתחזק הצבעה מסורתית למפלגה. על הבוז המעמדי של מפלגת השלטון למצוקות של עובדים ועובדות יכולה ללמד גם ח״כ שרן השכל, שהציעה שמפוטרים מהדרום ילכו לעבוד בתל אביב כשוטפי כלים ב"12 אלף שקל לחודש"!

"הפחדה אדומה" להגנת שלטון ההון

סרטון של הליכוד זועק "חייבים לעצור ממשלת שמאל סוציאל־קומוניסטית של גנץ וניסנקורן". ברקת, הפוליטיקאי העשיר בישראל, מועמד הליכוד לאוצר, קרא לבחור "בין כלכלה חופשית מצליחה לכלכלה סוציאליסטית". הליכוד יוצא נגד "כלכלת ההסתדרות", "הבולשביקית" לדברי נתניהו, שכחול־לבן ומועמדה לאוצר, יו״ר ההסתדרות לשעבר ניסנקורן, כביכול יקדמו.

כפי שציין פרשן פוליטי ימני ב'ישראל היום', בין הליכוד לכחול־לבן "בנושא הכלכלי והחברתי אין כמעט הבדלים, למרות ניסיון הליכוד להציג את כחול־לבן ככזאת התומכת במדיניות סוציאליסטית של ההסתדרות. גם בנושא הביטחוני ההבדלים קטנים". הגשת השקרים בעטיפה של הפרזה פראית מדגישה את הזלזול במצביעים. אבל למה ההבהלה מפני איום "סוציאליסטי"?

האסטרטגים של הליכוד פונים לאותה סלידה משלטון 'המערך' ההיסטורי ולטיפוח המיתוס שישראל הייתה בעבר מדינה סוציאליסטית ושהמשמעות של סוציאליזם היא ביורוקרטיה דורסנית ונחשלות. גם תחת 'המערך', ישראל הייתה מדינה קפיטליסטית מפלה שהושתתה על אי־שוויון.

סקרים הראו שדווקא ההזדהות עם המושג "קפיטליזם" נמוכה גם בקרב מי שמגדירים עצמם מצביעי ימין. בעוד שנתניהו משבח את טייקוני הגז, רוב הציבור תומך בהשבת משאבי הטבע לבעלות המדינה. רוב גדול בעד התאגדות עובדים, השקעה נרחבת בשירותים החברתיים הקורסים והעלאת המיסוי על בעלי ההון. הטייקונים ועושי דברם מעוניינים לעקור תפיסות כאלו.

הליכוד מסית נגד העבודה המאורגנת ומצייר את ההסתדרות והוועדים כמי שפוגעים בכלכלה הקפיטליסטית, שלפי האגדה מטיבה עם כולם. אלמלא העבודה המאורגנת גם שכר המינימום לא היה עולה, והניצול ואי־השוויון בישראל היו קיצוניים בהרבה.

שלטון הימין הקפיטליסטי מחפש להסיח את הדעת ממדיניות של "סוציאליזם לעשירים", עם הטבות הענק לטייקונים, והגיהינום הקפיטליסטי עבור רוב הציבור, עם אי־השוויון העמוק, הרס מדינת הרווחה, שני מיליון עניים וכו'.

בבחירות ספטמבר, הקמפיין של העבודה־גשר בראשות עמיר פרץ, שהתמקד בדרישות לשיפור תנאי המחיה של מעמד העובדים, עורר תרעומת עזה יותר מצד חלקים בממסד הקפיטליסטי, ו"ברית האחים" של בנט ולפיד התאחדה כדי להזהיר מפני האיום, ה"מסוכן יותר מאיראן", של הפיכת ישראל ל"מדינה סוציאליסטית".

מאחורי כל התעמולה האנטי־סוציאליסטית חבויה עוינות מעמדית, לא רק למצוקות היומיומיות של אנשים עובדים ולכוח של העבודה המאורגנת אלא גם לרעיונות בכיוון של מענה לאינטרסים של אנשים עובדים.

הנה לדוגמה שני רעיונות פשוטים: מיליארדרים בכלל לא צריכים להתקיים וכדי להביס ממשלה לאומנית שמשרתת את הטייקונים דרושה תנועה רחבה בשטח של אנשים עובדים מכל הקהילות שיאבקו לשינוי. זה מה שאומר המנהיג הפופולרי ביותר בארה״ב עכשיו, הסנאטור ברני סנדרס, המגדיר עצמו סוציאליסט דמוקרטי ומתמודד לנשיאות.

נתניהו והליכוד היו בבעיה קשה אם זה סוג האופוזיציה שהייתה מתייצבת מולם. בינתיים הם נהנים מההפקר.

נתניהו ינצח?

בשנתיים האחרונות התפרצו מחאות חברתיות לוחמניות נגד מדיניות שלטון נתניהו, כולל מחאת יוצאי אתיופיה ביולי, שתורגמה למרד קלפיות (בליכוד מנסים בעזרת ח״כ יברקן שערק מכחול־לבן ותרגילים ציניים להחזיר קולות ולטייח את אחריותם לעוני ולאפליה של יוצאי אתיופיה). שתי מערכות הבחירות האחרונות יצרו בפועל גוש חוסם לנתניהו, אבל לא הביאו לסיום שלטונו ולחסימת סדר היום של קואליציית הימין הניאו־ליברלי, המתנחלי והחרדי. בבחירות ספטמבר "ממשלת המעבר" נהפכה לממשלת מיעוט.

אלא שכעת לא רק שלא מסתמנת עדיין הכרעה "סופית" של נתניהו אלא להפך. לאחר שהגיע למערכת הבחירות בעמדה מוחלשת ושעה שבקשת החסינות שלו נחסמה ושבועיים לאחר הבחירות הוא אמור לעמוד למשפט באישומי שוחד, מרמה והפרת אמונים — נתניהו דווקא מתחזק בסקרים.

גוש נתניהו לבדו מתנדנד בסקרים בסביבות 58 מנדטים ויוכל לכל היותר לגרד הקמת ממשלה על חודו של קול, בעיקר אם תחול נפילה בשיעור ההצבעה בקרב מתנגדי נתניהו, בהשפעת בהלת הקורונה או ייאוש, ואם יצליח אחרי הבחירות לסגור דילים עם גורמי "אופוזיציה".

נתניהו כאמור בעמדה מוחלשת. בבחירות 2015, שאחריהן הקים ממשלת 61, הייתה לו בין השאר מפלגת לוויין עם מסכה "חברתית" בדמות 'כולנו' של כחלון. כיום יש לו גם פחות עתודות קואליציוניות, כשמפלגתו של ליברמן, עד לאחרונה "השותפה הטבעית", נכנסה איתו לעימות חזיתי ומנהלת קמפיין פופוליסטי ימני, שפונה בצביעות לזעם על היעדר ביטחון אישי ועל הדתה, מצוקת הדיור והמשבר במערכת הבריאות.

בהתחשב בהתנגדות המוגברת לנתניהו בחברה הישראלית, עצם האפשרות שהרכבת הממשלה תוטל עליו, סביב תחילת משפטו, תחולל עימות, שעשוי לגלוש להפגנות רחוב. אם תקום שוב ממשלת "ימין־ימין" צרה, הקיטוב בחברה הישראלית יתעצם והיא תתמודד קרוב לוודאי גם עם מאבקים משמעותיים.

לחלופין, אם לא תקום "ממשלת אחדות" של הליכוד וכחול־לבן בקונסטלציה כלשהי — החלופה המועדפת על האליטה הישראלית, שאינה מתממשת כל עוד נתניהו נשאר — ולא תקום ממשלת מיעוט מעורערת של גנץ, יהיו בחירות רביעיות.

לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 44% מהציבור הכללי היו רוצים לראות ממשלה בראשות נתניהו, 41% ממשלה בראשות גנץ ואילו 10% היו מעדיפים אפשרות אחרת, בהם למעלה מרבע מהנשאלים הערבים, שלא רואים בגנץ אלטרנטיבה. פער התמיכה בין שתי האפשרויות הראשונות זניח, אבל רוב מי שמייחלים להסתלקות נתניהו לא מאמינים בהיתכנות התרחיש הזה. חלקם לא ייראו טעם בהצבעה.

נתניהו מצליח לתחזק בסיס תמיכה משמעותי בקרב חלקים בציבור היהודי בעזרת דמגוגיה ביטחונית, הסתה לאומנית, ספינים תקשורתיים, תמונה של "יציבות כלכלית" והישענות על הצבעה מסורתית. אולם על רקע מצוקות ביטחוניות, כלכליות וחברתיות, גם התמיכה הזאת נשחקת ונסדקת, כפי שניכר בשתי מערכות הבחירות הקודמות.

"ביבי בעלי אקספרס"

אלא שהכוחות הפוליטיים העיקריים שמתייצבים נגד שלטון נתניהו היום מיצו כבר את הפוטנציאל שלהם לחשוף ולאתגר אותו. הם דומים לו מדי. נתניהו והליכוד כבר פחות מאותגרים מול הקמפיין הממסדי, החלול והרדום של כחול־לבן, שבעיקר חותר להקים ממשלה קפיטליסטית עם מפלגת נתניהו, רק ללא נתניהו. לכן לנתניהו קל ללעוג לגנץ שהוא "חיקוי עלוב" שלו, "ביבי בעלי אקספרס".

בעצת יועצי טראמפ, הליכוד פנה לשדר פסע מ"ניצחון" ולחיזוק תעמולת ה"נפלא פה" האורווליאנית — שמנסה לשווק כקידמה, שגשוג וביטחון את שלטון ההון, האפליה, העוני, אי־השוויון, הכפייה הדתית וסכסוך הדמים. עד כמה כחול־לבן ניסתה לנפץ את תעמולת ההבל הזאת? איזה שינוי היא מבטיחה להוביל במציאות החיים של מיליוני ישראלים? הפעם היא אולי שיבחה פחות את נתניהו על "פועלו"...

קו ההתקפה העיקרי של גנץ וכחול־לבן נגד שלטון נתניהו לא עוסק בפשעים הגדולים. הוא לא מסמן את נתניהו כמשרתם הנאמן של הטייקונים המקדם מדיניות של אי־שוויון, תוך דריסת העובדים והעניים, הרעבת קשישים וניצולי שואה, דחיקת נכים לבחור בין אוכל ותרופות, והרס מערכת הבריאות והשירותים החברתיים. הם לא מתיימרים אפילו לבטא את המצוקות והזעם של אנשים מהשורה, או להוציא אנשים לרחובות — גם כשתלמידים ומורים יצאו בינואר למחות נגד שר החינוך רפי פרץ על הסתה נגד להט״ב.

גם בנוגע לפרשות השחיתות של נתניהו, בכחול־לבן מתמקדים בהתנהלותו האישית ובהשתלחויותיו במוסדות המדינה, וכמובן לא במה שקשריו עם הטייקונים מעידים על המערכת כולה. על כך מתווספות הטענות כלפי ראשי כחול־לבן סביב פרשות ניהול תאגידי "הממד החמישי" ו"שמן" בידי גנץ ואשכנזי בהתאמה, וקשריו של לפיד עם טייקונים דוגמת מילצ׳ן ופאקר.

בנסיבות האלו, נתניהו הימר שגנץ ישתפן מדיבייט טלוויזיוני וצדק. העניין המהותי הוא לא אופן ניהול הקמפיין של כחול־לבן אלא העובדה שמלכתחילה מדובר באסופה של גורמי ממסד קפיטליסטיים, בהם סיעת תל״ם של מקורבי נתניהו לשעבר מהימין הניצי.

"ביבי או טיבי"

זעקת הגעוואלד להצלת שלטון הליכוד, שאיבדה מהאפקטיביות שלה בסבבים הקודמים, עולה בצורה פחות ישירה הפעם, אבל היא שם. היא מובלעת בתעמולת ההפחדה הקיומית והביטחונית, שעטופה בהסתה גזענית: "לגנץ אין ממשלה בלי אחמד טיבי" — כפי שנתניהו הגדיר זאת בהזדמנויות אחרות, "ממשלת מיעוט בתמיכת הערבים". תגובת כחול־לבן לא הייתה לצאת נגד הדה־לגיטימציה הגזענית אלא: נקים ממשלה על בסיס "רוב יהודי". לא רוב אזרחי דמוקרטי. ספק אם יקבלו שוב מנדט שלם ממצביעים ערבים.

בבחירות ספטמבר, קמפיין חוק המצלמות, שנועד לסמן את האזרחים הערבים כ"גנבי בחירות", התהפך על הליכוד ונענה בזינוק יחסי בשיעור ההצבעה בקרב ערבים. המגמה צפויה להימשך גם הפעם על רקע איומי הסיפוח והטרנספר, כמו גם סימון 'הרשימה המשותפת' בקמפיין הליכוד כשחקנית מפתח רלוונטית לחסימת נתניהו. אם יתממשו ההערכות לעליית שיעור ההצבעה בקרב ערבים, יחד עם מעבר מסוים של קולות ממצביעי מרצ לשעבר, המשותפת עשויה להגדיל את כוחה בכנסת הבאה.

בליכוד חוששים מהמגמה ושואפים לרסן אותה, מה שעלול להוביל שוב לפרובוקציות והפצת פייק ניוז ביום הבחירות. רגע לפני הבחירות, ועדת הכספים של הכנסת אף החליטה להקפיא את הליכי האכיפה המתנהלים במסגרת "חוק קמיניץ" מ־2017 (חלק מהפללת הבנייה ביישובים הערביים). זה לא מה שיהפוך את המגמה.

בליכוד מבקשים לאיים שגם אם תקום ממשלה בראשות גנץ בעזרת הימנעות או תמיכה של המשותפת, האחרונה תפיל אותה במקרה של תקיפה בעזה. הבעיה היחידה היא שכל מפלגות הממסד, כולל העבודה ומרצ, מטפחות את המיתוס שתקיפות צבאיות שיוזם שלטון הימין הישראלי בעזה הן פעולות להגנת שלום הציבור הישראלי, ולא חלק ממדיניות שצריך להיאבק בה, שרק העצימה את הסכסוך המדמם, במחיר אלפי תושבים הרוגים בעזה וגם פגיעה, שכול ומצוקה יומיומית בקרב תושבים ישראלים בדרום.

מה מציעים הגנרלים מכחול־לבן לעשות עם סכסוך הדמים? נתניהו מהלל את "תוכנית המאה" של טראמפ — הנותנת רוח גבית לתוכניות הסיפוח והטרנספר, ולמדיניות להנצחת אי־השוויון, הכיבוש והסכסוך הלאומי — וגנץ מצטרף לשבחים. המשבר הקיצוני בעזה מתפרץ בעוד סבב הסלמה צבאי, גנץ תוקף את הממשלה מימין ומבטיח בעצמו מלחמה. נתניהו מאיים בסיפוח, גנץ מתווכח רק על העיתוי. אכן, חיקוי.

בינתיים, ראש "ממשלת המעבר" הכריז לא רק על צעדי מיפוי בשטח לקראת הכרזת סיפוח לאחר הבחירות אלא גם על קידום תוכנית לבניית אלפי דירות בשטח E1 בגדה המערבית. אם נתניהו יצליח להרכיב ממשלה אחרי הבחירות, חלק מאיום הסיפוח עלול להתממש, במסגרת סדר יום כללי להעמקת הסכסוך הלאומי. נתניהו ובנט גם מאיימים במלחמה חדשה בעזה אם הסדר הפסקת האש בין ישראל וחמאס לא יתייצב.

אנטי־ביבי והמשותפת

כחול־לבן שוב תמשוך הצבעה המונית לא כתוצאה מהתלהבות מסדר־היום והתוכניות שהיא מקדמת אלא בעיקר מקרב מי שרואים בה רק אמצעי להפלת נתניהו.

רשימת העבודה־גשר־מרצ, שהשלם שלה קטן מסך חלקיו, מתמקדת ברעיון שהיא תהיה "גורם מאזן" בממשלה קפיטליסטית בהובלת כחול־לבן, שלדברי עמיר פרץ הם "ימין רך... שזקוק למרכז־שמאל כמשקולת מאזנת" — מודעות הקמפיין הציגו את ראשי הרשימה לצד גנץ. הדגש שהיה בקמפיין העבודה־גשר בבחירות הקודמות על דרישות לשיפור תנאי המחיה נחלש (אפילו הדרישה לשכר מינימום נחתכה מ־7,200 ל־6,000 שקל!). בנוסף, פרץ בעצמו מהדהד את המסר הימני של איומי המלחמה על עזה כחלק מהבטחות כוזבות לפתרון המשבר. רבים יצביעו עבור הרשימה הזאת מבחינתם רק כ"ברירת מחדל", להצלת מה שנחשב בעיניהם כשריד לשמאל.

'הרשימה המשותפת' תמשוך הצבעה נרחבת, בעיקר של אזרחים ערבים־פלסטינים, על בסיס התנגדות לבעיות הבוערות של האפליה והגזענות, הכיבוש, וה"הפרד ומשול" בין יהודים וערבים, ולמען שלום ושוויון. הקמפיין המרכזי, בערבית, נותר בקו דומה לסבב הקודם והתמקד בקריאה, על בסיס לאומי, להתגייסות מסיבית לעצירת שלטון נתניהו. הפעם, המשותפת גם הרחיבה פנייה למצביעים יהודים, כולל פרסומים בעברית, ומספר פרסומים ברוסית ("יש לך קול למען שוויון וזכויות חברתיות"), באמהרית ("יש לך קול נגד אלימות משטרתית") וביידיש ("יש לך קול נגד כפיית גיוס").

בקמפיין בעברית, אף שהתמקד במאוכזבי מרצ על בסיס פנייה חלשה להזדהותם כ"שמאל" ועם סיסמה נטולת תוכן, "יאללה משותפת", יו״ר הרשימה וחד״ש עודה הדגיש בצדק שהגזענות משמשת להסחת דעת מסוגיות חברתיות בוערות, ובשוליים עלו רפרנסים ויזואליים לסנדרס, גרטה טונברי ותנועות חברתיות לשינוי בעולם.

עצם הרחבת הפנייה, בפרט לשכבות מעמד עובדים מרוששות בקרב יהודים, גם אם בהיקף סמלי, היא צעד מבורך בכיוון נחוץ. בראיון ל'הארץ', עודה התייחס לדרישות שהציבה הרשימה בסבב הקודם בתמורה לאפשור הקמת ממשלה בראשות גנץ: "אני חושב שטעינו בתנאים שלנו... למה הדרישה העיקרית של הרשימה המשותפת לא הייתה שבלי להעלות את [קצבת הזיקנה] ב־2,000 שקל לא מתחילים שום דבר עם אף אחד? הפעם יהיו לנו דרישות בשביל כל המוחלשים במדינה... זה גם מייצר מצב שבו אנחנו אומרים לעניים היהודים שיש לנו מן המשותף".

יהיה חיובי אם המשותפת תאמץ קו יותר עקבי בכיוון כזה, אף שנחוץ ללכת רחוק יותר ולא להתייחס רק לדרישות, שלצערנו לא בלטו בקמפיין, עבור אותם עניים ומוחלשים אלא לדבר על ייצוג פוליטי משותף על בסיס מעמדי, על בניית מאבק חזק וחוצה־קהילות של אנשים עובדים ועניים מול שלטון ההון וה"הפרד ומשול" הגזעני, בפרט על בסיס הכוח העוצמתי של העבודה המאורגנת.

לדעתנו, טוב היה אם מסרים כאלה היו תופסים מקום מרכזי בקמפיין בכל השפות, ובאופן עקבי גם אחרי הבחירות, שכן זה הכיוון הנחוץ לקידום בניית אלטרנטיבה פוליטית אפקטיבית לשלטון הימין הקפיטליסטי, כולל בפרט מנקודת המבט של המאבק לשוויון של המיעוט הערבי־פלסטיני מול מדיניות של אפליה ודיכוי לאומי. עד היום, בניית אלטרנטיבה ברורה של שמאל לא הייתה מטרת המשותפת ונגדה את ההיגיון שלה, שכן זו הוקמה, באופן שגוי, באופן שפנה בתגובה לדיכוי הלאומי להסתגרות לאומית ולהתארגנות על בסיס לאומי, חוצה־מעמדות. כך, היא כוללת גם גורמים ימניים, אסלאמיסטיים ופרו־קפיטליסטיים, שבין השאר עוינים לנשים וללהט״ב. אך חיובי בהחלט שהיא נוקטת צעדים מסוימים שהולכים בכיוון שנחוץ ומובן שעבור רבים זו תהיה ההצבעה הרלוונטית היחידה נגד שלטון נתניהו.

מה אפשר לעשות?

המשבר במערכת הפוליטית בישראל הוא תולדה של מספר גורמים וביניהם, הירידה בתמיכה ובלגיטימציה לשלטון נתניהו, לא רק בשל התנהלותו האישית, אלא בסופו של דבר גם על רקע שורה של משברים מתפתחים ברמה האזורית, הלאומית והחברתית. בהקשר הזה מתפתחים ויכוחים בממסד הישראלי (למשל עם רמטכ״לים לשעבר וראשי מוסד ושב״כ לשעבר שיוצאים נגד נתניהו). בו־זמנית, מתפתח גם צמא גובר לשינוי בקרב שכבות רחבות בציבור בין השאר בתגובה לריאקציה הלאומנית־דתית, להמשך הסכסוך הלאומי המדמם, ולמצוקות של המוני ישראלים למרות הצמיחה הכלכלית, המטיבה בעיקר עם בעלי ההון.

מדובר בחלק ממגמה עולמית של התערערות הלגיטימציה לפוליטיקה הממסדית שעה שהמערכת הקפיטליסטית לא מסוגלת לספק מענה הולם למצוקות ולצרכים החומריים והחברתיים של המוני בני־אדם. הבעיה היא שבעימות מול שלטון נתניהו, הגורם המרכזי שקורא עליו תיגר הוא בדיוק נציגי הפוליטיקה הממסדית הקפיטליסטית הישנה. זה מספיק כדי למשוך הצבעה על תקן "הרע במיעוטו" ממיליון מצביעים, אבל לא כדי לסחוף תקוות, לחולל תנועה של שינוי ולהציב אלטרנטיבה אמיתית על סדר היום.

השינויים הגדולים בהיסטוריה הושגו בזכות תנועות נועזות שנאבקו לשינוי. כדי להשיג הכרעה ממשית מול שלטון הימין הקפיטליסטי והגזעני, צריך להיערך להמשך בנייה של מאבק בשטח אחרי הבחירות כדי לחסום את סדר היום של הפוליטיקה הקפיטליסטית הלאומנית. מתוך המאבקים יוכלו לצמוח כוחות חדשים גם להצבת אלטרנטיבה פוליטית.

דרושה לנו מפלגה רחבה חדשה בשמאל, שתיבנה מתוך המאבקים החברתיים ולמען המאבקים והאינטרסים החיוניים של מעמד העובדים והעובדות בחברה, מכל הקהילות. מפלגה שתקרא תיגר על ההפרדה הפוליטית בין יהודים וערבים, ובין נושאים חברתיים ו"מדיניים". מפלגה שתוביל מאבק סביב סדר יום של שינוי סוציאליסטי — שעובר במהפכה נגד מעמד המיליארדרים, נגד אפליה וכיבוש, ולמען צדק חברתי ושלום.