ב־27 בינואר, ימים ספורים לאחר הבחירות, ניצלה הממשלה היוצאת את שאון הרכבת הקואליציה ואישרה במחטף את "המתווה להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב", על בסיס מסקנות וועדת פראוור, שמשמעותו נישול עשרות אלפי ערביי הנגב הבדואים מהאדמות עליהן חיו במשך דורות. המתווה שאושר הופיע גם בהסכם הקואליציוני החדש בין הליכוד־ביתנו ל"בית היהודי", והוא צפוי ככל הנראה לעלות בקרוב להצבעה בכנסת.

כיום חיים כ־70 אלף בדואים בכ־35 כפרים שהמדינה אינה מכירה בהם, ולא מספקת להם שירותי חשמל, מים, ביוב, חינוך ובריאות. רובם קיימים עוד מלפני 1948, אחרים הוקמו בצו ממשלתי לאחר שישובים קיימים פונו ונהרסו. בניגוד ליישובים אחרים שזכו להכרה, בחרו כל הממשלות פעם אחר פעם "להתעלם מקיומם" ולדרוס את זכויותיהם הבסיסיות, כחלק ממדיניות גזענית כללית שרואה בתושבים אלה "בעיה דמוגרפית".

התוכנית לנישול ערביי הנגב, שבבסיסה הריסות בתים, מחיקת כפרים והשמדת יבולים חקלאיים לא תעבור בשקט. כמו מול יתר גזירות הממשלה ישנו צורך בבניית מאבק רחב ומשותף לערבים ויהודים נגד התוכנית, למען הכרה ביישובים ובזכויות התושבים, וכחלק מהמאבק הרחב יותר לדיור, פרנסה, רווחה וצדק חברתי.