לחזק את המחאה חוצת־הגבולות לעצירת מרחץ הדמים
לא לעוד "חילוצים" באמצעות מעשי טבח — להיאבק לשחרור כולם תמורת כולם ולסיום מרחץ הדמים!
דף הבית
מי אנחנו
על מה אנחנו נאבקים.ות
אפשר שאלה על סוציאליזם?
כנס סוציאליזם
דברו איתנו / הצטרפות
תרומת סולידריות
תשלום דמי חברות
התנועה העולמית ISA
ארכיון כתבות
תקנון התנועה
דברו איתנו
תודה רבה!
ההודעה נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
ללא משוא פנים
מ"המהפכה החוקתית" ל"הפיכה המשפטית", והמאבק לשינוי סוציאליסטי
"ההפיכה המשפטית" חותרת לחיזוק הממשלה על חשבון בג״ץ דרך היפוך "המהפכה החוקתית", ודוחפת את המשטר הישראלי בכיוון סמכותני ■ מול תנועה המונית, הממשלה נשענת כעת על תמיכת מיעוט בציבור, אך מנסה לרכוב באופן פופוליסטי על אי־אמון במערכת המשפט ■ מה ייצגה "המהפכה החוקתית" ואיך יכולה להיראות רפורמה דמוקרטית אמיתית למען צדק משפטי וחברתי?
1,312

1,312

מייד עם הקמת ממשלת נתניהו והימין הקיצוני, שנשענה על תמיכת מיעוט בציבור ועוררה מחאות עוד בשלב המו״מ הקואליציוני, הוכרז בליץ החקיקה של התוכנית המשפטית. זו חותרת לנצל רוב דחוק בכנסת לחטיפת כוח מבג״ץ לידי הממשלה, יסוד של "הפיכה מלמעלה". בממשלה המעיטו בפוטנציאל ההתנגדות והציתו את ההתנגשות הפוליטית החריפה ביותר שהייתה במדינת ישראל סביב יסודות שיטת הממשל. העימות הוא סימפטום וזרז לתהליכי עומק מתמשכים של התערערות יציבות חברתית ופוליטית, המוזנים גם מהתפתחויות ברמה האזורית והעולמית בעידן הרב־משברי כיום.

השלב החדש במשבר הפוליטי המטלטל את הקפיטליזם הישראלי בשנים האחרונות מערב תנועה המונית נחושה לבלימת תזוזה לעבר משטר סמכותני. התנועה אף מבטאת עוינות כללית לסדר־היום של הממשלה, על רקע חששות מפני רמיסת זכויות, משבר כלכלי והידרדרות חמורה בסכסוך הלאומי בהשפעת לאומנות משיחית, ולמעשה, דהירה לביצור הכיבוש וההתנחלויות תחת "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". הדבר משתקף בנראות ההתארגנויות מקרב עובדות בשירותים החברתיים, בנראות להטב״ק+ ומסרים פמיניסטיים, בקריאות הסולידריות עם חווארה, ואף בשוליים בהתנגדות לכיבוש.

אולם נוכח חולשת השמאל ותפקיד הנהגת ההסתדרות כחסם למימוש הרעיון הפופולרי של שביתה כללית, התפתחה תנועה חוצת־מעמדות, שכוחות ממסדיים "ממלכתיים" השתלטו על הובלתה. אלה דוחקים לרתימת הזעם ההמוני לסדר־יום "ממלכתי", להגנת הממסד הקפיטליסטי, תוך "תחרות פטריוטיות" עם הממשלה — למעשה, טיפוח מגמה מערפלת המקדמת בתנועה אחדות כוזבת על בסיס לאומי עם בעלי הון וגנרלים בדימוס, ומלבה "הפרד ומשול" ודיכוי על רקע לאומי.

ההתנגדות לממשלה במעמד השליט חסרת־תקדים, עם קריאת תיגר נרחבת מצד בעלי הון, האליטה הביטחונית, מנגנון המדינה והשלטון המקומי. אלה חוששים מהתערערות יציבות המערכת מול הכוחות הפוליטיים בממשלה הפועלים, בניגוד לממשלת הסטטוס־קוו של בנט־לפיד, לנצל הזדמנות לשינוי כללי המשחק, ושופכים דלק לכל משבר אפשרי — המתחים מול וושינגטון והמשטרים באזור, המשבר המבעבע תחת הכיבוש, התפתחות משבר כלכלי, אי־יציבות חברתית.

תוכנית נתניהו־לוין אינה גחמה. עיקריה קודמו כבר שנים ארוכות בגלוי בידי כוחות ימין קשה, בהם ימין "ליברטריאני" נוסח 'פורום קהלת', הדוחפים לתזוזת המשטר הישראלי בכיוון סמכותני. זאת, בחתירה אסטרטגית לייצובו על בסיס ריכוז כוח שלטוני, תוך הרחבת ההשפעה על מערכת המשפט, הפרקליטות והתקשורת, והגברת היבטים של דיכוי. בכלל זה, רדיפה פוליטית של גורמי אופוזיציה, ובמיוחד בקהילה הערבית־פלסטינית, וקידום סדר־יום של ריאקציה לאומנית־דתית והתנחלות. המהלך משתלב במגמה עולמית מובחנת מאז העשור הקודם, של תזוזת משטרים שהתאפיינו בווריאנטים של דמוקרטיה ליברלית, בורגנית, לעבר צמצום המרחב הדמוקרטי, בכיוון של דיקטטורה בונפרטיסטית, על רקע אי־יציבות מוגברת בצל תהליכי משבר עמוקים במערכת הקפיטליסטית. תוניסיה היא אחת הדוגמאות האחרונות לחטיפת וריכוז כוח שלטוני דרך רפורמות־נגד משפטיות, שם בניסיון לבלום מהפכה. בישראל, המהלך כולו נעשה על בסיס רעוע במיוחד, כשהסמכות של נתניהו בשפל, ובחתירתו לריכוז כוח הוא אנטי־תזה ל"מנהיג חזק" ו"ממשלה חזקה" כפי שייצגו פוטין, ארדואן ואורבן בשיאם.

בקרב המעמד השליט הישראלי ישנה התנגדות לריכוז כוח בידי הממשלה הלא פופולרית הנוכחית, אולם אין זו שלילה גורפת של כל היבט בתוכנית המשפטית. הם חוששים מ"הסלמת־יתר" של המשבר הפוליטי ושואפים לפלס נתיב לייצוב המשטר הפוליטי. הדבר מתרחש בנסיבות של התרופפות שליטתם במערכת הפוליטית, כשכבר שנים אף גוש ממפלגות הממסד אינו מסוגל לגייס תמיכה פופולרית מספקת כבסיס לקואליציה שלטונית מיוצבת יחסית. מתווה הנשיא הרצוג מייצג ניסיון ליישוב המשבר הפוליטי דרך פשרה ולא דרך הכרעה, כלומר, דרך התאמת כללי המשחק המשתקפים בהגדרות חוקתיות, במגמה לאפשר מסגרת פורמלית להכלת והסדרת המתחים שהגיעו לנקודת שבירה במערכת הפוליטית ובחברה. אף שייתכן שעסקה כזו תכלול גם ויתורים לטובת התנועה ההמונית בדמות הרחבה סמלית של זכויות משפטיות בחוקי היסוד, היא תכלול מרכיבים המחזקים את כוחה של הממשלה ומצמצמים הגנה משפטית על זכויות. המגמה העיקרית של המעמד השליט בעידן הזה אינה לקידום רפורמות דמוקרטיות, אלא לניסיונות לייצוב המערכת גם דרך רפורמות־נגד מסוכנות, בעטיפה פופוליסטית ימנית.

הפגנה נגד "ההפיכה המשפטית", ת״א, 26.02.2023 (צילום: אורן זיו)

מערכה מתמשכת לרפורמות־נגד משפטיות

"ההפיכה המשפטית" חותרת להיפוך הרפורמה החוקתית המוגבלת של שנות ה־1990, שנשיא העליון בדימוס אהרן ברק הכתיר בתור "המהפכה החוקתית", ואף מעבר לכך, לחיסול רחב יותר של בלמים משפטיים.

ההליך הפלילי נגד נתניהו, ששימש זרז למשבר הפוליטי כשדירבן פתיחת חזית רחבה נגדו בממסד, דחק בו להסלים השתלחות פופוליסטית מימין במערכות המשפט ואכיפת החוק, עם הרעיון שהמשפט הוא קונספירציה של בכירים במנגנון המדינה, ה"דיפ סטייט", החותרים כביכול לבצע הפיכה באמצעות הפללה. כך מוצגת גם דרישת בג״ץ (10.2) שהממשלה תשיב על עתירת 'התנועה לאיכות השלטון' להוציא את נתניהו ל"נבצרות". משפט נתניהו מחד ודרישת מפלגות הימין החרדי ל"פסקת התגברות" מאידך, בפרט לעיקוף פסיקת בג״ץ המושהית בנושא גיוס חרדים מ־2017, אינם הסיבה השורשית ל"הפיכה המשפטית". אינטרסים שונים של גורמים בממשלה התלכדו לשלב שיא במערכה ותיקה לריכוז כוח שלטוני דרך הגברת השליטה במינוי שופטים, נטרול יועצים משפטיים ועיקור "האקטיביזם השיפוטי" — חסימת אפיק העתירות הציבוריות לבג״ץ נגד חקיקה או פעולות ממשל הנוגדות חוקי יסוד וזכויות משפטיות.

בנט ושקד, עד שחברו לפרויקט "ממשלת השינוי", היו הצעקנים המובילים בקמפיין לחיזוק הממשלה מול בג״ץ, שח״כ ממפלגתם דאז קרא להרוס עם דחפור. הם דחפו ל"פסקת התגברות" של 61, שאותה אף העבירו ב־2018 בוועדת שרים לחקיקה, במסגרת ליבוי ציני של מלחמת עניים בעניים דרך רדיפה לאומנית של מבקשי מקלט. הייתה זו התנגשות השיא הקודמת בין הממשלה לבג״ץ, שגררה הצהרת גינוי פומבית מנשיאת העליון חיות. 'כולנו' חסמה את קידום החקיקה, עד לסבב הבא, כשאחרי בחירות אפריל 19' נתניהו איים בבליץ חקיקה מיידי שיכלול את "פסקת ההתגברות". 50 אלף הגיעו לעצרת מחאה שאירגנו מפלגות גוש רק־לא־ביבי, רגע לפני שכשל בהרכבת ממשלה. אך לא כל הצעדים נבלמו. שקד מתגאה בכך שכשרת משפטים תחת נתניהו (2015‒2019) וכחברה בוועדה למינוי שופטים גם בממשלת בנט־לפיד, הובילה יצירת "מחנה שמרני" בעליון. שיטת מינוי השופטים בדילים, עם פרוטוקולים חסויים, בין הממשלה לנציגי השופטים וגילדת עורכי־הדין היא זירה לשחיתות, כפי שהמחישה פרשת אפי נווה ב־2019.

בארה״ב, שופטים ריאקציונרים שמינה ממשל טראמפ מילאו תפקיד מפתח בהחלטה האנטי־דמוקרטית שביטלה את ההגנה הפדרלית על הזכות להפלה ביוני 22'. בפולין, לאחר שממשלת הימין הסמכותנית של מפלגת 'חוק וצדק' (PiS) מאז 2015 פעלה להשתלטות על בית המשפט העליון ובית המשפט לחוקה, שופטים שהיא מינתה ביטלו ב־2020 חוק שסיפק הגנה חלקית לזכות להפלה. אלה תמרורי אזהרה לסכנה שבשימוש בכוחם של בתי המשפט ליישום "מהדלת האחורית" של מהלכים פוליטיים לביטול זכויות מהותיות שהושגו בעבר. בד־בבד, רפורמות־נגד משפטיות בטורקיה ובהונגריה סייעו להתקפות על העבודה המאורגנת ומעמד העובדים והעובדות בכלל.

הפגנה בוורשה נגד "ההפיכה המשפטית" הפולנית, יולי 17' (צילום: ויקימדיה, Mariusz K. Matczak)

"הצרכים החברתיים החדשים"

"דמוקרטיה" היא סיסמת הדגל במאבק לבלימת ההתקפות האנטי־דמוקרטיות. גורמים ממסדיים מנסים לרכוב על ההתנגדות הזאת עם סיסמאות תמיכה ואהדה לבג״ץ או עם אידיאליזציה של המצב הקיים. אולם מאפיין בולט בעשורים האחרונים ובמידה מרוכזת בשנים האחרונות הוא ניכור המוני מהמערכת הפוליטית הקפיטליסטית והכרה שכיחה בקרב א.נשים עובדים שהממשלות ורשויות המדינה, בשורה התחתונה, אינן פועלות עבורם ומיישרות קו עם האינטרסים של בעלי ההון. עבור חלקים במעמד העובדים והעובדות והשכבות המדוכאות ביותר, הבטחות הדמוקרטיה של המדינה הקפיטליסטית מלכתחילה נתפסות מרוחקות, בהשפעת אפליה, הדרה, עוני וברוטליות משטרתית. הפופוליזם הימני בגוש נתניהו מתכתב עם הסנטימנט הזה כשהוא מכוון לגלגול אחריות למשברים החברתיים מממשלות נתניהו לעבר "האליטות הישנות", הממשיכות כביכול למשול במדינה גם קרוב לחצי מאה מאז שעלה לראשונה 'הליכוד' לשלטון. בתוך כך, כשעתירות לבג״ץ נגד חלק מההתקפות הממשלתיות הבוטות יותר על מיעוטים המסומנים כשעיר־לעזאזל מתקבלות, הדבר מוצג דמגוגית כסיכול פתרון של בעיות חברתיות או "ביטחוניות".

מדינת ישראל מוגדרת חוקית ב"מצב חירום" תמידי המקנה לשלטון סמכויות "מיוחדות" (דוגמת מעצרים מינהליים), שוללת זכויות בסיסיות ביותר ממיליוני פלסטינים ומושתתת ככלל על סתירות על רקע לאומי ודתי, שמנעו גיבוש מסמך חוקה אחיד. מסמך ההכרזה על מדינת ישראל ("מגילת העצמאות") — שהשמיט את המונח "דמוקרטיה" וגובש בימי המלחמה והנכבה, כשמרבית האוכלוסייה הפלסטינית נעקרה משטחי 48' — התיימר לסגור חוקה בתוך חודשים. לאחר שהאסיפה המכוננת הכריזה על עצמה ככנסת, בן־גוריון הוביל הכרעה נגד אימוץ חוקה, כדי לסכל סמכות וטו לבית המשפט על חקיקה, וקידם "חוקי־יסוד שדינם ככל שאר החוקים". עד 1953 הממשלה גם שלטה ישירות במינוי שופטים.

בן־גוריון ידע היטב שהחוק המופשט מקבל היגיון משל עצמו וכי הבטחת חירויות כחוק עליון עשויה להתהפך על שלטון מפא״י שאת מרותו ביקש להשליט. הוא טען שמה שנדרש אינו "הכרזת חירויות" אלא "מגילת חובות… חובות למולדת, לעם, לעלייה" (!), כאשר עניינו העיקרי היה מניעה מפלסטינים ומגורמי אופוזיציה משמאל (מק״י) ומימין ('חרות') לנצל אפיקים משפטיים לריסון מהלכי הממשלה: "אם הדמוקרטיה בישראל רוצה להתקיים ולהאריך ימים, היא צריכה להיות מזוינת באמצעי־התגוננות ומכשירי־פעולה־וביצוע שימנעו בעד מיעוטים — ולא רק מיעוטים לא־יהודים, אלא גם מיעוטים יהודים — להשתלט עליה בכוח, פנימי או חיצוני" (נאום בכנסת, 1950). בגין, מנהיג 'חרות' ולימים 'הליכוד', הוביל את האופוזיציה מימין למפא״י, ומתוך יחסי הכוחות בזמנו קידם עמדה הנוגדת את תעמולת 'הליכוד' כיום, כשדרש להגביל את השלטון דרך "קביעת החירויות האזרחיות כ'חוק היסוד' או 'חוק עליון' ומתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד" (1951). בינתיים, "פשרת הררי" (1950) התוותה גיבוש חוקים שכונו סמנטית "חוקי יסוד" כמעין טיוטה בהתהוות לחוקה. במשך עשורים נדחו טיוטות של 'חוק יסוד: זכויות האדם', שהדיונים עליהן החלו כשפלסטינים אזרחי ישראל היו נתונים עדיין תחת ממשל צבאי.

בן־גוריון הוביל הכרעה נגד אימוץ חוקה, כדי לסכל סמכות וטו לבית המשפט על חקיקה ומהלכי ממשל... הוא טען שמה שנדרש אינו 'הכרזת חירויות' אלא 'מגילת חובות'

הממסד עשה ויתורים מוגבלים בדמות הגנה משפטית על זכויות מסוימות בחקיקה רגילה, דוגמת 'חוק שעות עבודה ומנוחה' (1951), או 'חוק שיווי זכויות האישה' (1951), בו הוטחה ביקורת מוצדקת משמאל על ששימר את סמכות בתי הדין הדתיים ולא קידם שחרור מתלות כלכלית. בהשפעת משברים, הושגה מפעם לפעם הכרה בסיסית בזכויות משפטיות גם דרך בג״ץ, דוגמת בג״ץ 'קול העם' (1956), שקיבל טענה לחופש ביטוי. אך ככלל, הוא לא התערב לביטול חקיקה של הכנסת. שני החריגים, עד ל"מהפכה החוקתית", היו פסילת חקיקה שעסקה במימון מפלגות, אך זאת בעילה פרוצדורלית של אי־עמידה בסעיף השריון ב'חוק יסוד: הכנסת', הדורש הצבעת רוב מוחלט לצורך חקיקה סותרת (בג״ץ ברגמן 1969, בג״ץ לאו״ר 1990). 'חוק הבחירות לכנסת' (1969) חוקק כתגובת־נגד, בהצבעת רוב, כדי לחסן את הוראותיו מביקורת שיפוטית, ואף קבע כי "שום בית משפט" לא ישמש לערעור על החלטות ועדת הבחירות המרכזית (ס' 137).

בית המשפט העליון בשבתו כבג״ץ, מעין בית משפט חוקתי מגומד, פוסק מפעם לפעם להגנת זכויות אזרחיות, בערבון מוגבל, מול שרירות שלטונית. אך בתמונה הגדולה תפקידו לשמש לוויסות זעזועים חברתיים דרך טיפול בעתירות על רקע "חריגות" בתהליך הפוליטי במסגרת משטר המושתת על אי־שוויון, ניצול ודיכוי. בשנות ה־1980 החל שינוי בתפקידו, על רקע תום ההגמוניה של 'העבודה', עליית מהפכת־הנגד הניאו־ליברלית, התנגדות מעמדית בדמות פורום 13 הוועדים, היפר־אינפלציה, מלחמת לבנון ה־1 והתנועה נגדה, ניסיון הממסד לרסן את התחזקות התנועה הכהניסטית, ולבסוף ההתקוממות הפלסטינית באינתיפאדה ה־1. בג״ץ נדחף, בהובלת ברק כשופט בעליון, לתפקיד אסרטיבי יותר בחתירה ליצירת מנגנון מייצב עבור הקפיטליזם הישראלי. אחד הביטויים לכך הוא המעבר מגישת פרשנות דווקנית, הנצמדת לנוסח הלשוני של החוק, לגישת הפרשנות התכליתית, המגמישה התייחסות למשמעותם של חוקים, כדברי ברק: "השופט עשוי לתת לחוק פירוש חדש. זהו פירוש דינמי המבקש לגשר על הפער בין משפט לבין מציאות חיים משתנה… מובנו [של החוק] השתנה שכן בית המשפט נתן לו פירוש חדש התואם את הצרכים החברתיים החדשים" ('שופט בחברה דמוקרטית', 2004).

הפגנת ימין קיצוני בהובלת בן גביר בדרום ת״א נגד מבקשי מקלט, 19.08.2015 (צילום: קרן מנור)

"המהפכה החוקתית"

לנין הסביר ש"רפובליקה דמוקרטית היא המעטפת הפוליטית הטובה ביותר האפשרית עבור הקפיטליזם" ('המדינה והמהפכה', 1917). זוהי הצורה המאפשרת גמישות מירבית עבור המערכת הקפיטליסטית, עם יותר ערוצים פורמליים להסדרת ניגודי האינטרסים והמתחים המעמדיים והחברתיים, ועם מרחב מוגבר להגבלת ההשפעה של משברים עם מהלכים מאזנים להתאמת חוקים ולסילוק "תפוחים רקובים". השמאל הסוציאליסטי תומך בהגנה ובהרחבת זכויות אזרחיות וחברתיות, ובשימוש במרחב הדמוקרטי המוגבל תחת הקפיטליזם לטובת מאבק והתארגנות לתכלית זו, לשיפור תנאי המחיה ולהחלפת השיטה. אולם, גם הדמוקרטיה הליברלית המפותחת ביותר נועדה ביסודה לאפשר תחזוקה של סדר קפיטליסטי, כולל המסד החוקי להצדקת אי־שוויון ושלטון מעמדי. נסיבות של אי־יציבות חברתית מתמשכת מערערת את הבסיס לשליטה בהסדר כזה, והמעמד השליט עשוי להעדיף לעיתים נסיגה ברמה כזו או אחרת מדמוקרטיה ליברלית.

עליית הניאו־ליברליזם ייצגה מלחמה מעמדית לריסוק זכויות חברתיות לטובת רווחים, דרך התקפות קשות על העבודה המאורגנת, השירותים החברתיים ותנאי העבודה. למרות זאת, בלחץ משברים ומאבקים הושגו במרוצת השנים זכויות משפטיות שונות. אף אחת מהן לא קורצה מטוב ליבם של שופטים או פוליטיקאים ממפלגות הממסד. מנגד, היו כוחות בורגניים שביקשו לדחוף רפורמות ליברליות מוגבלות, למעשה כדי להגמיש ו"לנרמל" את הקפיטליזם הישראלי, אולם עדות לרופסותם ניתן למצוא בדלות הרפורמה שכונתה "המהפכה החוקתית".

בשנת 1992, בשלהי ממשלת שמיר האחרונה, ובהשפעת המשבר במערכת הפוליטית — בכלל זה "התרגיל המסריח" של 1990 — עברה בכנסת רפורמה מפוצלת ורזה של חוקי יסוד להגנת זכויות אזרחיות. לצידה אושר מעבר לבחירה ישירה לראשות הממשלה, שהתיימר לייצב את המערכת הפוליטית ובוטל במהרה. חוקי הזכויות שאושרו בכנסת, לאחר "התפזרותה", על סמך פשרה עם המפלגות החרדיות והמפד״ל, היו 'חוק יסוד: חופש העיסוק' ו'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'. החוקים אושרו תחילה בהצבעות מיעוט, אף שב־1994 אושרו שינויים נקודתיים ברוב, וממשלות עד כה לא פעלו לביטול החקיקה.

החוק הראשון, ברוח הניאו־ליברליזם, מגן בעיקרו על זכות של מעבידים ועצמאים, אך לא על חופש ההתאגדות וזכות השביתה. באחרון, שוריינו חוקים קודמים העומדים בסתירה לחוק החדש, בפרט כדי להגן על סמכויות בתי הדין הדתיים, שהממשלה הנוכחית מעוניינת להרחיב, ו"פסקת ההגבלה" הדגישה כי חקיקה חדשה תוכל לפגוע בזכויות "לתכלית ראויה". בד־בבד, נכלל איסור על פגיעה בקניין פרטי — זכות המקודשת בכל חברה קפיטליסטית. היא גוזרת "דין שווה" בין קומץ המחזיק במשאבים עצומים לבין ההמונים דלי ונעדרי הרכוש. תכליתה המהותית אינה הגנה על נכסים אישיים זעירים דוגמת דירת מגורים, אלא מעצם טיבה היא מגנה על שררה כלכלית־חברתית, על אכיפת יחסי הכוח החומריים בחברה המעוגנים בזכות־יתר יסודית של בעלי ההון, המנכסים לידיהם נכסי עתק שיצרה עבודה חברתית. על רצפת חדר העריכה בתהליך החקיקה נותרו אז הזכות לשוויון, לתנועה ולהליך הוגן, חופש הביטוי וחופש הדת, וזכות ההתארגנות והשביתה. כמו כן, לראשונה נקבעה בחוק הנוסחה "מדינה יהודית ודמוקרטית", דווקא בחוקי יסוד העוסקים בזכויות אזרחיות, כדי להכשיר את הכפפת הזכויות לשיקולים אידיאולוגיים לאומיים־דתיים בהתאם לאינטרסים של המעמד השליט.

האם הקפיטליזם הישראלי אינו רומס יום־יום, שעה־שעה, את חייהם, כבודם וחירותם של מיליוני עובדות ועובדים, גמלאים, עניים, פלסטינים, מהגרים ונשים דרך שלילת דיור ופרנסה בכבוד ודרך אפליה, אלימות וכיבוש? האם ההבטחה כי "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר" שוללת מעצרים מינהליים? האם ההבטחה כי "כל אדם זכאי לפרטיות" שוללת את התעצמות מדינת המעקב, לרבות חוק השב״כ (2002), שלפיו נאגרים בידי הממשל נתוני התקשורת של כלל אוכלוסיית ישראל?

השינוי במצב המשפטי בשנות ה־1990 היה חלק מתהליך התאמה של הקפיטליזם הישראלי לטלטלות חברתיות ולהתערערות היציבות הפוליטית. הרפורמה החוקתית אומנם כללה מרכיב של הגנה משפטית שברירית על זכויות אזרחיות, המשמש לעיתים בסיס להישגים נקודתיים עבור האינטרסים של המעמד העובד וקבוצות מדוכאות בחברה בזירת הקרב המשפטית מול המדינה הקפיטליסטית והמעמד השליט. מבחינה תודעתית, הרפורמה חיזקה אחיזה לדרישה להרחבת ההיגיון הדמוקרטי של הכרה בזכויות אזרחיות ועד כדי הכרה והגנה על זכויות חברתיות, חומריות, דוגמת הזכויות לפרנסה, חינוך, בריאות ודיור. אולם היא לא חוללה "מהפכה" ביחסי הכוחות החברתיים, הבטחת הזכויות הדמוקרטיות נותרה במידה רבה הצהרתית ויהיה זה תמים לצייר אותה בכללותה כפרוגרסיבית.

תושבים פלסטינים בדיון בבג״ץ בעניין הטיהור האתני של כפרי מסאפר יטא בדרום הר חברון, 15.03.2022 (צילום: אורן זיו)

"עתה ניתן לשופטים 'נשק לא קונבנציונלי'"

הרפורמה החוקתית הושפעה מהמודל הקנדי, שלפיו חקיקה רגילה מוכפפת לכתב הזכויות והחירויות (1982) ונתונה לביקורת שיפוטית. אלא שההיבט הזה הושמט במכוון מחוקי היסוד כדי לרכך התנגדות, אף שחברי הכנסת היו מודעים לאפשרות שבג״ץ יתערב לפסילת חוקים סותרים. יו״ר ועדת חוקה דאז לין ('הליכוד'), כיום נשיא איגוד לשכות המסחר, אף טען במליאת הכנסת כי "אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית המשפט העליון", וכי הוא "מתנגד ל[מתן] הכוח המפליג לקבוצה מצומצמת של שופטים, שפרשנותם תהיה זו שתקבע מחיקתם של חוקים". אולם שר המשפטים דאז מרידור ('הליכוד') צידד בגלוי בפרשנות המסמיכה את בג״ץ להתערב ולפסול כל חקיקה סותרת.

משנות ה־1980 החל בג״ץ בתזוזה להרחבת סמכויותיו בהתערבו באופן אקטיבי יותר כרגולטור "חוקתי" מול הממשל. למעשה, הוא פעל לשינוי יחסי הכוחות בין רשויות השלטון, תחילה עם הרחבת "זכות העמידה" (הזכות להגיש בג״ץ), ה"שפיטות" ו"עילת הסבירות" לביטול מהלכי ממשל מינהליים. חוקי היסוד של 1992, שעסקו בזכויות כלליות ותבעו להכפיף אליהם חקיקה רגילה, גררו אינהרנטית פוטנציאל להתנגשויות תכופות יותר בין בג״ץ לממשלה. אולם אישורם לא סוקר במקור כדרמטי בתקשורת הממסדית, וברק ציין כי המהפך במצב החוקתי "התרחש בהשקט, כמעט בהחבא" (1994). אולם בעקבות החקיקה כונן דה־פקטו הסדר חדש שבו, בדומה למקבילו בארה״ב, בג״ץ נוטל לעצמו כמוסכמה, ללא הסמכה מפורשת, את הסמכות להטלת וטו על חקיקה שלפרשנותו סותרת חוקי יסוד — כדברי ברק (1992), "עתה ניתן לשופטים 'נשק לא קונבנציונלי' לביטול דבר חקיקה שאינו מקיים את דרישת חוק היסוד". בהמשך לסדרת פסקי־דין שהלכו בכיוון זה, כשברקע החברה הישראלית נכנסה לסערת תהליך אוסלו, ניתן, ימים לאחר שהימין הקיצוני התנקש ברבין, פסק־דין בנק המזרחי (1995), בו אימץ בג״ץ פורמלית את הדוקטרינה.

ככל שהתערערה יציבות המשטר הפוליטי, כך נדחק בג״ץ למתח גובר מול הממשלה. מאז חזרת נתניהו לשלטון ב־2009 נוהגות הממשלות להעביר תקציב דו־שנתי תוך הכנסת מעקפים ב'חוק יסוד: משק המדינה' (1975), הדורש תקציב חד־שנתי... בג״ץ החל לאותת שהוא עשוי לפסול גם חוקי יסוד "לא חוקתיים" בעתיד.

תחילה הדבר נעשה תוך הגבלת הסמכות לכאורה לחוקי יסוד הכוללים הוראה נגד חקיקה סותרת, בהתניית רוב מיוחד ("שריון פורמלי") או בלעדיה ("שריון מהותי"). בחלק מהפסיקות הרחיב בג״ץ את הפרשנות לזכות ל"כבוד האדם" כך שתכסה חלקית גם זכויות נוספות שהושמטו מהחוק דוגמת "הזכות לשוויון". בהמשך הכליל סופית את סמכותו לבטל חקיקה סותרת לגבי כלל חוקי היסוד (בג״ץ 'חרות', 2003). ככל שהתערערה יציבות המשטר הפוליטי, כך נדחק בג״ץ למתח גובר מול הממשלה. מאז חזרת נתניהו לשלטון ב־2009 נוהגות הממשלות להעביר תקציב דו־שנתי תוך הכנסת מעקפים ב'חוק יסוד: משק המדינה' (1975), הדורש תקציב חד־שנתי. משבר הקורונה והמצאת "ממשלת החילופים", גררו עוד התאמות אד־הוק בחוק זה וב'חוק יסוד: הממשלה' במאמץ לייצב קואליציות שלטוניות, והממשלה החדשה מבקשת לחסן בדרך זו גם מינוי שרים מביקורת שיפוטית ("חוק דרעי 2"). בג״ץ החל לאותת שהוא עשוי לפסול גם חוקי יסוד "לא חוקתיים" בעתיד. בתגובה, הממשלה הנוכחית עוקפת את הבעיה דרך קידום איסור על ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד.

לפי ח״כ לשעבר אמנון רובינשטיין (מרצ), אחד מאדריכלי הרפורמה החוקתית, "בהרבה מובנים הפך בית המשפט העליון בהנהגת ברק לממשלה אלטרנטיבית" (2006). החל מ־1997 נפסלו לעיתים חוקים וסעיפי חוק בעקבות עתירות על הפרת זכויות, אך בהיקף מצומצם, בהיעדר הסמכה מפורשת ומחשש מתגובת־נגד מהקואליציות השלטוניות. בסך־הכול בוטלו 22 חוקים וסעיפי חוק, בהם: שלילת הבטחת הכנסה ממחזיקי רכב, הקמת כלא פרטי, כליאה המונית של מבקשי מקלט, שלילת קצבת ילדים כענישה, חסינות הצבא מתביעות נזיקין ו"הסדרת" התנחלויות לא חוקיות בגדה המערבית על קרקע פלסטינית המוגדרת פרטית. הרפורמה החוקתית שימשה גם בסיס לפסיקות במקרים שונים של הפרת זכויות, ואף בפסיקה שהגבילה פורמלית עינויים (1999), ובעתירות נגד החלטות ועדת הבחירות המרכזית לרדוף ולפסול נציגי ציבור ערבים־פלסטינים מלהתמודד לכנסת. התוכנית המשפטית של הממשלה כעת חותרת להקל על יישום של כל אלה.

נשיא בית המשפט העליון דאז אהרן ברק ורה״מ נתניהו בטקס בבית המשפט העליון, 15.09.1998 (צילום: ויקימדיה, לשכת העיתונות הממשלתית)

"בלי בג״ץ ובלי בצלם"

עם זאת, זהו אותו בג״ץ שצידד בדיכוי השביתה הפוליטית של מורים דרוזים ב־1982 במחאה על סיפוח רמת הגולן (בג״ץ ח׳טיב), ושדרס את זכות השביתה של עובדי בזק שנאבקו בהפרטה ב־1992 (בג״ץ בזק). למעשה, בג״ץ סיפק גיבוי לאיסור על קיום "שביתה פוליטית" בישראל. באופן אירוני, הרעיון של שביתה כללית כנשק במאבק הפוליטי נמצא במרכז המאבק נגד "ההפיכה המשפטית" כעת, באופן הרומז לעוצמה הפוטנציאלית המכרעת של מעמד העובדים והעובדות. כשגורמים קפיטליסטיים מצדדים הפעם ברעיון הם חופרים לעצמם בור, לכשישובו לאיים בעתיד נגד "שביתות פוליטיות".

בג״ץ השתלב כגורם מווסת בתהליכים הגדולים ומחוללי ההרס של סיפוח, כיבוש, התנחלות, הפרטה והתקפות על מעמד העובדים והעובדות. חותמת ההכשר של בג״ץ למרבית צעדי הדיכוי הלאומי כלפי הפלסטינים, לצד ריסון קוסמטי — דוגמת תיקון תוואי גדר ההפרדה (בג״ץ בית סוריכ, 2004) — שימשה את הקפיטליזם הישראלי גם כאמצעי טיוח להדיפת ביקורת בינלאומית. אולם המתח בין בג״ץ לממשלה התגבר, עם עוינות ממשלתית טיפוסית לעתירות לבג״ץ ולדרישות להגנות משפטיות על חירויות מול המדינה. בממשלת רבין האחרונה, בג״ץ התערב להדחתם דה־פקטו של שר הפנים יו״ר ש״ס דרעי וסגן שר הדתות ממפלגתו פנחסי, בגין כתבי אישום, בעילה של פגיעה באמון הציבור. בתוך כך קבע בג״ץ כי עמדת היועמ״ש גוברת על עמדת הממשלה, ובהמשך גינה הסכם קואליציוני שניסה להשיב את ש״ס לממשלה בעזרת הבטחה לחקיקה עוקפת בג״ץ בנושאי "דת ומדינה". רבין ראה בבג״ץ מטרד, במיוחד לפעילות הצבאית של ממשלתו בשטחי 67', כפי שרמזה התבטאותו ב־1994, כשטען שהקמת הרשות הפלסטינית תאפשר לה לפעול "בלי בג״ץ ובלי בצלם".

אולם בעוד שהרפורמה החוקתית האנמית נתפסה בקרב המעמד השליט כנחוצה לקידום יציבות ולשיפוץ תדמית "דמוקרטית", חוסר היציבות במערכת הפוליטית איתגר אותה. תגובת־הנגד והמערכה להחלשת בג״ץ החלה מהרגע הראשון, בעטיפת פופוליזם ימני המבקש להוליך שולל כאילו הוא מקדם שליטה עממית על הרשות השופטת על חשבון האליטה המשפטית הבלתי־נבחרת. במערכה התלכדו הימין החרדי, הימין המתנחלי — במיוחד לאחר 'ההתנתקות' ב־2005 — מטייחי שחיתות שלטונית, ימין שמרני וגורמי ימין פופוליסטיים המסיחים דעת מאחריותם למשברים חברתיים באמצעות עימות פוליטי עם בג״ץ. בממשלת אולמרט, בעת שזומן לחקירות שחיתות, כעשור לפני תיקי נתניהו, התנהל קרב מול בג״ץ שהוביל שר המשפטים דאז פרידמן, אף שלא הרחיק לכת. במקביל, ב־2008, חקיקה ביוזמת ח״כ גדעון סער (אז 'הליכוד') קבעה אפשרות וטו דה־פקטו לממשלה בהליך מינוי שופטים לעליון, מה שתורגם להצלחת שקד וחבריה במינוי שמרנים. כעת מקדמת הממשלה שליטה מלאה במינוי והדחת שופטים בכל הערכאות.

על הרעיון של "פסקת התגברות", המחוררת הבטחות לזכויות בחוקי היסוד, המליץ תחילה בג״ץ עצמו, בהשפעת המודל הקנדי, במקור במטרה לאפשר לממשלה לשמר איסור על יבוא בשר לא כשר — המקרה היחידי בו יושמה "פסקת התגברות" עד כה (ב'חוק יסוד: חופש העיסוק'). בקנדה, ממשלת פרובינציית אונטריו ניסתה רק בנובמבר לנצל את "פסקת ההתגברות" כדי לכפות בחקיקה הסכם על רבבות עובדות הוראה ולאסור עליהן לשבות, אך כביטוי למגמת לוחמנות גוברת במאבקי עובדות ועובדים בתקופתנו, נאלצה להתקפל בלחץ חומת סולידריות ואיום בשביתה כללית מצד שורת איגודים. בישראל הרעיון אומץ בחום לפרוגרמה המשפטית של הימין הקשה כמנגנון לנטרול אפקטיבי של פסילת חוקים. ב־2018, "פסקת ההתגברות" של בנט ושקד לא עברה בסוף, אך 'חוק יסוד: הלאום', שבג״ץ דחה את העתירות נגדו, היה עליית מדרגה בתהליך תגובת־הנגד לרפורמה החוקתית. זהו "חוק־על" שתכליתו אינה הגנה משפטית על זכויות אלא העצמת אפליה — כך, לדוגמה, התבטל תקדים בג״ץ קעדאן (2000), שאסר על אפליה לאומית בהחכרת קרקעות. כוחות הימין האגרסיביים בממשלת ה"ימין על מלא" פועלים להשלמת מהלך מרכזי במערכה לרפורמת־נגד חוקתית ולתזוזה הכללית של המשטר הפוליטי בישראל, על שלוש רשויות השלטון, בכיוון סמכותני.

אחת מהפגנות הסולידריות של העבודה המאורגנת באונטריו, נובמבר 22' (צילום: CUPE)

פופוליזם ימני

אף שתנועת המחאה הצליחה לערער את האהדה לתוכנית המשפטית במתכונתה הנוכחית בקרב חלק מבסיס התמיכה של הליכוד והממשלה, התעמולה לקידום התוכנית הצליחה בכל זאת לבנות אהדה לא מבוטלת להיבטים מרכזיים בתוכנית. קו התעמולה של הממשלה גורס שהתוכנית המשפטית נועדה לשרת את "העם" נגד האליטות הישנות, השולטות במערכת המשפט המנותקת ממצוקות "העם", נעדרת חובת דין וחשבון אמיתית, ומפריעה ל"נבחרי העם" לפעול למען "העם".

ח״כ אמסלם ('הליכוד'), שזעקתו הקרייריסטית נענתה בהבטחה (12.2) שישמש שר נוסף במשרד המשפטים, סימן בנאום בכנסת את מאות אלפי המפגינים ברחבי הארץ כעשירים עם רולקס — בזמן שענד שעון בשווי 25 אלף שקל ודיבר בשירות המיליונר מקיסריה. ההצגה שיכנעה פחות ממחצית ממצביעי הליכוד (17.2). אלא שהתחפושת ה"עממית" של אמסלם כסוכן תעמולה היא מכשיר לחיבור ציני טיפוסי של 'הליכוד' לזעם עממי על רקע מעמדי ועדתי. בנאומו הוא הזכיר את הרמטכ״ל לשעבר דן חלוץ, מגורמי האליטה הביטחונית המתערבים במחאה, ש"נייד את תיק ההשקעות שלו לפני המלחמה" (מלחמת לבנון ה־2). חלוץ אמר (9.2) כי "המדינה זה אנחנו, האנשים שעובדים, משרתים, משלמים מיסים ומחזיקים על כתפיהם את כל הטפילים" — הוא לא התכוון לטייקונים, לבנקים ולגנרלים עשירים כמותו אלא רמז בבירור לעניים, ובפרט חרדים. אמסלם ענה להצגת "האנשים שעובדים" של חלוץ בהצגה משלו: "זה נכון שרובנו עובדים אצלכם בבתים". לדבריו, "יש פה מאבק אמיתי, האם האליטה תמשיך לנהל את המדינה, האצילים ימשיכו לנהל את המדינה, ואנחנו נישאר הווסאלים. אתם מוכנים לתת לנו תארים, אולי רכב, אבל לא לנהל, אף פעם לא קיבלתם את זה… לא במערכות הביטחון… לא במערכות המשפט, לא באקדמיה, לא בתרבות, ובוודאי לא בבית המשפט העליון ובפרקליטות. אני הלכתי לסיור בבתי הסוהר, אתם יודעים מי רוב הסוהרים? מרוקאים ודרוזים. תבינו טוב מה מפריע לכם… אנחנו נעשה את המהפכה על אפכם וחמתכם".

כך גם שרת ההסברה גלית דיסטל־אטבריאן ('הליכוד'): "יש כאן חצי עם שזועק את הנשמה שלו כבר שבעה עשורים… איפה שתניחו אצבע תראו את תת־הייצוג, את הניכור, האפליה, הדיכוי, הלעג. מהאולפן הממוזג ועד היכל המשפט — אנחנו נוכחים־נפקדים. הרפורמה רק מציפה את הבעיה האמיתית: החצי שיש לו הכול פשוט לא מוכן לשוויון" (12.2). בנוסף, היא תקפה את "הכוח האינסופי של מערכת המשפט, שלא חייבת דין וחשבון לאף אחד אף פעם", ומיחזרה הסתה נגד מבקשי מקלט מסודאן ואריתריאה כסכנה לנשים, שכביכול "העליון מנע פעם אחר פעם את הביטחון האישי" שלהן (15.2).

הפנייה הפופוליסטית הזאת מימין מתבייתת על סנטימנט המוני של אי־אמון עמוק במערכת המשפט בקרב חלק מהשכבות המרוששות והמדוכאות יותר. מושג "הציבור הנאור" המדומיין שאליו הרבה ברק להתייחס ככינוי למכלול האינטרסים שהנחו את הכרעותיו המשפטיות לא כיוון למעמד העובד ולשכבות ביניים מרוששות אלא ביטא אליטיזם מושרש במערכת המשפט. כך, לפי ברק, "העליות השונות, גם ממדינות ברית המועצות לשעבר וגם ממדינות האסלאם, לא באו מתרבות שלטון דמוקרטית" (2015), ברמיזה לסכנה כביכול למגמות אנטי־דמוקרטיות "מלמטה". מהי אותה תרבות שלטון דמוקרטית? לא ברור. אך ברק עצמו, כשורד שואה מליטא, גם לא יכול היה "לבוא ממנה".

עובדי 'ויטה פרי גליל' בבית המשפט המחוזי חיפה על רקע איום סגירת המפעל, 24.02.2009 (צילום: אורן זיו)

אי־האמון ב"היכל הצדק"

המאבק החיוני נגד "ההפיכה המשפטית" נשלט בידי כוחות ממסדיים "ממלכתיים" המטפחים אשליה ליברלית שבג״ץ ומערכת המשפט בכלל מהווים מעוז פרוגרסיבי בחברה. בעוד שמערכת המשפט מאפשרת לעיתים לממש זכויות המובטחות במסגרת החוק, אין זה סוד שהיא רחוקה מלהוות "היכל צדק" במציאות של אי־שוויון ומצוקה המונית שהחוק הקיים מנציח. לפי 'מדד הדמוקרטיה הישראלית' (15.1), האמון בבית המשפט העליון נשחק בשני העשורים האחרונים ונאמד כיום ב־42% בקרב יהודים ו־39% בקרב ערבים — אף שהאמון הכללי בממשלה, בכנסת ובמפלגות נמוך עוד יותר!

בג״ץ מזוהה בקרב שכבות רחבות כחלק מממסד אטום השותף במידה כזו או אחרת באחריות לבעיות החברתיות הבוערות. מעבר לכך, מערכת המשפט ניצבת כביורוקרטיה מאיימת וכמגדל שן מתנשא בסתירה מול מציאות החיים המשברית של ההמונים. זה לא באג אלא מאפיין אינהרנטי. משכורות עתק מהקופה הציבורית, שבדיוק הועלו, נועדו להבטיח שהאליטה המשפטית ה"נאורה" תחיה במגדל שן מנותק מתנאי המחיה של ההמונים: שכר נשיאת העליון 102 אלף (!) שקל ברוטו לחודש, בדומה לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, בעוד ששכר שופטי העליון האחרים נאמד ב־85 אלף, שופטי המחוזיים ב־67 אלף ושופטי השלום ב־54 אלף בממוצע — פער אדיר מול עובדות ועובדים במגזר הציבורי ובמשק כולו, בהם אלפי הקלדניות, המזכירות ועובדות הניקיון בבתי המשפט המשתכרות בסביבות שכר המינימום.

לפי 'מדד הדמוקרטיה הישראלית', האמון בבית המשפט העליון נשחק בשני העשורים האחרונים ונאמד כיום ב־42% בקרב יהודים ו־39% בקרב ערבים — אף שהאמון הכללי בממשלה, בכנסת ובמפלגות נמוך עוד יותר

כפי שהסביר מרקס, "הון הוא כוח חברתי מרוכז, בעוד שלרשות‬ ‫האדם העובד עומד רק כושר־עבודתו". אכיפת זכויות תלויה ביחסי כוחות. א.נשים מהשורה, ללא כוח כלכלי או פוליטי מיוחד, אינם יכולים להרשות לעצמם בדרך כלל, מבחינת כסף וזמן, לנהל קרב משפטי בדרישה למימוש זכויות, למעט, באופן מוגבל, דרך ארגוני העובדים, או בהסתמכות על עמותות סיוע. כך גם, בהיעדר נגישות חומרית להגנה משפטית ברמה הגבוהה ביותר, הם נזרקים למצבים קפקאיים מול מערכת אליטיסטית ואטומה, מול תעשייה של עיוות דין והטיית משפט המעשירה צבא של פרקליטים בשירות בעלי ההון או אריסטוקרטיה מתנחלית, ומול שופטים "מורמים מעם". השופטים, גם עם הכוונות הטובות ביותר, ובהשפעת רקע מעמדי ומקצועי, מקרינים פטרונות, שמרנות, מחויבות לממסד ודעה קדומה ומנותקים מהמצוקות ההמוניות והמשברים החברתיים. כתוצאה ממדיניות ממשלתית, מחסור חמור בכוח־אדם יוצר סחבת משפטית המעצימה עינוי דין ותסכול.

מערכת המשפט הישראלית משוללת מרכיבים דמוקרטיים בסיסיים. אפילו את הזכות לחבר מושבעים האימפריאליזם הבריטי לא ייבא ומדינת ישראל לא אימצה. מערכת משפטית המסתמכת על אליטה ממונה, בלתי נבחרת, ומשוחררת בפועל ממנגנוני בקרה ושליטה חברתיים דמוקרטיים, מתהדרת במיתוס של משפט "ללא משוא פנים". אך כס השיפוט, המתאפיין כרונית בתת־ייצוג לקבוצות מופלות, נגוע אינהרנטית בהתנשאות מעמדית ובשלל דעות קדומות, המשתקפות גם בגילויי יחס סקסיסטי, לאומני, גזעני או עוין ללהטב״ק+ בהליכים משפטיים. התשובה לכך אינה רק "גיוון הרכב השופטים" — זו למעשה הייתה הסיסמה הצבועה של שקד, ככיסוי להגברת שליטת הממשלה במערכת המשפט, כפי שקלף ה"גיוון" הזהותי שימש לעיתים את נתניהו כתמרון לריכוך התנגדות לממשלותיו. כך, רק ב־2016 מונו לראשונה שופטות ממוצא אתיופי. בינתיים, שופטים ממוצא ערבי־פלסטיני מאיישים 9% בלבד ממישרות השיפוט, ובעוד ששיעור הנשים התרחב ל־52%, הוא פוחת בערכאות הגבוהות וממוזער בעליון (מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2020). אולם השינוי הדרוש במערכת המשפט הוא שורשי.

מערכת המשפט היא חלק מהמשטר הפוליטי ו"שלטון החוק" במערכת הקפיטליסטית. ככזו, היא לא מחויבת מיסודה לחיים בכבוד למיליוני מרוששים ומדוכאים, ובהחלט מחויבת לאינטרסים הרחבים של המעמד השליט בחברה, החל מזכות הקניין של בעלי ההון. בתי המשפט יודעים לשלוח את ההוצאה לפועל לגביית חובות בשירות המדינה ובעלי ההון ממי שאינם סוגרים את החודש. בתי הדין לעבודה, הפוסקים מפעם לפעם ותחת לחץ לטובת העובדים, יודעים להנפיק צווי מניעה אנטי־דמוקרטיים לכבילת העבודה המאורגנת. ריסון שביתות היה אף הסיבה העיקרית להקמתם במקור ב־1969 (בעקבות הסכם בין ההסתדרות הכללית והתאחדות התעשיינים), כהגדרת שר העבודה דאז יגאל אלון, "שפיטה במקום שביתה". מערכת המשפט, לרבות בג״ץ, משמשת גם למתן אור ירוק לכוחות משטרה חמושים לפנות משפחות עובדות ועניות מבתיהן לטובת טייקוני נדל״ן כפי שהיה בגבעת עמל או בכפר שלם בת״א, או לטובת אריסטוקרטיה מתנחלית, כשמדובר בפלסטינים בנגב או במזרח ירושלים או בגדה המערבית — שם שורר ממילא אפרטהייד משפטי, עם בתי משפט צבאיים לפלסטינים.

בשיא משבר הקורונה, בעוד שהיה צורך בצעדים לבלימת המגפה ולחיזוק שירותים חברתיים שיובשו תקציבית, התנהלות הממשלות הקפיטליסטיות החמירה את המשבר ודוח של עמותת 'עדאלה' מ־2021 סוקר איך בג״ץ העדיף להימנע מביקורת שיפוטית כשהן השתמשו בתקנות שעת חירום גם לדריסת זכויות אזרחיות, ללא צידוק אפידמיולוגי וללא פיקוח דמוקרטי. אין מדובר בחריגה. ב־2013 פסק בג״ץ בעד הסדר עבדות מודרנית, על בסיס אפליה לאומית, הכובל רבבות עובדות סיעוד ללא זכויות מנוחה, תשלום שעות נוספות ודמי הבראה; ב־2015 הצדיק את ההריסה והעקירה הבלתי נגמרת של תושבי אל־עראקיב המתגוררים בצפון הנגב עוד מלפני 48'; וב־2016 דחה את עתירת בוחני הנהיגה נגד הפרטת הטסטים. לאחר שבאותה השנה דחה בית המשפט העליון את ערעור תושבי אום אל־חיראן נגד הריסת יישובם הוותיק לטובת הקמת יישוב אמיד ליהודים דתיים, בשבתו כבג״ץ הוא סיפק בהמשך חותמת גומי לטיוח הריגתו של יעקוב אבו־אלקיעאן במהלך ההריסה. ב־2017 הפך בג״ץ את החלטת בית הדין הארצי לעבודה ותקף בצו תקדימי את זכות השביתה בחברת החשמל, ובסמוך גם הכשיר תוכנית גירוש של מבקשי מקלט.

ב־2018 נידבו שופטי בג״ץ הכשר משפטי להוראות לירי באש חיה ולהרג המוני של מפגינים פלסטינים לא חמושים מול הגדר ברצועת עזה. בשנים האחרונות הם אף דוחקים בממשלה לפנות את היישוב ח׳אן אל־אחמר תחת הכיבוש הצבאי בגדה, ובשנה שעברה אישרו את גירוש תושבי כפרי מסאפר יטא תחת כיבוש בדרום הר חברון. בשייח' ג׳ראח במזרח ירושלים, ניכר בעקבות אירועי מאי 21', שבג״ץ פועל תחת לחץ בניסיון למנוע פיצוץ, לאחר שמאבק התושבים הפלסטינים בשכונה נגד עקירתם המתבצעת בעילת הגנה על זכות קניין מומצאת של מתנחלים משך תשומת לב ברמה העולמית והאזורית, וכך נדחה איום הגירוש אך רק לגבי חלק מהבתים. גם אז הדבר נעשה תוך ניסיון לכפות הכרה ב"זכות הקניין" של עמותות המתנחלים על בתי המשפחות הפלסטיניות. אחרים נמצאים בסכנת גירוש מיידית.

דיון בבג״ץ בנושא אום אל־חיראן, 20.11.2013 (צילום: טלי מאייר)

נגד "ההפיכה המשפטית" ולמען מהפכה חברתית

דוקטרינת הפרדת הרשויות ועצמאות הרשות השופטת הן נדבך מרכזי באידיאולוגיה של מדינה קפיטליסטית שצורת המשטר הפוליטי בה היא גירסה של דמוקרטיה בורגנית, כחלק מההבטחה ל"איזונים ובלמים" ו"שוויון בפני החוק". עד כמה הכנסת וממשלה של קואליציית רוב החולשת עליה בלתי־תלויות, ועד כמה הרשות השופטת כבר כיום עצמאית מהוראות חקיקה ממשלתית בכנסת? הכול יחסי.

האם ייתכן "שוויון בפני החוק" בחברה בלתי שוויונית מיסודה? בנוסף על צורות האפליה הממוסדות, קיימת סתירה יסודית בין ההבטחות הדמוקרטיות המשפטיות של צורת המשטר של דמוקרטיה קפיטליסטית לבין התוכן החברתי. גם תחת הדמוקרטיות הקפיטליסטיות המפותחות ביותר שורר, ובאופן גובר כיום, אי־שוויון יסודי המובנה בחברה מעמדית שבה מעמד שליט אוחז במשאבי מפתח ואינטרסיו הרחבים מכתיבים עריצות במשק ובעולם העבודה, עוני, מצוקה המונית, משברים חברתיים, ודריסת האינטרסים הבסיסיים והשאיפות הדמוקרטיות של ההמונים, שחלקם אף משוללים כליל זכויות אזרחיות, דוגמת מיליוני הפלסטינים החיים תחת כיבוש. בנסיבות חברתיות כאלו, שמפלגות הממסד מנציחות, כביכול בשם "רצון הרוב", ההבטחה לעצמאות המשפט משמשת לטיפוח מעטה של אובייקטיביות ושל דמוקרטיה.

העובדה שלעיתים ניתן להגיע להישגים בהליכים משפטיים, לרבות בעתירות נגד מוסדות המדינה, היא עדות לכך שהאפיק המשפטי אינו חסום לחלוטין, אך כאמור, אין זו עדות ל"צדק" ולמקצועיות "אובייקטיבית". הזרוע המשפטית של המדינה הקפיטליסטית מפרשת עבורה את החוק הקיים, שאת חקיקתו מובילות הממשלות לדורותיהן. מתוך הפוזיציה הזאת, היא עשויה להיכנס להתנגשות עם הכוחות הפוליטיים בממשלה, כפי שקורה כעת, בחתירה לייצוב מערכתי. כך גם היא עשויה להיות מושפעת מלחצים של הלכי רוח ומאבקים המוניים, בניסיון להציע מוצא יציב עבור הממסד — "צרכים חברתיים חדשים", במילותיו של ברק. פסיקת בג״ץ בנושא מתווה הגז ב־2016, שגררה שינוי קוסמטי, שיקפה לדוגמה את המתח החברתי כשלקחה בחשבון את ה"מחלוקת שהנושא מעורר בקרב חלקים נרחבים בציבור, אלפים גדשו את הרחובות". אולם כל רשויות השלטון, למרות המתח ביניהן, מושתתות על אחדות אינטרסים יסודיים כזרועות של המדינה.

במערכת הקפיטליסטית, הרשות השופטת, בדומה למשטרה, מופקדת ביסודו של דבר — האגף ה"אקטיביסטי" וה"שמרני" כאחד — על תחזוקת הסדר החברתי הקיים, ולא על הגנת האזרחים מהשורה מול עוולות חברתיות ושרירות השלטון. מרקס תיאר איך במהפכת הקומונה הפריזאית של 1871, שבה לראשונה לקח המעמד העובד לידיו את הגה השלטון, "נושאי מישרות השיפוט הוצאו מחזקת אותה עצמאות כוזבת שאך שימשה למיסוך היותם שפוטים נרצעים של הממשלות לדורותיהן, שלהן בתורם נשבעו, והפרו, אמונים. כשאר משרתי הציבור, רשמים ושופטים הועמדו לבחירה, למתן דין וחשבון ולאפשרות הדחה" ('מלחמת האזרחים בצרפת', 1871).

מנגנונים דמוקרטיים כשלעצמם אינם פתרון לכל דבר. המעמד השליט בחברה מטיל את כוחו להטייתם ולעיוותם, והם אינם מספיקים למיגור אי־שוויון חומרי, דעות קדומות ואפליה חברתית. לשם מערכת משפט שוויונית ודמוקרטית באמת דרושה גם חברה שוויונית ודמוקרטית באמת, כלומר, מהפכה חברתית, שתאפשר להפקיע את העוצמה הכלכלית, החברתית והפוליטית מידי המעמד השליט, ולהתחיל לארגן מחדש את החברה על יסוד שליטה דמוקרטית במשאבים ודמוקרטיה עמוקה. מדובר בשינוי סוציאליסטי, שיוכל לספק בסיס מעשי לפעולה רציונלית לעקירת אי־השוויון, לפתרון הבעיות החברתיות ולעיצוב החוק והמשפט ברוח זו. שינוי כזה מתחיל מנטילת השליטה בחברה בידי המעמד העובד, תוך הבטחת בעלות ציבורית על עיקר אמצעי הייצור וההפצה של סחורות ושירותים, ומעבר להפעלתם על בסיס דמוקרטי, כחלק ממעבר ממערכת משברית עיוורת, ומתכנון תאגידי מפוצל ואנטי־דמוקרטי למטרות רווח, לתכנון כלכלי דמוקרטי לרווחת הכלל.

המאבק לשינוי סוציאליסטי עובר גם דרך מאבקים על רפורמות משמעותיות ועל בניית אלטרנטיבה פוליטית למפלגות הממסד. רפורמה משפטית אמיתית שהייתה בעיקרה מחזקת מהותית הגנה על זכויות הפרט וזכויות חברתיות מול רשויות המדינה, כולל הממשלה, וגם מאפשרת מיצוי זכויות ונגישות למשפט צודק יותר עבור עובדות ועובדים, עניים וקבוצות מופלות, ואלמנטים של פיקוח ציבורי דמוקרטי ממשי, הייתה יכולה לשפר את המצב הקיים מבחינת האינטרסים של א.נשים מהשורה, ובמיוחד, לחזק מרחב להתארגנות ולמאבק לשינוי השיטה.

דרוש מאבק חוצה־קהילות, לא להגנת הסטטוס־קוו במערכת המשפט מול ממשלת נתניהו והימין הקיצוני, אלא להדיפת "ההפיכה המשפטית" ובתביעה התקפית להרחבת זכויות, לדמוקרטיזציה ולשינוי עמוק במציאות החיים. הדבר מקבל משנה תוקף כיום מול הפופוליזם הימני המנצל באופן ציני את הניכור ההמוני ממערכת המשפט. הדרישות הבאות הן טיוטה אפשרית, פתוחה לדיון, למתווה של רפורמה משפטית אמיתית כתשובה לרפורמת־הנגד של נתניהו ולוין.

מתווה אפשרי לרפורמה דמוקרטית אמיתית לצדק משפטי
  1. לעצור את תוכנית נתניהו־לוין. לא לחטיפת כוח שלטוני לצמצום החירויות הדמוקרטיות, לא למשטר סמכותני. להיאבק להרחבת המרחב הדמוקרטי ולשינוי עמוק במציאות החיים לטובת ציבור העובדות והעובדים וקהילות מופלות.
  2. סוף לעומס ולסחבת בבתי המשפט. תוספת עובדות מינהלה, תברואה ושופטות בשכר מחיה כבסיס, והשקעה בתשתיות ובטכנולוגיה. מימון ציבורי הולם, לרבות דרך ייקור אגרות המשפט על התאגידים הגדולים והיטל על משרדי עו״ד גדולים.
  3. משפט שוויוני יותר. קידום הכשרה מותאמת ופיקוח דמוקרטי על המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט ושב״ס לשם הליך הוגן יותר וכפוף יותר לדין וחשבון, כחלק ממאבק בהטיות מעמדיות נגד אנשים עובדים ועניים, ובדעות קדומות סקסיסטיות, גזעניות או עוינוֹת ללהטב״ק+. הקמת בית דין לעבירות מין.
  4. זכויות דמוקרטיות במשפט. החלת הזכות הדמוקרטית לחבר מושבעים במשפט הישראלי — הבטחת הרכב חוצה־קהילות, שוויוני מגדרית ומעורב לאומית, עם אפשרות שימוע לפסילה בגין הטיות. הרחבת שירותי הסנגוריה הציבורית והגבלת תעריפי עו״ד. ביטול מאסר חֵלֶף קנס.
  5. בחירה דמוקרטית. החלפת הוועדה ל"בחירת" שופטים. הליך דמוקרטי מהותי לבחירה ולאפשרות הדחה, דוגמת אסיפה בוחרת, שוויונית מגדרית וייצוגית למיעוטים, שתורכב מצירים נבחרים בבחירות כלליות מכל רשות מקומית, מהעבודה המאורגנת ומארגוני זכויות קהילתיים.
  6. דמוקרטיזציה בבית הדין לעבודה. בחירה דמוקרטית ישירה של נציגי העובדים והעובדות בהרכב השופט, לצד העמדת כלל השופטים להליך דמוקרטי כאמור של בחירה ואפשרות הדחה. הרחבת זכות השביתה, לא לצווי מניעה.
  7. לא להרחבת סמכויות בתי הדין הדתיים. זכות לנישואים וגירושים אזרחיים, לרבות זוגות מאותו המין. הפרדת בתי הדין הדתיים מהמדינה, שיפעלו כמוסדות קהילתיים עצמאיים, ללא סמכויות שפיטה חוקיות, במימון קהילתי עצמאי בלבד. הבטחת חופש דת והפרדת דת ומדינה.
  8. לא ל"פסקת התגברות". הכרה חוקתית בזכות לשוויון, בחופש ההתארגנות, הביטוי והשביתה, ובזכות לדיור, לחינוך, לבריאות, לביטחון תזונתי ולרווחה. לא להגנת זכות הקניין של בעלי ההון על חשבון האינטרס הציבורי. סוף לגירוש ולנישול תושבים לטובת טייקוני נדל״ן או מתנחלים. ביטול "חוק הלאום".
  9. סוף למעצרים המינהליים. סוף למעצרים שרירותיים ולכליאה בלא משפט. להגן על הזכות של כל כלוא.ה לייצוג משפטי, לידיעת האישומים נגדם ולמשפט הוגן. לבטל את בתי המשפט הצבאיים בגדה, סוף לדיקטטורה של הכיבוש. כן למדינה פלסטינית עצמאית, דמוקרטית, סוציאליסטית ושוות זכויות, שבירתה במזרח ירושלים, לצד ישראל סוציאליסטית, דמוקרטית, שתבטיח שוויון זכויות אמיתי לכול, כחלק ממאבק לשינוי סוציאליסטי ולשלום במזה״ת.
  10. מאבק בפשיעה אנטי־חברתית ובאי־שוויון. השקעה עמוקה בשיקום אסירים ובתי דין קהילתיים. הלאמת הבנקים ומשאבי המפתח במשק למלחמה ביוקר המחיה ובעוני, ולמען מישרות איכותיות, דיור ציבורי ראוי, ושירותי בריאות ותמיכה נפשית, רווחה, חינוך ופנאי. מעבר למשק סוציאליסטי המושתת על תכנון דמוקרטי למיגור אי־השוויון ושלטון ההון, ולרווחת הכלל.
דיון בבג״ץ בעניין "חוק המסתננים", 01.04.2014 (צילום: אורן זיו)
הצטרפו למאבק!
מול ממשלת הון גזענית, כיבוש וסכסוך ללא סוף באופק, ומול שיטה קפיטליסטית שמנציחה אוליגרכיה מושחתת, אי־שוויון, אפליה, מלחמות והרס סביבתי — נדרש מאבק לשינוי שורשי. מאבק סוציאליסטי היא תנועה של רעיונות בפעולה, עם ניסיון בשטח ועם שותפים ושותפות בעשרות מדינות. אנחנו מעורבים במחאות ובמאבקים, ומקדמים סולידריות והתארגנות במטרה לסייע להם לנצח, כחלק מהמאבק לשינוי סוציאליסטי. הצטרפו אלינו במאבק לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית!


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 125, תל אביב–יפו 6100101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.